ארכיון חודשי: אפריל 2013


רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

בעזרת השם

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

כחם של גדולי ישראל

עוד יסופר לקמן בע״ה על מעריצי הצדיקים והחסידים אשר במשך מאות שנים הלכו לבית עולמם ואנשים מאמינים באים משתטחים על קברם שופכים את צקון לבם ושולחים את בקשותיהם הרבות לפני הצדיק, שיעמוד לפני בורא עולם ויתפלל עליהם.

אותם הצדיקים המיתו עצמם באוהלה של תורה ובתיקון המידות, הפרישו את עצמם מתענוגי העולם הזה, אותם צדיקים שבחייהם היו כאלה שבזו לאורח חייהם וכינו אותם פרימיטיוים כעת כולם באים להשתטח על קברם, ורק כשמזכירים את שמם יראה ורעד אוחזת בם וצמרמורת רבה עוברת בגופם.

כנגדם הננו רואים ׳להבדיל׳ כמה מלכים, נשיאים וגדולי אומות למיניהם עברו מן העולם הזה רק מספר שנים והנה שמם נשכח, היו כלא היו. ובקושי אנשים בודדים מזכירים את שמם וק״ו שאינם מגיעים לקברם.מכאן אנו רואים גדולה אמיתית מהי.

על כולנו לזקוף קומה שכאלו הם גדולי ישראל, אמתיים ונצחיים, נתחזק ונשאב כחות ממעשיהם אשר פעלו בחייהם וגם אחרי מותם כפי שיסופר לקמן.

המלאך רפאל

רבי רפאל אנקווה עליו השלום, שנים רבות מאז נשואיו עם בתו של הגאון רבי יששכר אצראף עברו ולא נולדו לו ממנה בנים כי אם בנות בלבד.

הרב רפאל אנקווה נולד בשנת תר״ח (1848) בעיר ׳סלה׳ שבמרוקו עיר אשר הוגדרה בפי היהודים ״ירושלים הקטנה״ ומפי חכמי הדורות קיבלה כינוי מהפסוק בתהלים פ״ז ״עיר האלהים סלה״.

בשנת תרע״ה (1915) נענה הרב לבקשת חכמי מרוקו ורבני קהילתו ונתמנה לרב-ראשי של מרוקו וראש בית הדין הגבוה ברבאט משרות שלא היו קיימות בעבר, לפני הכיבוש הצרפתי.

שומעו וכבודו של הרב הגיעו למרחקים וספריו ופסקיו התקבלו בהערצה אצל חכמי וגאוני ישראל בכל רחבי תבל.

תכונותיו הנעלות והנשורות אצילותו וישרותו עשו אותו לאישיות רוחנית בעלת סמכות רחבה ובלתי מעורערת, הן בגין שליטתו בתחום ההלכה והן בשל בקיאותו המופלגת בתלמוד ובפוסקים. עד שחכמי ובני דורו כינוהו ל״מלאך רפאל״.

עיין עוד עליו בהקדמות המובאות בספרו חד״ד ותימ׳׳א.

פעם החליט לעלות לקברו הקדוש של רבי עמרם ולבקש ממנו שיתפלל עבורו שהשם יפקוד אותו ״בבן זכר׳, וכך עשה.

ברון השם באותה שנה אשתו נפקדה בבן זכר אשר נקרא מיכאל יששכר ע״ש סבו הצדיק. ברבות הימים כאשר גדל הנער תפם מקום אבותיו והתמנה גם הוא לרבה הראשי של מרוקו.

מספרים שבני משפחת רבי רפאל שאלו אותו מדוע זכה רק לבן אחד ולא יותר. ענה להם;

אני גרמתי זאת לעצמי, כי במקום לבקש מהצדיק לבקש עבורי בן זכר הייתי צריך לבקש ממנו בלשון רבים בנים זכרים אך מה אני אעשה שטעיתי בלשוני.

סיפור זה שמעתי אותו מפי הרב אהרון מונסניגו הי״ו אשר סיפר לי אותו בשם מר יוסף עמרם ז״ל בעת ביקורי ביום ט״ו באב התשנ״ו על ציון קברו של הצדיק ר׳ עמרם בן דיוואן.

נצחון מלחמת ששת הימים

בחמשה עשר במאי 1967, משנסתיימו חגיגות העצמאות, צה״ל נכנם לכוננות נרחבת בעקבות הכנסת דיביזיות מצריות אל תוך חצי האי סיני, החשש מפני מלחמה היה גדול, וזמן־מה לאחר מכן סגרו המצרים את מצרי טיראן, האווירה היתה מחושמלת ומתח רב שרר בארץ ובפרט בקרב יהודי הגולה הפזורים בכל רחבי תבל.

מכללם יהודי הפזורה תושבי מרוקו המוכרים בלבם החם ודאגתם לגורלה העתידי של ארץ ישראל.

באותם הימים הקשים החליט הרב אהרון מונםניגו שליט״א לנסוע מפאם לעיר וואזן, לעלות להתפלל על כלל ישראל מעל ציונו הקדוש של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן. בדרכו נכנם אצל מר יוסף עמרם זצ״ל יו״ר ועד המקום הקדוש של ר׳ עמרם אשר עדיין היה גר בוואזן והבהילו שיצטרף אליו לתפילה ולבקשת רחמים.

מר יוסף עמרם נשאר משתומם, מאין לו לרב מונםניגו אומץ לב לעלות למקום שומם וריק מאדם למרות האוירה המתוחה והמפחידה המרחפת במקום? ובפרט שתושבי המקום הם ערבים אדוקים וקיצונים!

הרב מונסניגו לא חת ולא זע לדבריו, אלא להיפך זרזו והאיץ בו להצטרף אליו.

כמובן מרוב האהבה השוררת בין שתי המשפחות לא יכל לסרב לבקשת הרב, לקחו איתם דברי מאכל ושתיה לסעוד ע״י קבר הצדיק כמקובל אצל עולי רגל לקברי הצדיקים.

כאשר הגיעו למקום היה כבר עת דמדומי החמה, התפללו מנחה בדחילו ורחימו, עשו מי שברך לכלל ישראל ובפרט לתושבי ארץ ישראל.

אחר כך, הרב מונסניגו פנה בבכיה ובתחנונים לעבר הקבר של הצדיק וביקשו שיתן להם סימן מה יהיה בסוף ההרפתקה הזאת ומה יהיו תוצאותיה, דהיינו האם תהיה מלחמה ואם כן מה תהיה התוצאה?

אחרי גמר התפילה, נטלו ידיהם וישבו לסעוד את ליבם ע״י הקבר הקדוש.

כבר ירד החושך על האזור ולפתע במקום כה שומם ובודד שומעים קול רעש חזק של נסיעת אופנוע, אימה ופחד נפלו עליהם, כי מעולם לא נשמע קול רעש במקום נידח כזה.

והנה במהירות הבזק הופיע איש משטרה רוכב על אופנוע משטרתי ופונה אליהם בשאלה, האם מישהו הפריע את מנוחתכם במקום, האם הכל בסדר, האם יש בעיות וכוי.

השוטר פנה לרב מונסניגו וביקשו שימזוג לו כוס שתיה לשתות איתם לחיים לכבוד הצדיק, הרב בשמחה ובטוב לבב מזג לו, והלה הרים את הכום וקרה בקול רם, ויוה ישראל! ויוה ישראל!

לא הספיקו לשתות הכום, ולשאול אותו שאלות מיד נעלם מהמקום.

מר יוסף עמרם זצ״ל אשר היה רגיל משנים קדמוניות לראות במו עיניו נסי הרב הקדוש המתרחשים בקרבת מקום לא הופתע מהנס הגלוי, ופנה לרב מונסניגו באומרו, הנה רבי עמרם שלח לנו תשובה גלויה ומפורשת לעתיד עם ישראל, ולתוצאה העתידה, מיד הבינו את המסר שעם ישראל ינצח נצחון גדול ומכריע.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך

ללילות קנה לו רבנו את הקנה לחברותא, כשהכתרבי שלום משאש - בוליבה היתה מתבצעת לא על ידי עטים הקיימים אצלנו, אלא על ידי קנה. כתיבה זו נקראת כתיבת חצי קולמוס, כתיבה זו משלבת כמה אותיות בבת אחת, ויש לה דמיון לכתב של ספר תורה, (הכתיבה נעשתה גם על חלקיקי דפים מרוב הפרנסה שהיתה בצמצום, וכך הורגל רבנו, שגם לעת זקנותו העריך את צידי הדפים, וגם אם היה צריך לכתוב מכתב המספיק חצי עמוד, היה גוזר את הדף ומשאיר לו את חציו השני.) לילות רבות חלפו עליו בהתמדה עד לשעות הלילה המאוחרות, כשהוא שוקע בעיון בספרים בספריה הגדולה שדאג רבי יהושע האב״ד להקימה, ובכל יום היה נוטל את ספרי הלימוד הגדולים והכבדים לביתו, ולמחרת כשהיה חוזר לישיבה היה מביאם עימו.

מספר רבנו על התמדתו ועמלו בתורה מגיל צעיר מאוד: שמרוב שהיה שקוע כל הזמן בלחדש חידושי תורה לא היה יכול לישון, הרופאים הביאו לו תרופות וסמי שינה שישן וירדם ובכ״ז לא הצליח להירדם. עד שלקח אותו מנהל הת״ת לעבוד עבודה פיזית הכלולה בלעלות ולרדת, ואז הצליח להירדם. (הרה״ג מרדכי אליהו רפאלי שליט׳׳א)

רצון יראיו יעשה

סיפר רבנו: בהיותי בגיל תשע עשרה והנני חובק בן ובת, והפרוטה לא היתה מצויה בכיסי כיון שכל עיתותי הייתי לומד בישיבה, ללא שום תמיכה מהקהילה, והרגשתי צורך שיהיה מצוי בידי כסף לעת מצוא, (ואעפ״י שהייתי סמוך כל שולחנו של אבי ז״ל, היה לי צורך בכסף לענינים רבים, שמחוץ לעניני אש״ל) ולשם כך החלטתי להרבות בתפלה, ועשיתי זאת מול ארון הקודש שבבית הכנסת, והייתי מתפלל לה׳ שימציא לי מהיכן אביא מיני מלבוש ומתיקה לילדיי, וכסף בדי שאוכל ליתן צדקה לעניים ואוכל ליתן מתנות לידידיי בשמחותיהם, ־אמרתי לקב״ה: ״רוצה אני להמשיך בלימוד התורה, ולא לצאת לעבוד, ואתה אמרת צריך ללמוד תורה לשמה, ואמרת אם אין קמח אין תורה, ואתה אמרת -רבה דרכים למקום להביא לאדם פרנסתו…

׳אפילו שבית הדין בעצמם, פסקו לו שחייב הוא לצאת לעבוד, לא היה מוכן לעזוב את הלימוד.

וברוך ה׳ באותה התקופה, הגיע השד״ר רבי רפאל ביבאס זצ״ל מקים עולה של תורה בעיה״ק טבריה, וברצונו היה להקים גם במקנס כיתת לימוד ללמד אחה״צ תורה את תלמידי בית הספר הצרפתי, ומחפש הוא מלמד. (רבי רפאל היה מתרים בשביל הת״ת שלו בטבריה, וראה לנכון להרבות תורה גם במרוקו, ר׳ רפאל הקים ת״ת גם בראבט) והנה הציעו לו אותי, על אף שהייתי צעיר לימים. אזי בא אלי רבי רפאל, ובפיו ההצעה, ומתן שכרה בצדה שלוש מאות פראנק. שמעתי את ההצעה. נכנסתי ולאחר מכן להיכל ואמרתי, רבש״ע אני רוצה פרנסה שיש בה כבוד, שלא יאמרו מי שעוסק בתורה אין לו כסף, ושלוש מאות פרנק זה לא מספיק לפרנסה. לפתע נודע לרבי רפאל, שאני משמש כחזן הקבוע, וזה היה אומר שהחזן הוא חכם גדול, מיד חזר רבי רפאל אלי ואמר לי לא ידעתי שאתה אדם מכובד, הנני נותן לך שבע מאות פרנק במלגה חודשית. שמעתי אותו ואמרתי לו אני לא שווה מאומה, אבל התורה שווה הרבה יותר, אז אמרתי לר׳ רפאל שילך לראב׳׳ד הרב שלמה אבן דאנן ומה שיאמר כך נעשה, והרב אבן דאנן פסק להכפיל את הסכום,

וסיים רבנו ואמר: ברצוני ללמדכם לזכור לבקש מה'.

ובמשך הזמן שהכירו ־ ר׳ רפאל את רבנו, הציע לו גם לערוך את רשימת התורמים, שהיו תורמים לטובת מגביותיו ולתלותם לתזכורת בבתי הכנסת, בתמורה כספית, כי שכר המלמד לא היה מספיק לפרנסתו.

בוצין בוצין מקטפיה ידיע

ביום מן הימים בהיות רבנו בגיל עשרים, עמד סמוך לתיבת הדואר ועיין במכתב שקיבל מאחד מרבני מרוקו. וכתוב בראשו ״לכבוד הגאון העצום מעוז ומגדול כמוהר״ר רבי שלום… רבנו נדהם, מדוע הקדים הרב תארים נעלים כ״כ לשמו והלא כל כולו בן עשרים שנה. שלח רבנו אל אותו הרב ושאל האם כבודו מתבדח? תשובת הרב השנון לא אחרה לחזור: איני יודע לאן יתגלגל המכתב הזה, יתכן ובעוד מספר שנים ימצאו אותו, ואז כבר תפורסם בכל התפוצות כגאון עצום וכמנהיג דגול, ואני אתבזה מאוד איך העזתי לכתוב עליך רק הרב רבי… ואכן לא טעה אותו הרב, דבריו הפכו מהר מאוד למציאות מרנינה. גם ממה שמספר רבנו שעד היותו בן ארבעים וחמש (תשי״ד) דרש באגדה רק ארבעה פעמים, גם מזה נוכל להרגיש עד כמה עולמו של רבנו היה בעמל התורה ־ בסוגיות הש״ס וההלכה.

שקט מדאגת הפרנסה

בגיל עשרים ושלוש החל רבנו להתפרנס מסגנון מצבות, והיה מתפרנס מזה בכבוד, ׳מלאכה זו היה רבנו עושה אותה בימי שישי׳ פעם אחת הצליח ביום שישי אחד לכתוב בכדי פרנסה של שבועיים ושמח שמחה גדולה, ששבועיים יוכל להיות שקט מדאגת הפרנסה. תלמידי התלמוד תורה זוכרים שעל גבי קיר המשרד שהיה לרבנו בתלמוד תורה, היו דוגמאות לסגנון מצבות. מידי פעם היו אנשים מבקשים ממנו, לכתוב ולסגנן להם אגרות שלום לקרובי משפחתם בתמורה כספית, או אנשים שרצו שיהיה המכתב כתוב בכתב יפה וכדו׳ היו באים לרבנו, ורבנו היה נענה להם במאור פנים, כיון שהבין שהכתב היפה והמהיר שזיכו אותו בו מן השמים, הוא כדי שעל ידו, יוכל לעשות טוב גם לציבור. (מפי בנו ר׳ פנחס)

רבנו כמו כן היה מומחה גדול בשטרות, וכל מי שהיה רוצה לעשות עסקא או להבדיל צוואה, היה בא אליו והיה כותב לו, והיה רבנו מקבל על זה סך מכובד, ורבים היו באים אליו, כי שטרות אלו נעשו בדקדוק רב, על פי כל כללי ההלכה, לטובת כותב השטר, עד שלא היה הצד השני יכול למצוא מהם מנוס, כפי שהעידו עליהם בתי הדין והמשפט במרוקו. (מפי הגאון רבי חיים אמסלם).

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-מנהג התזת מים ברחובות – מ" דראמאמין " 

 

לקראת שובעות, הנה כך נהגו יהודי מרוקו

מנהג התזת מים ברחובות – מ" דראמאמין " 

תיזנית – שנות השלושים של המאה הכ' 

בכפרים שימשו קרנות במקום ה " בוצהועתק 56'יצ'ו "

 

התמונה הקנה מימין

הכלי היה עשוי בדומה למשאבה מודרנית

בין שתי הטבעות היו כורכים אריג – כעין בוכנה

רישום הרב יוסף משאש זצוק"ל – חיפה

Les veilleurs de l'aube-V.Malk

LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA 

On l'a parfois comparé à Ray Charles, en ver­sion orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la tra­ditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulière­ment ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs syna­gogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.

 Ils ont, certes, un lien avec le passé au-delà des mers. Mais ils ne connais­sent pas toujours – ou alors très peu et imparfaitement – ce qui s'écrit ailleurs. Ils savent, pour avoir rencontré des poètes juifs venus d'Andalousie, que les maîtres de la poé­sie espagnole évoluent dans le même climat religieux et la même aire culturelle qu'eux-mêmes.

 Nombre de ces poètes espagnols, expulsés du sud du pays en 1391, se sont installés, entre autres, à la frontière entre le Maroc et l'Algérie, dans la région de Debdou où ils ont donné au fleuve traversant la cité le nom de leur ancienne ville- patrie : Ichbilya (Séville).

Dounash Ibn Labrat était poète et grammairien (920-990). On dit qu'il fut le petit-fils de Saadia Gaon. Son poème Deror Yikra a été adopté par toutes les communautés juives

Il faut ajouter qu'un grand nombre d'œuvres composées avant cette date de 1492 – essentielle à bien des égards pour l'histoire et l'évolution du judaïsme de ce pays – ont disparu dans les tempêtes politiques et dans les razzias épisodiques contre les ghettos juifs (les mellahs).

 Parfois – dans le meilleur des cas -, elles reposent encore avec des milliers d'autres composées plus près de nous, manuscrits inconnus et non déchiffrés, en grande partie dans de vieilles bibliothèques privées ou dans des archives oubliées aux quatre coins de l'univers et que nul aujourd'hui ne songe à consulter.

Quand les œuvres des poètes juifs espagnols, ceux du moins qui ont marqué l'âge d'or notamment, entrent dans le pays en même temps que les exilés, elles sont accueil­lies avec admiration et enthousiasme.

On découvre – ou on redécouvre – avec délectation la poésie aristocratique et douloureuse du poète-philosophe Salomon Ibn Gabirol, orphelin très tôt de père et de mère. On pleure d'abon­dance avec Yehouda Halévy, ses élégies et ses Sionides.

 On sourit en se répétant les mots d'esprit amers et désa­busés que profère sur lui-même Abraham Ibn Ezra et l'on se prend à espérer en des temps messianiques avec le rabbin-poète Israël Najara.

Les lettrés locaux, rabbins et kabbalistes ou maîtres de la mystique, ne songent plus désormais, quand ils pren­nent leurs plumes, qu'à s'inspirer de ces poèmes et, si possible, à les imiter. On les retranscrit et on se les trans­met avec ferveur. On les apprend par cœur. On se les offre de foyer en foyer comme on ne sait quels objets précieux.

Abraham Ibn Ezra (1092-1167). Il fut poursuivi toute sa vie par la pauvreté et le malheur. C'est à lui que l'on doit ces vers tragi- comiques :

« Si je faisais le commerce des bougies Le soleil ne se coucherait pas Si je vendais des linceuls Personne, jamais, ne mourrait. »

Et la synagogue marocaine, à Fès et à Tétouan, à Mogador et à Marrakech, n'est évidemment pas la dernière à les adopter et à les intégrer avec jubilation dans ses diffé­rentes cérémonies religieuses ou familiales.

 Il arrive même qu'on consacre au traumatisme des juifs exilés d'Andalou­sie des poèmes-élégies aujourd'hui populaires. Depuis lors et jusqu'à nos jours, ces œuvres espagnoles consti­tuent des textes essentiels – des pièces maîtresses – dans la liturgie marocaine des grandes fetes juives, et spéciale­ment au cours des « célébrations du mois de Tichri ».

 Et on ne manquera pas à la vérité en écrivant que ce sont d'abord ces textes qui donnent à des solennités religieuses comme Roch Hachana et Kippour leur véritable dimen­sion métaphysique et leur profonde signification.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

 

השתטחות על קברי צדיקים

בשנת תרפ״ט (1929) פנתה אשה שלא ילדה במשך 13 שנים, לר׳ דוד צבאח בעיר אזדידא, והוא שאל אותה: ״אם כבר עשתה רפואות והוליכה [בעלה] להשתטח על קברי הצדיקים, ואמרה כן״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קיט).

אחת מן העצות שניתנו לעקרה הייתה שתחגור סביב מותניה מעיל בלוי של ספר תורה. ר׳ יוסף משאש, שהיה רציונליסט, נשאל על כך, וקבע שסגולה זו אין בה ממש,

ולו היה הדבר מועיל היינו יכולים לצדד להקל מפני שפריה ורביה גורמת שלום בין אדם לאשתו… אבל כיון שאין ממש בסגולה זו, ואינה אלא שיחת נשים זקנות והרבה עשו ולא עלתה בידם, ויש שניזוקו ותלו ההזק בעון זה, לכן הדבר פשוט שאסור לעשות כן (׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ תשכו). ר׳ רפאל משה אלבאז בצפרו צוטט מתוך ׳ספר חסידים׳ כי ״איש ששהה עם אשתו ולא ילדה לו, ואינו נותן גט, נאבד מן העולם הזה ומן העולם הבא, ואם היא מעכבת את הקרובים, כולם חוטאים״ (׳עדן מקדם׳, עמי כג, ערך ׳אישי, עמי רלז-רלח).

המנהג כי נשים אינן טועמות מיין ההבדלה, הוא בגלל אמונה כי כתוצאה מכך יפסיקו ללדת (א. מיוסט, 2000, עמ 65).

בספרות ההלכה ובספרות התשובות

לפי הדין אם אחרי עשר שנים אין האשה יולדת, מותר לבעל לשאת אשה שנייה או לגרש את העקרה.

המשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו קובעת כי ״נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אינו רשאי לבטל״. והמסקנה שישא אשה נוספת או יגרש את הראשונה.

בתלמוד נדון הנושא במסכת כתובות עז ע״א: ״נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אין כופין אותו״ [לגרשה]. בניגוד לדעה זו אומר רב תחליפא בר אבימי בשם שמואל, כי כופין אותו להוציאה. וכך גם הרמב״ם, הל׳ אישות, פרק טו, הלכה ז: ״נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה – הרי זה יוציא ויתן כתובה [כלומר יגרשנה] או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא – כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא״. וכך גם בשו״ע אהע״ז סי׳ קנד, ס״ק י.

בספרות השו״ת של חכמי המגרב נדון הנושא בהקשר לשאלות: האם מייבמים אשה שאינה יולדת, האם לגרשה אם לא ילדה, והאם מותר לשאת אשה נוספת בתקווה שתלד.

באלג׳יריה עלתה השאלה: האם מייבמים אשה חולנית שאינה ראויה לילד

אשה שבעלה נפטר בלי צאצאים, ויש לו אחים, האם חייבים לייבם או לחלוץ לה. ר׳ דוד הכהן סקלי מאוראן ענה בעקבות השו״ע, אהע״ז, סי׳ קעב, כי אין מייבמים ״אבל צריכה חליצה מספק״(׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, סי׳ לא, דף קכד ע״ב).

נשיאת אשה שנייה. אדם שנשא אשה שהיה ידוע לו כי אינה בת בנים, ונשבע לה שלא יישא אחרת עליה, אינו יכול להתיר שבועתו שלא מדעתה, כדי לקיים מצות פריה ורביה, מאחר שעל מנת כן נשאה. כלומר, הוא ידע מראש שאינה יכולה ללדת (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, דף כה ע״א).

בטריפולי שבלוב קבעו שאחרי עשר שנים יישא אשה שנייה

לדברי ר׳ מרדכי הכהן, לרוב לא יישאו שתי נשים, אלא רק מי שלא נבנה מאשתו במשך עשר שנים, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה, וגם אז רק בהסכמת אשתו הראשונה. היו יהודים מאירופה שלא נבנו מנשותיהם ובאו לטריפולי, על מנת לשאת שם אשה שנייה כדי לזכות בצאצאים.

בג׳רבה לא נהגו לחייב גירושה של אשה שבמשך עשר שנים לא ילדה, למרות שהבעל לא קיים מצות פריה ורביה (כלפון משה הכהן, ׳ברית כהונה השלם׳, אהע״ז, סי׳ ז, עמי שסב).

החכם הנ״ל נשאל על אדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ונשא אחרת, וכשראתה אשתו הראשונה שהשנייה התעברה, ״רוצה לעשות לה כישופים״, מתוך קינאה ואולי כדי לפגוע בתינוק, והבעל רצה לגרשה. החכם כתב שהיא ״צריכה התראה מראש ובירור שעברה על זה״, ואז רשאי לגרשה (׳שואל ונשאל׳, ח״ג, סי׳ תסה). עשיית כישופים מוכרת במסגרת חיי המשפחה בדרך כלל בהקשר לאשה שנייה או כאשר הגבר עקר.

במרוקו דן בנושא זה יעב״ץ (ר׳ יעקב אבן צור) במספר תשובות, כפי שנראה להלן:

אחרי עשר שנים רשאי לשאת אשה, גם אם אלה אינן שנים רצופות. לפי ההסבר של החכם, עשר השנים שעל הבעל לחכות ללידה, כוללות גם תקופות בהן לא היה בביתו, או אם האשה הפילה במהלך שנים אלה, ואין מנכים שנים אלה מאלה שאחריהן כדי לשאת אשה נוספת. כך פסק יעב״ץ ונימק זאת כך: ״וזיל בתר טעמא [לך אחרי הסיבה] דחששו לכלוי משפחות ולמיתת ערירים, ועשו תקנה כדי שכל ישראל יראו זרע יאריכו ימים ופרו ורבו על הארץ״(׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ כח).

הראשונה לא ילדה עשר שנים, והבעל נשא אשה נוספת בעיר אחרת. בעל שבתוך עשר שנים אשתו לא ילדה, אבל לא עברו עשר שנים רצופות בהן היה בביתו, ונשא אשה נוספת בעיר אחרת. האשה הראשונה דרשה גירושין, והחכמים פסקו שעליו לגרשה ולפרוע לה כתובתה. חכמים התנגדו לכך שהבעל ישא אשה נוספת ללא אישורו של בית הדין במקום מגוריו. על פסק הדין חתומים בשנת תפ״ו(1726) יעב״ץ וכן חכמי פאס, מכנאס, סלא ותיטואן (שם, ח״ב, סי׳ כט).

היו מקומות בהם לא נהג התנאי שלא יישא אשה שנייה. בשנת תפ״ז (1727) כתב יעב״ץ על יהודי מסג׳למאסה (נוה מדבר באלג׳יריה) בשם משה בן חיון, שאמר שהגיע לארצות המערב ואשתו חזרה לעירה ״ואינו יכול להתאפק לשבת בלא אשה״, ושם לא נהוג לכתוב בכתובה שלא יישא אשה אחרת עליה אלא בהסכמתה, כפי שנהוג אצל מגורשי ספרד. ״ובכן נתננו לו רשות גמורה לקחת לו אשה אחרת במדינה זו מטעם ׳לא תוהו בראה לשבת יצרה״(ישעיה מה, 18) (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ סט).

יעב״ץ דן במקרה של אדם שנשא אשה שנייה כדי שתלד לו, וגם זו לא הרתה לו(שם, ח״א, סי׳ קמב, שג).

שונה המצב כאשר האשה אטומה, ולכן אינה יכולה ללדת. מעשה במכנאם בשנת שמר״ה (1785) באדם שטען על אשתו שהיא אטומה ולכן אינו יכול לבעול, והיא הכחישה אותו. הם התפשרו והבעל שילם לה חלק מכתובתה – וגירשה. לאחר מכן נישאה לאדם אחר והתברר שהבעל הראשון צדק. עתה הוא דרש שתחזיר לו את מה שנתן לה מכתובתה, כי אינו חייב לפרוע לה, באשר הטעתה אותו. החכם הצדיק את הבעל. מאוחר יותר כתבו לחכם שהתרפאה וילדה, אבל הדבר לא שינה את הפסיקה ההלכתית (רפאל בירדוגו, ׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קכב).

רבי דוד בוזגלו-אתם יוצאי מערב – 119-120

שירי דודים לרבי דוד בוזגלו.

הפייטן רבי מאיר אלעזר עטיה שליט"א

אתם יוצאי מערב – 119-120

 

שיר – לליל המימונא

לחן – בר יוחאי – סיכא

מלים – רבי דוד בוזגלו

 

אתם יוצאי מערב / מארוק אנשי אמונה

הללו אל בעם רב / יום זה יום אלמימונא

 

אתמול פער לועו / ים סוף לנגד פרעה

עם כל רכבו בנסעו / ולקחם לו למנה

 

ועברו בין בתריו / צאן ישראל עבדיו

עת נערמו משבריו / על ידי רעיא מהמנא

 

ורכוש רודפיו ומושליו / שׂם ישראל אל כליו

מתוך הים וגליו / נתן לו למתנה

 

ושמה על כל מדרך / איש את רעהו ברך

חבר תהיה מבורך / בכל חדשי השנה

 

ובמארוק לדור דורים / ככה יאמרו העברים

בברכה לחברים / ארבח יא כאי ולג'ינה

 

ובני ניכר, נוזליהם נבקעו תוך כליהם

ותפול שם עליהם / יראת שוכן מעונה

 

ומשאות על משאות / מלאו כל טוב ותבואות

הובאו מארבע פאות / לעמו אשר קנה

 

ויליד ערב דרכו / עד עתה תוך מארוקו

וליהודים כערכו / יקריב מנחה שמנה

 

שאור ודבש ותבואה / חלב פרה בריאה

דגים נענע וחמאה / עם פרחי בר וגנה

 

שמה עברים וערבים / יחדיו כלם מסובים

ואת לבם מטיבים / עם כלי שיר ונגינה

 

ולבשה העבריה / תלבושת ערביה

וגבר עם אדרעיא / וקטורת מור ולבונה

 

ולא נכר העברי / לפני אחיו ההגרי

אם עירוני או כפרי / רוח כלם נכונה

 

שם טושטשו התחומים בים ישראל לעמים

אלמלא אנשי דמים / אשר על המדינה

 

המה המגוגים / מוסרים עמם להורגים

כי לכתרם דואגים / לא לנפש נענה

 

עזבו ריבות ומרורים / לעד ולדורי דורים

ועל שלום ודרורים / קריאות הוי תחדלנה. 

פאס העיר-א.בשן-התרוששות ומכות בידי שמים.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

אומנים. רוב היהודים בפאס התפרנסו מאומנויות, מהן האופייניות לעיר זו וליהודים חלק נכבד בהן דורות רבים. יש לשער שבעקבות היכרות עם האומנים היהודים דיווח כתב של עיתון בשנת 1881על יהודי פאס שהם אנשי עמל, בעלי מרץ, ועולים על אחיהם במקומות אחרים בברבריה.

רבי אבנר ישראל הצרפתי מבחין בין מקצועות הנשלטים על ידי יהודים, ובין כאלה שהם ומוסלמים כאחד עוסקים בהם. לדבריו, מעל 300 נפשות מתפרנסות ממלאכות הקשורות ברידודו חוטי כסף וזהב, צורפות לתכשיטים, רצועות למרום עם הארץ, יצרני מורג חרוץ להחלקת הצמר. המקצועות האחרונים נשלטים על ידי יהודים.

הוא מונה מלאכות נוספות שיהודים וישמעאלים עוסקים בהן כמו חייטים, אורגי גלימות, תופרי מנעלים, בנאים ונגרים. במקורות אחרים נזכרים בעלי מלאכה אלה " צורפים של חוטים וכלים מזהב ומכסף, מהם צמידים, טבעות, בהם ליהודים שליטה. נפחים, פחחים, נגרים, אורגים, רוקמים, חייטים, בנאים\ סנדלרים, יוצרי כלי חרס ויי"ש ( מאחייא ) עשוי מפירות בעיקר תמרים, וכן עובדי שירותים כמו סבלים.

אומנים אלה עשו מלאכתם בשיטות מסורתיות כפי שעשו אבותיהם דור אחרי דור, ולא ראו בעין יפה תחרות מבוססת על שיטות חדשות שאירופים הביאו לעיר.

התרוששות ומכות בידי שמים.

רבים מיהודי פאס היו עניים, והפער ביניהם לבין מיעוט העשירים עורר את תשומת לבם של הזרים. לנץ כותב, שמזלם של העניים שהם מסתפקים במועט, וכי שותפות הגורל, והשפלתם על ידי המוסלמים מחזקים את הערבות ביניהם ובין העשירים.

האמידים עוזרים לנצרכים ולא יתנו להם ליפול. הרופא המיסיונר קאר כותב שיהודים עניים גרים בבית הקברות מחוסר יכולת לשכול דירה.

אחד הגורמים להתרוששות היו שנות הבצורת, בעקבותיהן מחסור ועליית מחירי המזון. חוסר תנאים סניטריים, צפיפות במללאח, גרמו לתמותה גבוהה כשמגפות החולירע פקדו את פאס ויהודיה בשנים אלה. שנים קשות במיוחד הין בין 1878 ל-1884.

מצב דומה היה בעת הזאת גם בערים אחרות במרוקו. למזלם נשלוחו תורמות על ידי כל ישראל חברים, הברון הירש ומלונדון מ – Morocco Relief Fund. בשנת 1878נתרמו לפאס 1200 פרנק מתוך 10000 שנשלחו לעשר ערים אחרות במרוקו.

למרות מצבם תרמו יהודי פאס לנפגעי רעש בספרד. לפי ידיעה שפורסמה ב-12 ביוני 1885, שלח שגריר ספרד במרורו דיוסדאדו מכתב תודה למר ל. כהן מו"ל ועורך עיתון במרוקו Le Reveil du Maroc וביקש למסור את תודתה של ממשלת ספרד לחמר בן עוליל, מנהל בית הסר שאירגן את התרומה של יהודי פאס לנפגעי הרעש.

התרוששות ומכות בידי שמים.

יצויין שכבר שכבר בשנות ה-70 היו8 יחסים טובים בין יהודי פאס לנציגים הדיפלומטיים של ספרד, שתמכו ביהודים. קונסול ספרד דאג להרחבת השמירה במללאח לשם חיזוק ביטחונם של הדרים בו.

בשנת 1890תרמו ליהודי צפרו, הקהילה הסמוכה לפאס, שסבלו מהצפה של נהר, שגרמה להרס בתים ולטביעתם של 53 יהודים.

לפי ידיעה מ-14 במרס 1894, מבין 5000 יהודים בפאס 1400 רעבים ללחם. בקיץ 1889פרצה מכת אבעבועות בפאס. בשנת 1895 השתוללה בה מגפת קדחת. בין השנים 1893 – 1896 היו שנות בצורת ומגפות. ועליהן נוספו גם מכות ארבה שכילו את היבול הדל של השדות. העניים בסלו במיוחד והמחלות כילו בהם.

שריפה. בסוכות תרנ"ו – 1896, פרצה שריפה במללאח, כמאה צריפים שנבנו כשמונה שנים לפני כן מעץ ומקש בהם גרו העניים נשרפו מיד, וכ-500 יהודים ביניהם נשים וטף נשארו ללא קורת גג וללא רכוש. רבים ברחו לשדות, וחזרו למחרת.

רבים נכוו שוני יהודים ניספו. הפצועים טופלו חינם על ידי רופא זר. לפי גירסה אחרת פרצה השריפה בבית הקברות שם הקימו היהודים העניים צריפי עץ בגלל הצפיפות במללאח ודמי השכירות הגבוהים שאין העניים יכולים לעמוד בהם העדיפו לגור בסוכות עץ בבית הקברות.

כיוון שמחסן התחמושת של הסולטאן היה בקרבת מקום, עשה המושל הצעיר והנמרץ של פאס מאמצים למניעת ההתפשטות של האש על ידי הבאת מאות אנשים לכיבוי והאש כובתה. דודו של הסולטאן פקד על הריסת שאריות הצריפים. והורה שיש לבנות בתים רק מלבנים, אבל לא היו אמצעים לבנייה.

למזלם של הנפגעים, תבעו הרבנים שלמה אבן דנאן ורפאל אבן צור מבעלי הבתים שבתיהם ניצלו שהסובלים יוזמנו לבתיהם כדי לחוג אתם את החג. נתרמו בבתי הכנסת בפאס 4000 פזטות, יהודי צפרו שלחו 500 פזטות, וכל ישראל חברים 1500 פרנקים.

הברון רוטשילד מפרנקפורט שלח באמצעות שגריר גרמניה בטנג'יר אלף מרקים שנמסרו לרב הראשי בפאס. אותה שנה הייתה רעידת אדמה בפאס, מספר בתים נהרסו, אבל לא היו נפגעים. לפי ידיעה משנת 1898 באו פליטים יהודים מתאזה לפאס לאחר שהיהודים סבלו מהתנפלות, ועל הקהילה היה לתמוך בהם.

בקיץ 1900 פרצה מגפת טיפוס בפאס שנמשכה גם בשנים הבאות. נוסדה חברה שעיר ששמה לה למטרה לסייע לחולים ולמשפחותיהם והאכילה כל יום כ-700 נפש שהתרוששו כתוצאה מפטירת המפרנס במשפחה. קצרה ידם של הרופאים היהודים והזרים המועטים מלהועיל לחולים הרבים, וניספו בין 3000 ל – 3500 נפש. 

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

לצד רבנותו ומנהיגותו כדיין בבית הדין של פאס, יש לציין את נטייתו הספרותית, ובצדק נאמר עליו, " לא יניח דבר גדול ודבר קטון בעל פה, הכל בכתב באופן שלא הניח דבר אשר בכוח אדם להשיגו אשר להגירהו בחרמו ושם בציקלונו, קשורים על לוח לבו וערוכים על שפתיו " ( מתוך מלכי רבנן ".

יציין כי מכתביו נותרו בידינו אך חלקים, ומן הנותר עדיין חלק גנוז בכתב יד ואף ספריו המודפסים וביניהם ספר שיריו, נדפסו רק לאחר מותו, וראה להלן על הסיבות לדבר.

מבין כתביו, נציין בראש וראשונה את ספר השאלות ותשובות " משפט וצדקה ביעקב ", שהוא הספר החשוב שנותר לנו ממנו בתחום ההלכה. כאן מתגלה לנו פוסק בעל שיעור קומה, מצויין בשיקול דעתו ובדקות הרגש שלו, התָר אחר האמת והצדק על פי חוקי התורה, והמבקש פתרון מעשי בהביאו בחשבון הביטים ציבוריים והשלכות חברתיות שתוקפם לא פג לדורות.

כמו כן יש לציין את קובץ איגרותיו " לשון לימודים " איגרות שהן מופת לכתיבה בהירה ונקייה משגיאות דקדוקיות, ואף מופת לסגנון עברי מעולה. חיבור נוסף שיצא מתחת ידו בצעירותו הוא " עט סופר " הגנוז עדיין בכתב יד, והוא קובץ לדוגמה של נוסחאות של שטרות, כתובות, גיטין ועוד, על תמצית דיניהן.

הוא אף עסק בפרשנות ובדרוש, ונותרו לנו מעט מפירותיו בכתב יד. כמו כן הותיר הערות לספרות הקבלה, לקט מספרי מוסר על פילוסופיית ימי הביניים ועוד. חוץ מאלו נודע כמעתיק של הרבה כתבי יד, ביניהם קובץ שירת ימי הביניים. כן העתיק וערך לראשונה את " ספר התקנות " של פאס שהוזכר בפרק הקודם.

יעב"ץ נודע בחיבת הספר, ואל ספרייתו הגדולה אותה בנה במסירות, היה קשור בכל נימי נפשו. ואולם כגולת כותרת לנוי ולתפארה על גבי מפעלו הספרותי ניצבת יצירתו הפייטנית. לפיוטיו ולסגולותיהם ולתולדות הדפסתם נייחד את הפרק הבא. 

" עת לכל חפץ " ומעשה הדפסתו פרק ג'

פיוטי רב יעקב אבן צור קובצו בספר " עת לכל חפץ " שבדפס בנא – אמון היא אלכסנדריה, בשנת תרנ"ג  – 1893 -, לאמוק כמאה וארבעים שנה לאחר מותו של רבי יעקב אבן צור. ספר זה מכיל כארבע מאות מפיוטיו של רבי יעקב אבן צור, שפע נדיר יחסית של פיוטים הידועים לנו מפייטן אחד, בהשוואה לשאר פייטני צפון אפריקה.

פרשת ההדפסה המאוחרת של פיוטי יעב"ץ קשורה ברבי שלמה אבן צור מצאצאי יעב"ץ, שניצל ממות בעת שיטפון, ואשר בעקבות הצלתו ביקש לתקן דבר לטובת הרבים כמנהג גוברין יהודאין, כידוע לנו עוד מימי יעקב אבינו, ועל כן נדר להביא לדפוס את פיוטי זקנו.

ככל הנראה רצה לזכות את הרבים בפיוטים נוספים של הפייטן, אשר חלק מפיוטיו נתחבב על הציבור, אלא שתפוצתם הוגבלה לפי שהיו גנוזים בכתב יד. הדפסת הפיוטים נתנו בידו א]שרות לתת לקהלו קובץ רחב ביותר שלפיוטי יעב"ץ.

רבי שלמה ביקש להציב " אות ומזכרת, מזמור לתודה וקול זמרה על הנסים ועל הפורקן, וידר נדר להעלות נר תמיד לאל המושיע הבוחר בשירי זמרה להכניס לקיום להדפיס ספק השירים אשר לה' ….כמוהר"ר יעקב אבן צור זלה"ה ". לאמור : יש משמעות לפרסום שירי קודש ולהגשתם לכלל ישראל כאות וכסמל להבעת תודה ברבים להקב"ה על הנס.

כידוע חיובה המידי של ברכת הגומל הוא במעמד הרבים, ואף הציבור שניצל בנס מידי צרים, עליו לאמר דברי שירה. לספר " עת לכל חפץ " שתי הקדמות. הראשונה נכתבה בידי רפאל אבן צור, הוא אביו של רבי שלמה הניצול. רבי רפאל אבן צור חי בין השנים תק"צ – תרע"ז  1830 – 1917ושימש כרב וכאב בית דין בפאס. ההדמה השנייה נכתבה בידי רבי רפאל אברן בן שמעון, אשר נודע לימים כרבה הראשי של מצרים ( חכם באשי ), בה כיהן פאר בין השנים 1890 – 1921.

מה עניין רבי רפאל אברן בן שמעון אצל הדפסת הספר ? ומה קשר בינו לבין החלטת רבי שלמה אבן צור להביא את פיוטי זקנו לדפוס ?. קודם כל נזכיר כי רבי רפאל אהרן בן שמעון קשור היה בקשרי ייחוס ליהדות מרוקו, לפי שהיה בנו שלרבי דוד בן שמעון אשר עלה מרבאט ועמד בראש עדת המערבים בירושלים המכונה הצוף דב"ש.

הוא שמר על קשר פיזי עם יהדות מרוקו, וקודם שנתמנה למשרה הרמה במצרים נשלח למרוקו, כשד"ר קהילת המערבים בירושלים לשם גביית תרומות למען אחיו בציון. בעת שהותו בפאס הוא ייסד בה את חברת " דובבי שפתי ישנים " שהציבה לעצמה מטרה להדפיס כתבי יד של חכמי מרוקו. מכאן קשריו עם יהודי פאס, ובמיוחד עם בני משפחת אבן צור שבניה שימשו בשררת הרבנות בפאס, ועל קשר זה יעד המעשה הבא :

מעשה שהלך רבי רפאל אבן צור הנזכר מעירו פאס לעיר צפרו השכנה ועמו שלמה בנו, לפי שביקש האב שלא לפטור בלא לוויה את השד"ר של קהילת המערבים בירושלים, רבי רפאל בן שמעון. ומפני שנתקשרו השניים מאוד, נשתהו יחדיו בצפרו יומיים שלושה. בערב שבת כ"ז אייר תר"ן, נאלץ רבי רפאל אבן צור לחזור לעירו " לסיבת עול הציבור עמוס על שכמו, ולהשגחת עניי העדה בהוצאות שבת קודש.

על כן חזר בגפו ואת בנו רבי שלמה הניח בחברת השד"ר ידידו. והנה לא ארכו השעות ובערב שבת עם חשכה  אחזה בעתה את תושבי צרפו. שיטפון עז פקד את העיר אחרי גשמי זעף עזים שנתכו עליה והנהר עלה על גדותיו. העיר התחתית הוצפה וכחמישים נפשות ניספו באסון. השד"ר רבי רפאל אהרן ושלמה אבן צור שעלו לבית הכנסת לתפילת ערבית ניצלו מן השיטפון, שכן האכסניה שבה התגוררו בייתה בחלק בתחתי של העיר, שהוצף.

מנהג יהודי המקום הוא לכנס מניין לתפילה בבית האכסניה לכבודם של אורחים נכבדים. ואף על פי שבכל לילה נהגו כן, הנה נתעקש רבי רפאל אהרן באותו ערב שבת לילך לתפילה דווקא לבית הכנסת של המרא דאתרא, המשורר רבי רפאל משה אלבאז, אשר שכן במעלה העיר.

סיפור המעשה מתואר על ידי רבי רפאל אבן צור בשפה מליצית כשרונית ועל ידי רפאל אהרן בן שמעון בשפה ברורה יותר ונאה, בהקדמותיהם הנזכרות לספר. יצוין כאן, דרך אגב, כי אותן שתע הקדמות ראויות לעיון מפורט כראייה לשליטה המקפת של שני רבנים אלו באוצרות הלשון העברית.

שתי העדויות נותנות בידינו תמונה מוחשית מחייהם של יהודי פאס ויהודי צפרו במאה הקודמת. שניהם צופים במתרחש, איש איש מזווית ראייתו, רבי רפאל, אביו של שלמה, מתאר את המאורעות מתוך שותפות חווייתית עמוקה, ואילו רפאל אברן, השד"ר, מספר מתוך נקודת תצפית של משקיף מן החוץ, שאמנם מגלה אהדה רבה לגורלה של גולה קרובה אל לבו. תמונת האירוע המתקבלת מעדות שניהם היא איפוא מלאה ביותר.

כאמור, בעקבות נס הצלתו נדר ברי שלמה אבן צור לפרסם את ספר השירים אשר שר לה' רבי יעקב אבן צור. הניצול השני, רפאל אהרן בן שמעון היטה אף הוא שכם למשימת הקודש, כדי להביע אף הוא את תודתו לה' על הצלתו ומשעלה למשרה הרמה במצרים, הגיעה שעת הכושר לידו ובהשתשתדלותו ראה הספר אור באלכסנדריה בשנת תרנ"ג.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר