קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

תעודה מספר 12.

התיב – 1652

סמטה במללאח של ספרו

בעה"ו

חכמינו ודיינינו ומנהגינו ועטרת ראשנו כל החכמים השלמים רבותינו שאנו מתאבקים בעפר רגליהם חכמי מדינת פאס יע"א ויגן בעדם ויהיה בעזרם אמן כן יהי רצון הלא המה כבוד הרב שאול סירירו יצ"ו אוי"ר וכבוד הרב סעדיה בן לאדוננו וגבירנו עפרות מרגלותיו מר ואהלות על ראשינן הה"ר שמואל אבן דנאן תנצב"ה.

וגם כן חכמי ספרו יע"א ובראשם הה"ר דו ראג'יל ישצור"ו בעדו ויהיה בעזרתו וכל החכמים והרבנים והדיינים והמנהיגים ותמידיהם ותלמידי תלמידיהם ישמרם השומר אמת לעולם.

יוודע למעלת כתר תורתו על המאורע שאירע כאן במחוז ארצינו שהנרג העלוב רבי משה בן שטרית דיידיע בשם לפיסי השם ינקום נקמתו ונרמת עם ישראל אמן כן יהי רצון ולפי ששלחו בני רבי משה בן סיסו נ"ע לחלות פנינו כדי להודיע למעלת כבוד תורתו איל היה המאורע מתחילתו עד סופו.

לפי שנחשד אחיהם אחד ודוד שמו שחס ושלום הוא נגע ידו בהריגת ההרוג הנזכר והפסידו את בני הרב משה הנזכר בקצת ממון ועלה עליהם , ויצא קול במחנכם הקדוש שהוא היה בעדת ההורגים בידו או בממונו והסכים עמהם על הריגתו ולראיה אמרו בני רבי משה ההרוג הנזכר, ה' ינקום נקמתו שכך העידו להם קהל תאזא.

 לכן בבקשה מעלת כבוד תורתכם שתשמעו ותטו אוזניכם לדברינו מה ששמענו ומה שיש אצלנו מכמה עדות ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, אותו האיש רבי משה ההרוג הנזכר ה' ינקום נקמתו בא ונתארח אצלנו ימים שמשלוש חודשים ולאחר כן הלך לכפר אחד הנקרא ג'לדמאן ויום שהלך למחר באה שמועתו שנהרג והרגו גוי אחד ימח שמו וזכרו.

ובבית אותו הגוי אמרו לנו פלוני ופלוני הם דרים אצל הגוי הנזכר הלא הם דוד בן הרב הנזכר וברהים בן משה בן אדרעי ורננו בני אדם בשוק שמא הם חס ושלום היו בעצת הריגתו וחרה לנו עד מות על מיתת העלוב ועל רינון בני בית.

ולאחר שנקבר ההרוג ועשו הקהל מה שחננם האל מן החסד עמו ושלחו לעברים הנזכרים הקהל בכלל ואמרו להם אם ככה עשיתם ויש לכם…בהריגת פלוני אל תבואו אצלנו ואל נראה פניכם ואם באולי תבואו אצלנו נדרשו מכם דמו כמו שיחייב הדין ופחדו על עצמם האנשים הנזכרים ובאו אצלנו….

רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף מפחד הקהל שהגדילו עליהם אימה וכמעט רצו לתופשם ולעשות בהם נקמה בלי דרישה וחקירה לולי שעמדנו נגדם ואמרנן להם עד שנדרוש ןנחקור הטיה והנה אמת נכון הדבר שיהה להם מגד יד בכל הנזכר ואז יעשה להם משפט כתוב ואחר כל זה אמרו האנשים האלה אשר נקבו בשמוך דוד וברהים הנזכרים תרצו שנשבע לכם שבוע חמורה בספר תורה בכל חומרי השבועה שאין להו שום מגע יד בדבר חס ושלום.

וזאת ועוד אחרת אם באולי יבור עד ואפילו עד אחד או גו או קרוב או פסול או אישה ויעיד עלינו  שום עדות או רמז עדות על כל מה שתרצו לעשות בנו עשו ולארח כן נשבעו שבועה חמורה לדעת וכו' בספר תורה שלא היו דברים מעולם ואין להם מגע יד ולא רמז מגע ד ודרשנו וחקרנו היטב ולא מצאנו שום עדות חס ושלום.

לא עדות ישראל ואף לא עדות גויים ימח שמם וזכרם ולראיה שלא היה כל דבר אלא מה שיש בשורותים אלו ולמה יתלו בני רבי משה הנזכר הדבר בקהל יהודי תאזא חס ושלום אין לקהל יהוד תאזא עדות ולא רמז עדות אחרת זולת הנ"ל לכן לראיה חתמנו שמותיהם פה יום שני י"ג לחודש סיון שנת תי"ב לפ"ק וקיים

אברהם בר הרב יוסף שענון נ"ע – צ"ל נפתלי בן מסעוד כהן – אליהו ארואץ יצ"ו – אלעזר אלחזאן – ישראן בן לאדוני אבי אברהם בן שענון – יעקב בן אברהם הכהן – יוסף בן מימון אדהבי ס"ט.

כל החתימות יצירות נעשו לרצון השואלים להגדיל…..

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

מוסדות הקהילה מסוף המאה ה-17, מימי מלכות מולאי ישמעאל. 1672 – 1727.

על תקופה זו יש במקורות כדי לתת בידינו תמונה ברורה מקהילת צפרו, ארגונה, מוסדותיה ודרכי פעולתה.

הנהגת הקהל.

הנהגת העיר נתונה הייתה בידי גוף מצומצם של חמישה, שבעה או יותר הנקראים שבעה טובי העיר. גוף זה משמש רשות מבצעת. הוא דואג להסדרת עניינים שוטפים של הקהילה ופתרון כל הבעיות הצצות במישור החברתי הדתי המוסרי והמדיני. בתוך גוף זה עצמו היו דרגות שונות ולפעמים התנו במפורש שבבעיות חשובות לא יעשה הנגיד כלום רק כשימלך עם שניים מבין טובי העיר. ליד גוף זה מצוי גוף מייעץ מורחב יותר שחבריו נקראים " ראשי הקהל " או " יחידי הקהל ".

תעודה 125,

כשרצה ידידנו פ' להסיע דירתו ממחוז קודש מתא צפרו יע"א ועלות לארץ ישראל תובב"א והתחיל למכור נכסיו קרקע וטלטל נתקבצו יחידי קהלינו שיבוא זכרונו לקמן ועשו מעמד על עניין זה לדעת איך יפול דבר יען שהחכם הנזכר עיניו פקח על תלמידי חכמים והעניים.

וממנו יתד ממנו פנה בכל דבק שבקדושה וכמעט כל צרכי צבור נחתכים על פיו ויט שכמו לסבול טרחם ומשאם וריבם ואין לו מהם הנאה של כלום ועל כן אין שוה להם להניחו ללכת ונועצו לב יחדיו להמציא לו שום הנאה ליהנות ממנה.

ואחר כך ילכו להפציר בו על עניין ההליכה אולי תהיה זאת מעיר ליזור לשוב לשבת בארץ ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה ואחר הרבות אמרים זה אומר בכה וזה אומר בכה עלתה הסכמתם לתת לו האלפוקי שבחצר הנקראת ליהנות מפרותיו כמו שיתבאר וכן עשו.

וקיימו הדבר בקניין שלום ושבועה חמורה ואחרי כן דברו אחיו אתו, ובכן העידונו על עניין וכו' יחידי הקהל הלה המה :

הרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז, והרב רפאל בן הרב ברוך עמרם והרב ישועה אחיו והרב שלם שטרית וידידים אלפים והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והרב משה בן הרב יששכר אדהאן והרב משה בן הרב יעקב הכהן.

ובכוח הקניין וקניין ושבועה חמורההודו הודאה גמורה ברצון נפשם והשלמת דעתם בעדם ובעד כללות הקהל ונתנו להחכם הנזכר שלש עליות בהאלפוקי הנזכר המוקדשים לזכות העניים יובן שנתנו לו גוף העליות לפירותיהם מתנה גמורה דהיינו להיות נהנה מפירותיהם מהיום כל ימי חייו בעודו דר בארץ הזאת דווקא.

ולהיות העליה העמוסה על הבית הראשון לימין הנכנס לחצר הנזכרת ממושכנת ביד הזו' בסך מאתיים מתקאלים נתנו רשות גמור להגזבר ה,ה כמה"ר חיים אליהו אביטבול לפדותה ולשחררה לו ממעות העניים להיות נהנה מפירותיה ונתנו לו רשות גמור לכתוב כל חוזק ותוקף וכל לשון של זכות יויפוי כח לקיים המתנה הנזכרת דלא כאס' וטופסי דשאריונגמר הכל בקניין ושבוע חמורה באפן המועיל ולראיהביד החכם הנגכר חתומים פה והיה זה בי"ט לשבט

יהודה הרוש.

וגם אנחנו חותמים שם נמצאנו ושם היינו עם שבעה טובי העיר הנזכרים במעמד ההוא ושאלו את פינו אם אנחנו מסכימים עמהם במתנה ההוא ונומינו להם כן הדרבים, יען ראינו שעמידתו בכאן טובה היא לעניים יותר מפירות העליות הנזכרות ביתר שאת ודטבא ליהו לעניים הוא דעבדי ולראיה שכך הייתה הסכמתינו עמהם בכח בית דין יפה חתומים פה.

בכתב ידו של אדוני זקיני הרב אליהו בן הרוש ז"ל.

סוף תעודה מספר 125

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

2 – ההזמנה

צורך גדול יש להם לבריות ב״מיתוס״ למילוי התודעה והדמיון שלהם­

­ מוסא עלמי, 1948

מאז 1948 ניגשו המנהיגים הערביים לבעיית ארץ־ישראל בצורה בלתי־אחראית… הם ניצלו את העם הפלשתינאי לצרכים פוליטיים אנוכיים. הרי זה מגוחך, ויכול אני לומר אפילו נפשע.

– חוסיין מלך ירדן, 1960

אומות אירופה המערבית גינו את עמדתה של ישראל על אף שערבו לבטחונה.. הן הבינו כי… תלותן במקורות האנרגיה אינה מניחה להן להסתכן בזעמם של הערבים.

אל־היית׳ם אל־איובי, אסטרטג צבאי ערבי־

פלשתינאי, 1974

הזמנה מוזרה ותמוהה נמסרה ב־1975 באמצעות הארגון־לשיחרור פלשתינה (אש״ף). פארוק קאדומי, שעמד אז בראש המחלקה המדינית של אש״ף, הכריז כי כל היהודים שברחו ממדינות ערביות מאז 1948 מוזמנים ״לחזור ולקבל את מלוא זכויותיהם " 24 בנובמבר 1975, ביירות.

למחרת היום בא שידור עיראקי מרדיו בגדאד ומילא אחרי הצעתו של אש״ף ״לחזור״ וזאת במיוחד ל־140,000 היהודים ממוצא עיראקי הנמצאים עכשיו בישראל. כעבור שבועיים חזרה ממשלת עיראק והבליטה את הזמנתה, במודעות־בתשלום שפירסמה בעיתונים נבחרים ברחבי העולם. קוראי הניו-יורק טיימס, הטונטו סטאר או לה-מונד ודאי היו מתקשים שלא להבחין במודעה: באותיות־ענק ״הוזמנו יהודי עיראק לחזור לעיראק״. יהודים שהם ציונים לא הוכללו בהזמנה, משום ש״הללו… הם גזענים… פועלים נגד הערבים הפלשתינאים…״

הערת המחבר – ניו יורק ט״מס, 11 בדצמבר 1975. ב־1941 אמר שר המשפטים העיראקי ש״היהדות – לא הציונות״ – היא ״סכנה לאנושות״. הוא לא ניסה להסוות את איבתם של העיראקים ליהודים, שהתפרצה אותה שנה בפוגרום בנוסח הקוזאקי המוכר משכבר, זמן רב קודם תקומתה של מדינת־ישראל. זאת ועוד, הריגתו של אזרח הולנדי יהודי, שאותו תלו העיראקים כ״מרגל ציוני״ באותה שנה שבה יצאו בקריאת ״ברוך־הבא״ שלהם ליהודים, הזימה את הבטחותיה המופלגות של עיראק שתעניק את ״מלוא הזכויות״ ליהודיה. ראה סילביה חיים, ״הספרות האנטישמית הערבית״ ^Jewish Social Studies, כרך 17 (1955), עמי 12-307.

למחרת הופעתה של המודעה סיפר הניו-יורק טיימס שהיהודים ״לועגים״ להצעה הערבית ״באשר היא מהלך תעמולתי״. הטורנטו סטאר הביע בוז ל״הזמנה הנדיבה כביכול״ שבמודעה. במאמרו הראשי, תחת הכותרת ״הזמנת־המרמה של עיראק״, קבע הסטאר כי הרודנות ״האנטי־ישראלית הלוחמנית״ יודעת ״שרוב רובם של היהודים… תומכים בישראל וממילא אהדתם נתונה לציונות״. לדברי העיתון של טורונטו, היתה ״המטרה האמיתית״ של המודעה להדגיש את החלטת האו״ם שלפיה ״הציונות היא גזענות״ ו״לכפור בתקפות קיומה של ישראל״. מאמר־המערכת סיים באמרו כי ״המחווה הצבועה של 'שובו הביתה׳… נוסח עיראק… לא תרמה שום יהודי בקנדה, ומן הדין שלא תוליך שולל קנדים אחרים…״

הערת המחברת : המאיור הלובי עבד אל־הוּני, ממועצת הפיקוד של המהפכה, אל פליטים יהודים יוצאי־לוב שהיו אז באיטליה, 29 במאי 1970. המנהיג הלובי קד׳אפי הזמין יהודים לוביים לשעבר היושבים בישראל לחזור, 24 בנובמבר 1973: ראה פרק 7. גם נומיירי, נשיא סודאן, בנאום שנשא בעצרת לציון יום־העצמאות, אל-דמאד, 1 בינואר 1975. גם סאדאת נשיא מצרים, בפנותו ליהודים שברחו או גורשו מאז 1948, כשהעלה את הטענה שהמצרים ״מתנגדים למדיניות הגזענית של הציונים״. ההזמנה וסיוגה חלו בספטמבר 1977, ומעניין הדבר שהיה זה שבועות אחדים בלבד לפני בוא הנשיא סאדאת לירושלים. ראה שיקאגו דיילי ניוז, 10-11 בספטמבר; ראה גם דה אוג'יגלניאן (פורטלנד), 18 ביולי 1977.

ההזמנות הערביות לא היו סתם תחבולת־מכירות שבאה לשכנע את אוהדי ישראל שהציונות אשמה בעוונות שטפלו עליה הערבים והחלטות־האו״ם שנתקבלו בהשראה ערבית. רוב הקוראים לא ידעו מאומה או כמעט מאומה אפילו על עצם קיומו של קיבוץ יהודי כזה. ההזמנות גם לא נועדו לרמות את היהודים. קאדומי איש־אש״ף מעולם לא התיימר לנהוג בהם מנהג הכנסת־אורחים. אכן, כמעט בד־בבד עם פירסום הזמנתו אמר קאדומי לניוזוויק; ״הגיטו הציוני הזה של ישראל חייב להיחרב " ניוזוויק 17 בנובמבר 1975

מתקבל יותר על הדעת שהזמנותיהם של הערבים תוזמרו למטרה אחרת לגמרי. מסתבר ביותר שהיה זה נסיון למחות את רישומן של עובדות בלתי-ידועות כמעט שצפות היו בהדרגה על־פני השטח. עובדות שבכוחן להבאיש את ריחו של אחד הנושאים המרכזיים הקשורים ב״זכותם״ של הפליטים הפלשתינאים ״לחזור״.

קודם למפלתן הניצחת של הארצות הערביות ב״ששת הימים״ של 1967 נתקבל המאבק למען ״פלשתינה־לפלשתינאים״ ב״שאננות ו… בורות גסה״. ב-1948 ניסה העסקן, והסופר הערבי־הפלשתינאי הנודע, מוסא עלמי, בכוחות עצמו כמעט, לעניין את העולם הערבי בתכנית תעמולתית זו.

בעיראק אמר לו ראש הממשלה כי די ב״כמה מטאטאים״ לגרש את היהודים לים: אנשי־סודו של אבן-סעוד בקאהיר אמרו לו: ״ברגע שנקבל את האור הירוק מן הבריטים נוכל לזרוק את היהודים בקלות״.

אבל המציאות היתה מסובכת הרבה יותר מכפי שגרס ראש־הממשלה העיראקי. הערבים החלו בפעולות־איבה בארץ־ישראל לאחר שבנובמבר 1947 החליט האו״ם על חלוקתה של ארץ־ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית: הם הפעילו כוחות וכלי־נשק מבחוץ, אפילו ממדינה ערבית רחוקה בעיראק, כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית – ״סדרה של הריגות והריגות־שכנגד שתימשך עשרות׳ בשנים״. אלפי ערבים תושבי ארץ-ישראל, לרבות האמידים שבהם, יצאו למדינות ערביות שכנות בטרם תקום מדינת היהודים. כאשר הוכרז על עצמאותה של ישראל ב־1948 חברו הכוחות הערביים יחד למגרה.

הערת המחברת : מוחמד נימר אל־הווארי תיאר איך הסיתו המנהיגים הערביים בלא רתיעה את ערביי יפו בדצמבר 1947: ״…יפו היתה רותחת! בכל שניה שחלפה שמעת שמועה חדשה, ומדקה לדקה גדלו הבדותות והשקרים עד שלבסוף קיבל אותם הציבור כאמת לאמיתה. כאשר שקעה השמש היו רבים מעושי־דברו של המופתי מסיירים ברחובות במכוניות פרטיות ובמשאיות וקוראים אל הבריות: ׳הוי, עם! הוי, אנשים! הוי, גיבורים! עזרו… הצילו…, עצרו את התקפת היהודים! הם תקפו את אחיכם במנשיה: הם שדדו את רכושם: שרפו את בתיהם ואנסו את נשיהם ובנותיהם. הם עשו מעשי זוועה ואכזריות איומים נגד אחיכם!׳ בתוך דקות ספורות היו תושבי יפו המוסתים והנסערים צועקים ויורים באוויר! ׳עליהם! עליהם)! על תל אביב, עיר הרשעים׳… בקבוצות וביחידות המשיכו במצעדם וביניהם, מאחריהם או לפניהם צעדו עושי־דברו של המופתי, שהקלו ראש בכוחם של היהודים…״ סוד הפורענות [ערבית](נצרת, 1955), עמי 34-37, מצוטט בתרגום אצל רוני א. גבאי, מחקר פוליטי בסיכסוך הערבי-יהודי: בעיית הפליטים הערבים (מחקר מיוחד) [אנגלית] (ז׳נבה, הוצאת א. דרוז: פאריז, הוצאת צינאר, 1959), עמי 82-83.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

פרק ראשון

סקירהכללית בנושא מיהו מוחמד ?

השאלה ההיסטורית הנשאלת בקרב התיאולוגים והחוקרים הרבים אשר עסקו בעבר ועוסקים בהווה בחקר האמת ויסודות האמונה המוסלמית מראשיתה, היא המסתורין סביב דמותו ואישיותו של מוחמד, לאור המאורעות ופועליו בתקופות שונות בחייו.

אולם, יש להבהיר ולהדגיש ביתר שאת שלעולם לא נדע את האמת אודות מהלכי חייו מאחר וכל המחקרים והפרשנויות הם בגדר השערות וניחושים ומבוססים על סיפורים מפה לאוזן ותו לא. אז מיהו מוחמד לאמיתו של דבר?

♦          האם היה הוא מצביא צבאי ואסטרטג דגול?

♦          האם ייחשב מוחמד כמדינאי, כמייסד המדינה האיסלאמית הראשונה?

♦          האם מוחמד היה באמת שליח אלוהים כמשתמע מחלומו? או, שבדה מליבו את חלומו ואת משימת השליחות שהתבשר אודותיה, כביכול, מפי המלאך גבריאל?

האם צדקו בני משפחתו, בני שבט קורייש בהנהגת דודו אבו- להב שליט מכה, שהוא מטורף וחולה נפש?

לא ניתן להיאחז בבטחה באף אחת מהגרסאות לעיל שהן חסרות תיעוד והסמכה היסטורית.

על פי כל הידוע אודותיו היה מוחמד עובד אלילים עד גיל ארבעים ונהג בקנאות על פי מנהגי הג׳הליה. הוא הקריב קורבנות לאלילי ׳כעבה׳, השתתף בנעוריו בקרב ׳פג׳אר׳ להגנה על ה׳כעבה׳ ושמר באדיקות על המסורת הפגנית שהיוותה בסיס לדרכו במשך כל ימי חייו. אין להתכחש אף לעובדה שהפגנים, עובדי האלילים, הכירו לפנים בקיום האלוהים שבשמיים והאלילים היוו עבורם רק אמצעי קשר או תיווך בינם לבין האלוהים וזאת, בגלל המרחק הרב שהם האמינו כי קיים בינם לבין האלוהים שבשמיים.

אז מה חידש מוחמד לעם הערבי שידע כבר על קיומו של אלוהי השמיים? האם בשורתו מצטמצמת בהצהרותיו על יום הדין ותחיית המתים באחרית הימים כפי הכתוב בתורת היהודים עוד אלפי שנים לפניו?

יש לשים לב לעובדה שמוחמד התייתם מהוריו בגיל רך ולא למד קרוא וכתוב אף לא התחנך על ספרי הקודש היהודיים. אז מאין ידע מיהו המלאך גבריאל מבין כל המלאכים? האם מפי מספרי הסיפורים בשווקים או שהושפע מסיפורי ורקה אבן-נפול (בן דודה של חדיג׳ה אשתו) שקרא לפניו פרקים מתורת היהודים?

יש לציין שעל פי הטקסטים הרבים שנכתבו אודות חלומו, לא ניתן לקבוע בוודאות איזו מהגרסאות טומנות בחובן שמץ של אמת ואם הוא בכלל חלם את כל מה שמיחסים לו כותבי החדית׳ים ומהו המסר המשתמע מחלומו.

ורקה בן נפול היה אחד המקובלים במכה, ממשפחת סוחרים ובן דודה של חדיג׳ה, שהיה מרצה בשווקים על תורת היהודים והנוצרים. עם הזמן, הפך לאחד המקורבים של מוחמד ותמך בעמדותיו המונותיאסטיות בתחילת דרכו.

אבן-אסחאק, חוקר תולדות חייו של מוחמד, היה הראשון שהעלה את קורות חייו על הכתב ממה ששמע מפי אספני החד׳יתים. הוא נפטר בשנת 767 לספירה ומחקריו יצאו לאור כ־135 שנה לאחר מות מוחמד.

אין כל ודאות שלאחר כל כך הרבה שנים עוד שיקפו דברי המוסרים נכונה את אשר ארע בתקופת חייו של מוחמד – לפני 135 שנה.

חובה אף להדגיש כי כל יתר הסופרים והחוקרים שהעלו את תולדות חייו של מוחמד על הכתב, כמו אבן־ראשד שנפטר בשנת 770 לספירה ואקדי שנפטר בשנת 823 לספירה, אבן־הישאם שנפטר בשנת 833 לספירה וחוקרים רבים אחרים מבני זמנו של אבן-אסחאק, התבססו בכתביהם בעיקר על כתביו אף כי בשינויים קלים ובואריאציות שונות. יוצא איפוא כי כתבי אבן-אסחאק היוו למעשה את הבסיס לכל החוקרים שבאו אחריו.

אבן-הישאם מתאר את חלומו של מוחמד בספרו " חיי מוחמד "

מצוטט:

״לא אדע קרוא״ וישלך אלי את מעטה הקטיפה וילחצני בו עד אשר דימיתי כי הוא המוות, אחר הירפה ממני וישנה ויאמר, ״קרא״. ואען שנית, ״לא אדע קרוא״. וישב וידחפני במעטה עד אשר חשבתי כי המוות הוא, אחר הירפה ממני וישלש ויאמר ״קרא״, ואען ואומר: ״מה זה אקרא״? ויען ויאמר.

א ־ קרא בשם אלוהיך אשר יצר

ב ־ אשר יצר את האדם מדם קפוא

 ג ־ קרא ואלוהיך הנדיב מכל

 ד – אשר לימד בקנה סופר

ה – לימד את האדם אשר לא ידע.

ואקרא כמצווה עלי ויהי כאשר כילה לקרוא לפני את כל דברי החזון ואקיץ משנתי ואקום ממשכבי ואצא החוצה ואשמע קול קורא אלי מן השמיים, ״הוי מוחמד, אתה הנך שליח אללה ואני הנני גבריאל״.

סוף ציטוט

תוכן החלום אינו משקף נכונה את אשר נכתב לפני אלפי שנים בספר הספרים, התנ״ך, על הבריאה. האדם לא נוצר מדם קפוא.

♦ האם אלוהים שינה את דעתו בכל אשר נכתב על בריאת האדם בספר בראשית?

יש להדגיש ביתר שאת שהמלאך אינו מטיל על מוחמד כל משימה והמסר המשתמע מתוכן החלום אינו יאה למלאך גבריאל כשליח ה׳. הוא כפייתי ואלים ולא יתכן ששליח ה׳ לא ידע שמוחמד אינו יודע קרוא וכתוב.

היתכן שמלאך ה׳ ינסה לחנוק את מוחמד שלוש פעמים על סירובו לקרוא כשהוא יודע בוודאות שאין הוא יודע קרוא וכתוב? מהו המסר ומהי המשימה שהוטלה על מוחמד כשליח ה׳?

על פי מקורות המחקר אודות תולדות חייו וחלומו של מוחמד קיימות גרסאות שונות מגרסת אבן-הישאם. אחת הגרסאות השונות בתכלית בתיאורי החלום, מצוטטת להלן:

בהיותו מוחמד כבן ארבעים ניגלה אליו דבר האלוהים בחלומו, תחילה חשש מוחמד שהשטן משטה בו אך קמעא-קמעא נשתכנע שאכן אלוהים הוא אשר נתגלה לו ושאלוהים בחר בו להביא את בשורתו לבני אדם״.    סוף ציטוט

מחקריו אודות חיי מוחמד התבססו על החדית׳ים והיוו בסיס לכל חוקרי תולדות האיסלאם אחריו.

אבן-אסחאק נולד בשנת 707 ונפטר בשנת 767 אחרי הספירה, הוא היהאחד מחוקרי דת האיסלאם הראשונים שמחקריו עלו על הכתב אודות האיסלאם וחיי מוחמד כ־135 שנה לאחר מותו.

על פי הכתובים סיפר מוחמד את תוכן חלומו לחדיג׳ה אשתו בשובו מ׳הר חירא׳* כשהיה מבולבל ולא ידע בוודאות אם הקול ששמע בחלומו הוא קול אלוהי או קולו של השטן. מחד, השתכנע מוחמד, על פי דבריו, שאכן בחר בו אלוהים להביא את בשורתו ומאידך היה מבולבל ולא ידע בוודאות אם הקול ששמע הוא קול אלוהי או קולו של השטן המשטה בו.

הר ׳הירא׳ ממוקם סמוך לעיר מכה ומהווה כאחד המקומות הקדושים למסורת הפגנית, עובדי האלילים, שנהגו לעלות להר ולשהות בו כחודש ימים בשנה לעשיית מצוות כמו האכלת עניים ותפילות הודיה לאלים. חדית׳ים או הדיסים הם סיפורים שכביכול נאמרו מפי מוחמד וממשיכי דרכו ומקורביו העבירו את אמרי פיו למאמינים שעם חלוף הזמן הפכו לחוקים ולחלק ממסורת האיסלאם למרות אי הודאות באמיתותם.