מורשת יהדות מרוקו

בעזרת השם

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

ברוך המקדש שמו ברבים

חוויית משתתפי הילולת רבי עמרם

התרשמתי מחגיגיות ל״ג בעומר המושכות, מבקרים כה רבים המגיעים באלפים שבאו מכל ערי צפון אפריקה למטרת תפילות ולמען מלאות עיניהם מן הנופים המרהיבים כשעולים להשתטח על הקבר הקדוש, וכן גם מהנוף ההררי של הפרדסים והמטעים שמסביב, למעשה הבאים עושים הנסיעה הזאת מידי שנה.

היו כאלה שהשתתפו גם בהילולת ראש־חודש אלול, כל מבקר בחר באופן שהוא היה רוצה להראות נוכחותו כאן, לפי רצונו וכפי יכולתו, הרגשתו ושביעות רצונו של כל אחד ואחד, למרות התלאות והקשיים המרובים שבדרך אין אחד שהביע צער שבא לחגוג, החום באותו יום היה כבד והעיב על כולם. הטרדת להקות היתושים שהסתובבו בשטח ועקצוללא רחמנות. החוגגים שהניעו מוואזן היה עליהם לנסוע 9 ק״מ, עד שהגיעו על מנת להשתתף בהילולא ולהתקרב לקברו של.רבי עמרם בן דיוואן הצדיק. היו כאלה שהנסיעה עבורם היתה בלתי נעימה ואפילו מסוכנת, כגון אלה שעשו דרכם בלילה בעוד הכבישים לא היו תקינים. היו נשמעות צעקות מפחד פן יתהפך רכבם, תלאות הדרך ארכו כשעתיים עד שהגיעו למחוז חפצם. כמובן שהסבל הזה היה מנת חלקם של כולם, אולם קיבלוהו בשמחה ובגילה.

כאשר הגענו לאשג׳ן, מצאנו במקום כבר אלפי חוגגים כשכולם מסביב לעץ של הצדיק, בקברו היתה רק ערימת  אבנים בגדלים שונים כולן שחורות ומפוייחות משעווה ומכמויות הנרות שדלקו בעוז כשלשון הלהבה מגיעה למרום  בין הענפים השוכבים על הקבר של הקדוש רבי עמרם.

המראה שנגלה לעינינו היה גדול ונורא, ממש מחזה שמשך קבוצות רבות של החוגגים המשתטחים על האבנים  ומנשקים אותן. עשן סמיך עלה מן הלהבה הגדולה והתפזר כערפל, היה די מחניק אך זה לא מנע מאיש או אישה לעמוד ־ ולחזות בפלא הזה, כל אחד היה מחפש זוית שממנה יכול  לפחות לראות, ואם נתמזל להם לנגוע רק באבנים זה נעשה אחרי תחנונים לעומדים בשורה הקרובה לאפשר מעט התקרבות לקבר של הקדוש, קדושת המקום ותמרות העשן  העולות לגבהים כאילו נושקות לשמים.

היו חוגגים שזו היתה להם הפעם הראשונה לנוכחותם במקום, ואילו הותיקים התרגשו מאד מעצם ביקורם של החדשים במקום, על הזכות הגדולה אשר נפלה בחלקם וסיפרו להם על הנסים והנפלאות שראו בשנים שעברו, ממש חזרו והודיעו להם כן; ראינו נסים במו עיננו שקרו על הקבר של הצדיק ולא רק אנו בלבד ראינו אלא גם המונים שהאמינו ובאו וראו חרשים שחזרה להם השמיעה, עיוורים שחזר להם מאור עיניהם, ואילמים שהתחילו לגמגם בהתחלה ולשונם שוחררה יותר מאוחר.

כמו כן סיפרו על אילם שנזרק לתוך הלהבה, ומרוב העצבון והצער, כאשר הוא ניסה לברוח מעל האבנים השחורות והלוהטות מרוב הנרות שדלקו וחממו אותן, כמי שכמעט השלים עם גורלו התחיל לדבר ולשמוע מה שהחוגגים היו מדברים אליו, והתחיל להשמיע צעקות שבר איומות עד שניחר גרונו, החוגגים מסביבו צועקים בלי הרף והיו מאלצים אותו לחזור על הפתגם החגיגי: יחי הצדיק, ויוָה רבי עמרם, מרוב התלהבות ובלי להרפות ממנו עד שהוציא מפיו המילים ויוה! רבי עמרם, ואלו שהיו מטילים ספק ביכולתו של הצדיק לרפאות האנשים האומללים התחילו גם בעצמם, להשתכנע מה שנאמר להם היה אמת, ובטח שאלה הספקנים בקרוב יהיו חלק מההמון הפוקד את הקבר שנה בשנה לבקש מזור ורחמים מאת הצדיק.

הסנה בוער באש והסנה איננו אֻכָּל

שמוע שמענו וסיפרו לנו זקנינו מימי קדם, על עץ הזי ת שלמרגלותיו נמצא קברו של רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל. היו ^; שבסיפורם על אגדת עץ זה, אמרו:

בעת שהצדיק שכב על ערש דוי ביקש מהחברה קדישא שטיפלה בקהילה הקטנה של כפר אשג׳ן, שיקברו אותו – תחת עץ הזית ושלא יקימו שום מצבה על קברו, כאמור הסיפור הפך לאגדה חיה, המאמינים שבאו כל השנים להשתטח על קבר הצדיק נהגו להדליק נרות, במרוצה הזמן לאחר שנסללה דרך גישה ופוקדי הקבר באו בהמוניהם, מי באוטובוסים, מי ברכב פרטי, ומי על גבי בהמות. המתפללים – חרבים משליכים את נרותיהם לעילוי נשמת הצדיק ע״ג גל  האבנים שמעל הקבר עד מהרה הנרות מתלקחות והופכות לאש ענקית.

בשנים בין 1934-1932 היתה מודעות גדולה להשלכת נרות לקבר הצדיק, ובמו עיני ראיתי יהודים מכזהבלנכה שהיו אמידים ונדיבים שרצו להפגין ברבים את אהבתם לצדיק רכשו נרות בארגזים של 25 חבילות כל אחד, וזרקו אותם למדורה שלהבותיה הגיעו לגובה מעל לצמרת של עץ הזית שמעל קברו של הצדיק, מוכרי הנרות באתר מובילים ארגזי נרות במשאיות!

וראו איזה פלא: לא עלי העץ ולא ענפיו התלקחו, מרוב חום הלהבה המתפללים עמדו מרחוק ולא יכלו להתקרב למקום. בעיר וואזן ישנו הר גבוה ושמו ״בוהלאל״ שגובהו כ-400 מטר, היו שסיפרו שמההר הזה היו רואים את הלהבה בתוך עמוד העשן שהתנשא מעל קבר הצדיק.

אני עבדכם עם כמה חברים מתוך ספק רצינו לודא אם הדבר נכון, ואכן ראינו משם את עמוד העשן והלהבה ממרחק 9 ק״מ, הרבה שמעו וראו במו עיניהם את המעשה הנפלא. היו כאלה שסירבו להאמין שאש נוראה כזו אינה שורפת את העץ והוסיפו לזרוק נרות, וכמקודם לא רק שהעץ לא עלה באש אלא גם נשאר ירוק ורענן, עליו ירוקים וענפיו לא שרופים מפוייחים, העץ נתן פריו כל שנה ועד עצם היום הזה ממשיך לתת את פריו, מומחים חקלאים אומדים את גילו של עץ זה ב־400 שנה, הצדיק נקבר במקום מלפני 213 שנים – משנת התקמ״ב – 5542. סגולה בדוקה היתה בפריו, כל מי שסבל ממחלת עיניים או מחלה אחרת ושתה כמה אחדים מזיתיו מיד מתרפא.

נשים שלא נתאפשר להן לעלות לקברו היו שולחות עם שכנותיהן פיסות בד על מנת שיקשרו אותן על ענפי העץ, שפירושו: אפילו שלא באתי אלין יא רבי עמרם תחשוב לי כאילו באתי, ופיסת הבד מבגדי יעידו על כך שהנני מאמינה בתפילותיך לשם יתברך להליץ טוב בעד כל הפונה אליך ובעד כל עם ישראל.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

המקל של רבנו

גם בהיותו בעיר ילדותו, היה רבנו מהלך עם מקל של כבוד, כשהידית שלו מוכספת וחרוטים עליה כמה וכמה חריטות, (בשבת לא היה יוצא עימו). הסיבה לכך היא, ודאי לא בשביל היוקרה, כי את זה היה לו גם ללא המקל. וגם לא בגלל שכך נהגו הקדמונים המכובדים. הסיבה העילאית היא, שכידוע בהיות רבנו בגיל שלושים וארבע (התש׳׳ג) פשטה בעולם וגם במרוקו מחלת הטיפוס שהפילה אלפים רבים , ורבנו גם נחלה בה ובמשך כמה חודשים היה במצב בכי רע, והעם והתלמידים במשך אותם הימים הרבו בתפלות, בצומות, ובתקיעות בשופר, וב״ה רבנו נתרפא. ובמשך חודשי ההחלמה היה רבנו זקוק למקל לתומכו בדרך הליכתו, וחמיו רבי משה אלכרייף נתן לו את המקל עם ידית מכסף, ורבנו התיחס לנס הצלה זה, כאל תחית המתים – וכהוראה לה׳ השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגליו הרגיש שמעתה צריך הוא להקדיש כל עיתותיו לתורה, ולכך לקח הוא את המקל לתזכורת.

ידידות של תורה

בספרים תבואות שמש מוצאים אנו התכתבות גדולה של רבנו המשתרעת על פני עשרות עמודים בענינים שונים של רבנו עוד בהיותו גר בעיר מקנס, עם הגאון הגדול רבי אהרון אסודרי זצ״ל ואפשר לראות שם שחולקים הם כבוד והערצה גדולה זה לזה, כגון בח״ב/פא׳ כותב לו רבי אהרון בזה״ל: אור עיני ידידי רוחי, משובח ומפואר בכתר תורה וכתר ש״ט מתואר מזר״ק (מזרע קודש) טהור הרב שלום משאש ישצ״ו. ובמקום אחר כותב לו: אהבת עולם אהבתיהו, שבע ביום היללתיהו אחי עצמי ובשרי הוא רב נעלה מאוד וכו׳ כמוהר׳׳ר שלום משאש יצ״ו. ושמעתי שידידות זו היא פרי של שנים רבות של לימוד שהיו לומדים יחד בימי שישי. (רבי אהרון נולד שנת תרל׳׳ט בחודש אלול, ונתבש״ם ביום כ׳׳ה אלול תש׳יז למד תורה מגדולי הרבנים והצדיקים שהיו בעיר מקנס הלא הם רבי חיים בירדוגו, רבי יוסף אלקובי, רבי חיים מוריגון (מריזי׳ן) זצ׳׳ל, על שולחנו היו סמוכים תלמידים רבים, שבאו ללמוד בישיבות במקנס. נשא את ביתו של מופת הדור, המפורסם בחכמתו ובדעתו הנשגבה, אור מזהיר ושכל אדיר, רבי שלום עאמר זצ׳׳ל (לרוב מעלותיו זכה רבי שלום עאמר לשבת על כס הדיינות כבר בהיותו בגיל עשרים ושבע, גדולי דור שבחו את רבי שלום עאמר גם בצדקת פזרונו לאביונים, ובכושר המנהיגות שניחן בה) גיסו של רבי אהרון היה הרה״ג רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל. נתבש״ם כב׳ חשוון תר״ס.) 

פרק ג'

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז

ולהעבירם מחוקי רצונך

רוחות זרות מנשבות בקהילות היהודים במרוקו, בתי ספר של האליאנס הוקמו בעיירות רבות ומשכו אליהם תלמידים רבים, המורים בבתי הספר הללו היו ברובם חילוניים וחינכו את הילדים להתרחק מהדת ולזלזל במצוות, כמו כן הכריחו את הילדים לשבת בכיתה בגילוי ראש, החליפו את שמות היהודים בשמות צרפתיים. הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו שהיה אז מגדולי התלמידי חכמים שבעיר מקנאס, ולימים נתמנה לאב"ד שבעיר, אמר עת לעשות לה', להקים תלמוד תורה מרכזי, שיהיה מתחרה ביופיו וברמת הלימודים שבו לבתי ספר של האליאנס.

 וכדרכו של היצר הרע להפריע לכל דבר טוב, שלח את חייליו והם קומץ של אנשים שניסו לשכנע את רבנו שמשימה זו היא קשה מנשוא, גם לעצם הקמת הבנין וגם לאחר מכן במימון ההוצאות השוטפות, אך רבי ברוך כשמו כן הוא, היה ברוך אומר ועושה, ואין דבר העומד בפני הרצון ־ תרם והתרים, לא ארכו הימים ובנין הת״ת על כל קומותיו היה מלא בתינוקות של בית רבן. הת׳׳ת הוקם בעידודו של הרב זאב וולף הלפרין זצ׳׳ל, שהגיע מאנגליה לסייע לקהילת מקנס בהקמת מוסדות ושעורי תורה, וכן סייע בהקמת כולל אברכים שבראשו עמד הגאון רב רבנן ה״ה רבי חיים בירדוגו זצ״ל.

אם הבנים

התלמוד תורה היה נקרא ׳אם הבנים׳ מפני: שכשרבי זאב עורר את הקהל לייסד את ׳התלמוד תורה׳ נתקל בטענה שאין לקהילה אפשרות להמציא את סכום הכסף הגדול הדרוש לכך. עלה בליבו של הרב זאב רעיון: שכיון שהנשים בקיאות בייצור ובעיצוב כפתורים הנצרכים מאוד לגלימות של הערביים, אז מה שאפשר לעשות הוא: שלאחר שהנשים מסיימות את מלאכות הבית, שיקדישו כמה שעות לייצור כפתורים, שלאחר מכן ימכרו לערביים, ומאותו הכסף יבנו את הת״ת. וכך היה, ולכן נקרא הת׳׳ת ׳אם הבנים׳. (מפי הרה״ג אברהם עאמר שליט׳׳א מראשי ישיבת אור ברוך)