מורשת יהדות מרוקו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

שבת המלבא

אמרו חז״ל: ״זכור ושמור״ בדיבור אחד נאמרו, כדבתיב בתהילים (סב) אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו.

ושאל רבינו, מדוע היה צריך הקב״ה לאמר שני מילים בדיבור אחה לאיזה תועלת?

והשיב במשל: מלן אחד היה לו בן יחיה והכינו להיות יורש העצר, לימדו תכסיסי מלוכה, ושלחו מידי פעם להיות נציגו במדינות שונות. ובכדי שידעו הכל שהוא בן המלך, נתן בידו את טבעתו ששמו חקוק עליה. והתנה עם בנו לבל יזלזל בטבעת זו וישמור עליה כבבת עינו. ואם יאבד את הטבעת דמו בראשו. והנה יורש העצר כאשר מביט בטבעת רואה בה שני דברים. אחד — שהוא בן המלך. ושנית — אם יאבדה דמו בראשו. נמצא שהטבעת, מראה עונש — ושכר בדבר אחה כמו כן השבת יש בה זכור ושמור.

זכור — יש בה שכר לשומר שבת.

שמור — יש בה אזהרה לבל יחלל את השבת, ואם יחלל דמו בראשו חלילה.

רבינו, לא היה רק נאה דורש — אלא גם ובעיקר נאה מקיים. ולא רק מקיימה בעצמו, אלא גם דאג לכל אחד מישראל בכלל, ולבני קהילתו בפרט.

היה מנהגו מדי ערב שבת — מסובב הוא על פתחי החנויות היהודיות בעיר, מבריז על השבת הקרבה ובאה. ודורש לנעלן.

קרה לא אחת שספר עסוק עדיין בתספורת מאן דהו, רבינו נכנס לחנותו ואינו מניחו לסיים, ובאמצע התספורת משלחו לביתו — שהרי עוד מעט קט השבת נכנסת ערב שבת אחד התלוותי אל רבינו ואחד הספרים לא נשמע להוראתו — לסגור את החנות, ובמקל שבידו — שבר את זכוכית הראווה, ובעל החנות נאלם דום, והלקוחות ברחו להם מפחד פן יעניש גם אותם.

לאחר שנים עלה בידי רבינו להשיג צו מטעם השלטונות המחייב כל בעל עסק יהודי, לסגור את העסק לפני כניסת השבת. מאז היו השוטרים הערבים מסייעים בשמירה על הצו, פעמים היו מבעלי החנויות שניסו להערים על רבינו, לאחר שעבר על פני החנויות, וחלף הלן לו, היו חוזרים ופותחים את עסקיהם בערב שבת.

במקרים אלה התערבו השוטרים, והיו עוצרים את העברניים ומעמידים אותם למשפט, לא אחת באו משפחות העצורים להתחנן לפני רבינו שיסייע לשחרר את קרוביהם ממעצר.

רבינו היה מפייסם ומסביר להם את חומרת המעשה, ולא נחה דעתו עד שהזמינם להתארח בביתו כל אותה שבת ומשזכו להתבשם מקדושת השבת למדו להוקירה ולשומרה כראוי.

שולחן רבינו בשבת מוקף תמיד באורחים: סיפר ידידי רבי מבלוף נחמני, מחבר ספר ״אבן שלמה״: התארחתי שבת אחת אצל רבי ברוך, אודה ולא אבוש מימי לא ראיתי שבת שמחה כזו; רבי ברוך בכבודו ובעצמו עבר בין האורחים לראות אם חסר להם דבר מה מצרכי הסעודה, עומד ומוזג בכוסותיהם, מתחבק ומתנשק עם כל אחד ושמח עימו, מחזה מרנין ומשמח כזה לא ראיתי מעודי.

בשבת זו סיפר רבינו שבאותו שבוע חיבר שיר למעלת השבת, ושורר אותו בפנינו, וכל האורחים ליוו אותו בקול חרישי. השיר הובא בספר ״ישמח ישראל״ והוא:

סי׳ ברוך טולידאנו חזק, נועם אשבח לאל חי עולם.

ברוך אשר נתן מנוחה, לעם בני ישראל ביום השבת,

ראשית לכל מועדי שמחה, צוה אלינו לשמור את יום השבת.

ולזכור ולקדש בשמחה, על כוס יין טוב מלא את יום השבת,

כי בו אל חי כתב מנוחה, לעצמו וינפש ביום השבת,

טוב להודות בשיר ושבחה, אל ה׳ מזמור שיר ליום השבת,

ויסיר יגון ואנחה, ובל עצבות ודאגה, ביום השבת,

לא יירא מעברה ושוחה, כל איש ישראל שומר את יום השבת,

ישבו ברוב השקט ובטחה, עוברי בעמק הבכה, ביום השבת,

דברי החול עושים אנחה, אל נשמה יתירה, ביום השבת,

אשרי אנוש ירון בשמחה, ויענג את נפשו ביום השבת,

נפשו תגיל ברוב הצלחה, ובנחלת יעקב בזבות השבת,

ויקיים לו אל חי הבטחה, על יד נביא מחול לו כל שומר שבת,

חי טהור המצא לי הרוחה, ותעזרני לשמור את יום השבת,

זכני לעובדך בשמחה, ותקדשני בקדושת יום השבת,

קדוש הצילני משוחה, ותזכני לעולם שבולו שבת.

כזו היתה שבת בעיניו זכור ושמור, זכירה התבטאה אף בשירה לחוש אותה בחושיו ומעיניו.

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

פנייתו של השר מונטיפיורי, בשנת תרכ"ו – 1866\, שררו נגד היהודים גזירות ההשפלה, נשיאת נעלים על הראש. ולבישת פריטי לבוש מזהים, היו מנת חלקם של היהודים.

מדוב רבסולטאן מחמד ששלט במראכש בין השנים 1859 – 1873, במסמך ששלח מונטיפיורי באחד בפרואר שנת 1864, ביקש שהוד מלכותו, יתן פקודות ברורות יותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מלכותו, יהיו מוגנים בהחלט. וששום איש לא יציק להם בצורה כלשהי, בכל הנוגע לביטחונם ולשלוותם, ושייהנו מהיתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו.

וכן מאי אלה זכויות שנהנו מהם הנוצרים החיים בערי הנמלים. הזכויות שנתנו להם מכח " תנאי עומר ". ותשובתו התייחסה רק לבקשת המשפט הראשון התואם את תפיסת האסלאם, בדבר חובת ההגנה על חיי היהודים בלבד.

התוצאות מפנייתו של מונטיפיורי, היו הרעה נוספת במצבם, כי הדרישה הזאת, חרגה מהנורמה של בני החסות שהייתה מקובלת, אמנם ב-5 בפברואר 1880 מסר הסולטאן פקודה מלכותית ובה נאמר : כי יצווה למושלים כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים, שאללאה נתן תחת חסותו.

פרופסור אליעזר בשן ( מורי ורבי אנוכי אלי פילו ), מספר על היסטוריון מרוקאי בשם אנצארי, שהיה מעורב במרכת המדיניות, הכותב : כי יהודי מלונדון בא לסולטאן וביקש " חירייה " כלומר : חירות פוליטית או אמנציפציה ליהודים, אבל המלך כמובן לא העניק להם זאת.

כי עצם ההנחה שסולטאן מוסלמי איזשהו יתכחש לצו הקוראן והשאריעה, בדבר היות היהודים בני חסות של המוסלמים. היא נאיבית מצדו של מונטיפיורי, והבקשה נראתה כהתגרות פרובוקטיבית במסורת האסלאמית.

יש לציין שגם הנוצרים שייכים לקטגוריה הזאת, אבל בהם בתקופה זו לא נהגו כך, נכבד יהודי ממראכש הגיב על כשלונו של מונטיפיורי, באומרו : אם הוא לא הביא אתו תותחים או חיילים, אין תועלת בהגשת תלונות.

המושל מחמד היה בן טיפוחם של הצרפתים, ושכזה אפילו מעלית התקינו לו בארמון, לעלות למעונה של הרעיה אל – בהייא לנוחיותו של " באבא מחמד ", כך ביטא את שמו מדריך תיירים מקומי. הצרפתים יצאו מגדרם להניח את דעתו, כי הוא פתח להם שער למערב הפנימי לביסוס מעמדם.

הבריחה של היהודים מנתיפה למראכש

פרופסור בשן, מביא בספרו " ממזרח שמש עד מבואו " על תעלוליו ועלילותיו של מושל " אנתיפה עיירה במחוז מראכש. ( שנקראת היום וגם מופיעה במפה בשם "פום אל ג'ומעא"

לפרק זה יש לי רגישות אישית שלי אני אלי פילו, יען כי הורי ואבותיהם ואבות אבותיהם הינם מעיירה זו שביקרתי בה כמה פעמים ומכירה היטב, לבטח כעת השתנתה כך אומרים אלו שביקרו בעת האחרונה. שם קבורים סביי וסבותיי משני הצדדים, הן מאמי שתחיה והן מאבי ז"ל.

מסופר שם על רצח של יהודי שכביכול קיים יחסי מין עם מוסלמית ( בהזדמנות אביא בפניכם, קוראים יקרים את הפרק הזה בשלמותו מתוך ספרו של פרופסור בשן ). פרופסור בשן מציין, " הקהילה הגדולה היהודית ששימשה להם עורף ציבורי ודתי הייתה קהילת יהודי מראכש.

בשנים 1877 – 1880 שררה בצורת בדרומה של מרוקו, וכתוצאה מכך סבלו המונים מרעב. מצבם של יהודי אנתיפה היה יחסית טוב, היו ביניהם הרבה יהודים אמידים. יהודי אחד בשם יעקב דהאן, בן שישים וחמש, סייע ליהודים ולמוסלמים כאחד.

בהם הייתה אישה מוסלמית שעבדה כמשרתת אצלו. ועל פי " תנאי עומר " אסור למוסלמים לשרת אצל יהודי. הוא חשב שלא יבולע לו, עקב מעשה החסד שלו לטובת הכלל. אך לא כך חשב המושל שחמד את רכושו, העליל על היהודי כביכול, שהיא הרתה לו, וציווה להלקותו עד מות.

ואכן האומלל דהאן נפטר ורכושו הוחרם. היו שתי גרסאות על מותו, זו של היהודים ושל השגריר הבריטי, שניה של המוסלמים. שהוא מת מות טבעי ללא כל קשר למלקות. אחרי רציחתו לא אפשרו ליהודים להביא אותו לקבר ישראל, ורק אחרי שהקריבו שבע בהמות, ושילמו סכום של ארבע מאות פראנק למושל, יכלו להביאו לקבר ישראל.

הנוהג של שחיטת פרים היה נפוץ נכחתי בילדותי במחזה כזה עת שחטו סנדלרים, עגל לפני חצר ביתו של הפחא אלגלאווי. נראה שהנוהג הזה הוא ביטוי להכנעה ותחינה לבקשה כלשהי. ( הערת המחבר )

לאכזריותו של מושל אנתיפה לא היה גבול, והיא עוררה את זעמם של קהילות יהודי אירופה. הייתה התערבות " אגודת אחים " בלונדון, שביקשו לעורר דעת ראשי ממשלות צרפת ואנגליה, לבקש מהסולטאן לעשות משפט צדק. הם נתנו הוראות לשגריריהם לפעול בנידון.

גם נכבדים מיהודי מראכש פעלו לטובתם. שמונה יהודים ראשי משפחות מאנתיפה, הופיעו בפני שני נוטריונים במראכש ומסרו בעדותם שהזן יעקב דהאן, היה יהודי אדוק בעל צדקה מכניס אורחים, וביתו היה כמו של אברהם אבינו.

הקאייד עבד אללאה זנאני מושל אנתיפה, אסר אותו בערב א' בתמוז, העדים חזרו על עדותם על כל הסיפור. שני הנוטריונים הלא הם סעיד אוחנה, ודו בן ג'ו, שחתימותיהם מאושרים על ידי שלושה מגדולי רבני העיר מראכש, והם כבוד הרב רפאל יוסף חרוש, רבי שלמה אסבאג ורבי יעקב אסבאג.

כעבור שבוע באו עוד שמונה יהודים מאנתיפה, וחתמו בפני שני הנוטריונים על העדות הראשונה, כפי שהיא נמסרה מפי השמונה הראשונים, בה הם מאשרים שהכל אמת. חשוב לציין ששני מסמכי העדויות האלה שהתקבלו במראכש, לא הייתה מטרתם לשכנע את השלטונות בחפותו של הזקן החסיד יעקב דהאן, מטרתם הייתה לעורר את אלה מהיהודים שבידם לפעול אצל ממשלות העולם.

ואחד מאנשי חיל היה כבוד הרב יוסף אלמליח, דיים במוגדור ובעל קשרים טובים עם נציגים דיפלומטים. הוא עשה שהעדויות האלה יגיעו אליהם. הרב היה אמיד ובעל ניסיון במלחמתו במיסיון, ודוברם של סוחרים בפני השלטונות.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

תרגום מערבית לעברית.

והקשו רבותינו ז"ל הלא המצוות שהזכרנו לעיל אינן אלא ארבע. תפילין של הראש ותפילין של היד וציצית ומזוזה. ומדוע דוד המלך עליו השלום חשב את זה לשבע כמו שכתוב שבע ביום היללתיך וכו. ופירש רש"י ז"ל שארבע הפתילים של הציצית מחשבים לארבע מצוות ובהם נשלמים השבע.

ואדוננו כמוהר"ר יעקב אביחצירא זלה"התרץ בהקדם מה שאמרו רז"ל שהיצר האע דורף אחרי האדם כל רגע ורגע כדי להחטיאו. וידוע שהיצר הרע יש לו שבעה שמות כמו שבארום רז"ל וזה מוכיח שהיצר הרע הוא חזק מאוד. וכאשר האדם מנצח אותו מצד אחד, מתגבר עליו מצד שני.

אבל הצדיק מתגבר עליו ומנצח אותו בכל הכוחות, ולא יוכל לעשות לו כלום. והרשע אפילו בכוח אחד מתגבר עליו היצר הרע כמו שכתוב ( משלי כ"ד ט"ז כי שבע יפול צדיק וקם ( ורשע יפול באחת ) ורשעים יכשלו ברעה, דהיינו בכוח אחד מתגבר עליו יצר הרע.

וזו היא כוונת המאמר הנ"ל חביבין ישראל שסבבן הקב"ה במצוות, דהיינו אותן מצוות שיש בהן סגולה להציל את האדם מן היצר הרע. כי כאשר ילבש האדם ציצית ותפילין ושי לו מזוזה בפתח ביתו הם מצילים אותו מן היצר הרע, ומה שחשבו אותם שבע והם אינם אלא ארבע, זה כנגד שבעה כוחות של היצר הרע. כדי להחלישם, כמו שכתוב שבע ביום היללתיך.

ואפשר עוד לפרש את הפסוק הזה על שבעה נקבים שיש בפניו של האדם, שהם שתי עיניים, ושתי אוזניים, ושני נקבי החוטם והפה. שבהם משתלט היצר הרע על האדם ומפתה אותו לעשות עברה רחמנא לצלן.

העיניים לראות בהם דברים רעים, שאין השם יתברך אוהב אותם. והאוזניים לשמוע בהם דברים בטלים. והם קודמים להישרף באש של גיהינום בשעה שדנים אותו בעולם הבא. והחוטם להריח בו דברים רעים שעושים פגם בשכינה חס ושלום.

כי היא תלויה בחוטם כמו שכתוב וייפח באפיו נשמת חיים. והפה לדבר בו לשון הרע ודברים בטלים. וגם העין והלב גם הם גורמים לאדם לעשות עברה העין רואה והלב חומד כמו שכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

לכן צריך אדם להתעורר כאשר יגיע לגיל ארבע עשרה שנה שאז מתחייב במצוות מן התורה ואז בא אליו יצר הטוב. שידע שהוא מרכבה לשכינה. כמו שכתוב כי בצלם אלוהים עשה את האדם. ויתרחק מן היצר הרע מכל וכל. והבא ליטהר מסייעין אותו. 

ויקדש את עצמו ואת אבריו כדי להשתמש בהם בשביל הקב"ה. דהיינו בקיום מצוותיו היקרות שהוא בעצמו משתמש בהם כביכול. דהיינו ציצית ותפילין ומזוזה ושאר המצוות של התורה כולם רמוזים בהם שמותיו היקרים.

וצריך האדם להתמלא פחד ורעדה בעת שיבוא ללבוש אותם, ויכנס לבית הכנסת ביראת כבוד ולא ידבר דברי חול כלל. וכל מעשיו יהיו באמת ובאמונה לשמו היקר.

ובזה יבוא לנכון הכתוב שהזכרנו שבע ביום היללתיך. שהיינו שבע מצוות שהם ציצית ותפילין ומזוזה כנגד שבעה מקבים שאמרנו.

ויש עוד לרמוז שבע ביום היללתך על, ראשי תיבות שבעה, דהיינו שבעה נקבים שאמרנו ישתמש בהם רק בתורה ומצוות ומעשים טובים, וזהו שסיים על משפטי צדקך, היינו התורה והמצוות שנקראו משפטי צדקה, ובזה יאריך ימים ויירש כל טוב שבעולם הזה ובעולם הבא ויכנעו מפניו כל המשטינים והמקטרגים שלמעלה ולמטה בעזרת השם יתברך.

ועל פי זה אפשר לפרש מה שאמר הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ודרשו רבותינו עליהם השלום בגמרא כי שם ה' נקרא עליך אלו תפלין שבראש. ופירשו רז"ל כי מילת " שם , עולה מספרה במניים שן הוי"ה שד"י, שם הוי"ה כתוב בתוך התפילין בפרשיות מבפנים.

ושם שד"י בבתים של הראש והיד מבחוץ. ועוד שם ה' נקרא, ראשי תיבות שי"ן מלאה. שי"ן בת שלוש ראשים, וכן שם ה' נקרא, ראשי תיבות שי"ן מלאה, שי"ן בת שלוש ראשים. וכן שם ה' עולה מספרה כמו שי"ן מלאה. ונשאר ו' כנגד הרגל הרביעית של שי"ן בת ארבעה. 

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

גלעד לדמותו של הרה"ח רבי אברהם שמואל הלוי ז"ל – תלמיד הרב וחתנו – משה עמאר.

           רבי אברהם שמואל ( הרא"ש ) נולד בעיר פאס, לאביו הרה"ג רבי משה הלוי זצ"ל סביב שנת תר"ס – 1900. על רבי משה כותב רבי יוסף בן נאיים ז"ל, בהשלמותיו לחיבורו " מלכי רבנן " את הדברים דלהלן :

כמוהה"ר משה הלוי זצ"ל נולד בערך שנת תר"ח – 1848, ונתבש"ם עשרה בטבת שנת תרצ"ג 1933. הוא תלמיד חכם רשום ונהנה מיגיעו. זכה לשתי שולחנות תורה וגדולה, והיה מתחסד עם קונו. יתלהב האדם בראותו מתפלל ומברך ברכות הנהנים, בקדושה ובטהרה ובחיתוך האותיות כמונה מרגליות.

ובסוף ימיו נתייסר ונשאר על מיטתו עד שנלקח אל האלוקים. והיו המצוות חביבים עליו למאוד. וביתו היה בית ועד לחכמים, ומהנה גרונם. והיה מאכסן בביתו השד"ר של בית אל. והיה אוהב האמת ולא היה חת מבני אדם כלל. ועשו לו כבוד גדול כל בני העיר בהלווייתו ומיטתו.

ודרשו על מיטתו מו"ה אהרן בוטבול, ומו"ה משה אבן דנאן סי"ט. ובשבת השבוע דרשתי אני עבד ה', רבי יוסף, ובליל פקידת השבוע דרש עליו מו"ה מאיר ישראל. ובשבת השנה כהר"ר מימון מייארא, ובשבת החודש בנו החכם ונבון חיים הלוי. והדריך את בניו לתורה ולעבודה, זיע"א. רבו המובהק הוא מו"ה חיים דוד סירירו.

רבי אברהם שמואל נמנה על תלמידי רבי יוסף, ויתכן שהיה תלמידו המובהק. רבי יוסף קירב אותו ואף בחר בו לחתן עבור בתו מזל טוב. הרא"ש החזיק מנהגי אבותיו בידו, שקד על קביעת עתים לתורה ביראת שמים טהורה, והיה נהנה מיגיע כפיו במלאכת הצורפות.

היה בעל צדקות וביתו פתוח לרווחה. בשנם הראשונות לנישואיו, מינה אותו חמיו למלאת מקום אביו רבי יצחק כשליח ציבור וכמגיד שיעור בבית כנסת של הדבדנא ( יוצאי העיר דבדו בפאס ), ואחר כך כיהן בתפקידים אלו בבתי כנסיות אחרים.

בשנת תשט"ז – 1956 – עלה הרא"ש עם בני משפחתו לארץ, והתיישב במושב יד רמב"ם על התורה והעבודה, פשוטו כמשמעו. גם כאן נהנה מיגיע כפיו מעבדתו במשק, והיה שליח ציבור ומרביץ תורה בבית הכנסת של יוצאי פאס ביישוב, שנקרא עם שם חמיו הרב יוסף בן נאיים ז"ל.

לאחר תפילת שחרית בעודו מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, לימד בציבור את " חק לישראל ". ובין מנחה לערבית לימד משניות. תפקידים אותם מילא בנאמנות ובמסירות עד לשנותיו האחרונות. בנועם הליכותיו, ענוונותו ואהבתו לבריות, הוא רכש את לב ציבור המתפללים בבית הכנסת, אשר נהרו אחריו וראו בו את מנהיגם הרוחני. עד היום נזכר ציבור זה בערגה בהליכותיו, בחרדת קודש.

הרא"ש התנהג בחסידות והיה זריז וזהיר בקיום המצוות בשמחה ובהידור רב. הוא עצמו היה עוסק בהכנות לשבת, והיה מחבב את השבת ונוהג בהקפדה יתירה בשמירתה. היה נוהג לצום כל ערב ראש חודש.

בכל ראש חודש היה גומר את ששה סדרי המשנה, יחד עם שומעי לקחו, והיה עורך מסיבת סיום. הוא עצמו היה מכין מצת מצוה בערב פסח אחר חצות. היה בעל אמונה, רמה אשר השתקפה בכל מעשיו. הוא זכה להמשיך במשמרת הקודש אותה ירש מאביו, והצליח לגדל את כל בניו ובנותיו על ברכי התורה והיראה, הממשיכים במסורת אבותינו מדורי דורות. הרא"ש נפטר בשיבה טובה ביום כ"ב טסת תש"ם ונקבר בעיר הקודש ירושלים תובב"א תנצב"ה.

ועל הטוב תזכר גם אשתו, בתו של שם הכוה"צ מרת מזל טוב מב"ת, אשת חבר – כחבר צופיה הליכות ביתה, אשר עמדה לימין בעלה הרא"ש ז"ל, ועזרה לו בעבודתו עבודת הקודש, בניהול הבית ובחינוך הבנים. אשר תמיד לבה דואב מצד תורתו של אביה, המונחת בקרן זווית כאבן שאין לה הופכים.

והיא היא אשר דרבנה לגשת למלאכת הקודש, להוצאת תורתו של אביה לאור ואף תרמה מחסכונותיה להוצאת הספר הקדוש " נוהג בחכמה ". יהי רצון שזכות מצווה זו וזכות אבותיה הקדושים תעמוד לה, לראות כל צאצאיה ממשיכי שרשרת הקודש, מעשה אבות סימן לבנים. ויקוים בה מקרא שכתוב : " עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו " אמן כן יהי רצון.

הסמכת מו"ר הרב הגדול מעוז ומגדול נר המערב, רב פעלים מקבציאל הקים עולה של תורה במערב, והוציא תעלומה – תורתם של רבותינו הראשונים מאורי המערב, הרה"ג כמוהר"ר שר שלום משאש שליט"א הרב הראשי וראש אבות בית הדין בעיר הקודש ירושלים תובב"א.

הספר הניצב בפניכם היום, היא פעולת צדיק, רב גדול בישראל, חובר חיבורים מחוכם, הרה"ג, מעו"מ, רב פעלים, קדש הלולים, כרכא גכולא ביה, פסקן ודרשן וחקרן, חריף ובקי, משנתן קב נקי, בנש"ק, מוהר"ר יוסף בן נאיים זלה"ה, אשר אור תורתו זרה בעיר פאס המעטירה במרוקו.

הכרתי אותו בימי חרפי ( ימי הנוער והעלומים של אדם ), כשבא הרבה שבתות לדרוש בבית הכנסת שלנו במקנאס בפטירת אנשים מגדולי העדה, סגנונו בדרוש היה להפליא, מושך לב שומעיו בדברים היקרים שהיו מתובלים בחכמה, בינה ודעת.

היה ידידו ובן גילו של הרה"ג שאול אבן דנאן זצ"ל, ראש רבנים במרוקו. עי' הקדמת ספר מלכי רבנן בהיותו עוד צעיר, ומשם בארה. מספריו יצא לאור ספר מלכי רבנן הנ"ל, שבו עלו ובאו כל רבני וחכמי מרוקו במושבותם, ראשונים ואחרונים, ובו מדור מיוחד לספרים קדמונים וחדשים, ולכל כתבי הקדש שעדיין לא זכו לעלות על מזבח הדפוס.

עבודה יפה ותמה, והודפס זה מקרוב פעם שנייה בארץ, הייתה לו ספריה גדולה שלא הייתה כמוה בכל מרוקו. גם ספרו " צאן יוסף ", נדפס זה חמישים שנה בירושלים ונשרף במאורעות תרפ"ט לתפ"ץ, וכעת מוציאים אותו מחדש.

ועוד לו בכתובים כארבעים חיבורים מכל המקצועות גשמיים ורוחניים. ואתייא מכללא, הספר היקר הזה, מחזה שדה יחזה. ספר " נוהג בחכמה ", ראה זה חדש, שיצא מן המקדש, רעיון נפלא וחדש, טרח ויגע ואסף, איש טהור, כל המנהגים שהיו במרוקו, חדשים גם ישנים, גשמיים ורוחניים.

נפק דק ואשכח ונתן טעם ותבלין לכל אחד ואחד לחזק אותם מן הש"ס ומדרשים, דבר דבור על אופנו. גם האריך להוכיח שמנהג ישראל תורה שאין לשנות שום מנהג. וזכורני בימי חרפי בעיר מולדתי, על חילוק המנהגים במשפחות ובקהילות, וכל אחת עמדה הכן על מנהגיה שלא ישתנו אפילו כחוט השערה, והיו מוסיפים יופי ושבח וקישוט לחיים גשמיים ורוחניים גם יחד.

מועדים, חתונות, אבל, והגשמי מחזיק את הרוחני. ואחדות וידידות בין המשפחות המזמינות זו את זו, וזאת הייתה נחמתינו בגלותינו, שכל העתים עוברים בשמחה ובצהלה, ברינה ובגילה. גם העלה על ספר כל מנהגי הטריפות של המגורשים מקשטילייא. עם איחוד מנהגי המערב למנהג אחד.

מובן שלכל זה צריך שקידה רבה ועוצמה וחשק ורצון. ולכל המדות הטובות הללו זכה המחבר זלה"ה, שהקדיש כל שמנו יומו ולילו, לסדר חיבוריו הנ"ל, וחפץ ה' בידו הצליח. הבא להיטהר מסייעין אותו. שם יקצור אשר זרע פרי מעשיו וצדקתו.

זכותו תגן לאלף המגן, על בניו ובנותיו היקרים, אחד מהם רופא נאמן, מר שלום ( שארל ) נשוי עם בתי רחל ת"מ ה' ישמרם, גם על נכדיו היקרים, ומתוכם נכדיו משפחת הלוי, שנתנו לכסף מוצא להוציא את הספר הזה.

גם שמרו על כל החיבורים והעלו אותם לארץ הקדושה, והם נמצאים אצלם עעה"ז, ה' ישמרם וישלם פעלם לטובה ולברכה. וזכות הרב המחבר זלה"ה תגן בעד כל המשפחה בנים ובנות ונכדים, שיהיו מוצלחים בכל מכל כל בגשמיות וברוחניות. וחמרא למאריה, וטיבותא לשקייא, מי שהשתדל בכל חפצת הספר הזה והגהתו בדיוק נמרץ, הלא הוא הרב השלם והכולל כל אישורין כולל, חוקר וחושף מטמוניות ומשתדל בהדפסת ספרי אבותינו הראשנים, הוא ניהו הרב משה עמאר שליט"א, אשר זה דרכו כש"ר לו, וטרח ויגע ואיזן וחיקר ותיקן והוציא את הספר לפועל, זך וישר פועלו

ע"ה שלם משאש ס"ט

עֲדָתִי, בְּיוֹם זֶה שִׁשִּׁי 

 בשבחה של תורה. שיר מעין אזור בעל מדריך דו-טורי דו-צלעי ושש מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור אזור אחד. כל טור מתחלק לשתי צלעות. צלעות א באזור ובטור הרביעי חורזות בחריזה הסופית של הענף.

חריזה: א/ב א/ב ג/ד ג/ד ג/ד ה/ה ה/ב . ז/ח ז/ח ז/ח ט/ט ט/ב וכו׳.

משקל: שמונה הברות בצלע א, שבע הברות בצלע ב.

 כתובת: פיוט.

 סימן: אני דוד. [נ״י: פיוט נו׳ יונתי לשם תפארתי סי׳ אני דוד].

מקור: א- לו ע״א; ק- לט ע״ב; נ״י 3097 – 24 ע״ב.

עֲדָתִי, בְּיוֹם זֶה שִׁשִּׁי / וּפִצְחִי שִׁירָה וְזִמְרָה
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה / מִפְּנִינִים יְקָרָה

אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי / אָמְרָה תּוֹרָה תְּמִימָה
יִסְתּוֹפֵף יֶחְסֶה בְּצִלִּי / בְּכָל מַדָּע וְחָכְמָה
5- עֵצָה וְגַם תּוּשִׁיָּה לִי / גַּם גְּבוּרָה וְעָצְמָה
אֶתֵּן לִפְתָאִים עָרְמָה / וְלַנְעָרִים מְזִּמָּה
וְעִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה / אָשִׂים אוֹתָהּ בְּצוּרָה

נֵר לְרַגְלֵי דְּבָרֶיהָ / כַּכּוֹכָבִים מַזְהִירִים
פְּשָׁטֶיהָ רְמָזֶיהָ / עֲרוּכִים שְׁמוּרִים

10- כָּל לוֹמְדֶיהָ וְהוֹגֶיהָ / יִפְרְחוּ כַתְּמָרִים
וּכְמוֹ תָּבוֹר בֶּהָרִים / עַל עַמִּים נִסָּם תָּרִים
לָנֶצַח יִהְיוּ שְׁמוּרִים / מִכָּל צוּקָה וְצָרָה

יָמִים אֶהֱגֶה וְגַם לֵילוֹת / בְּאַיֶּלֶת אֲהָבִים
כְּרֵיחַ מֹר וַאֲהָלוֹת / שְׁמָנֶיהָ מָה טוֹבִים
15- אָסִיר עַל עַצְבוּת וְעַצְלוּת / אֶתְעַלֵּס בָּאֲהָבִים
וּבְתוֹךְ רֵעִים אֲהוּבִים / גַּם נְגִידִים וּנְצִיבִים
שְׂפָתַי יִהְיוּ דּוֹבְבִים / אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה

דְּבָרֶיהָ מָה נַעֲמוּ / מִצּוּף דְּבַשׁ מְתוּקִים
עַל סוֹדוֹתֶיהָ נִלְחָמוּ / כָּל מַלְאָכֵי שְׁחָקִים
20- לְרֹאשׁ וּלְגַרְגֶּרֶת כְּמוֹ / לִוְיַת חֵן וַעֲנָקִים
אַשְׁרֵי עַם בַּה 'דְּבֵקִים / בַּמִּסְתָּרִים הֵם עוֹסְקִים
בִּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים / בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא

וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁרִים / מַחֲזִיקִים חַלָּשִׁים
הַלֹּא הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים / מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵׁם
25- יִשְׂרָאֵל יַחַד חֲבֵרִים / כָּל הָעֵדָה קְדוֹשִׁים
נְעָרִים עִם יְשִׁישִׁים / מִבֶּטֶן הֵם עֲמוּסִים
וּבְשִׂפְתוֹתֵיהֶם רוֹחֲשִׁים / מִצְוַת ה' בָּרָה

דַּעַת וְיִרְאַת שָׁמַיִם / הָעוֹסְקִים בָּהּ יִנְחֲלוּ
עֵת אֲשֶׁר יִתְנוּ בַּגּוֹיִים / חִישׁ לְאַרְצָם יַעֲלוּ
30- לָהֶם תִּהְיֶה לְעֵץ חַיִּים / טוּב הָאָרֶץ יֹאכֵלוּ
יִשְׂמְחוּ וְיָגִילוּ / בָּהּ יִתְהַלָּלוּ
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ / נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה

1. 1. עדתי: פנייה לכנסת ישראל. ביום זה: הוא יום מתן תורה. ופצחי: בנ״י: ׳תנו׳ 2. תורה… משה: דב׳ לג, ד. מפנינים יקרה: על-פי מש׳ ג, טו. 3. אשרי… לי: על-פי מש׳ ח, לד. תורה תמימה: על-פי תה׳ יט, ח. 4. יסתופף… וחכמה: אלה דברי החכמה על-פי משלי, שם. 5. עצה… לי: על-פי מש׳ ח, יד. 6. אמן… מזימה: על־ פי מש׳ א, ד. 7. ועיר… חומה: על-פי מש׳ כה, כח. אשים אותה בצורה: שהתורה מגינה כחומה. 8. נר לרגלי דבריה: על־פי תה׳ קיט, קה. ככוכבים מזהירים: על-פי דני יב, ג. 9. פשטיה רמזיה: אלו דרכי לימוד התורה. ערוכים שמורים: על-פי שמ״ב כג, ה. 10. יפרחו כתמרים: על-פי תה׳ צב, יג 12. יהיו: לומדי התורה. 13. ימים… לילות: על־פי יהו׳ א, ח; תה׳ א, ב. באילת אהבים: כינוי לתורה על־פי מש׳ ה, יט. שמניה מה טובים: על-פי שה״ש א, ב. דובבים: הוגים ומשמיעים. 18. דבריה… מתוקים: על-פי תה׳ יט, יא. 19. על… שחקים: המלאכים ביקשו שהתורה תישאר בשמים ולא תינתן לישראל, על-פי שבת פח ע״ב. 20. לראש… וענקים: על-פי מש׳ א, ט. 22. בראש הומיות תקרא: מש׳ א, כא. 23. ותומכיה מאושרים: על-פי מש׳ ז, יח. 24. הלא… השם: על-פי בר׳ ו, ד. 25. ישראל יחד חברים: על-פי חגיגה כו ע״א. כל העדה קדושים: על-פי במ׳ טז, ג. 26. ומבטן הם עמוסים: על-פי יש׳ מו, ג. 27. מצות ה׳ ברה: על־פי תה׳ יט, ט. 29. יתנו: ישנו וילמדו תורה, על-פי הו׳ ח, י. יעלו: בזכות התורה. 32. אשרי… לו: תה׳ ק מד, טו. נר… אור: על-פי מש׳ ו, כג.