ארכיון חודשי: אפריל 2013


דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

הקשר עם ארץ ישראל

בשנים ת״ר —תרץ עלו לארץ ישראל יהודים רבים מדבדו והתיישבו בצפת, בטבריה, ובירושלים. אביו של השד״ר ר׳ אברהם מרציאנו, ר׳ שלמה הגיע לירושלים בתר״ך. נחום סלושץ מצא בפנקסי הקהילה שתים עשרה משפחות מדבדו שעלו לא׳׳י. ביניהם סבא משה מרציאנו לחימר וכן מבני הכהנים. משנת תר״מ ואילך ההתעניינות בנושא העליה לארץ ישראל גדלה והלכה, לימוד השפה העברית, רכישת אדמות באמצעות קק״ל, קופות כחול לבן, תרומות לעניי ארץ ישראל ולכוללים. סבא היה שולח תרומות לארץ ישראל בידי השד״ר ר׳ אברהם מרציאנו. האגדה סיפרה כי שלושת הקברים ״שמאענא״ הם של שלושה שדר׳׳ים מארץ ישראל שביקרו בדבדו ונפטרו שם במאה השמונה עשרה. הגיעו לדבדו שלוחי דרבנן לגיוס תמיכה ביישוב. ר׳ שמואל הלוי שליח חברון ביקר בתס״ח בדברו ואסף שם עשרים ריאליש גדולים ועוד ב׳ לת״ת. ר׳ יהודה נחמד ביקר בתקס״ב. ר׳ חזקיה יוסף קובו ביקר בדבדו ובאוג׳דה בתקס״ג—ובתקס״ד

ר׳ יונה משה נבון ור׳ יונה סעדיה נבון ביקרו שםר׳ ח, אשכנזי שד״ר צפת ביקר בת׳קצד. ר׳ חייט ביקר בתקצ״ו. ר׳ ברוך פינטו שד״ר ירושלים, ביקר בתרי״ג. ר׳ בן ציון אלקלעי ביקר בתרמ״ז.

ארבעה שד״רים נמצאו יחד בדבדו: ר׳ אליהו ילוז ובנו ר׳ יוסף חיים ילוז, ר׳ אברהם מרציאנו, ר׳ חיים סמאג׳א. כן ביקרו השד״רים ר׳ יצחק אשכנזי(תרס״ד), ר׳ שמואל בן קיקי (תרס״ו) ר׳ שבתאי בוחבוט, ר׳ חנוך חסון ור׳ סעדיה מזרחי. ר׳ משה חי אלקיים, ר׳ מרדכי אוחנה, ר׳ ציון כהן, ומר ברוך דובדבני.

בדבדו נחתם הסכם בין 2 שד״רים ר׳ רפאל עזריאל ור׳ אברהם פינטו לפעול במשותף לאיסוף כספים שד״רי העיר ירושלים התארחו אצל משפחות בן חמו, שד״רי תאפילאלית אצל משפחת מרציאנו לחימר, ושד״רי טבריה התארחו אצל משפחת מרציאנו בן עקו. ר׳ אליהו ילוז כתב: …קהל גדול יצא לקראת הרב ובנו, ובראשם ראשי הקהל בשמחה בששון ובזמרה נתקבלו השד״רים. חדשיים התעכבו בדבדו והתארחו אצל סבי ר׳ שלמה מרציאנו די בן עקו. והר' שלמה כהן זאגורי כתב: ר׳ משה חי אליקים… עת אשר בא אצלנו בתור שד״ר כולל טבריה ת״ו, ובאנו לדבדו בשנת תער״ב. והשד״ר עבר לבית הח׳ שלמה מרציאנו שהיה רגיל ומיוחד לבעל אכסנייא של כולל רמבע״ה. קופות רשב״י ורמב״ה היו בידי סבי ר׳ שמואל. ר׳ שלמה כהן, ארבי לקביר הכין עצמו וב״ב לעלות ארצה ובני הקהילה מנעו זאת ממנו (יחם דובדו עמי ה׳). הרד״ך ור׳ אברהם כהן צבאן התכוננו לעלות לגור בא״י ומשום מה רצונם לא יצא לפועל (עיין בהקדמה לספר לך דוד).

פרק 6: הלשון הערבית־יהודית בדבדו

הבדלים לשוניים בין דבדו ובנותיה לבין קהילות אחרות במרוקו.

כללי

המבטא של יהודי דבדו וסביבתה מיוחד להם ואינו דומה למבטאם של יהודי פאס, מכנאס, צפרו, רבאט, ולא למבטאם של בני קהילות מרוקו הספרדית, תיטוואן וטנגיר, ולא למבטאם של יהודי דרום מערב מרוקו מוגאדור או מאראקיש.

 הבדל ניכר גם באוצר המילים:

עברית                 בדבדו                        בפאם

תפוז                     לים                          לתין

אגוז                 לגרגאע                         לגוז

רטוב                מרוויי                          מבזג

אימתי               פיווק                         איימתא

ביטויים בשימוש אצל יהודי דבדו וסביבתה שאינם נוהגים בשאר קהילות מרוקו: סווא סווא (כמו, כמו) עלא כאטר (מביון)

עלא סאייר לייאם (על שאר הימים)

ביטויים אלה הם בשימוש בקהילות אלג׳יריה הסמוכות לדבדו (תלמסאן, ווהראן, תמושנת)

ב. דברו לעומת באם, מכנאס, צפרו, רבאט:

ו) הגיית ק׳; כ׳:

בפאס – תקנה היא תאנה (א׳ במקום ק׳)

בדבדו — תקנה היא תקנה (מבטאים ק׳ ו3)

בפאם — כבוד הוא אבוד (א במקום כ)

 בדבדו — כבוד הוא כבוד.

ההבחנה בין ש׳(ימנית) לס':

בפאם אין מבדילים לרוב בין ס׳ לש׳ (ימנית)

 ואילו בדבדו מבדילים בין ש׳ (ימנית) לס׳.

בפאס — שופר הוא סופר, שבוע טוב הוא סבוע טוב.

 בדבדו — שופר הוא שופר, שבוע טוב הוא שבוע טוב.

א׳ תחילית:

בפאם משמיטים לרוב את העיצור הבא בראש מילה.

בפאס — מי שם? זה סקון?

 בדבדו — מי שם? זה אשקון?

דבדו לעומת מאראכיש:

הגיית ק/ ב׳ — בקהילת מאראכיש והאיזור יש הבדל בין הגיית ק׳ לב׳.

במאראכיש — ביטוי ק׳ יותר חזק מביטוי האות כ׳ כי הוא מתבטא גרוני כאותיות אחה״ע.

בדבדו — אין הבדל בין ביטוי ק׳ לכף. כי בדברו אין מבטאים ק׳ גרונית.

קהל, כבוד מתבטאים ביטוי דומה מה שאם כין במאראכיש.- מראכש.

הגיית ד׳ — במאראכיש והאיזור ביטוי ד׳ הוא קרוב ל־ד׳ז.

במאראכיש — תלמידים זה כמעט תלמידזים.

בדבדו — ביטוי ד׳ הוא ד׳.

בתאפילאלית העיצורים ב׳, פ׳ מתחלפים ביניהם.

בדבדו אין תופעה כזו.

זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל

 

 

 

לוסקי 8

 

באדיבותה של ענת לוי-כהן

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו ההשתלה. קליטת מגורשי ספרד.

 ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו

ההשתלה.

קליטת מגורשי ספרד.

רבי אברהם ב"ר שלמה אדרוטיל.

חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לגאון רבי חיים גאגין בשנת רפ"ו. בשנת רצ"ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה.

הוא נולד בספרד בשנת רמ"ב – 1482, והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ"ג. אביו מרבי שלמה נמנה עם תלמידי רבי יצחק קאנפנטון גאו קסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו בן שבעים שנה, ביום א' של פסח רנ"ג. הוא מכנה את עצמו לעומת אביו שועל בן ארי.

רבי אברהם נמנה עם תלמידי רבי יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפורטוגל. ידועים שניים מחבוריו של רבי אברהם : " תשלום ספר הקבלה " ו " אבני זכרון ". על כוונתו בתשלום " ספר הקבלה " לרבי אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו.

לפי שהרב רבי אברהם בר דוד ז"ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ"ל שנת ד' אלפים וט' מאות ואחש ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב, עד שנתינו זאת שהיא שנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים.

המשך. ועדות נוספת " ושנת נד"ר פגעו בנו משפטיו, הדבר והרעב עד שהרבה מישראל עברו ברית, חלפו חוק וחזרו לממלכת קסטיליה " עדות זו של הרב חיים גאגין בספרו " עץ החיים " תואמת עדויות של רבנים אחרים ובניהם של הרב יהודה חייט שהגיע לפאס עם הגל השני של מגורשי ספרד שמצאו תחילה מקלט בפורטוגל:

" לאחר שיצאתי משם הלכתי לפאס עיר גדולה, והרעב בעיר עד שהיינו אוכלים עשב השדה ובכל יום הייתי טוחן בבית הישמעאלים בשתי זרועותי בעבור פרוסת לחם קטנה דקה מן הדקה שאפילו לכלבים לא הייתה ראויה, ובלילות דבקה לארץ באני כריסי ומפני הקור הגדול שבסתיו וכי אין כסות בקרה וגם לא היו לנו בתים להתאכסן בהם היינו עושים חפירות באשפה שבתוך העיר והיינו מכניסים גופינו שם ואז נתקיים "

עד כמה היה רב הסבל תעיד העובדה שרבים העדיפו לחזור לספרד ולהמיר את דתם. רבים אחרים פנו למדינות אחרות מעבר לים בתקווה למצוא שם מחסה לנפשם, וביניהם חכמים גדולים שנתפרסמו לאחר מכן בארץ מושבם וביניהם אותו רב יהודה חייט מחבר הספר " מחנה יהודה " שאת עדותו הבאנו. לאחר גלגולים רבים הגיע לנאפולי ולבסוף השתקע במנטובה בה כתב את ספרו המפורסם.

הרב השני, רבי יעקב בירב יצא מפאס לארץ ישראל דרך אלג'יריה מחמת הרעב ולמרות המעמד הרם אליו הגיע בבירת המערב.

" מיום הגירוש והשמד שבספרד לעולם הייתי מורה הוראה בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודיים במדינת פאס כמפורסם לכל החכמים הגדולים והייתי אז בן י"ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ןבחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה'.

הר בהשלישי, רבי דוד בן זמרה שתחילה התיישב בפאס עם משפחתו ( שרבים מבניה התפרסמו לאחר מכן כגדולי תורה בפאס ובסאפי, תחת השם בן זאמירו ), יצא לארץ ישראל דרך מצרים.

למרות האובדן שבגלי עזיבות אלה, אפשר לקבוע שרוב הבאים נשארו במרוקו והתפזרו בכל הקהילות לאחר שתחילה התרכזו בפאס והעשירות את קהילות מקלטם בחוכמתם בתורה, במדעים במסחר ובמדיניות. הרוב הגדול התיישב בפאס , בערים השכנות מכנאס, צפרו, תיטואן, ובערי הנמל, סאלי, מאזאגן, ארזילה, אלעארייש, אספי ואזמור.

אולם גם לדרום הארץ הגיעו, למראכש ועד לכפרי האטלאס כפי שמעיד סיפורה המופלא של משפחת פרץ שקנתה שטח בסיבות אגאדיר וניהלה בו משך דורות חיים אוטונומיים המבוססים על תורה ועבודה, חקלאות, מסחר ומלאכה, וכפי שמספר אחד מנצרי משפחה זו במאה השבע-עשרה הרב יהודה פרץ.

" ובני משפחתי ישבו שם במלכות קסטיליה הישנה, ויקנאו בהם לאמור יגורשו מארצנו ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושוטטו מעבר לים אוקיאנוס החלק אפריקה וישכנו להלאה למגדל אד"ר היא מלכות מלך מאריקוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדיס ויעמידו שערים וישכבו לבטח ובתוכם לא עבר זר שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם משפחה מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלמים וכן פרים ורבים ולא נשאה הארץ לשאת אותם לשבת יחדיו בשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאותו מלך עיר סמוכה הנקראת טילית ויקימו להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלה דרים ובתוכם רבנים גדולים וגאונים מופלגים בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצוות ביתר שאת משמרים ".

עד מהרה נשכחו תלאות הגירוש והמגורשים הודות לכישרונותיהם ולעובדת בואם מתרבות חומרית מפותחת יותר, התחילו להתבסס ולכבוש את רסן מנהיגות הקהילות.

המחלוקת הגדולה.

" ואחר זמן מה בחמלת ה' על עמו חזר וריחם משנת ירח"ם – 1498 – והלאה בירכנו ה' עש שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור ובירכנו השי"ת בישיבות ובתלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות, ספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה ומעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של המללאח בכל ארץ ישמעאל מהיום הזה " ( רבי חיים גאגין ). שש שנים, אנו רואים, הספיקו כדי לשנות תכלית שינוי התמונה מערב רב של פליטים מחוסרי כל לקהילה מאורגנת מחוסרת דאגות קיום ועסוקה בלימוד תורה.

גאים בעברם ובמסורתם רצו המגורשים להמשיך לחיות לאורן ולא לקבל את מנהגי התושבים היהודים הותיקים. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת במיוחד בעיר הבירה פאס בה הגיעו לשיא פריחתן שתי הקהילות. מחלוקת זו שנסבה כנראה על הנהגת הקהילה מצאה לה הביטוי החריף ביותר בשאלת שנראית משנית לכאורה, על אחד מנהגי השחיטה : הנפיחה. מחלוקת זו גדלה עד לשמיים, נמשכה עשרות שנים והובאה עד לפני המלך ונסתיימה בניצחון המגורשים על התושבים.

שורש המחלוקת היה באיסור להכשיר בנפיחה שהיה נהוג מקדמה דנה, בפאס, אשר הותר עם בוא המגורשים כאשר הרב משה בן חליוואה, התיר לתושבי הארץ שיאכלו כל דבר. היתר זה היה מנוגד למנהג שמי שבא למקום אחר מקבל עליו את מנהג המקום כפי שכתוב במסכת פסחים " מקום שנהגו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ".

נראה שבתחילה היתר זה לא קומם את התושבים ולהיפך היות והוא היה מקל התקבל בברכה ככתוב " עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימיו בעצמם עמי בעצו ישאל ומקליו יגידו לו, ונהגו היתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם מימי קדם והחליפו דתם ומנהגם " ( אגרת יחס פאס ). היה זה ביקורו במרוקו של רב אחד מתוניס, רבי שלום בן מסנות שהצית את אש המחלוקת. הוא קנא את קנאתם של התושבים והוכיח אותם קשות על שוויתרו על מנהג אבות אבותיהם ונכנעו למנהג חדש.

" ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי ועבר במצרים ובאשכנז לפני שהיה סוחר ונכנס בדוגיות ולא ראה מקום נוהגים בו כמנהג הנרע הזה, ודרש לתושבים ונוכיחם שעברו ברית וחלפו חוק, ואף על פי שהיו מחכמי המגורשים נשתדלו עמו להחזיר התושבים למוטב ולא שוה להם ".

עדות זו היא מפרי עטו של מי שעתיד היה לנהל את מאבק התושבים והקדיש למחלוקת זו ספר שלם " עץ חיים " והוא הרב המהולל, גדול בתורה, רבי חיים גאגין. הוא בעצמו היה יליד פאס אבל למד בספרד וחזר לעיר מולדתו עם גולי ספרד " בימי חורפי טלטלוני הצרות והזמן ללכת לבקש במלכות קסטיליה מנוחה למקום התורה כדי שלתות ממים היפים והמתוקים לפי עניות דעתי ומצאתי מנוחה בבית החכם ומורי מגדולי אותו הדור, רבי יוסף עוזיאל ".

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.

Cette coexistence et ce travail commun des juifs et des musulmans ont tisse en ville et dans les campagnes des relations sociales interferentes et complexes qui les ont reuni en une societe d'interets unie et harmonieuse, malgre les differences de confessions et de traditions. Cette communion a revetu plusieurs aspects dont nous choisissons : 

La cohabitation des juifs et des musulmans ne s'est pas arretee au voisinage des logements, mais certaines maisons etaient occupees en commun par des families juives et musulmanes, sans aucune gene ni embarras, le patio etait habite en commun comme la terrasse, sans aucune sensibilite religieuse.

 Cette situation, en l'abbsence de mellah dans la ville, faisait que le juif de Safi vivait normalement, loin de toute aversion, rejet ou dissension, gardant sa personnalite et sa fierte parce que, comme tous les juifs du Maroc, il considerait la vie dans le mellah  comme une humiliation plus qu'une protection. 

Cette cohabitation et ces liens de voisinage et de vie ont cree des amities solides entre les deux communautes, consolidees par la frequentation et les relations, dans des visites reciproques et des entretiens en temps normal et pendant les fetes et les evenements (familiaux). Et de temps en temps, elles debouchaient sur des unions entre des juives et des musulmans parmi les descendants de families respectees et considerees.

Les juifs et les musulmans de Safi etaient tres ouverts dans leurs convictions religieuses, loin de tout chauvinisme ou sectarisme. Certains juifs apprenaient le Coran et assimilaient bon nombre des miracles de ses chapitres.

 Des discussions theologiques interessantes entre des – foukaha –  (juristes) musulmans et des rabbins juifs se tenaient dans la sereniteet creaient des liens intimes comme ceux qui liaient le rabbin Abraham Siboni avec de nombreux savants musulmans, comme le raconte Hai'm Zafrani dans une anecdote. D'autre part, d'autres recits nous indiquent que plusieurs des habitants musulmans de la ville connaissaient a fond le judai'sme et ses mysteres, ses commandements licites et interdits. La science de l'un des citoyens de Safi en matiere de judai'sme atteignait un point tel que, quand il se rendait a Tanger et se melait aux juifs, on le prenait pour l'un de leurs rabbins. II vecut ainsi longtemps au milieu d'eux avant qu'ils ne se rendissent compte de la realite.

Jusqu'a ces derniers temps, l'administration locale ne permettait guere le libertinage dans les confessions juive ou musulmane.

Un vieillard qui etait mokaddem -chef de quartier  raconte que quand un juif blasphemait au sujet de l'islam, il recevait cent coups de baton sur la plante des pieds et il etait condamne a circuler dans les rues de la ville,criant

Je demande pardon a Dieu, j'ai insulte la foi d'un musulman, puis il était jete en prison pour une annee entiere.

La meme procedure s'appliquait a tout musulman insultant un juif dans sa foi.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

לאלה סוליקה

לאלה סוליקה

1834-1819־

לאחר שלטון מולאי יאזיד הקטלני, שזכה בפי ההיסטוריונים לכינויו ׳המזיד', חזרו החיים למסלולם. יורשו, מולאי סלימאן (1822-1792) החסיד, ביטל את הגזרות. כמוסלמי אדוק חזר למדיניות המסורתית של סובלנות וכיבוד האוטונומיה הפנימית, חופש דת ופולחן והימנעות מכפייה דתית. החלטתו להפריד בין יהודים ומוסלמים בשכונות נפרדות, המלאח, בערים טיטואן, רבאט, סאלי ומוגדור, התקבלה בהבנה ובהשלמה. יורשו, מולאי עבד ארחמאן(1852-1822) נרשם בזיכרון הקולקטיבי כמלך טוב וצדיק. על כן אחז זעזוע גדול ביהדות מרוקו, ובמדינות אירופה, בפרשת עריפת ראשה של עלמה אלמונית, שהפכה לצדיקה נערצת ביותר ביהדות מרוקו, באמצע שלטונו הארוך.

המעשה החל במריבה משפחתית רגילה. העלמה סול חטואל, כבת ארבע עשרה, רבה עם אמה ומצאה לה מקלט אצל שכניהם המוסלמים. בעיר הולדתה, טאנג׳יר, לא הייתה השכונה היהודית נפרדת. בעל הבית, מגדולי הגויים, הוקסם מיופייה הנדיר והציע לה את כל הטוב שבעולם אם תענה לחיזוריו. בעלבונו על אשר דחתה אותו, החליט לנקום בה, האשימה באשמת־שווא, כי לאחר שהתאסלמה מרצון, היא מתכחשת לאיסלאם ושבה לחיק היהדות, עבירה שבמדינה מוסלמית דינה מוות. בשל חומרת האשמה החליט מושל העיר, כי משפטה יערך בפני המלך בבירה פאס. בימים כתקנם הבעיה הייתה נפתרת בשקט. אך, בימי תסיסה דתית, עקב הזעזוע של כיבוש אלג׳יריה השכנה על ידי הצרפתים, כתבוסה ראשונה של מדינה מוסלמית מפני הנוצרים, לא היה ביד המלך למנוע את המאורעות. המלך ניסה כוחו לפתותה, לקבל על עצמה את דת מוחמד, לחיות בארמונו כמלכה.

לאלאה סוליקה, כפי שכונתה בפי העם לאחר מותה, עמדה בגבורה באיומיו ובפיתוייו. גם את המזון שניתן לה בבית־הסוהר לא אכלה. הרב רפאל הצרפתי העביר אליה בחשאי אוכל כשר.

הנידונה הצעירה הוצאה להורג בשנת 1834, בכיכר המרכזית של הבירה פאס, בפני קהל משולהב שביקש לשרוף את גופתה. אומץ לבו ותושייתו של רבי רפאל הצרפתי, שפיזר כספים לרוב, מנעו את ביצוע זממם. ברוב מהומה הגניבו את גופתה למלאת והביאוה לקבר ישראל, שהפך במהרה למקום עליה לרגל.

ב-1884, משציווה המלך מולאי חסן על פינוי בית־הקברות הישן, כדי להרחיב את ארמונו, הועברו עצמות לאלה סוליקה לבית הקברות החדש, שם היא קבורה היום. לפי האגדה, בעת הפינוי הדיפו עצמותיה ריח של בושם המור. מותה ההרואי בגיל כה צעיר, היווה השראה לשירים רבים של רבני התקופה, ולרומנים ומחזות פרי עטם של סופרים נוצרים, צרפתים וספרדים.

 

״נגדה קמו עמדו שכנים רעים,

 גאו ויגידו, עדת המריעים,

 הנה זאת העבריה

חשקה בדת נכריה,

הפרה ברית, צור נורא עלילה

עם אשר נבחרו, לשם ולתהילה,

דור לדור ספרו, זאת תורה העולה.״

ר׳ חיים חליואה

 

״נשמה זכה בקרבה טהורה,

 אשר זכתה אל מעלה הדורה,

 אשר זכו לה הרוגי עשרה,

 גם חנה עם שבעת בניה:

יעצו עצות גוים אכזרים,

להעביר על דת בת הכשרים,

בראותם יפיה ופנים הדורים,

 וחוט של חסד משוך עליה.״

 

ר׳ יעקב אביחצירא

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc-LALLA SOLYICA

LALLA SOLYICA

MARTYRE DE LA FOI

Apres le regne sanguinaire du tyran Moulay Lyazid sur toute la population, juive et musulmane, la convalescence fut lente. Son successeur, Moulay Slimane (1792-1822) se revela etre un souverain juste et pieux qui s’empressa d'annuler tous les edits contre les Juifs et revint a la politique de tolerance traditionnelle des Alaouites. II poussa le sens de la justice jusqu'a ordonner la destruction de la grande mosquee edifiee au centre du mellah, pour rendre ce quartier aux Juifs de Fes qui en avaient ete expulses. Sa decision de generaliser l'habitat separe des Juifs, en creant des mellahs a Rabat, Sale, Tetouan et Mogador, fut elle-meme favorablement accueillie par les rabbins, qui lui decernerent le titre de Hassid oumot haolam, Juste des Nations. Son successeur, Moulay Abderhman (1822-1859) persevera dans la meme voie de tolerance et de bienveillance. C'est dans cette periode de paix relative que survint le terrible choc du martyr de la jeune Sol Hatchouel, devenue aujourd'hui la sainte la plus veneree de l'histoire des juifs du Maroc, sous le nom de Lalla Soulica. 

Tout avait commence par une simple dispute familiale. Suite a une querelle avec sa mere, Sol s'etait refugiee dans la maison de ses voisins arabes. Les Juifs et les Musulmans avaient toujours cohabite en harmonie a Tanger qui etait la seule ville avec Safi, ou il n'existait pas de mellah, quartier juif separe. Pour son malheur, Sol etait d'une exceptionnelle beaute. Le maitre des lieux s'eprit follement d'elle et voulut la prendre pour femme. N'ayant rien obtenu ni par les promesses ni par les menaces, il resolut de se venger et la denonca au Pacha, l'accusant de revenir au Judai'sme apres s'etre convertie a l'lslam. Ce crime etait passible de mort selon la loi musulmane. Le Pacha embarrasse decida de transferer l'affaire et l'accusee aiupres du Sultan a Fes. En d'autres temps, l'affaire aurait ete vite reglee ou etouffee. Mais dans l'atmosphere de tension politique provoquee par le traumatisme de la conquete de l'Algerie musulmane par la France chretienne, le Sultan devait contenter les fanatiques qui lui reprochaient de ne pas se porter au secours des Algeriens. C'est pourquoi il decida de traduire Sol devant le tribunal des Oulemas de Fes, comptant sur les rabbins pour convaincre la jeune fille de faire semblant de se convertir, jusqu'a ce que le calme revienne. Ni les rromesses d'une vie heureuse, ni les menaces les plus terribles n'ebranlerent la determination de Sol de rester fidele a la loi de Moi'se. Le grand rabbin de Fes dut soudoyer les gardiens pour lui faire parvenir de la nourriture cachere. Le tribunal la condamna finalement a mort et elle eut la tete tranchee sur la place publique de Fes, devant une population dechainee qui tenta de bruler son cadavre. C'est en jetant des pieces de monnaie que le rabbin parvint a soustraire le corps a la foule, pour l'enterrer selon les rites d'Israel.

En 1884, quand le Sultan ordonna !'expropriation du cimetiere juif pour agrandir son palais, les ossements de la jeune fille furent parmi les rares a etre transferes dans le nouveau cimetiere. Un mausolee y fut edifie a sa memoire. II porte cette inscription en Hebreu et en Francais :

Ici repose Mademoiselle Solica Hatchouel,

 Nee a Tanger en 1817  

Et qui refusa d'entrer dans la religion islamique.

Les Arabes l'ont assassinee a Fez en 1834  

Elle a ete arrachee a sa famille

 Le monde entier regrette cette sainte enfant.

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

אבי יתומים ודיין אלמנות

במשך שש שנים תמימות משנת תרכ"ב עד תרכ"ו 1860 – 1866 נשא הרב צוף דב"ש את עול הציבור והיחיד, לבדו. הוא היה הרוח החיה בעדה, לא נח ולא שקט ושם לילות כימים לביסוסה וקיומה של העדה בכל המובנים, הוא דאג לחינוכם של ילדי העדה שנחשבו בעיניו כבניו.

העניים והאביונים היתומים והאלמנות, מצאו בביתו בית מחסה ומשען, ובצדק כינוהו " אבי יתומים ודיין אלמנות ". בחגים ובמועדים דאג לכל מחסורי עניי הקהילה, ובפרט בחג הפסח שנה ושילש את הסיוע בצרכים הרבים, ודאג לספק לכל עניי הקהילה מצות שמורות, וכך מתאר הדבר בנו הגר"א בן שמעון זצ"ל.

" ונהירנא מכד הוינא טליא בזמן עט"ר מרן אב"א זלה"ה אשר היה רועה הנאמן לעדתנו קהילת קודש בני מערבא יצ"ו בירושלים ת"ו, אשר היה עושה כן לחלק לכל עניי הקהל דעדתו מצות שמורות לכל בית ובית בערב פסח.

והוא מצי למיקם בהיות העדה הנזכרת קטנה בערך עדת כללות עיקו"ת אזרחיה מפנים, ואף גם זאת בסוף ימין ז"ל הוא טריחא ליה מילתא טובא מתוספת המון המקבלים אשר היו מוסיפים והולכים וכסף הכנסות העדה הלוך וחסור – שער המפקד.

הרעב ויוקר השערים שרר באותן ימים בירושלים. הפרוטה לא הייתה מצויה ועניים רבים עלו על משכבם בלא פרוסת לחם בפיהם, ועל אחת כמה וכמה שטעם הבשר לא בא אל פיהם חודשים רבים, כי בנוסף למחירו הגבוה של הבשר, היה על הקונה לשלם מס מיוחד – גאבילה -, ואף לשחד את הקצב בכמה פרוטות כדי לזכות בנתח בשר ראוי לאכילה, שאם לא כן היה הקונה " זוכה " בעצמות בלבד.

הרב צוף דב"ש, שהיה ער לתופעה זו וראה שהעניים והאביונים יתומים ואלמנות נבצר מהם לטעום בשר אף בחגים ובמועדים, החליט לפתוח חנות קטן למכירת בשר למען העניים בלבד.וכדי להוזיל את מחיר הבשר, היה מוכר בה את חלק האחוריים של הבהמה, למרות שמנהג ירושלים להשתמש רק בחלק העליון.

אך הוא ז"ל העדיף להיטיב עם עָם העניים על פני המנהג וכך כותב בנו הגר"א בן שמעון " ונהרינא כי בעיר הקודש תבנה ותתכונן ירושלים ת"ו אשר נודע בה צרת דוחק הבשר. וגם מפני הצרה הצרורה ומיוחדת שמינה שהייתה שוררת בירושלים מקדמת דנא, להיו7ת כל הבשר הנמכר לכל תושבי ירושלים ת"ו רק בחנות אחת דווקא מפני הגאבילה.

ולרוב דוחק העניים שאין ידם משגת לקנות בשר בתוך דוחק כזה, והצריך גם כן מתנת יד לקצבים בסתר למען יזכוהו בנתח בשר אפילו שעצמותיו מרובים יותר מריריו ועורקיו וגידיו שיש בהנתח ההוא 

עמד עט"ר מרן א"א זצוק"ל, ופתח חנות קטנה למכור בה בשר אחורים בניקור תחת השגחתו, כי הוא זיע"א היה אומן נפלא ומומחה בניקור, דבר פלאי, וסכום הבשר היה כערך עשרים רוטלים לשבוע, וזה רק עבור העניים, ושני מנקרים עשה, אחת לניקור השני בודק אחריו ומחטט…..

כמובן שבאופן טבעי, הפך הרב צוף דב"ש להיות מנהיגה של העדה, אביה מייסדה, רבם ומאורם של המערבים, וכל העם כבדוהו כערכו הרם והעריצוהו כיאות לאיש אלקים קדוש כמוהו..

מצודתו של הרב צוף דב"ש הייתה פרושה לא רק על ירושלים, אלא גם מחוצה לה נדד מעיר לעיר וממקום למקום כדי לסייע, לעודד ולחזק את בני העדה בכל מקום מושבותם, באחת ממסעותיו הגיע הרב צוף דב״ש לעיר חיפה, ובהתעניינו על במצבם של בני העדה, אשר זה מקרוב עלו להתיישב בארץ הקודש, פגש שם את הנער משה בן נאים, שלימים נודע כגאון מופלא שר התורה ומופת הדור.

פגישה זו הייתה גורלית לעתידו וגורלו של הנער משה, כי עשתה עליו רושם בל ימחה ולימים חרת זיכרונות ממנה בהקדמת ספרו ״ פטר רחם ״.

הרב רפאל חיים משה בן נאים זצי׳ל

 נולד בעיר טיטואן שבמארוקו. בהיותו בן ששה חודשים, עלו הוריו לארץ ישראל, והתיישבו בעיר חיפה, עם משפחות אחרות שעלו אתם. המשפחה סבלה ייסורים רבים ודוחק הפרנסה הקשה מכולם, כאשר גדל משה והיה לנער, התעוררה בעיית הלימוד שלו, וכך מספר רבי משה:

״…ואז לא היה נמצא שם ( בחיפה ) לא סופרים ולא ספרים, רק מלמד תשב׳׳ר ולא יכלתי ללמוד עמו רק מעט מקרא בלי פיסוק טעמים, רק עט׳׳ר אבא מארי החכם ונבון הירא את ה׳ מרבים כבוד מורינו הרב  ישעיה זיע״א היה לומד עמי בלילות בעתות הפנאי, מעט אגדות ושו״ע או׳׳ח וזוהר הקדוש ותיקונים, וביום הייתי הולך לחנות בעל דודתי ולמדני לכתוב מעט, ואחר כך החילותי להסתתר ולא הצלחתי.

 אחר כך נתיישבתי בחנות איש אחד להיות לו כמו סופר לכתוב וכוי, ובכל הזמן הלזה היו מצטערים אבותי ז״ל שלא יכלו לגור במקום תורה.

אדהכי והכי מופלא הסמוך לאיש, נגה אור איש אלקים קדוש מעלת הרה״ג מבצר עז ומגדול, כל העם עונים אחריו מקודש מקודש, ראש הרבנים לעדת בני מערבא במרום הר ציון ירושלים דדהבא ת״ו כמהר״ר דוד בן שמעון זצוק׳׳ל מדי עברו דרך חיפה ת״ו וראה אותי עלם קטן יושב בחנות, ולגודל קדושתו לא יכול להתאפק וכד עד שחקר מעט״ר אבי מורי נ״ע מדוע הוציאני מבית הספר וכר וענהו כי הוא צערו וכוי שאין מורה, רק מקרא מעט ורק בחומשי תורה וכוי…

 אזי הרב המלך דוד ז״ל הוציא ספר קטן מחיקו, אולי היה עין יעקב או סספר מעמדות, ובחן אותי לקרות לפניו אגדה אחת קלה כמות שהיא ממה שלמדתי עם מור אבי ז״ל, ואחר שלמדתי הגרסא שאלני אם אני מבין הדברים, ואז פרשתיה גם כן.

 זכורני כי אז נתלהב הרבה זיע״ א ובקש ממור אבי ז"לל להוליך אותי לירושלים ת״ו לביתו, וקבל על עצמו שכל מחסורי עליו וכוי, ושישלח אותי לבית הספר עם בניו שאז היו צעירים ללמוד לפני המורים, ושהוא ישלח אותי לפרקים למען יראוני אבותי וכוי וכוי…

 דברים היוצאים מלב טהור וקדוש בכל לבו, ומרוב התלהבותו הסכמנו על זה בדברים היוצאים מן הלב, לולא כי עט״ר אדוניתי מרת אמי נ״ע לא יכלה להרחיק אותי וכוי אף על פי שהייתה חפצה, כי לא היו אניות קיטור וכר. אך הרב הנזכר ז״ל עודו היה מתאמץ שלא להניח אותי וכוי עד שנתן לו מור אבי ז״ל דבור, לצמצם על עצמו ולשלוח אותי לטבריה ת״ו ללמוד תורה כי היא קרובה, ובזה נתפייס הרב ז״ל ועזב אותי.

ואחר עבור ד׳ שנים אתרמי כי נסעתי לירושת״ו, שמח מאד והזמינני לאכול בביתו וגם נתן לי ספרו הבהיר שהדפיס ראשונה, איידי דחביב עליה אקדמיה, וזה שמו ״ שער החצר ״ משום חיבת הארץ. יהי רצון שזכותו יגן עלינו ועל כל זרעי אמן.

 והגדתי זה לקחת מוסר השכל ולהודיע כמה תקיף חייליה באילנא רברבה, כי מי ראה כזאת איש קדוש עובר לדרכו דרך העברה להשגיח ולהתבונן בעלם קטן יושב בחנות, והוא לא ידע מתחילה אם מילדי העברים זה וכר ועשה כמה חקירות וכר והוכיח במישור לאיש שלא הכיר וכוי, בהיותו נחוץ לדרכו, והיותר מבהיל כי עם היותו רב גדול ודיין וכו׳….

ונושא עליו עול הצבור קהל גדול בן פורת יוסף יצ״ו, וכל צרכם וכו׳ ועול הישיבות וכוי. נתרצה לקבל בביתו נער קטן רך וענוג ונבור, ולהפרידו מעל הוריו החרדים עליו וכו׳ ולקבל עליו אחריות מחסוריו, עם היותו מטופל ביוצאי חלציו, ומסתמא הוא לא עשיר היה, והיותר מפליא איך לא חשש שמא הרבנית שרביטו נ״ע לא תמאן בדבר כמשפט הבנות אפי׳ נשים צדקניות כנודע. ודי בזה הערה. זיע״א, עכלה׳׳ק.

תפילאלת – ברית מספר 31..יהודי תפילאלת  יעקב אוליאל – אורליאן- צרפת

 

יהודי תפילאלת

 יעקב אוליאל – אורליאן- צרפת

אין מוצאים כיום יהודים בתפילאלת, אך זכר נוכחותם הקדומה של היהודים עדין משאיר בה את רישומו ולעתים קרובות אפשר לשמוע בבו-דניב, ראשידיה (לשעבר כסאר־ סוק) ריסאני או בו-ענן, ערבי מקומי המצהיר בגאווה: ״אתם כעת ברובע של היהודים" או ״כאן לפנים היה בית כנסת או ״כאן לפנים היה בית של יהודי".

האין זה הגיוני שאזור זה של דרום-מזרח מרוקו ישמור את רישומה של אוכלוסיה לא רק מבחינה כלכלית וחברתית אלא גם מבחינה היסטורית בו היא שיחקה תפקיד חשוב עוד לפני הכיבוש הערבי כבר מימי סיזילמאסה?

סיזילמאסה נוסדה בשנת 757 (שנת 140 ע"פ האיסלם) על ידי בֶרבֶרים מדז'בל נפוזה (לוב) "סיזילמאסה הייתה העיר השנייה שיסדו המוסלמים […] הראשונה הייתה קירואן". מכאן ואילך היהודים יחיו תחת השפעתה של "ממלכת שולטן" זעירה זאת של הסהרה המרוקאי.

הדרכים המסחריות הטרנס- סהריות

הדרך הישירה לגאנה, כלומר מסודן למצרים הייתה, n כמעט נטושה בגלל סופות החול שנשבו על התוואי הזה וגם

בגלל התקפות השודדים. רוב המסחר הסהר׳ נעשה מאז בדרך סיזילמאסה כלומר במסלולי השיירות של הסהרה המערבי". עד מהרה סיזילמאסה הפכה למקום מסחר גדול וסוחרים שבאו מבצרה, קופה ובגדד התיישבו בה ליד הברברים. הסחורות שהתקבלו בסיזילמאסה שונעו לעבר המזרח דרך נמלי המגרב או באמצעות שיירות שהגיעו לאיפריקיזה Ifriqija. המטרופולין הפילאל׳ היה אז זירת המסחר המצליחה ביותר בכל האסלאם. בגדה האחרת של המדבר, בשער סודן, העיר אאודג'וסט מילאה תפקיד דומה וידעה אף היא עדנה גדולה.

 והנה כבר מהתקופה הזאת המדינות המוגרביות לא היו היחידות שצרכו את המתכת הצהובה. מטבעות הדירהם מכסף הוטבעו בסביבות שנת 790 "בימים שהרון אל ראשיד היה כליף של בגדד (809-786)", מטבעות הזהב נפוצו במגרב הרבה לפני שהיו ידועות באירופה. ומאידך "פעילות הכרייה וחרושת הברזל וסחר הזהב נקשרו לנוכחות הקדומה של יהודי סהרה במרוקו." מבתי הייצור בתפילאלת יוצאות מטבעות הזהב והכסף כבר מהמאה העשירית, לרוב, בהשתתפות יצרני מטבעות יהודיים. החל מהמאה האחת עשרה ה" מורבתי", מטבע מזהב גָנָאי היה ידוע באירופה בכינוי הספרדי: מרבדי.

נציגים יהודיים מוצבים בכל נקודות המפתח והנוכחות של יהודים עצמאיים במאה העשירית מתאשרת על ידי אחד הספרים החשובים ביותר של אבן הוקאל – הדרכים והממלכות של אפריקה – שמתאר בסביבות שנת 378 לספירת האסלאם – 988 – את הדרכים מסיז'למאסה לקירואן, ממסה ומסוס עד אאודג'וסט וגאנה, ממצרים עד גאנה דרך סהרה.

בספרו מליץ טוב, רבי שלום אביחצירא מספר את ההרפתקה של שני סוחרים יהודיים יצרני בדי משי: "יעקב בן גיו ואחיו יוסף. הם התבלטו בעבודה המשי ויצרו בגדי יוקרה, דגלי ישמאעלים (ממוקמים) מעל יריעות בעלות ערך אמנות׳ רב שלא היה להן אח ודוגמא בספרד. הם העניקו אתת מהן למלך ואתת לשולטן אל מנצור בן עלי בן עמר. יעקב בן גיו רכש לו בכך את ידידות השולטן אל מנצור שמינה אותו בראש כל הקהילות היהודיות מסיזילמאסה עד הנהר דוירנה (דורו) בקצה ממלכתו. הוא מינה אותו כשופט עליון המורשה למנות לתפקידי מפתח אנשים שהוא בחר בהם ולקבוע את התשלומים והמיסים שיוטלו על הקהילות. המלך שיגר אליו שמונה עשר קצינים (לבושים בבגדי שרד) העלה אותו על הכרכרה של הדרג השני וכל התושבים […] זקנים וצעירים נאספו כדי להביע את תמיכתם. המאורע הזה קרה ב-4750 ונמשך (?) עד 4775 (1090 עד 1095 )

 בתחילת המאה השתים עשרה, בכניסה למדבר, סיזילמאסה נהנית ממיקומה המוצלח בין המגרב וסודן: היא מקשרת בין שווקי פאס ותלמסן לבין אלה של אפריקה בדרך העפר של המערב המקשרת בין דרה והסוס לבין אדרר המאוריטנית, והלאה, בארץ הזהב, היא הקשר הישיר עם סודן באמצעות הדרך המדברית שעוברת דרך תבלבלה ותואת, לפני שהיא מגיעה לטימבוקטו.

וכך, "סיזילמאסה הייתה במשך מאות רבות, הבירה של המגרב המערבי, בדרך העליה על קברות הקדושים, בדרך הזהב והמלח […] מטרופולין ששום עיר אחרת לא תשווה לה במסתר עם סודן, מצרים, מסופוטמיה. היא הייתה מרכז מהולל של הציביליזציה במשך כל תקופת ימי הבינים."

הקהילה היהודית הייתה גדולה והפכה עד מהרה למרכז דתי חשוב ופעיל. היו לה קשרים הדוקים עם שאר הקהילות היהודיות של מרוקו, מה גם שסיזילמאסה היוותה שוק למוצרים של תואת וחניית ביניים בדרך לפאס, תלמסן ואירופה. "ידועה עד ברחי היא ייצאה אליהן תמרים ועפצי אשל מדברי (לעיבוד העור). במאה הארבע-עשרה, ספרי המפות שנוצרו בבתי ייצור יהודיים של מיורקה מצביעות על תוואי של שבילים טרנס- סהריים מסיזילמאסה לעבר אואלאלא וסודן. העדויות על ריכוזים יהודיים בתחנות החשובות של מסחר הזהב אינן חסרות: אל-זוהרי מצביע בשנת 1133על שבטים יהודיים "בני הדת היהודית… מייצאים מאצלם מן הסהרה ואנדלוסיה."

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

 

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

בערבית מדוברת ובתרגום עברי

 

אדם וחוה

1 – اقلب الجرة على تمها بتطلع البنت لامها

אקלב אלג'רא עלא תמהא בתטלע אלבנת לאמהא

 

הפוך את הכד על פיו – תצא הבת לאמא

החברה הערבית המסורתית, אינה חופשיה דיה, כדי לאפשר לבחור, להכיר את כלתו לפני הנישואים, ולכן מיעץ המשל להכיר את אם הכלה, כי לרוב יורשת הבת תכונות אמה

 

اعوذ بالله من مرة اذا ترجلت

אעוז באללה מן מרה אזא תרגילת.

ישמרנו אללה מאשה המתנהגת כגבר.

״מי שאשתו מושלת עליו חייו אינם חיים״(ביצה ל״ב עמי ב)

اللي بشاور المره …مره

אלי בשאור(א)למרה – מרה.

מי שמתיעץ עם האשה – הוא אשה.

״כל ההולך בעצת אשתו נופל בגינהום״(בבא מציעא נט, ע״א). יש כאלה בין הערבים הרואים באשה חסרת תבונה, לכן ממליצים לא להתיעץ עמה.

الانش مابتشبع من الذكر والارض ما بتشبع من المطر

אלאנסא מא בונשגע מן(אל) זכר ו(א)לארצ׳ מא בתשבע מן(א)למטר.

הנקבה לא תשבע מהזכר והאדמה לא תשבע ממטר. ״שלושה לא שבעו שלושה: אוזן מדברים, ארץ ממטרים ואשה מזכרים״. (יהודה אלחריזי).

אכלהא לחמה ורמאהא עצימה.

אכל את הבשר וזרק את העצם.

נאמר על אדם, שנהנה מאשתו הצעירה ועזבה כאשר הזדקנה. ״גמר לאכול מהקדרה ושבר אותה״(זה לעומת זה 1730).

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

הדיימה של ח׳יבר, שקבעה את היחסים בין המנצחים המוסלמים לתושבים המנוצחים, עתידה היתה לשמש דוגמה לחוזים שהעניקו הכובשים המוסלמים לעמים הכבושים בארצות שמחוץ לחצי־האי ערב. מכאן ולהבא ישמש המונח ״ד׳ימה״ להורות על אותם הסכמים בלתי־שווים שהסדירו את היחסים בין הכובשים המוסלמים לאוכ­לוסיות המנוצחות.

הזכרנו פרשיות אלו מחייו של מוחמד מפני שנתנו השראה לגילויי־שכינה קוראניים ולפיכך עיצבו סופית את עיקרי היחסים בין מוסלמים לכופרים לעתיד־לבוא בכל הנוגע לאסטרטגיה המלחמתית (ג׳האד), לזכויות הכיבוש של המוסלמים, לדיני חלוקת השלל ולגורלם של המנוצחים, שאדמותיהם נמסרו לכלל המוסלמים, שהרי לפי המסורת המוסלמית אמר מוחמד בעת המצור על ח׳יבר: ״הארץ לאללה היא ולשליחו״.

הרחבנו מעט את הדיבור על גורל היהודים לפי שממנו התבשר גורלם של כל העמים שנוצחו אחרי־כן על־ידי הערבים. העקרון המנחה הראשון־במעלה של הג׳האד התבטא בכך שתחילה יש להציע לשאינם מוסלמים להתאסלם או להשלים עם עליונותם של המוסלמים, ורק אם יסרבו חובה היא לתקוף אותם עד שיקבלו עליהם את השלטון המוסלמי.

משגבר כוחם של המוסלמים והלך, התפשטה מלחמת־הקודש אל מחוץ לחצי האי־ערב. הג׳האד, שתחילה לא היה אלא פשיטה לשם בז, נעשה מלחמת־כיבוש המתנהלת על־פי תקנון שעיקר מטרתו להעביר את ארצות הכופרים לשלטון האסלאם. יש מקום לשביתות־נשק, אך שלום לא ייתכן בשום־פנים. עובדי־כוכבים (ה״משתפים״) יכלו לבחור בין מיתה להמרת־דת: החיים, חופש הפולחן ושלמות הרכוש הובטחו ליהודים, לנוצרים ולעובדי־האש, וכעבור זמן גם להינדוסים, בתנאים מוגדרים.

הכלל שנקבע בהלכה המוסלמית, שלעובדי־כוכבים, שלא זכו לדת שיש בה התגלות נבואית כיהדות וכנצרות למשל, מציע האסלאם ברירה בין התאסלמות למוות, לא נתקיים הלכה למעשה. בסופו של דבר נמצאה הדרך להכשיר כאהל ד׳ימה את כל העמים שנכבשו על־ידי האסלאם. היו לכך שני טעמים: ראשית, הרצון לשמור על ייחודה של החברה המוסלמית ועל כן לא לעודד התאסלמות המונית ומכל־שכן לא לכפותה: ושנית, לא לפגוע בהכנסות אוצר המדינה ממסים שהוטלו על לא־מוסלמים.

הג׳האד—מלחמת־מצוה

הג׳האד הוא תפיסה כוללת שלפיה עמי תבל נחלקים לשני מחנות שאין לפשר ביניהם: דאר אל־חרב, או ״בית המלחמה״, המקיף אותם חבלים הנתונים לשלטונם של הכופרים, וכנגדו דאר אל־אסלאם, הוא ״בית האסלאם״, ארץ המוסלמים שבה שורר המשפט המוסלמי. הג׳האד הוא מצב־המלחמה הטבעי והמתמיד בין המוסלמים לבין דאר אל־חרב, ואין מלחמה זו יכולה להסתיים אלא בעליונותו המוחלטת של האסלאם בעולם כולו ובשליטתו על הכופרים. במאה הי״ד הצדיק המשפטן המהולל אבן־תיימיה את מצב־המלחמה התמידי בקבעו כי בעלותם של כופרים על אדמות אינה חוקית ולכן על־פי זכות אלוהית הללו מוחזרות למאמינים בדת האמיתית. כך אפוא נעשה הג׳האד האמצעי שהודות לו המוסלמים מקבלים בחזרה את מה שחמסו להם הכופרים שלא־כדין. משמע: ענין לנו במלחמה קדושה וצודקת לפי שהיא מחזירה למוסלמים אדמות ונכסים שמקומם בדאר אל־אסלאם אלא שעדיין דאד אל־חרב מחזיק בהן באיסור. לפיכך כל מעשה מלחמתי בדאר אל־חרב — שאין לו שום זכות־קיום חוקית — יכול להיחשב צודק וכשר ואין לתת בו כל דופי מבחינה מוסרית.

הואיל והג׳האד הוא מלחמת־תמיד, ממילא הוא מוציא כל אפשרות לשלום. עם זאת הוא משאיר פתח לשביתות־נשק זמניות בהתאם לצרכי המצב המדיני. שביתות־נשק אלו, שאסור להאריך בהן למעלה מעשר שנים, רשאי השליט המוסלמי להפסיקן חד־צדדית, אך רק לאחר שיזהיר על כך את האויב תחילה. ולבסוף, הגיהאד קובע תנאים לחוזים עם דאר אל־חרב, אך רק במסגרת מושג זה של שביתת־נשק זמנית.

השתתפות בג׳האד, שחכמי־הדת המוסלמים רואים בה אחד מעיקרי־היסוד של האמונה, נחשבת חובה על כל המאמינים; כל אחד מהם חובה עליו לתרום לה כמיטב יכולתו, בין בגופו, כלומר בעבודת־הצבא, בין בממונו, ובין בדברים שבעל־פה ובכתב. חכמי־המשפט המוסלמים ייסדו את זכויות הכיבוש על מנהגו של מוחמד עם היהודים בחצי־האי הערבי. הללו, כאמור, גורשו או נטבחו, נשיהם וילדיהם נמכרו לעבדות, וכל נכסיהם חולקו בין המוסלמים. יחס זה נעשה דגם ואמת־מידה שכוחם יפה לגבי כל המנוצחים (נוצרים, עובדי־האש וכן'). ועם זאת, כמו שחס מוחמד על יהודי ח׳יבר שהכירו בריבונותו כך כרתו הכובשים הערבים הסכמי ״סובלנות״ עם כל שאר העמים שקיבלו את עול שלטונם. מעמד הד׳ימי, שהוא פועל־יוצא בלתי־אמצעי מן הג׳האד, קשור באותו חוזה עצמו, המשעה את הזכויות התחיליות של הכובש על המחזיקים בדתות־הייחוד תמורת תשלום מס כגון זה שהסכימו היהודים לשלם לנביא בח׳יבר. שרירות־לבה של ההיסטוריה, או ההשגחה העליונה, הן אפוא שבחרו בכמה שבטים יהודיים נידחים בקצווי ערב ועשאום סמל לגורל המזומן לממלכות האדירות של ביזנץ והסאסאנים ולהמון גויי אפריקה, אסיה ואירופה, שבמרוצת אלף שנים של התפשטות וטיפוח נכנעו לסיפו של האסלאם המנצח. האידיאולוגיה של הג׳האד קשרה את גורל היהודים לגורלם של כל באי־עולם, וגורלם של יהודי ערב הוא שפקד הרבה שבטים, עמים ולאומים זולתם, אספקלריה מבשירת־רעה לשיעבוד ההיסטורי של חלק גדול מכלל האנושות.

הערים של ממלכות הביזנטים והסאסאנים, שתש כוחן לאחר מחצית־המאה של מלחמות ומאבקים מבית, נכנעו לצבאות הפולשים הערבים. עם האוכלוסיה הנוצרית והזורואסטרית נחתמו חוזים שונים שטיבם נקבע על־פי דרך השגתו של הנצחון המוסלמי: כניעה, מלחמה, או ברית. בשני המקרים הראשונים אפשר היה להמית את החרבי שאחז בנשק ונלחם על נפשו או לעשותו עבד, לפדותו, להחליפו או להוציאו לחפשי, ואת אשתו וילדיו אפשר היה לקחת לעבדים ולשפחות — לפי התקדים של המנהג שנהגו עם יהודי חצי־האי הערבי. 

אולם אם קיבלו עליהם החרבּים את עול השלטון המוסלמי, בדומה ליהודי ח׳יבר, או־אז נתרצו הכובשים וכיבדו את חייהם, דתם ורכושם על־פי תנאי החוזה (ד׳ימה) שהיה מחייב את שני הצדדים. בינתיים המשיכו צבאות המוסלמים במסע־כיבושיהם, ואת ערפם ביצרו על־ידי שהושיבו חילות־מצב ומתיישבים מחצי־האי בשטחים המסופחים. בד׳ימה שניתנה לחירה שבעיראק בשנת 633 הוכנס סעיף מיוחד שעניינו בעקרון ההבדל בלבוש בין מוסלמים לשאינם מוסלמים.

ב־640 גירש הח׳ליף עומר אבן אל־ח׳טאב את היהודים והנוצרים מחג׳אז בהסתמך על הד׳ימה של ח׳יבר: ״הארץ נחלה לאללה ולשליחו: רשאי שליח־אללה להפר את בריתו אם כך יחפוץ״. יש אומרים שהסתמך גם על עצתו של הנביא: ״לא תישארנה שתי דתות בכפיפה אחת בחצי־האי הערבי״.

ההיסטוריון הערבי אל־ואקדי, בן המאה הט', מוסר מעשה זה המיוחס לאחד מנכבדי מדינה, שביקר בחצי־האי ערב לאחר פעולות־האיבה בין מוחמד ליהודים:

כשהיינו במדינה והיכנו הרעב הולכים היינו לח׳יבר, ופעמים הולכים היינו לפָדך ותֵיְמה. התושבים היהודים תמיד היו להם פירות ומים בשפע… כל זה היה לפני עליית האסלאם. כאשר בא הנביא למדינה וכבש את ח׳יבר אמרתי לחברי: ״הנלך לח׳יבר כי היכנו הרעב?״ וישיבו: ״ שונו פני הארץ כי עתה, כמוסלמים, פוגשים אנו בעם הרוחשים איבה לאסלאם, ואילו לשעבר לא היתה לנו דת כלל ״. אולם הרעב ייסרנו ונלך אל ח׳יבר ושם מצאנו כי התחלפו בעלי האדמה והתמרים, כי בעלי־הקרקעות היהודים העשירים נהרגו והנשארים היו עניים החיים על עמל־כפיהם.

الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל. על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

גהאד ושנאת היהודים

בספרי משנת 2000 על מלחמת קוסובו התרחקתי במכוון מעיסוק באיסלאמיזם ובג׳יהאד – משום שכמחבר ששורשיו בשמאל הפוליטי ביקשתי להימנע במידת האפשר ממונחים שעלולים לשאת השתמעות גזענית. בתאריך 11 בספטמבר 2001, אסטרטגיית ההימנעות שלי התמוטטה יחד עם מגדלי התאומים. עתה ביקשתי לדעת דבר אחד: למה? הספרייה של אוניברסיטת המבורג מצטיינת במיוחד במדע המדינה, וכך, כבר בסוף השבוע שלאחר 11 בספטמבר נערמו על שולחני ספרי מחקר בתחומים שעד אז היו רחוקים ממני: שורשי האיסלאמיזם והאחים המוסלמים, וקשריהם לנציונל־סוציאליזם, ואל־קאעידה, וחיזבאללה וחמאס. בתום שנה של מחקר, או ליתר דיוק בתום שנה של צלילה אל תוך עולם שהיה לי עד אז זר ומוזר לחלוטין, פרסמתי את הספר הזה.

רוב חבריי לדעה עד אז, אנשי השמאל, סילקו אותי עתה מעולמם – עולם שקיבל את 11 בספטמבר בשמחה־לאיד בלתי מוסתרת, או פירש את האירוע בתוך מסגרת חשיבה ״אנטי־אימפריאליסטית״, שבה ארצות הברית המרושעת עומדת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובנת, אם גם מוטעית. בהתאם לכך, המבוא שלי משנת 2002, שקטעים ממנו כלולים במבוא זה, נשא אופי מתריס משהו.

אלא שספרי, המסביר את הטרור האיסלאמי כתוצר של חשיבה אשלייתית יותר מאשר של מדיניות החוץ האמריקנית, עורר תגובה ראשונית עוינת גם מקהל הקוראים הגרמני הרחב. הספר תואר כ״תעמולה פוליטית״, אם לצטט דוגמה אחת מתחנת רדיו ציבורית מובילה בגרמניה, ״דויטשלנדפונק״. ספרי, נאמר שם, ״נשרך בשובלם של שמרנים קיצונים מסוגו של סמואל הנטינגטוך, ומחברו כנראה ״המיר את הידע ברעיונות שבאוזניהם של אנשי בוש ושל מתרצי המדיניות הישראלית העכשווית יישמעו כמוסיקה״. עם זאת, מבקריי לא הצביעו על טעות כלשהי בעובדות או בדרך ההיסק. ראשון המומחים בתחום זה שהגנו על ספרי בפומבי והמליצו עליו היה דווקא מוסלמי: איש מדע המדינה יליד סוריה בסאם טיבי.

בחלקים אחרים של העולם, ובפרט בארצות הברית, היסטוריונים וחוקרי אנטישמיות התעניינו בספר הרבה יותר. הוזמנתי להרצות באוניברסיטת ייל, באוניברסיטת בראון(פרובידנס, רוד איילנד) ובאוניברסיטה של מדינת פנסילבניה. הספר נידון בכתבי עת ובהם ה׳ניו ריפבליק׳ ו׳טלוס׳. בשנת 2004 הייתי חוקר מן החוץ במרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון באוניברסיטה העברית בירושלים, והרציתי בישראל. דרך העקיפין הזאת ברחבי העולם היא שהובילה, לבסוף, להישמעותם של הדים חיוביים יותר לספרי גם בגרמניה. זה המקום אפוא להודות לידידיי ולעמיתי, הרבים בארצות הברית ובישראל, שתמכו בי ועודדוני בדרכים רבות, ובייחוד לעומר ברטוב, לפיליס צ׳סלר, ליואל פישמן, למנפרד גרסטנפלד, לדניאל גולדהגן, לג׳פרי הרף, לג׳ודית ג׳ייקובסון, לדורי לאוב, לאנדריי מרקוביץ, לאלדד פרדו, למרטי פרץ, לגיון רוזנטל, לצ׳רלס סמול ולרוברט ויסטריך. תודה מיוחדת לצור ארליך, שיזם את הבאת הספר לדפוס בעברית ותרגם אותו בתשומת לב רבה. עבודתנו המשותפת הסבה לי הנאה גדולה.

הספר תורגם לעברית מהמהדורה האנגלית שהופיעה בשנת 2007, ושכללה תוספות אחדות שהתייחסו למחקרים שפורסמו לאחר הופעת הספר בגרמניה בשנת 2002. למרבה הצער, חמש שנים אלו אוששו את התחזית הפסימית שערכתי בעת כתיבת הספר בגרמנית. באחרית הדבר לספר אני עוסק בכמה מההיבטים של המצב הנוכחי.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

מבואמיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי תחילת ההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז. חלקם בדעה שההתיישבות היהודית בחצי האי ערב החלה אחרי יציאת מצרים בדרך אל ארץ ישראל. חלקם טוענים שההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז החלה בתקופת מלכות דוד ושלמה או מאוחר יותר, אחרי חורבן בית המקדש הראשון.

בתלמוד מוזכר שאחרי חורבן בית המקדש או בתקופת המצור על ירושלים היגרו כשמונים אלף כוהנים יהודים מהארץ לארץ ערב ומשערים שארץ ערב היחידה באותה תקופה היא חבל חיג׳אז בחצי האי ערב.

הגירת היהודים למדבריות חיג׳אז הפריחה את המדבר בחקלאות עשירה, בתעשייה ענפה ומעל לכל קידמה את התרבות, את הספרות ואת השירה.

מקרב המתיישבים היהודים קמו הוגי דעות, רבנים וחכמים וסופרים גדולים כרבי שלמה כהן בן הדיה.

היהודים עסקו במסחר ער ומפותח עם מדינות שכנות כמו סוריה, עיראק, תימן ואתיופיה. היצוא של שבטי היהודים כלל עורות, כלי בית מנחושת ותכשיטים מכסף וזהב.

ישובי היהודים היו בנויים לתלפיות ונראו כמבצרים מוגנים מכל עבר ומוקפים בשדות ירוקים ובגנים שתולי עצי נוי ועצי פרי.

חכמי היהודים פיתחו מערכות השקיה לשדות ולבתים ממעיינות שבסביבה שהיו מהמתקדמות ביותר באותה תקופה.

הקידמה שהפיצו בני השבטים היהודים בכל תחומי החיים העלתה אף את רמת חייהם של שבטי ערב שברובם היו עובדי אלילים.

ההיסטוריון אשאפי מציין, על פי ממצאיו ועל פי מחקריו המקיפים אודות שבטי היהודים בחבל חיג׳אז, ששבטים רבים מקרב עובדי האלילים התגיירו עם חלוף השנים והצטרפו לעם היהודי – עם הספר.

בסמוך לעיר יתר׳ב התגוררו שני שבטים גדולים, שבט אמס ושבט חזרג׳. שבטים אלה היו עובדי אלילים, אולם היו קשורים בלב ובנפש לבני השבטים היהודים, עבדו במחיצתם, כיבדו את תורתם ואפילו חתמו עמם הסכמי הגנה הדדיים.

בני השבטים היהודים היו אהודים ונערצים על כל בני השבטים מקרב עובדי האלילים ושררה ביניהם אחווה ושלום אמיתיים ושיתוף פעולה הדוק ללא משוא פנים.

היהודים ביתר׳ב היו עשירים ובעלי אמצעים ומעל לכל היו ידועים ביושרם כמעסיקים וכרודפי שלום, צדיקים שהתרחקו מחטאים וממעשים תפלים.

בני שבטי ישראל בחבל חיג׳אז היו ידועים כמכניסי אורחים ואהבו לעזור לפשוטי העם ולנחשלים במוצרי מזון ובכסף כמנהג אברהם אבינו.

העיר יתר׳ב הייתה עיר לדוגמא מבחינת מרקם היחסים וחיי האחווה ששררו בין כל שבטיה ללא יריבויות ואפילו ללא ההתגוששויות ומלחמות שהיו חלק מההווי של חיי שבטי ערב לפנים. אולם, לפתע פתאום, השתנו פני הדברים.

הופעת מוחמד

מוחמד ותומכיו הגיעו בשנת 622 ליתר׳ב כמהגרים חדשים לאחר שגורשו ממכה ומטאיף באשמת חתרנות תחת אושיות המשטרים הקיימים.

העיר יתר׳ב רחוקה ממכה ומטאיף מרחק של כשלוש מאות וחמישים ק״מ ודרכי הגישה אליה מתפתלות בין גבעות והרים, מרחק עצום בהתייחס ליכולות של כלי התחבורה באותם הימים.

ונשאלת השאלה: מדוע מוחמד וחבר יועציו החליטו דווקא להגר ליתר׳בי

מה היו השיקולים המעשיים שהביאו את מוחמד ורעיו לוותר על כל הערים והישובים שבין מכה ליתר׳ב ולהמשיך בדרך הקשה והארוכה כדי להגיע לעיר זרה שתושביה לא שמעו ולא ידעו אודותיו דברי

♦           האם המטרה הרחוקה נועדה להפצת המונותיאיזים בקרב עובדי האלילים?

♦           האם למוחמד הייתה עילה מתקבלת על הדעת לבחור בעיר יתר׳ב כמוקד לפעילות מונותיאיסטית למרות שרוב תושביה היו מאמינים באלוהים? בני השבטים עובדי האלילים שחיו ביתר׳ב היו ברובם מושפעים מתורת היהודים ולמוחמד לא היה מה להפיץ בקרב התושבים.

אין כל אמת בסיפורים שמנהיגי השבטים אווס וחזרג׳ מיתר׳ב פגשו את מוחמד במכה והזמינו אותו להתערב במחלוקות ביניהם ולהשכים שלום בין הצדדים.

בראש ובראשונה יש להדגיש שבין שני השבטים, אווס וחזרג׳ מיתר׳ב, לא היו מחלוקות כלל ושררו ביניהם יחסי שלום ואחווה. לראיה יש לציין שמנהיגי השבטים לא אירחו את מוחמד בהגיעו ליתר׳ב ואף נמנעו מאוחר יותר להצטרף לכוחותיו למרות בקשותיו הרבות להיעזר בהם במלחמותיו נגד הכוחות ממכה.

 

שנית, אין להתכחש לעובדה שמוחמד הוחרם על ידי מנהיג שבט קורייש, אבו-להב, ונאסר עליו לבוא במגע עם אנשים במשך שלוש שנים. אז היכן פגש מוחמד את נציגי שבטי אווס וחזרג׳ במכה כאשר באו לקיים את מצוות העלייה לרגל כשחל עליו איסור לצאת מביתו?

אין אף להתעלם מן העובדה שבשנת 622, לפני הגירתו ליתר׳ב, שהה מוחמד בעיר טאיף ולנציגי השבטים אווס וחזרג׳ לא היה מה לעשות שם.

יתרה מזו, יש לזכור שעל פי מנהגי שבטי ערב באותם ימים, אין תקדים לתופעה שאיש זר ולא מוכר יוזמן ממרחקים על ידי הצדדים כדי לפתור את המחלוקות והסכסוכים שכביכול התגלעו בין שני השבטים. לפתרונות ולהשכנת שלום הוזמנו תמיד אנשים מוכרים מבין חכמי השבטים הסמוכים.

הייתכן שמנהיגי שבטי אווס וחזרג׳ פנו לפתרון המחלוקות ביניהם למוחמד ולא לחכמי שבטי היהודים שהיו עמם ביחסי אמון וכבוד הדדיים?

הסיבה להגירתו של מוחמד ליתר׳ב הרחוקה טומנת בחובה את כוונותיו הנסתרות שהיו ידועות רק לו ולמלוויו ונותרו חסויות במהלך הדורות.

חוקרים ותיאולוגים רבים לא הצליחו במשך השנים להגיע לחקר האמת ולמסקנה היחידה שניתנת להסקה, מהנתונים הבאים:

א ־ יתר׳ב ממוקמת בנקודה אסטרטגית חשובה צפונית־מזרחית למכה ועל דרך שיירות האספקה לשם.

ב – ליתר׳ב לא היית הנהגה קולקטיבית ואף לא צבא חזק להגנה על כלל תושביה, ככל יתר הערים.

ג – תושבי יתר׳ב היהודים היו מוכרים כבעלי אמצעים ועושר רב, רודפי שלום שלא אגרו כלי מלחמה ולא התנסו במלחמות, לכן השליטה עליהם הייתה משימה קלה.

התמונה שהצטיירה בעיני מוחמד מנתונים אלה הפיחה בקרבו את התקווה שבעזרת תומכיו ולוחמיו יצליח להשתלט ולכבוש את ההנהגה על כל השבטים שלא החכימו ולא הקימו לעת צרה צבא להגנה למרות עושרם הרב.

שבטי היהודים שהיו פזורים בכל מרחבי חבל חיג׳אז, היו ברובם מכניסי אורחים ולמוחמד ותומכיו הייתה העיר יתר׳ב בחירה נוחה ועדיפה ביותר לאחר שגורשו והושפלו בשתי הערים מכה וטאיף.

בתחילת דרכו ביתר׳ב התארח מוחמד בקרב היהודים, למד את תורתם ונהג על פי דתם. הוא הצטייר בעיניהם כאוהד וכמעריך באמת ובתמים את בני העם היהודי ואת תורתם.

בתקופת שהותו הקצרה ביתריב הצליחו תומכיו להעלות את מצדדיו ממכה שכונו ׳מוהג׳רון וגייסו אף רבים מקרב המקומיים שכונו ׳אנצאר׳. הלוחמים שהתלכדו סביבו הצליחו, בהנהגתו, להשתלט על דרכי הגישה למכה, עסקו בשוד שיירות האספקה וזכו בשלל רב.

הנהגת מכה, שקצה נפשה ממעשי השוד והביזה, שלחה לשדה המערכה ׳באדר׳ כוחות צבא בהנהגתו של אבו-ג׳אהל שנחל תבוסה ונהרג בקרב שכונה ע״ש המקום קרב באדר.

מוחמד התעודד מניצחונו ולמען הרחבת צבאו וחיזוקו בממון רב התקיף את שבטי היהודים באמתלות ובהאשמות שווא, השתלט על מושבותיהם, שדד ובזז את רכושם הרב ועם השנים השמיד את כל היהודים שחיו ביתר׳ב במשך מאות או אולי אלפי שנים לפניו.

מוחמד וכוחותיו תקפו בשנת 630 את העיר מכה למרות הסכם השלום שנחתם בינו לבין מנהיגי העיר לעשר שנים, ׳הסכם חודיביה׳ משנת 628. לאחר כיבושה של מכה וכיבוש העיר טאיף השתלטו כוחותיו על כל חצי האי ערב ללא עוררין.

בשיא גדולתו תכנן מוחמד לכבוש את סוריה על מנת להרחיב את תחום השפעתו הטריטוריאלית, אולם נפל למשכב ונפטר לאחר עשר שנות מאבק חסר פשרות להגשמת חלומותיו.

יורשיו של מוחמד ה׳ראשידיון המשיכו במלוא כוחם בדרכו ומימשו את צוואתו לכבוש את סוריה ולטהר את חצי האי ערב מנוכחות היהודים.

מבין ה׳ראשידיון אפשר לציין את תרומתו של אבו-בקר להשבת התהילה לאיסלאם על ידי ניצחונותיו על צבאות שבטי ערב במלחמות ה"רידה׳. את החליפה עומר יש להלל על הרחבת השפעת האיסלאם כתוצאה מכיבושיו הנרחבים ואת החליפה עותמאן על יוזמתו לכתיבת ספר הקוראן.

את תקופת שלטונו של עלי אבן-טאלב, החליפה האחרון בהירארכיה של הראשידיון, אפשר לציין כתקופת מרי ומלחמות אחים אשר הולידה כתות בעלי מנהיגים שונים שהפיצו בקרב המאמינים אידיאולוגיות שונות ותפיסות עולם הזרות לאיסלאם.

עלי נרצח על ידי אִבּן-אל-בולג׳ם מכת הפורשים ה"חוארגיון", ובמותו הסתיימה אחדות הדעים ששררה בקרב המוסלמים מבחינה רעיונית, דתית, צבאית וטריטוריאלית.

תומכיו ומעריציו של עלי יזמו, לאחר רציחתו, את הפילוג הגדול ביותר באיסלאם בהקמת הכת השיעית אשר דגלה בזכותו הבלעדית של עלי לרשת את מוחמד ובזכותם הבלעדית של בניו חסן וחוסיין להמשיך ולהנהיג את המאמינים באיסלאם. המאמינים בכת השיעית לא האמינו בזכותם של שלושת החליפים הראשונים וטענו שהם שללו את חליפותו של עלי אחרי מוחמד. השיעים האמינו שבצוואתו ציווה מוחמד למנות את עלי כיורשו אחריו וכינו את אבו-בקר, את עומר ואת עותמאן ככופרים ומושחתים.

מועאויה, מנהיג סוריה, שזכה בבוררות נגד עלי בעניין המחלוקות שפרצו ביניהם במהלך קרב ׳סייפון׳, אזר אומץ, כבש את מצרים והכריז על עצמו עוד בחייו של עלי כחליפה של כל המאמינים. מועאויה כבש את מצרים מידי עלי והכריז באופן חד-צדדי על עצמו כחליפה ובכך העמיק את הפירוד והפילוג והשריש את השנאה בין הפורשים והביא לידי מלחמות-אחים אכזריות ביותר שלא נסתיימו במשך מאות בשנים. יש לציין כי המחלוקות שפרצו בין הזרמים באיסלאם עדיין לא הפשירו ועד עצם היום הזה קיימות מחלוקות בין הזרמים השונים שקמו לאחר רציחתו של עלי.

יש להדגיש ביתר שאת את העובדה שהפירוד באיסלאם ושפיכות הדמים לא נבעו על רקע דתי כי אם על רקע אישי ובגלל התעוררות יצר השלטון בקרב מנהיגים שלחמו ללא רחם על חזקה ברסן השלטון ותו לא.

סוף המבוא מאת דורון חכימי

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית

 

" המשוגע " ממטע

נשלחתי להיות מדריך במושב מטע, כשהגעתי למקום ניגש אליי איש אחד הושיט את ידו ואמר ״שמי מדאלסי ואני ממראקש״. והנה אני שומע מישהו קורא מרחוק בקול ״משוגע, משוגע״. אחרי שהתפזרו ל

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה - הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה – הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

הם בני המושב פניתי אל האיש ושאלתי אותו לפשר הכינוי ״משוגע״ שבו כינו אותו. בתשובה הזמין אותי מדאלסי לבוא אליו בערב הביתה ושם הבטיח, יגולל לפניי את סיפורו. הייתי מלא סקרנות, ולעת ערב שמתי פעמיי אל בית משפחת האיש ושם על כוס תה עם נענע פתח את פיו וסיפר את סיפורו:״ אני מגיע באוניה מצרפת, אחרי שלושה ימים יורדים בחיפה לשער עלייה, שם פגשתי כל מיני אנשים וכל אחד מתלבט מה יעלה בגורלו. באו אליי ומסרו לי שאיזה יהודי ממרוקו רוצה לדבר איתנו ולהציע לנו ללכת למושב. אני הולך לאסיפה ושם עמד אברהם זריהן מהסוכנות ומציע לנו לבוא למושב. ׳מה זה מושבו׳ שואלים המתכנסים, ׳מושב׳ עונה להם זריהן ׳זה עבודת אדמה, זו חקלאות׳. השומעים משכו בכתפם כאומרים מה לנו ולזה ואיש איש עזבו את המקום. בא זריהן שם ידו על כתפי ואומר לי:׳ אני לוקח אותן למקום שהוא מרוחק שתי אצבעות מירושלים. יש שם שבעה מעיינות מים חיים, איך שאתה נכנס לבית ופותח חלון אחד אתה קוטף קרמוס (תאנים), אתה פותח חלון שני, מושיט יד וקוטף אפרסק, הולך לחדר ילדים, מוציא יד מהחלון וקוטף בננה ". זה מזל, אמרתי ביני לבין עצמי, ומזל כזה לא דוחים אלא לוקחים.

אני ועוד שתי משפחות עלינו על משאית בדרכנו למושב., נוסעים, נוסעים ולא מגיעים לשום מקום. בערב אנחנו דופקים לאברהם על הקבינה ׳אברהם , אברהם׳ אנחנו שואלים ׳מתי מגיעים למושב?׳ והוא עונה ׳תספרו עוד שלושה הרים׳. הגענו בחושך, פזרו כל משפחה במקום אחר והמשאית נסעה לה. נכנסו לבית בן שני חדרים בכל חדר מיטות סוכנות. שולחן, שרפרפים. על השולחן היו מעט ביסקוויטים, לחם, סרדינים, אין לנו מושג לאן באנו. הילדים והאישה נשכבו עם הבגדים על המיטות ומיד נרדמו. אני נזכרתי בדברי המדריך ונגשתי לחלון. על החלונות היו תריסים מאוד כבדים (כשמירה מפני מסתננים) אני מתאמץ פותח חלון מושיט יד ולא נתקל בשום דבר, עובר לחלון השני פותח אותו מושיט יד ולא מוצא שום דבר. נכנס לחדר איפה שאשתי ישנה , היא מתעוררת מרעש החלון ואני מבקש אותה להחזיק לי את הרגליים כדי שלא אפול והוצאתי את רבע גופי העליון מושיט יד , שום דבר. נשכבתי על המיטה נרדמתי ועם אור ראשון, בחמש בבוקר, קמתי יצאתי בריצה החוצה ומה אני רואה? הרים, סלעים, קוץ ודרדר. אני משפשף את העיניים חזק, סוגר ופותח אותם, ושוב סוגר את העיניים ופותח אותם, מסתכל מערבה ומזרחה צפונה ודרומה והנוף לא משתנה׳ ירדתי לפגוש ותיקים ושאלתי אותם: ׳איפה קרמוס? איפה אפרסק? איפה בננה? תראו לי איפה אני מוצא אותם?. הם הסתכלו זה על זה והפטירו ביניהם ׳האם לא מספיק לנו, שהביאו לנו עוד משוגעים?… ומאז דבק בי הכינוי ׳משוגע׳ ״.

אין ספק, ללא תום לב כזה וללא אהבת מולדת אמתית קשה היה ליישב או לשרוד את הקשיים שעמדו בדרך הארוכה אל ההגשמה הציונית

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר