חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית
אברהם שטאל
מידותיו של הצדיק
אחדות מתכונותיו של הצדיק קשורות בלימוד תורה: הוא היה מתמיד גדול, מי בשינה ועוסק בלימוד, ומצטער על כל רגע של ביטול תורה (ס״א, נ״ד, ס״ו). לימוד תורה היה מחמם את גופו, באופן פיסי ממש: פעם, בהיותו במראקש בימי קור גדול, רצו להביא לו תנור, אך הוא אמר שאין צורך בדבר; ״התחיל לעיין בגמרא, וראו התלמידים איך שרבינו פניו מזיעים… כמו בחודשים תמוז־אב… וכל זה היה מרוב דביקותו בתורה״ (רל״ו־רל״ז).
כוח זכרונו היה בלתי־רגיל: פעם, כשלמד בתוספות, הבחין בכך שחסרות שתי שורות בדפוס שבידו; ביקש קולמוס והשלים את החסר מזכרונו. ״הביאו ספרים אחרים מדפוס אחר וראו שהוא כתב בדיוק הלשון שהסרה, בלה מלה״ (רל״ז). בפעם אחרת השלים מזכרונו שלושים דפים שאכלום עכברים בתוך ספר של הרב חיים ויטאל, ולאחר זמן נמצא עותק אחר של הספר והתברר שכתב הכל בדיוק כמו במקור (קע״א־קע״ב).
בין מידותיו התרומיות של הצדיק בולטות שתיים: ענוותנותו, הנזכרת עשר פעמים, וסלחנותו (שמונה פעמים). בבואו למקום, הוא מסתיר את זהותו, לובש לבוש פשוט (ר״מ, נ״ב), אינו פונה להתארח בבית ראש הקהילה כי אם לביתו של אדם עני (קמ״ב). מעשה שבא לעיר כשמראהו כשל עני, ונתן לו הגבאי מקום אצל בעל אכסניה פשוט ועני.
כשנתגלתה זהותו, ביקשו כל גדולי העיר להזמינו, ״ורבינו יעקב לא רצה לשנות אכסניה שזכה בה״ קע״ט־ק״פ). הוא סירב להדפיס את ספריו ואמר, שאחרי מותו יבדוק אם ספריו רצוים לפני ה' ורק אז יודיע לבנו שיביאם לדפוס, וכן היה (צ״ג). אנשים שפגעו בצדיק וביקשו את מחילתו, סלח להם – כך ביחס ליהודים וכך ביחס לגויים (נ״ג, ד:״ט, קנ״ז).
כשמישהו חטא, נתן לו הצדיק הזדמנות לשוב בתשובה ולא הענישו מיד (צ״ו), אך כאשר סירב החוטא, הרי הוא נענש בחומרה (ק״א, ק״ח). תכונות אחרות הנזכרות בספר פעם אחת או פעמיים הן: הנכונות לעזור לזולת תמיד – ״גם בלילות הפריעו [מבקשי עזרה] פעמים רבות את מנוחתו, הוא לא מיחה״ (נ״ד), כיבוד אורחים (קע״ה), זהירות בכבוד כל אדם (קמ״ב, רמ״ד) ושנאת בצע (מ״ח, ״ב״ז).
כמה ממידותיו הנעלות באו לידי ביטוי בתחום המשפט: רדיפת צדק, מסירות נפש, אומץ לב. פעם היה הרב בדרך, רוכב על חמור ושמשו עמו. בהיותם בשדה הפתוח באה לקראתם אשה, וביקשה את עזרתו של הרב בדין שהיה בינה ובין בעלה, וגם גויים התערבו בדבר. רצה הרב לעיין בדין בו־במקום, הפסיקו השמש ואמר: מקום סכנה הוא, נמהר בדרכנו וכשנגיע אל הכפר ישמע הרבי מה שאת רוצה״. כעס הרב ואמר: ״הסכנה היא במקום שאומרים להטות משפט!״ מיד בירר את הדברים ונתן את תשובתו (נ״ז). במקרה אחר פסק את דינו של אדם אחד לחובה. אותו איש כעס מאוד, ומכיוון שהיה מיודד עם מושל העיר, הלך אליו וקבל על פסק־הדין. המושל התערב, וניסה להכריח את הרב לשנות את דבריו. ״ענה לו רבינו: כך הוא דין תורתנו הקדושה, ואין לשנות״, ולא זז מדעתו, למרות כעסו של המושל ואיומיו (רל״ב־רל״ג).
המידות שנמנו עד כה הן בתחומי הלימוד והיחסים שבין אדם לחברו. על אלה יש להוסיף מידות שבין אדם למקום. בעל אמונה גדולה היה הצדיק, כפי שראינו כבר במעשה עריכת המשפט בשדה הפתוח, במקום סכנה. תכונה זו ניכרת היטב גב מהסיפור הבא: מעשה שה״פלשתים״ (כך כינו יהודי מרוקו את בני השבטים ־ברבריים, שוכני המדבר) עמדו להתנפל על המלאח (שכונת היהודים), וכל בני הקהילה הסתתרו בפחד גדול בבתיהם, ולא באו לתפילה. הרב ציווה על בנו לאסוף מנין, וכשתמה על כך הבן ״גער בו אביו: האם אין אמונה בלבך ?״ הרב התפלל בנחת וללא צל של פחד, ואחרי התפילה ישב ולמד תורה. רק כשחשב שנשאר לבדו (ולא ידע שהשמש מציץ מהחלון), פרש כפיו כלפי מעלה בתפילה, וביקש, שבזכותו יגן ה׳ על העדה (ס״א).
הוא נהג להאריך בתפילה, ובשעה שהתפלל לא חש כ במה שאירע סביבו, אפילו לא כשירו ליד אוזנו; כה גדולה היתה כוונתו בתפילה (קפ״ט). הוא לא ויתר על תפילה גם כשהיה בדרך והיתה סכנה בדבר, כי אמונתו היתה רבה שה׳ יגונן על בני החבורה, ואכן כך היה (ק״ל־קל״א). הצדיק חי קדושה וטוהרה. פעם סירב לצאת לדרך, משום שבעגלה בה עמד לנסוע היו גוי וגם יהודי אחד ״שלא היה כשר״ (מ״ב). בפעם אחרת היה בחדר שבו היתה תלויה תמונתו של איש, שהצדיק הכיר בו שהוא רשע, ודרש להורידה מיד מן הקיר (קל״ו) הוא נזהר מאוד שלא להתקרב לנשים: ״היה זהיר מאוד מלהסתכל בנשים ואפילו הן קרובותיו, וגם היה מקפיד שלא יראו אותו נשים, במיוחד בשעת התפילה״(קע"ג) דבר זה היה ידוע לבני עדתו, ולכן ״בשעה שהיה רבי יעקב זצ״ל עובר ברחוב, היו כל הנשים נסגרות בבית״ (קע״ו). אף לביתו היה ממעט לבוא; כל השבוע, יום ולילה, ישב ולמד בבית־המדרש, ורק בליל שבת היה חוזר לאשתו (ל״ט). מעשה שישב בחדר, ובעליית־הגג היתה אשה נידה; החליף הצדיק את מקומו כדי שלא ישב מתחתה (מ״ה; ומעשה בעניין קרוב לזה בעמי קפ״ה).
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי
מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.
תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.
ירושלים תשמב"ב
הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית
זרם בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד שהגיעו לחלב.
רבי שמואל לניאדו עמד בראש הקהילה ושימש גם אב בית דין. פירושיו על התורה, " כלי חמדה "\ על נביאים ראשונים " כלי יקר " ועל ספר ישעיהו, " כלי פז ". שמהם קיבל את כינויו, " בעל הכלים ", היו מפורסמים ומקובלים בחינוך הבנים ולא רק בחלב.
בצד משפחת לניאדו ישבה בחלב משפחה ותיקה, נכבדה ושלטת מן המוסתערבים, הלא היא משפחת דיין. שמה הקודם של משפחה זו היה משפחת נשיא. לפי המסורת שבידה, מגיע ייחוסה עד דוד המלך. למשפחה זו היו בחלב זכויות ושררות.
בידנו יחוס מזמן קדמון ומשנים קדמוניות, היה כל מורה צדק אשר באר"ץ הוא ממשפחת הדיין. וכל שטרי שידוכיו וכתובות…ופרוזבולות בשנת השמיטה וגביית כתובה היה כותב הדיין ההוא והוא משביע בכתר תורה לכל מי שיתחייב שבועה בדין…..
וגם היה אומר בליל יום הכיפורים " כל נדרי ", ומבדיל במוצאי שבת בבית הכנסת, ומערבי ערובי תבשילים ביום טוב על מי ששכח לערב, והיה הוא העולה לספר תורה ב " שירה " ו " עשרת הדיברות "
העוצמה הגדולה הזו של משפחת דיין לא נתבטלה בפניהם ולא מפניהם של מגורשי ספרד, שהגיעו לחלב, ואשר היו – חרף הרדיפות שסבלו – זקופי קומה ובעלי רמה תרבותית גבוהה יותר מזו של יהודי מצרים וסוריה.
הייתה בין הקהילות התמודדות מכובדת. בענייני תורה, הלכות ומנהיגות רוחנית קיבלו המוסתערבים את גדולי התורה הספרדים. לא מתוך חולשה, אלא דווקא משום שהם עצמם היו בני תורה, וידעו להעריך גדולים בתורה.
לעומת זאת לא ויתרו, לא המוסתערבים ולא משפחת דיין, על כל מיני שררות וחזקות, שהיו להם מקדמא דנא.
אותה צאצא למשפחת דיין, שחי במאה התשע עשרה, הרב משה דיין, מספר לנו בהקדמה לספרו " ישיר משה, פירוש על שיר השירים, על בואם של הספרדים וזה לשונו :
וכאשר היה גרוש אספמיא כמה מבעלי בתים לגור באר"ץ, עמדו ונחלקו ונעשו לקהל בפני עצמם. והיו מושיבין מורה צדק לעצמם לדון ולהורות להם, לגבי גירוש הספרדים לעצמם, והדיין היה דן בפני קהל קדוש מוסתערבים כמאז ומקדם….
ובמשך הזמן, נתמעטה התורה ממשפחת הדיין ולא היה בכל דור ודור אחד מהם שראוי להיות מורה הוראות בישראל, הנה כי כן שמו פניהם כל בני קהל קודש מוסתערבים, ללכת ולדון לפני מורה צדק של ספרדים….ונמשך עד הנה הדבר הזה, להיות דבר אחד לבני קהל קדוש ספרדים וקהל קדוש מוסתערבים.
לשני הקהלים היה אפוא בית דין משותף ומורה צדק אחד. ועם זאת המשיך הרב של משפחת הדיין לכתוב שטרי שידוכין וכתובות של בני קהל קדוש מוסתערבים וגביית כתובה של ספרדים ומוסתערבים…ואשר ל " שבועת התורה והבדלה ולולבים ואתרוגים והלבשת ספר תורה, למשפחת דיין עד היום הזה "
מסתבר שנוצרו נורמות קבועות, שמנעו מחלוקות, ושני הקהלים היו במין הרמוניה של שני הקהלים שהם אחד עד שנתמזגו כליל.
לסיכום המאמר : נושא הראוי לחקירה מיוחדת הוא עניין נוסח התפילה, שכן נוסח ספרד השתלט כמעט כליל, בעוד ש " סידור ארם צובה " נעלם והפך להיות ספר נדיר בעולם. לאחרונה נעשה ניסיון מעניין על ידי הקהילה החלבית בניו יורק להוציא לאור " סדר תפילות לראש השנה וליום הכיפורים כמנהג בני ארם צובה " בשנת 1970.
ברם אין כאן מהדורה מצולמת או מהודרת של מחזור ארם צובה, שנדפס באיטליה בשנת הרפ"ז – 1527, אכן, הובאו בספר אחד עשרה צילומים מן המחזור העתיק – אלא פשוט מחזור בשם " שלום ירושלים " אשר כדברי העורך " הנוסח לקוחו ממקורות מוסמכים, אשר מהם שאבו הסידורים המתוקנים " " סדר רב עמרם גאון ", סידור רב סעדיה גאון, סידור " תכלאל " ואחרון חביב, " מחזור ארם צובה " המפורסם.
למתעניינים בכתבות על " כתר ארם צובה " להלן קישור מעניין מהאינטרנט.
http://www.aleppocodex.org/hebrew/keterhome.html
סוף המאמר