מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

אפשר לחלק את קורות חייו של מוחמד לארבע תקופות לשם ניתוח אופיו על פי מהלכי חייו:

א – תקופת הילדות הקשה – תקופת היתמות, תקופת נעוריו שהיה נע ונד ולא ידע אהבת הורים_;

ב ־ שנות חייו המאושרות במחיצת אשתו האהובה חדיג׳ה שהיוותה לו כתחליף לאב ולאם והעניקה לו אהבה ושלוות חיים שלא ידע מימיו

ג – שנות המאבק הרוחני במכה להגשמת רעיונותיו המונותיאסטיים אף כי עדיין לא היה יציב דיו בדעותיו_;

ד – שנת 622 לספירה, שנת ההיג׳רה ליתר׳ב, תקופה שבה החלו הפשיטות על השיירות למכה, שנים שמוחמד החל בביצוע פשעים בלתי אנושיים, שנים שמוחמד שכח את משימותיו המונותיאסטיות ועסק במלחמות עקובות מדם עד לכיבוש מכה בשנת 630.

תולדות חייו של מוחמד מתאפיינות בפעילות אינטנסיבית בין השנים 622 לספירה, ׳שנת ההיג׳רה׳, לבין יום מותו בשנת 632 לספירה, דהיינו עשר שנות פעילות לאו דווקא בתחום הדת אלא בתחום המדיני והצבאי. שנים אלו מתפרשות בעיני החוקרים והפרשנים כשנות הגשמה, שניםם בהן הצליח מוחמד ליישם את מטרותיו המגוונות שלמעשה לא התאימו כלל למשימותיו המונותיאסטיות.

בהגיעו ליתר׳ב, שלימים שונה שמה לאל-מדינה, לא פעל על פי המצופה להפצת רעיונותיו, האמונה באל אחד, אלא עמל קשות לגייס כוחות לביצוע שוד וביזה על שיירות האספקה למכה.

מוחמד ותומכיו ערכו שלוש מלחמות עקובות מדם נגד כוחות מכה שיצאו למלחמה כדי לבלום את מעשי הטרור והפשיטות הבלתי מוצדקות ,על שיירות האספקה החיוניות למחייתם של תושבי מכה. כאן נשאלת השאלה, למען מה נערכו המלחמות ולאיזו מטרה? האם נועדו הן ליצירת עליונות ושליטה צבאית או להתעשרות מוחמד ולוחמיו ממעשי שוד עייפת השלל?

מה שברור מעל לכל ספק הוא שמלחמות אלו לא נערכו למען הכרה באל אחד.

מדוע לא השתמש מוחמד בכוחותיו להכנעת השבטים הפגנים סביב אל-מדינה והשקיע את מירב מאמציו המלחמתיים כלפי מכה הרחוקה?

מדוע מוחמד ולוחמיו גזלו, שדדו והחרימו את רכושם של השבטים היהודים שהאמינו באלוהים?

שנאתו אל העם היהודי הייתה עזה עד כדי כך שבקשתו האחרונה על ערש דווי התמקדה בגירושם של כל היהודים מחצי האי ערב.

האם נכונה ההשערה שמוחמד קינא ביהודים וחמד את ממונם ואת רכושם כדי לממן ולהגדיל את צבאו? לא לשם שמיים עשה את אשר עשה אלא כדי לספק את יצר הנקם שבער בקרבו וכדי להכניע את יריביו באשר הס ולהגשים את מטרותיו.

מנהיגי מכה כינו אותו חולה רוח כי להוכחת נבואתו לא היו ברשותו אמצעים כלשהם לאמת את דבריו.

מעשיו ומהלכי חייו של מוחמד הוכיחו לכל בר-דעת שהוא לא היה נביא ולא היה שליח ה׳ אלא לוחם אכזר שכדי להגיע למימוש מטרותיו נקט בכל האמצעים התפלים שגבלו בפשעים נגד האנושות.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

מבוא

בוגרי אוניברסיטה המפוצצים את עצמם כדי לרצות את אלוהיהם, כוהני דת המתיזים חומצת מימן כלורי על פניהן של נשים צעירות כדי להענישן על שלא עטו רעלה, הורים צוהלים החוגרים את ילדיהם בחגורות נפץ מדומות כדי להכינם לג׳יהאד – כל המבקש למצוא את המניע להתנהגויות אלו נכנס לעולם שבו התבונה נחשבת לבגידה, הטלת הספק נחשבת לעוון חמור, והיהודים נחשבים ל״אחיהם של הקופים, רוצחי הנביא, מוצצי דם ומחרחרי מלחמה״.

רבים מבקשים לחסוך מעצמם את המפגש המכאיב עם המציאות, ומעדיפים בשל כך לדבוק במה שהורגלו לו. כך קורה, למשל, כאשר הם נתקלים בדיווחים על מעשי טבח המוני של אזרחים ישראלים בידי מחבלים מתאבדים. בסרטי וידאו המצולמים לפני מעשה מביעים המחבלים את רצונם האחרון ומציגים את מניעיהם. בסרטים הללו נראים אנשים גאים ונלהבים, שרצונם עז לפוצץ את עצמם ולהרוג כך יהודים רבים ככל האפשר. אולם הצופה ה״משכיל״ אינו רוצה לראות את ההתלהבות הזאת, וגם לא להכיר בה, והוא מתעקש לחשוב שהרוצחים מונעים מייאוש. השאלה מדוע בשום מקום אחר בעולם אין אנשים סבורים שהמוצא ממצב נואש הוא להתפוצץ באוטובוסים עמוסים או במסעדות – אפילו אינה עולה על דעתו. הוא מדחיק מתודעתו כל עובדה או שאלה שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפתו לרוגע פנימי.

לאחר 11 בספטמבר, מאמצי ההתכחשות למציאות עלו דרגה. חודשים אחדים לאחר המתקפה הודיע אחד מעוזריו הקרובים של בן־לאדן כי ״אל־ קאעידה גאה בעובדה שב־ 11 בספטמבר היא מוטטה כמה מעמודי התווך של אסטרטגיית ההגנה האמריקנית״. אולם דבר לא עזר: ככל שהתחוורה מעל לכל ספק אחריותו של הג׳יהאד לרצח ההמוני בניו יורק ובוושינגטון, כך גברה השיגעוניות שבה התיישרו החושבים־נכון בתוך המסגרות הבדוקות והמנוסות שלהם, בהתעקשם לחשוד בסי־איי־איי ובסוכנויות אמריקניות אחרות. חודשים לאחר שאל־קאעידה הצהירה שהיא ביצעה את המתקפה, עיתון שמאל כתב שהדעה שאל־קאעידה היא האחראית היחידה לאירועי 11 בספטמבר היא ״הגדולה שבכל תאוריות הקשר״, תאוריה שמקומה הוא בעולם הפנטזיה. על יסוד זה קבע העיתון שאין זה מן הנמנע ש״למעגלים השולטים [בארצות הברית] היה אינטרס ליזום אירוע שיזרז מבצע גלובלי״.

ספרנו זה בחר בדרך אחרת. הוא מושתת על האמונה שכל המבקש להתקרב להבנת הג׳יהאדיזם חייב לפרוש מחיקו החמים של המוכר, ולהסכין לתובנות שעלולות אמנם להעביר רעד במורד עמוד השדרה, אך יש הכרח להשמיען. הספר נבדל מרוב הספרים האחרים העוסקים באיסלאמיזם, בראש ובראשונה בכך שהוא מכיר בקיום יעדיה האנטי־יהודיים של התנועה הזאת. עד כמה יוצאת דופן גישה זו אפשר להיווכח אם מתבוננים בטיפול שקיבלה אמנת חמאס. באמנה זו מונה הארגון אחד לאחד את המניעים למלחמתו ביהודים, ובכל זאת אין האמנה מוזכרת אף פעם בדיונים על מניעיהם של המחבלים המתאבדים. אמנת חמאס לא רק מטילה על היהודים, בסגנון נאצי, את האחריות למהפכה הצרפתית ולמהפכה הסובייטית, אלא גם מאשימה אותם בפרוץ מלחמות העולם הראשונה והשנייה. האו״ם מוצג בה כמכשיר בידי היהודים להגשמת תכניתם להשתלטות על העולם. כדי לאושש את ההאשמות הללו מצוטט באמנה הנתעב שבכתבי השטנה האנטישמיים, ׳הפרוטוקולים של זקני ציון.

הבדל יסודי נוסף בין הספר שלפנינו לספרים אחרים נעוץ בפרשנות שונה לעובדת היותו של האיסלאמיזם תנועת המונים. בעוד כותבים רבים אחרים, שנכנעו ל״קסם״ שבאיסלאמיזם, מסיקים מהעממיות של האיסלאמיזם שזו תנועה מתקדמת ובעלת לגיטימיות היסטורית, הספר הזה מבקש להזכיר שתנועת המונים הרואה עצמה מהפכנית עשויה להיות פשיסטית לכל דבר. הדוגמה הידועה ביותר לכך היא הנאציונל־סוציאליזם: למראית עין תנועה מהפכנית אנטי־קפיטליסטית, אך, בו־בזמן, תנועה אנטישמית ופשיסטית.

והבדל שלישי: התפתחות האיסלאמיזם נידונה כאן לבלי הפרד מהקשרה החברתי, כתגובה אידאולוגית ותרבותית לתנאים מדיניים וכלכליים מסוימים.

במרכזו של מחקר זה עומדת התנועה האיסלאמיסטית החשובה ביותר, ״האחים המוסלמים״, שנוסדה במצרים בשנת 1928. זוהי התנועה שבתקופת המשבר הכלכלי העולמי גילתה מחדש את רעיון הג׳יהאד המזוין ואת שאיפת המוות כאידאל המוביל של השהיד. ״האחים המוסלמים״ עומדים מאחורי חמאס, החשוב שבארגונים הג׳יהאדיים הפלסטיניים. הקשרים בין האחים המוסלמים הפלסטיניים לבין אל־קאעידה של אוסאמה בן־לאדן היו לאורך השנים קרובים במיוחד: אחד ממייסדי חמאס, עבדאללה עזאם, הוא שהציג לראשונה בפני בן־לאדן, בשנות השבעים, את משנת הג׳יהאד.

בניגוד לטענתם החוזרת ונשנית, שאבו האחים המוסלמים השראה לא מהנאצריזם של שנות השישים, אלא מהפשיזם האירופי של שנות השלושים. מסעות התעמולה שלהם לפני שנת 1951 היו לא אנטי־קולוניאליסטיים, אלא אנטי־יהודיים. מוזגו בהם קטעים אנטי־יהודיים מן הקוראן עם שיטות תעמולה אנטישמית של הרייך השלישי – וכך שנאת היהודים מומשה כג׳יהאד.

שישה חודשים לאחר נפילתו של המשטר הנאצי בגרמניה, עוררו האחים המוסלמים את המהומות האנטי־יהודיות הגדולות ביותר בדברי ימיה של מצרים. מאורע זה בישר את מעברו של מרכז האנטישמיות העולמי מגרמניה אל העולם הערבי. בארץ־ישראל התעורר הג׳יהאד של האחים המוסלמים לחיים רק כמה עשורים אחר כך, לאחר תום המלחמה הקרה. למן שנת 1994 הוא הסלים לכדי מעשי רצח המוני של אזרחים ישראלים בפיגועי התאבדות.

ואז הגיע 11 בספטמבר. במבט לאחור, אירועי הטבח בניו יורק ובוושינגטון היו אות לעתיד לבוא. ראשית, מכאן ואילך היה האיסלאמיזם לחיל חלוץ של אנטי־אמריקניות טבולה בשנאת יהודים. שנית, רוח עזה הופחה עתה במפרשי האנטישמיות. הֵדה של המתקפה הקטלנית באמריקה הוחזר בראש ובראשונה אל עבר ישראל. בשבועות שלאחריה נאלצה ישראל להתמודד לא רק עם הסלמה בפיגועי ההתאבדות הפלסטיניים, אלא גם עם התגייסות אנטישמית באירופה ובעולם הערבי.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אישה עם שלושה שדיים

כולן מביטות עליה, מתלחשות, מצחקקות בתוך האדים, ליד המקווה. אמא שלה משפשפת לה את הגב, מסבנת לה את הצוואר הארוך ואת הכתפיים השחומות וכשהיא מגיעה לחזה היא מסבנת לה את השד הימני הקטן, אחר כך עוברת לשמאלי וגומרת עם האמצעי. יש לה שלושה שדיים, רגליים שתיים, ידיים שתיים ועיניים שתיים, אבל שדיים – שלושה, הכפר קטן מאוד, כולם מכירים את כולם, ואיש לא יודע איך זה קרה, שש אחיותיה רגילות לגמרי, לכל אחת שני שדיים, וביום חמישי, ליל הנשים בחמאם, הן נעלמות מיד בין האדים עם יתר הנערות, נשארת רק היא עם האמא, עוזרת לה לסבן את השדיים הקטינים, בינתיים כולם מרכלים, איך תניק בלי להתבלבל? איזה שד תגיש קודם לתינוק ומה תעשה איתם במיטה ? איך תסדר אותם שלא יסתבכו לה? מה יעשה בעלה אם יש לו רק שתי ידיים?

אף אחד לא קרא בספרים על מקרה כזה, והחכמים במללאח לא ידעו לפסוק – זוהרה שרביט היא כשר או טרף? בשולחן ערוך מדברים על סריס ואנדרוגינוס וטומטום, אבל לא על אישה עם שלושה שדיים, ידוע על נשים ללא שדיים כלל, אחות לנו קטנה ושדיים אין לה… אבל אישה עם שלושה שדיים?

בדקו במשנה ובתלמוד, גילו כמה גידולים יוצאי דופן בארץ ישראל, רבי חלבו ורבי עוירא ורבי יוסי נזדמנו למקום אחד, הביאו לפניהם אפרסק שהיה כאלפס כפר הינו, ואילפס כפר הינו כמה הוא ? חמש מאים, אכלו שליש והפקירו שליש, ונתנו לפני בהמתם שליש, הקצב יהושע לוי אמר: הכוונה לזוהרה שרביט, ר׳ שאול דהן הרוכל הזכיר את סיפורו של רבי חנינה שאמר: כשעליתי מן הגולה לארץ ישראל היתרתי אזורי ואיזורו של בני ואיזורה של בהמתי להקיף קורתו של חרוב אחד ולא יכולתי, ודיברו רבותינו לשון נקיה, אבל זוהרה שרביט היא לא בארץ ישראל, היא בספרו! איך זה קרה לה? יש סוברים שזה חטא גילוי עריות, שכן אמה סוליקה נתעברה רק אחרי שהתאלמנה מבעלה מכלוף אסטאווני, ואילו הבת נולדה רק שנים עשר חודשים אחרי מותו, האם טוענת שזה מלאך שהתגנב למיטתה בחלום וזוהרה היא מאותו זיווג, בדרך כלל נשים שילדו מחוץ לנישואין מתו או השתגעו, כי אף אחד במללאח לא העז לדבר איתן, סוליקה התעקשה לדבר עם כולם ואפילו העיזה להביא את הבת לחמאם, כי שלושה שדיים, היא אמרה, זה סימן לגאולה קרובה ועוד מעט משיח בא לקחת אותנו לירושלים.

הנשים של ספרו עניות אבל שלמות כמו אתרוגי סוכות, ללא פגם, יש מי שמדמה אותן לתפוחי ספרד, לא צריכות להתאפר כדי להיות אדומות וצחורות, הפה תמיד בצבע דובדבן והלחיים בצבעי הוורד והשושן ועשירים מפאס וקזבלנקה יורדים כל אביב ליריד הכלות לקחת את הטובות שבהן, אם היו יכולים להיכנס לחמאם בליל חמישי לקראת שבת ולראות את עיר הנשים ערומה, היו מבינים כי בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים, זאת עזיזה עטייה, צוארך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק היא תמר עולייל,התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח זאת ימנה ממנה, זוהרה שרביט עולה על כולן ושיר השירים עוד לא הצליח למצוא לה דימוי מתאים.

הערבים מחוץ לחומה נכנסים למללאח לנעוץ עיניהם בפלא, מכנים את זוהרה שרביט רועת אווזים, מדברים על ברבורים ועל כנפים, שהיא כולאת בחזה, עוצרת שלא יפרשו וימריאו יחד איתה, אי אפשר לטעון שהשדיים של זוהרה תוקפניים, להיפך הם ענוגים, ביישנים, צנועים ומשפילים מבט, אף אחד לא יכול להאשים אותם בפיתוי או בהסתה, הם מתנהגים לגמרי רגיל, כאילו היו רק שניים, אבל זקנות הכפר מזהירות, שראוי להישמר מהשדה הקטנה, מי יודע כמה ולדות תביא זאת לעולם עם אברים כפולים, בכל מקרה, הן מדגישות, אין סיכוי שמישהו יתחתן איתה, אלא אם כן הוא זר ועני מאיזור תאפילאלת או מפגר ומשוגע, מעניין שבאותה סמטה ממש גרה גם פריחה מיסו, אלמנה יפה וגבוהה כבת שלושים ולה רק שד אחד. בחמאם הכל מתגלה, מה שיש ומה שאין, כשזוהרה מתרחצת בקצה האחד ליד המקווה, פריחה מתרחצת בקצה האחר ליד התנור הלוהט, וביניהן עומד מתח כאילו אחת לקחה מהשנייה, בת שטן, אומרות הנערות על פריחה מיסו ונשות רבנים שקראו ספרים עתיקים מספרות על שידות יער קדומות שגם להן היה רק שד אחד וגרמו חורבן לעולם.

לא לשווא לבנה היחיד של פריחה, אבנר ממן, יש רק יד אחת והוא מגמגם, בבית הספר כולם מורים עליו באצבע, בכיתה הוא אחרון, אפס בתלמוד וחשבון, אבל מחוץ לכיתה ידו בכל ויד כל בו, ביד אחת הוא יודע להטיל את הסביבון שממשיך להסתובב ללא הרף אחרי שכולם נופלים, מטיב יותר מכולם לזרוק אל על את כדור העץ ולחכות לו עם החוטר למטה ישר לתוך החור, ביד אחת הוא מגלגל את חישוק הברזל בסמטאות ומפריח בשמי הכפר את בועות הסבון הכי גדולות.

בשוק של יום חמישי הופיע להטוטן ערבי שזרק שלושה כדורים לאוויר ותפש את שלושתם אחד אחד בשתי ידיים,כשהוא משאיר תמיד כדור אחד באוויר, מין כישוף כזה, אבנר ממן ביד היחידה שלו מול עיני ממש, זרק שלושה כדורים למעלה והיה תופש אחד אחד בידו כשהוא משאיר שניים באוויר, רק אבנר ממן העיז להתקרב לזוהרה וכשהיה פוגש אותה ברחוב היה מושך לה בשמלה וקורא: ״זוהרה! זוהרה!״ והיא מלטפת לו את הראש, לוקחת את ידו היחידה, מניחה על שדיה וצוחקת: ״מה קרה? שלושה ועוד אחד זה ארבעה״.

למה אישה עם שני שדיים יכולה להתחתן ועם שלושה לא? הוא שאל את עצמו, ממתי יותר זה פחות? למה שמעון עטייה החזן קורא בשמה ומזהיר מפני חורבן העולם, ולמה מימון וידאל הקצב פרץ בסערה לעבר שדיה עם סכין קצבים ורק מתפללים שעברו במקרה עצרו בעדו, אילולא היה מגמגם ויכול היה לדבר היה הוא עומד ליד בית הכנסת ומכריז שהיא גילוי שכינה, ושצריך לתת תפילת הודיה על זה שהיא בינינו.

כשהגיע לפרקו זה היה הוא שהתחתן איתה. יום אחד אחרי שאימו מתה פתח לפתע את הפה, חדל לגמגם והתחיל לשיר ולמחרת הלך לאם וביקש את יד הבת, לאנשים שהתפלאו הסבירו כי הוא מוצא בזה פיצוי למה שאבד לו בילדותו, כי הרי לאימו היה רק שד אחד ולזוהרה – שלושה, אימא שלה שאלה אותו איך הוא יסתדר עם יד אחת, והוא ענה שתהיה לביתה הפתעה כשתספור את כל איבריו. אני לא יודע למה התכוון, מאז שהתחתנו השתנו חייו, כך הוא מספר, ביד אחת הוא מחזיק ברתמה של שלושה סוסים ודוהר, מתרומם איתה גבוה וכנפי הברבורים שלה מכים באוויר – כך הוא מספר בשירים שהוא שר בחתונות ומוסיף: אף אחד לא יכול לעשות בשלוש ידיים מה שאני עושה ביד אחת, היום כשזוהרה מטיילת, המללאח מתמלא ניחוח ורדים, הגברים מפנים את הסמטאות, ומי שנותר מסתתר באיזה גומחה בקיר. היא, כמובן, ילדה מיד שלישיה והנשים בחמאם הולכות לנגוע לה בחזה כדי להירפא מעקרות וללדת ילדים.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הרב שקיבל מלקות ביום פורים

בעיר רבאט הסמוכה לעירנו, היה אדם בטלן שמעולם לא עבד, ולא סיפק את ערכי משפחתו. מלבד זאת הוא היה מכור לטיפה המרה, ותמיד היה בגילופין. פעמים רבות אשתו תבעה אותו לדין תורה בפני רב העיר, והרב פסק תמיד לזכותה של האשה. עד שפעם הרב העניש אותו בעונש מלקות. לאחר עונש המלקות, האיש קם כשכפות רגליו נפוחות מהצלפות הרצועה. הוא פונה לרב ואומר לו ״פעם גם אתה תקבל ממני מלקות״.

ביום פורים אחד, אחרי הסעודה שלפני תפילת ערבית, היהודי ארב לרב בפינה, ומקל בידו. הרב הולך בדרכו לבית הכנסת, והנה אותו יהודי מתנפל עליו במכות המקל וצועק ״ארור המן, ארור המן״. העוברים והשבים הצילו את הרב מידיו של האיש. באומרם לו ״אתה לא יודע שזה רב העיר״, ענה להם ״אני שתיתי הרבה בסעודת פורים, ״עד דלא ידע״. אם זה רב העיר, אני חשבתי אותו להמן הרשע והנחיתי עליו מכות כיאות להמן הרשע״. למחרת היום, בא אותו איש לרב, כאילו להתנצל על טעותו, אבל הזכיר לו ההבטחה שיום יבוא והרב יקבל ממנו מלקות. ״כאשר עשית לי כן עשיתי לך״.

הרב סלח על כבודו ואמר לו: ״אמנם קיימת את הבטחתך, אבל מהיום והלאה, שנה את דרכך כלפי אשתך ובניך. לך לעבוד ופרנס את משפחתך בכבוד״.

וכך היה. דברי הרב נפלו על לבו של האיש, ומאז, שינה את דרכו, והתחיל להתייחם לצרכי משפחתו כראוי.

סל הירקות שקשה היה לשאת אותו 

בעיר רבאט הסמוכה לעירנו, והיא בירת מרוקו, היה רחוב גדול בשם ״רחוב הקונסולים׳/ ובו כמה חנויות של יהודים לא מעטים. סוחרים רבים, ערביים, באו לרחוב הזה לקנות סחורותיהם בסיטונאות. יהודי אחד ושמו יהודה רופא, לא היתה לו חנות ברחוב הזה, אבל הוא היה כעין מתווך ויועץ לערבים שבאו לקנות סחורותיהם, כמובן בתשלום דמי תיווך. יהודי זה היה רגיל לקחת איתו סל די גדול, ולשים בו כל מציאה שהזדמנה לו. פירות, ירקות וכר. כמה ימים לפני חג הפסח, יצא לו למלא את הסל שלו מכל מה

שהזדמן לו, אלא שהסל התמלא עד כדי כך שקשה היה לו להרים אותו. הוא יושב בשוק וסלו על ידו, ואליו הזדמן בחור אחד, קרוב משפחה, שמטבעו היה זללן ואוהב לאכול מכל הבא ליד. יהודה רופא אומר לו ״אלוהים שלח אותך כמלאך מושיע״. ״במה מדובר״ הוא שואל אותו. אומר לו ״לדודה שלך (רחל) – אשתו של יהודה, הבאתי לה סל גדול מלא פירות יבשים לקראת החג, תמרים, אגוזים, צימוקים ושקדים״. ״אז מה הבעיה״ הוא אומר לו ״כל אלה מעורבבים יחד, הדודה שלך עסוקה בהכנות לחג ואני מחפש מי שיפריד בין מין למינו״. ״אבל איך הדודה תאמין לי״. ״אתה צודק. קח את הסל הזה. תן אותו אליה, וזה יהיה סימן שאני שלחתי אותך. אמנם הסל כבד מאד עליך, אך לך לאט לאט, וסלח לי על הטירחה״.

הבחור לא היתה לו ברירה, מתוך חשק לאכול ולזלול מעט מחפירות של פסח, לקח הסל על כתפיו, התנשף מדי פעם מכובד המשקל.

הביא הסל לדודה שלו ואמר לה ״הדוד שלי אמר לי שהוא קנה הרבה פירות יבשים לפסח, אגוזים, צימוקים, תמרים ועוד. אלא שהכל מעורבב והוא ביקש ממני למיין ולהפריד בין מין למינו״. ענתה לו ״הדוד שלך עוד לא קנה פירות לחג, ואיני יודעת על איזה פירות הוא מדבר״.

הבחור חיכה וחיכה. הדוד בא, הבחור התנפל בתרעומת עליו ״רימית אותי וניצלת אותי. הגב שלי עוד כואב מכובד הסל״.

״אל תצעק ואל תתחמם, פשוט לא שמעת טוב. אמרתי לך שמחר אני קונה הרבה פירות יבשים לכבוד החג וכולם יהיו מעורבבים בסל אחד. ביקשתי ממך שמחר תבוא לדודה ותמיין לי את כל הפירות למיניהם, אגוזים לחוד, תמרים לחוד וכר. אכול מעט מהם, אבל אל תזלול, כי אני מכיר התיאבון הגדול שלך״. הבחור הלך בפחי נפש, כי הדוד גם למחר לא הביא את הפירות שהבטיח, אבל בינתיים מצא מי שיביא לו הביתה את סל הירקות הכבד. הבחור לא ראה פירות אלה ולא זכה לאכול אפילו אגוז אחד מהם. 

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

המושל לא נאסר.

כוונת הסולטאן לאסור את המושל, שהייתה ידועה לכותבי המכתב הנ"ל, מתאמתת מדברי הווזיר בובקיר, כי בעקבות פנייתו של דרומונד האי לסולטאן ב – 30 ביוני, שלח הסולטאן את אחיו של הווזיר הנ"ל בראש 200 חיילים כדי להביא את המושל לפאס, מקום משובו של הסולטאן.

ובהמשך נאמר שהתברר כי היהודי הנרצח היה חף מפשע. לא ברור מתי שלח הסולטאן את חייליו למטרה זו. דרומונד האי, שחזר בינתיים לתפקידו, כתב ב – 18 בספטמבר בשולי מידע זה, כי " למרות פקודת הסולטאן, המושל לא נאסר.

דרומונד האי לא הרפה מהנושא ולא השלים עם העובדה שהמושל לא פוטר ולא נענש. ב – 7 באוקטובר כתב מכתב פרטי לווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ובו הביע צערו על שהעצה שנתן לסולטאן ביוני, לא בוצעה.

הוא חזר אפוא על הצעתו שהפתרון היחיד שיספק את דעת הקהל באירופה ואת ממשלת בריטניה ושלו הוא ביצוע פעולות אלה :

פיטורי המושל וענישתו, החזרת הרכוש שנשדד מבן דהאן, ותשלום פיצויים למשפחת הנרצח. כך דיווח למחרת לשר החוץ, וציין שמוחמד ברגאש הודיע לו שהוא לא למד רשמית את החלטת הסולטאן, אבל יש לו סיבה להאמין שמושל אנתיפה יפוטר וייענש.

הדברים לא שכנעו את דרומונד האי, ויש בדברים רק משום רצון להרגיעו. אגב דיווח השגריר לשר החוץ של מקרים נוספים של רציחת יהודים, להל יחשוב שרצח זה הוא מקרה יוצא דופן.

עדותו של משה בן יעקב דהאן על אביו הנרצח והקורות אותו.

בנו של הנרצח הגיע לטנג'יר אחרי שאביו נרצח, ומסר עדות בפני שני נוטריונים ציבוריים מוסלמים, ואלו דבריו :

בהיותו מחוץ לביתו,קיבל מכתב דחוף ממשפחתו ובו נאמר כי המושל של אנתיפה חג' עבד אללאה זנאגוי שלח לקרא לאביו, ולאחר שהגיע לבית המושל, נאסר. המושל לקח ממנו את פרדתו וארנק שכלל שטרות בסך 1900 דולרים. משה חזר מיד לביתו ומצא שכל משפחתו הלכה לבית המושל, הצטרף אליהם ושאל היכן אביו.

ענה לו שהמושל אסרו וציווה לכבול את ידיו ורגליו. אחר כך פקד על ארבעה מחייליו להלקותו, נוסף לכך בעטו בו מהצהריים עד הערב בנוכחות מאורים ויהודים. בעת שהולקה הלך המושל לביתו וציווה שלא יפסיקו להלקותו עד שיחזור.

בינתיים הופיע שריף בשם אלחג' סלימאן ואמר למושל שהוא פשע, וכי מעשיו מנוגדים לחוקי אללה ובני אדם. הודות לכך שוחרר, אבל מצאו שהוא נפטר. המושל ציווה שהגופה תוחזר לחדר. המעיד ומשפחתו ביקשו לראות את האב, אבל לא הורשו.

אפילו לאחר שהקריבו בעלי חיים מול המסגד לקדושים, לתושבים ולמושל, הוא לא שם לבו ואמר : אתם לא תראו אותו ולא תיקחו את גופתו עד שלא תשלמו קנס.  נאלצו לתת לו 86 דולרים, 12 דולרים לחייליו ו – 2 לשוער. כיוון שלא היה בידם כסף, נאלצו ללוותו בריבית גבוהה מאחיו של המושל. לאחר זה הרשה המושל לקחת את הגופה לקבורה.

כשהמעיד הלך לביתו, הציב המושל סביבו שומרים מאורים ויהודים כדי שלא יברח, ושלא יתלונן. אבל הצליח לברוח ליער, בו התחבא במשך ארבעה ימים עד שהחיילים נאשו מלחפשו, ושכר מאורי שילווה אותו בלילה למראכש.

כאן רצה להגיש תלונה בפני הווזירים של המשנה למלך מולאי עומאני, אבל גורש. חזר ביום השני והשלישי, ובכל פעם גרשוהו. הוא בא בדברים עם כמה מנכבדי היהודים במראכש, אבל לא האזינו לו.

מושל דמנאת – כתשעים קילומטרים מזרחית למראכש – הודיע לו באמצעות כמה יהודים שמושל אנתיפה הציע לשלם לו 500 דולרים בתור פיצוי, אבל הוא סירב לקבל. גם לאחר שההצעה הןצעה לו במוגדור על ידי כמה יהודים, עמד בסירובו.

ממוגדור בא לטנג'יר, וכאן כאמור מסר את עדותו. בא לכאן כדי להפעיל את הקונסולים להתערבות בפרשה, לשם סילוק והענשתו של המושל.

במכתבו של דרומונד האי לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר נאמר, כי העדות של הבן נאמרה בנוכחו הווזיר לענייני חוץ. ודרומונד האי זה הזהיר את משה שאם יוכח שלא אמר אמת, יימסר לשלטונות וייענש. ליזור עדותו, קרא משה את אלקים כעד ונשבע כי דמו בראשו אם לא יאמר את האמת.

בעקבות בקשתו של הווזיר הנ"ל, נמסרה העדות לנוטריון ציבורי. עדותו אושרה על ידי עשרים מוסלמי ויהודים, אבל כל הזמן שהמושל נשאר על כנו אינו מפרסם שמותם, מחשש שיהיו קרבנות של נקמה על ידי המושל. 

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

שיבתו של העם לארץ ישראל תהיה רק בימות המשיח, כי אז יחזור העולם לקדמותו: כמו שהשדה חוזרת לבעליה הראשונים בשנת היובל, כך תחזור ארץ ישראל לעם ישראל בשנת היובל הקוסמית, בימות המשיח. כשם שאנשי סדום הורחקו מארץ ישראל בגלל חטאיהם, והכנענים בגלל חטאיהם הורחקו ונענשו בצורה אחרת, כך גם ישראל יושלכו מעל אדמתם בשל חטאיהם. אלא שישראל, שהם עם נבחר, עונשם יהיה קשה יותר. על הפסוק בפרשת העריות שבספר ויקרא, ״ולא תקיא הארץ אתכם… כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם״, אומר ר׳ יצחק:

ולא תקיא הארץ אתכם, פשט הפסוק הוא ולא תעשו מכל התועבות האלה ולא תקיא הארץ אתכם. ואם תעשו תקיא. ונוכל לפרש שהכוונה ואם תעשו התועבות האלה לא תקיא הארץ אתכם לבד, אבל גם עונש אחר גדול מזה, כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם.

על פי הפירוש השני נכונו לעוברי העבירה שני עונשים. האחד: ״כרת״ לנפש החוטאת, והשני: העונש הקיבוצי לכלל ישראל, הוא הגירוש המוחלט מן הארץ, גירוש שאין ממנו חזרה אלא לימות המשיח.

בחינה שנייה שבה נבחנת ארץ ישראל ונבדלת משאר הארצות, לדעת ר׳ יצחק, היא זו המרומזת בשמיטה. לשמיטה, כידוע שני פנים: שמיטת קרקע ושמיטת כספים. שמיטת כספים משמעה עזרה כספית לזולת, דהיינו, בין אדם לחברו, ואילו שמיטת קרקע אין בה עניין הזיקה לזולת אלא היחס לאדמה. בצד שמיטת כספים באות שתי מצוות אחרות הקשורות בעזרה לזולת: ההלוואה לעני ומצוות הצדקה. מצוות הצדקה גוררת אתה עבירה של הלבנת פנים, אם בפומבי ואם משום הרגשתו הפנימית של הנצרך. לעומת זאת, מעלתה של הצדקה היא שאין מקבל הצדקה צריך להחזיר את הכסף. הלוואה, לעומת זאת, אין בה הלבנת פנים, אולם יש צורך להחזירה.

שמיטת כספים באה לתקן את ליקוייה של כל אחת מן המתנות הללו ואין בה אלא מעלות. אין בה הלבנת פנים, שהרי תחילתה בהלוואה, והלווה צריך להחזיר את הכסף! באה השמיטה ומשמטת את ההלוואה, עד שכמו בצדקה, אין צורך להחזיר את ההלוואה. שמיטה זו אינה מהמצוות הקשורות באח, שכן הואיל והיא קשורה ביחסים שבין אדם לחבירו, היא מנותקת מגבולות גיאוגרפיים; לכן, על פי דין, נוהגת היא גם בחו״ל. מאידך גיסא היא מורה גם על עוצמה ויכולת.

כוחה ביכולתו של עם ישראל להזקיק תחת ידו בני עמים אחרים הצריכים לכספו, עוצמה כלכלית שאינה זקוקה לשטח גיאוגרפי, ואין היא תלויה בארץ.

ולכן נראה לי שיש מצוה שלישית שיש בה ב׳ טובות ואין בה רע והיא השמיטה. שהרי בתחילה הלוה אין לו רוע ההלבנה כמו שיש בצדקה, ואח״כ כשבא השמיטה לא חזר ממונו לו, א״כ יש לו טובת הצדקה. א״כ השמיטה יש לה ב׳ טובות, טובת ההלואה וטובת הצדקה, ואין לה לא רוע ההלואה שהרי גם לא שב ממונו לידו, ולא רוע הצדקה שהרי לא נתלבנו פני הלוה.

לעומת זאת, שמיטת קרקע זקוקה בראש וראשונה לקרקע שתישמט, וקרקע זו היא ארץ ישראל, שרק בה נוהגת המצווה. מצוה זו מורה אם כן על הקשר הישיר בין העם והארץ, שאינו קשר ארצי אלא קשר מיטאפיסי, היונק את עוצמתו מששת ימי בראשית ומן הסגולות המיוחדות שנקשרו באדמת הארץ. אין זו סתם פיסת קרקע, הזקוקה למנוחה לאחר ניצול של שש שנות עבודה. אילו כך היה המצב, מדוע לא תתקיים מצווה זו גם בחו״ל? גם איננה מצווה לעובד, שינוח לאחר שש שנות עבודה, כי אז היתה מצווה •זו תקפה גם בחו״ל. אלא יש כאן עניין שבקדושה מיטאפיסית, הנקשרת לארץ המיוחדת הזאת בתנאים מסוימים, ולכך נוהגת מצוות שמיטה רק בארץ. משמעותה העיקרית של השמיטה נלמדת בהיבט החברתי ובכוח השלטון שניתן לאדם: כאן מצוי הרעיון של הגבלת כוחו של האדם והגבלת שלטונו באמצעות מצווה אלוהית. שמיטת ההלוואה מורה על מוגבלותו של האדם! כך, למרות שהוא עשיר ויכול להלוות מכספו לאחרים, כפוף הוא לשלטונו של האל, הנותן לו את עושרו ומורה לו לקיים את המצווה.

יש למנות הבדל נוסף בין שתי השמיטות, אשר גם לו משמעות מיטאפיסית. שמיטת קרקעות תחילתה בראשית השנה השביעית והיא נמשכת כל השביעית. ואילו שמיטת כספים חלה רק בסוף אותה שנה, ביומה האחרון, או אפילו בשעה ובדקה האחרונה. עד אז יכול המלווה לתבוע את פירעון הלוואתו. שמיטת כספים נמשכת אפוא רק כהרף עין, במעבר בין השנה השביעית והשנה השמינית. ואילו השנה השביעית, שנת שמיטת הקרקעות, היא השבת הנרמזת בשביתתו של הקב״ה בששת ימי בראשית 

נ״ל ששמיטת קרקעות היא רמז לעה״ב ושמיטת כספים היא רמז לעולם הזה. שמיטת קרקעות רמז לעה״ב דע שהוא נכלל במלת אשר ברא אלי״ם לעשות, כי ששת ימי בראשית הם כל ימות העולם, כי קיומו יהיה ו׳ אלפים שנה שלזה אמרו יומו של הקב״ה אלף שנה.

אף על פי שר׳ יצחק אינו מפתח את רעיון השמיטות הקבלי, יש בדבריו רעיונות קבליים אחדים. הוא מדגיש, למשל, את ההקבלה של ששת ימי בראשית לשש שנות העשייה ולששת אלפי שנים שהעולם יתקיים, ואילו בשביעית, שהיא השבת, יחרב העולם. אך הוא בוחר בסגנון המאמר התלמודי ממסכת סנהדרין, ולא בסגנון תורת השמיטות הקבלית באופן מובהק. ההקבלה של כל ימות השבוע בבריאה אל אלפי שנות קיומו של העולם עוברת לסמליות השמיטה. העולה מכך, לדעתו, ששמיטת הקרקעות מסמלת את העולם הבא, הוא האלף השביעי בסדרת אלפי השנים שהעולם מתקיים. זהו האלף שבו יחרב העולם, ושלאחריו ייבנה העולם הבא מחדש.

שמיטת כספים, לעומת זאת, מתבטאת בכוח ובממשלה, והיא מסמלת את שלטונו של האל בעולם במימד המיטאפיסי מחד גיסא, ואת שלטונו של העם היהודי, המקיים את המצוות בעולם כולו על פי ההבטחה האלוהית, מאידך גיסא. שלטון זה אינו מוגבל במקום. שלטונו של עם ישראל לעתיד לבוא אינו מצטמצם רק בארץ ישראל, ועל העם היושב בציון, אלא עתיד הוא להתפשט על העולם כולו. גם זמנה האמיתי של שמיטה זו אינו נמדד! זהו זמן שאינו זמן. את תקופת המעבר בין השנה השביעית לשמינית אין לצמצם בזמן, כשם ששלטונו של האל אינו מצומצם לא בזמן ולא במקום.

שמיטת הקרקע, הנוהגת רק באח ישראל, מעלה את ערכה של ארץ זו על פני שאר כל הארצות. ולעניין השמיטה אין מדובר בערכה הגשמי אלא בערכה המיטאפיסי; הארץ תתקיים ותתמיד בעולם הבא, כשם שהשביעית מתמידה בארץ ישראל, ורק בה. ר׳ יצחק חוזר אפוא לנושא שבו פתח, לחשיבותה המיטאפיסית של האח. מסקנתו היא : שמתי ארץ  ישראל יקומו לתחייה בעולם הבא, מכיוון שה^אח תתמיד לתחייה• ואילו מתי חוץ לארץ לא יקומו לתחייה, שכן ארצות העמים אינן מתחייבות בשמיטה ואינן מתברכות באותה ברכה שהשמיטה מקנה. כאן נוהגת רק השמיטה בהיבט שמצד כוח השלטון, זה המנותק מן המקום ומסתכם בכוח הארצי בלבד.

רמז לדברים אלו אנו שומעים בשני מקומות ב״תולדות יצחק״ ארץ ישראל מיוחדת בכך שהמצוות חלות רק בה ולא בחח לאח. ר׳ יצחק מבחין בין מצווח שהן ״מצוות אלוהי הארץ״ ובין מצוות שהן ״מצוות הגוף״ או ״חובת הגוף״. אח הקבוצה הראשונה של המצוות חייבים לקיים באח, ואילו את ״מצוות הגוף״ יש לשמור בכל מקום. בדבריו הוא מתיר את הספקות המתעוררות לעניין העבירות החמורות שעברו האבות, באשר למצוות שניתנו לפני מתן תורה:

שלמד אברהם התורה ברוח הקודש ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ לבד. ויעקב חוצה לארץ נשא האחיות וכן עמרם כי המצוות משפט אלוהי הארץ אע״פ שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום.

הביטוי ״המצוות משפט אלוהי הארץ״ מוסבר בדרוש אחר של ר׳ יצחק, לפרשת חיי שרה. הוא מבטא את הקשר המיוחד והבלעדי של האל לארץ ישראל, קשר שאינו קיים כלל בחו״ל. מחוץ לארץ ישראל הקשר בין האדם מישראל לבין אלוהיו נובע ממציאותו של הישראלי בחו״ל, והוא קשר אישי; הוא מה שכינה ר׳ יצחק לעיל ״חובת הגוף״, בעוד שבארץ ישראל תימצא גם ״חובת אלוהי הארץ״ על כל משמעויותיה. כאשר משביע אברהם את אליעזר, הוא משביע אותו פעם על פי הנוסחה ״אלוהי השמים״ בלבד, ופעם בנוסחה הכפולה ״אלוהי השמים ואלוהי הארץ״. הבדל זה, לדעת ר׳ יצחק, אינו מקרי; הוא תלוי במקום שבו נמצא אברהם בשעת מעשה. וכך הוא אומר:

ואמר אלוהי השמים אשר לקחני מבית אבי ולא אמר אלוהי הארץ. ולמעלה אמר ואשביעך בה׳ אלוהי השמים ואלוהי הארץ, לפי שהקב״ה נקרא אלוהי ארץ ישראל, שנאמר כי לא ידעו משפט אלוהי הארץ, ולז״א בע״ז [ולזה אמר בעבודה זרה] אלוהי נכר הארץ ולפי שאברהם היה עכשיו בארץ ישראל אמר אלוהי הארץ אבל בפסוק אשר לקחני מבית אבי לא אמר בו אלוהי הארץ, לפי שהיה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו אלוה.