טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
פרק רביעי – טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
תחדיד מקורו במלה הערבית " חדיד " דהיינו ברזל, וזאת נבין מעניין החרב שנזכיר להלן. תחדיד גזורה גם מהמלה הערבית " חודוד " דהיינו גבול משום שאומרים ל " לילית ", עד כאן גבולך, ואין לך שליטה או רשות, להיות בחדר בו נמצא היולדת והרך הנולד.
בטכס התחדיד סוגרים אם כן בעד השדים והמזיקים על ידי נעילת דלתות ותיחום גבול סביב היולדת ובנה באמצעות חרב, תוך השמעת הפסוק " והבאים….ויסגור ה' בעדו " .
מדי ערב במשך שבעה ימים, באים לבקר את היולדת, קרובים, שכנים וידידים. בעל הבית חייב להגיש לכל אחד כיבוד, שתייה, תה, עוגות ומגדנים. גם מתפללי בית הכנסת באים בערב ונשארים עם אבי הבן עד חצות. במשך זמן זה, קוראים זוהר, משניות ועוד, וכולם מתכבדים כמובן בשתייה, ובתקרובות.
מטרת הלימוד בבית היולדת, להגן עליה ועל תינוקה מפני המזיקים החיצוניים במיוחד בליל הברית, כי בלילה הזה, השטן מתכנן להזיק ליילוד ולמנוע ממנו את מצוות המילה. בהיוולד התינוק, הוא נתון במשך שמונה ימים עד יום הברית, לסכנת התקפה, מצד השדים שעדיין לא קיבלו את הדייר החדש.
סכנה זו גדולה במיוחד עקב תקיפותה של לילית הרוצה לנקום את נקמת עלבונה, ולכן ערב ערב מבריחים החיצוניים ( בלימוד הזוהר )
בתום הביקורים והכיבודים, כאשר אפשר לומר, שזוהי שעת " רפוד א-רזלין, היינו " כלות רגל מן השוק " ואיש לא יבוא כבר יותר, סוגרים את החדר של היולדת ומתחילים בטכס התחדיד המיוחד. הכוונה להגבלת תנועת השדים כשאומרים להם " עד כאן ". וכך עבר התחדיד במכנאס וברוב המקומות :
בעל הבית נוטל סיף בידו. זוהי בעצם חרב בלוייה ועתיקה מאד, וברוב המקרים היא גם חלודה ( רצויה ששפכה דם ). חרב זו הועברה במללאח בהשאלה ממשפחה אחת לשניה, כשהיא עטופה היטב, וזאת מתוך פחד וחרדה ומחשש מפני הגויים, שמא חס ושלום יחשדו בהם שישתמשו בה למטרות אחרות.
פרק רביעי – טכס התחדיד –
חרב זו שהייתה מונחת כל היום מתחת לכר של היולדת, מוּצאת עתה על ידי בעל הבית, והוא מנופף ומכה בה את קירות החדר בו נמצאת היולדת ותינוקה. וכך הוא מקיף את החדר בארבע פינותיו, כאשר הוא נעזר בבני ביתו, בנים וקרובים, וכולם קוראים במקהלה פסוקים מהתורה ומספר תהלים ומזמרים פיוטים : והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה איתו אלהים ויסגר ה' בעדו ( בראשית, ז, טז ). אחר כך שרים פיוט מיוחד :
צור חילי, כי אתה אלי, ואתה חבלי, גואלי, הורה למה תישן ה'
יד רמה, ומרוממה העיר לנקמה, כי בן האמה ההמני ה'
הגלני ומלענה, השבעני, הרוגי והפליא ה'
ובזכרי ימי קדם ששוני, יגדל יגוני, ואדאבה, כהן ונביא עומדים לימיני, ולכל רחוק אזי אקרבה, די לעם, וממהומות גלות בו הועם על ישעם, ויהי נועם ה'.
האווירה של הטכס מתחממת, וכל הנוכחים מדבירים עוד יותר את קולם כדי להבריח את השדים. בעל הבית מעביר את החרב מתחת למיטתה של היולדת כמחפש איזה בורח שהתחבא וכולם במקהלה מחרישת אזניים אומרים : ויהי נועם ה' אלהנו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.
חוזרים על פסוק זה שלוש פעמים, כי הוא נגד פחדים ומבריח המזיקים. אחרי ויהי נעם בא המזמור, יושב בסתר עליון וגם הוא נאמר שלוש פעמים.
יש לציין שבמשך כל טכס התחדיד לא משה החרב מידו של בעל הבית, והוא לא יעבירה בשום פנים לאדם אחר, לא לבניו הגדולים ולא לאורחים הנמצאים עמו. רק הוא לבדו ישתמש בה.
אחרי קריאת התהלים ממשיכים חברי המקהלה בפסוק חדש, שלוש פעמים, המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ. אחרי פסוק זה קוראים, שיר למעלות אשא עיני, ושרים פיוט, ברוכים אתם קהל אמוני, וברוך הבא בשם ה'.
אחר כך האב מברך את התינוק בברכת כוהנים ומסיימים כולם בפסוק , אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך ( משלי ). ליד התינוק מניחים עתה צרור מלח, ולמראשיתו ספר תהלים, כסגולה והגנה מפני המזיקים, במיוחד מפני לילית האורבת לו בכל. כך עבר התחדיד לפי מנהג מכנאס.
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel.. – Les villages d'origine des nouveaux venus
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
– Les villages d'origine des nouveaux venus
Je n'ai jamais revu Monsieur Mouleyre, ce modele d'instituteur-missionnaire, qui, comme messieurs Pion, Griffe, Jaraudias, Cliaix ou Mesdames Bonnefoy, Lesprit, Pelse, Velle, Mademoiselle Courtois et bien d'autres ont donne le meilleur d'eux-memes pour nous for- mer ; je regrette de n'avoir pu exprimer ma reconnaissance et mon affection a mon vieux maxtre Monsieur Mouleyre, aujourd'hui disparu.
A l'autre bout du batiment, j'ai aussi retrouve la salle de Monsieur Sanchez, notre profes- seur d'anglais, de geographie, de dessin… Ses cours etaient un regal pour tous les eleves, tant il savait, en veritable pince-sans-rire, les agrementer de son humour irresistible. La derniere surprise : Khelifa me remit un vieil ouvrage entre les mains, un de ces vieux livres, relies en peau de mouton par un artisan becharien, comme nous en avions dans notre jeunesse, soit a la synagogue, soit a la mosquee. Celui-la, imprime en hebreu, etait magnifique : son proprietaire avait pris soin d'ecrire son nom, David Abehssera, sur la page de garde, en caracteres hebrai'ques et latins.
Je suppliai Khelifa de me le confier le temps de faire photocopier quelques pages, de recueillir des renseignements et de le montrer a d'anciens Bechariens capables de m'aider. «Il est a toi», me repondit-il, simplement.
C'est ainsi que j'ai aujourd'hui le privilege de detenir un ouvrage ayant appartenu a RabbiDavid, un rabbin de la lignee fameuse des Abehssera, dont j'evoquerai la fin atroce.
Ainsi, malgre l'amertume de certains souvenirs, notre jeunesse becharienne, et en particu- lier, notre scolarite, fut une periode benie de notre vie : parce que nos maitres, competents et devoues, n'ont pas cherche a nous humilier, comme il est arrive, parfois, avec certains ; parce que ce fut la naissance d'amities qui durent encore aujourd'hui, malgre 1'espace et le temps qui nous ont separes. Ce fut aussi la periode ou les grandes vacances meritaient leur nom, puisqu'elles allaient du 30 mai au ler octobre, et celle enfin ou, trop heureux de beneficier de journees chomees que nous procuraient les fetes musulmanes, chretiennes et juives, nous options spontanement pour la tolerance, en respectant les trois religions mon theistes.
Une fois l'an, nous recevions dans nos classes la visite des responsables des communautes (le Bachagha, un Pere Blanc et M. Simon Benitah) : a l'appel de notre nom, nous nous levions afin que chacun put designer ceux de sa communaute dont les families trop indigentes ne pouvaient acheter les fournitures scolaires.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
פתח־דבר
מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה 
שנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.
- מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
- סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
- הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
- טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.
חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.
יוסף ( יוסי ) שטרית
אוניברסיטת חיפה
ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
בתעודה משנת תצ״ד, המתפרסמת להלן במסגרת פסק־הדין, נקבע שר׳ שלמה אבן דנאן, אחיו של ר׳ שמואל, ״יעמד חי במדרגת ראש ישיבה כל ימי חייו לקריאת ההלכה עם בעלי הישיבה״, כלומר ללמוד תלמוד עם חכמי הישיבה. מתעודה אחרת שבפסק־הדין הנזכר עולה, שבישיבה היה אוצר ספרים ובו ״כתבי הקדש, תלמוד ופוסקים ומדרשים בדפוס ובכתב יד… והיה כל מבקש ה׳ מבני קהלינו יש״ץ ילך אצל החכם וישאל ממנו מספרים הנז' הן תלמוד ופוסקים ומפרשים. ויחזיר לחכם״. ללמדך, שלא רק שהיו להם ספרים אלא שהיו בשימוש, ומשמע שחכמים ומשכילים רבים היו ביניהם.
בית־הכנסת הראשון של התושבים מצוין כ״גדול״, ובו היו מתאספים יהודי פאס לעצרות תפילה גדולות, כגון בעצירת גשמים. התושבים היו כנראה אמידים, ותרומותיהם לבית־הכנסת היו רבות. אין ספק שחכמי הישיבה קיבלו פרס הגון מהקהל. ספרי־התורה של בית הכנסת מקושטים היו ברימוני כסף יקרים. בתעודה המתפרסמת להלן קוראים אנו על ״תפוחי כסף מעשה ידי אומן הנקרא ׳בן רבקה׳ שמכרו בסך ארבע מאות ועשרים מתקאל״, וזהו סכום נכבד. ואם מצאו לנכון לציין את שם האומן, משמע שהיה האיש ידוע ומפורסם במקצועו. בפסק־הדין המתפרסם מדובר גם על ״תפוחי כסף של ס״ת המוקדשים מהנבון הר׳ סעדיה .[אבן דנאן]״. בשנת ת״ס, כשהוטל המס המיוחד על הקהילה, מסרו למס האחים בן דנאן תפוחי כסף: ״ומב״ה [ומבית־הכנסת] של התושבים שלנו הרסנו ב׳ זוגות גדולים [של תפוחי כסף] הביאם א״א [אדוני אבי] זצ״ל מעיר תיטואן״.
וייסוד בית־ הכנסת השני
בשנת תה״ו (ה׳ ת״ו), כשהדיאלים גזרו להרוס בתי־הכנסת, נהרס ראשון זה של התושבים. אין זה אלא מפני שהיה הגדול הבולט והיפה שבבתי־הכנסת בפאס. וכך כותב ר׳ סעדיה, הרב בקהל התושבים אז: ״ביום א׳, ט״ו לאלול טמאו את היכל קדשנו שמו בית הכנסת שלנו לעיים והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים וביום ה׳ של שבוע הנז' נתצו התיבה והישיבה של הנשים״. אף־על־פי־כן המשיך בית־הכנסת הגדול של התושבים החרב להיות בשימוש הקהילה. בשנת תי״ח, שמונה שנים אחר חורבנו, מספר ר׳ סעדיה ן׳ דנאן: ״נתאספו הקהל כולם בביהכ״ן של התושבים. אף על פי שהיא חריבה נתאספנו ונתפללנו בה מנחה, ועשינו צעקה גדולה ושבע פעמים ויעבור. יש לשער אפוא שלא ניתצוהו עד היסוד, ונותרו כתליו. וכפי שאנו שומעים מתעודה (ב״י אלברטא 43) המתפרסמת להלן: ״וידענו נאמנה שנתן החכם הקונה הנז' דמי התפוחים הנז' עם שאר הדמים אשר נאסף לפדיון המתלים והעמודים הנז'״.
מלבד רשימתו המדכאת של ר׳ סעדיה ן׳ דנאן על חורבן בתי־הכנסת בשנת ת״ו, שנשתמרה בספר ״דברי הימים לר׳ שמואל שאול אבן דנאן״, נשתמר בתעודה שנזכרה לעיל משנת ת״ז, שעניינה מכירת תפוחי כסף שהיו בבית־הכנסת של התושבים לרבי יצחק צרפתי, תיאור החורבן שנעשה בבתי־הכנסת שבמלאח פאם, והשתדלותם של היהודים לתת ״דמים יקרים״ כדי לפדות את ״כותלי ועמודי שארית הנשארים״ לבל יהרסו בתי־הכנסת עד היסוד. תעודה זו נכתבה כשישה חודשים אחרי חורבנם, וחתומים עליה הנגיד שם טוב ן׳ רמוך, שלפי הרשום ב״דברי הימים״ נפטר בשנת ת״ח, ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, אפרים הכהן בר מנשה, שמן פסק־הדין המתפרסם להלן אנו יודעים ששימש גזבר קהל התושבים, בנימין הכהן בן נחמןואברהם אבן דנאן. ואלה היו בוודאי טובי קהל התושבים אז.
שני בתי־כנסת בלבד נשארו אז לפליטה בפאס, מפני שקשורים היו בשני אישים בולטים. בית הכנסת האחד של הנגיד ר׳ יעקב רותי, והשני של החכם ר׳ סעדיה ך רבוח, ״הצילה כה״ר אפרים בן סעדון שהוא היה יהודי של השר סי מבכירי׳. אין בידנו ידיעות עד מתי נשארו בתי־הכנסת בחורבנם ומתי החלו בשיקומם. ודאי שכל זמן שחי השר בובכיר, שציווה על הריסתם, לא יכלו היהודים לשקמם. אך נראה שעם עלייתו של מולאי מוחמד אלפילאלי בשנת (1550), לאחר מותו של בובכיר בחודש אב אותה שנה, פנו היהודים לשיקום, אולי מפני שלא היה שום מתנגד לזה, או שקיבלו רשות מהמושל שמשל אז בפאס, מוחמד אדרידי. על כל פנים, לפני שנת תי״ח (1658) כבר עמד בית־הכנסת השני של החושבים על תלו.
מדוע לא שיקמו התושבים את בית־הכנסת הישן, ומצאו לנכון להקים אחרי אין לנו נימוקים ברורים לכך, שמא לא רצו למשוך תשומת־לב הגויים, שהיתה ודאי מתעוררת, אילו שיקמו את הראשון שנחרב. ונראה שמאותה סיבה לא בנו בית־כנסת חדש, אלא העדיפו להפוך חצר מגורים קיימת לבית־כנסת, שלא לעורר תשומת־ לב יתירה.
בשנת תק״ן, במאורעות אליאזיד, אנו שומעים כי ״במקום ביהכ״ן הגדולה של התושבים שהיתה חריבה בנו שם ג׳אמע ושמעא״, דהיינו מסגד וצריח. על מסגד זה נשלחה, אחרי מות אליאזיד, שאלה לקאדי של פאס מה לעשות בו, ותשובתו היתד, ״שהוא אסור בהנאה… אם מחמת שנבנה מקברי ישראל… אם מחמת שהפועלים הבונים פורעים אותם מדמי מים שרופים [יי״ש] אם מחמת שבנאו בקרקע גזולה, ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והצריח אשר בו״, וממשיך הכותב: ״ואם באתי לספר גודל הבית והקורות הגדולות ושכלולו ביופי מאד, באבני שיש ירק ואדום…״. אף מהדגשה זו, ״גודל הבית״, נמצינו למדים על גודלו של בית־ הכנסת הראשון של התושבים. במקום מסגד זה שנהרס, מספר אי״ש הצרפתי, בנו היהודים חצר… נקראת דאר אזאמע״, כלומר בית המסגד. אם כן, לא חזרו ובנו בו בית־כנסת אלא חצר רגילה, במלאח, והיו בה שישה ״בתים" ודרו בהם היהודים .
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. – א. בשן
מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.
לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא "
תגובת ראש הוזירים.
ראש הוזירים ענה ב-12 באוגוסט לפנייתו של וייט. הוא מאשר את כל הפרטים במכתבו ומוסר לו שהסולטאן שלח משרת נאמן לאנתיפה כדי לחקור את האירוע ולדווח לסולטאן. את בקשותיו כפי שכתבם ב – באוגוסט, העביר לסולטאן, וחגובת הוזיר " כי אין הסולטאן מזניח את היהודים כי הם נתיניו, ולפי החוקים שלנו אסור לדכאם.
למושלים נשלחו כמה מכתבים בהם מוזהרים למנוע מהיהודים כל נזק, ואין לדכאם. כרגיל העביר וייט ב – 24 באוגוסט את תשובת ראש הוזירים לשר החוץ.
עדותם של יהודים מאנהתיפה ופחדם מפני נקמנות המושל ותושבי המקום.
מתחילת יוני בעת שיעק בן דהאן נרצח עד אוגוסט נודע למושל אנתיפה, עבד אללה אבו אלחסאן זנאגוי, שיהודי המקום התלוננו עליו, והוא חרש מזימות לנקום בהם. כך ניתן להבין את העובדה שבניגוד לעדויות של שמונה מיהודי המקום ב-21 ביוני, בו האשימו את המושל ברצח יהודי חף מפשע הרי בסוף אוגוסט כתבו שלושה מיהודי המקום לסולטאן מכתב ברוח אחרת.
הגיעו אליהם ידיעות על הפניות של הקונסולים לסולטאן, ועל שזה עומד לפטרו ואלי להענישו, והדבר יתנקם בהם. הם משבחים את המושל ומאשימים את הקרבן היהודי כ " אדם אכזרי ". לדבריהם הוא חזר לביתו אחרי המלקות ונפטר אחר כך.
הם דוחים את דברי משה בנו של יעקב דהאן המאשים את המושל. ( אגב עדותו של משה נמסרה בפני נוטריונים בטנג'יר, רק ב-2 בנובמבר, וכנראה מסר כבר עדות קודמת ) " מעולם לא נשלטה אנתיפה כל כך טוב כמו בימי מושל זה "
ניכר פחדם מפני נקמת המושל ואנשי המקום. הם טוענים שאם הסולטאן יאזין לקונסולים, כי " אז אנשי אנתיפה יתקפו אותנו ". חוששים לרכושם של סוחרים זרים שבידיהם, אם יקרה משהו למושל. ומסיימים מכתב לסולטאן כי " אנו נברך אותך בשבת ובחגים " חתומים אברהם אבוטבול, מרדכי אוחנה, ושלמה דרינו ( ואולי דנינו ).
אלה לא הסתפקו בפנייה לסולטאן, אלא כתבו לסוחרים היהודים בנמלי מוגדור, מאזאגאן, קזבלנקה ולרבני פאס ( כנראה לרבי אבנר הצרפתי ורבי רפאל אבן צור ). הדבר נזכר בפנייה השנייה של אותם יהודים לסולטאן, בהמשך לראשונה, ונצטט מהמשך המכתב :
ואנו מבקשים שתראה אותנו בין חמלה ומתפללים לאבותיך. אם משהו יקרה למושל שלנו, כל השכנים יתנכלו לנו היהודים. ישדדו אותנו. ואנו מבקשים צדק מהקב"ה. רוב היהודים הגרים בהרים שעלינו לעבור ובהם אנו חיים עם משפחותינו, חוששים שאם משהו יקרה לנו, האחריות תיפול על אלה שהעידו עדות שקר נגד המושל.
כבר כתבנו לקונסולים ולבוחרים בנמלים שייעשה צדק, ואם שיקרנו, שישרפו אותנו בעיר זו הנמצאת באמצע ההרים. היהודים בערים חיים בשלוה, ואנו במצוקה. אל נא תאזין לעדויות השקר נגש המושל.
ניכר אצלם הפחד מפני התנכלות כתוצאה מהצעדים שהסולטאן עלול לנקוט נגד המושל. ראויים לתשומת לב הדברים בהם מבדילים בין מעמד היהודים בערים בהם " חיים בשלוה " , כנראה הגיעו אליהם ידיעות על החסות הקונסולרית שניתנה לסוחרים יהודים, בערי הנמל, והם משוחררים מהפחד מפני מושלים עריצים.
לעומת מצבם, הם חיים הרחק בתוככי הרי האטלס, ואין להם היכולת להיעזר בגורמים שעשויים לעזור להם. עליהם להסתדר ולחיות בשלום גם עם השטן ולהתחנף לו, ורק כך יבטיחו את קיומם.
במכתב של דרומונד האי לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר, הוא התייחס לעדות זו, והוסיף כי לפי העדות, הוכה דהאן רק מאה מלקות, על שבא במגע מיני עם מוסלמית, לאחר מכן נשלח לביתו, הבריא מהמכות ואחר כך חלה ומת. אבל דרומונד האי משוכנע שאלה קיבלו הוראה מהמושל להעיד כך בלחץ איומים או שוחד.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-תעודות בשנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן
ג. תעודות בשנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים
אחת הפרנסות העיקריות של יהודי ארץ ישראל בכלל ויושבי ירושלים בפרט, בתקופה העות'מאנית הייתה הלוואה בריבית ללא יהודים, ובין השאר גם למוסדות דת נוצריים. מצויות על כך עדויות משני מקורות עיקריים. א. ספרות השאלות ותשובות של בתקופה. ב. תעודות ועדויות של תיירים נוצרים.
הכומר הפרנציסקאני אבגניוס רוג'ה, שביקר בארץ ישראל, כנראה היה בין השנים 1629 – 1634, מוסר, כי היהודים קיבלו עשרה אחוזים ריבית תמורת כספים. הוא מספר על רבה של ירושלים שבדרשתו בחג הפסח של שנת 1634 אמר כי חטא הוא להעלות את שער הריבית מעל לעשרה אחוזים והטיל חרם על המלווים לנוצרים.
לדברי רוג'ה, עשה הרב כן, כי ידע על מצוקתם הכספית של הנוצרים וקיווה שייאלצו לעזוב את המקומות הקדושים להם אם לא ישיגו את הכסף הדרוש לקיומם, אך בעלי הממון היהודים לא נענו לו, והביאו כספם בסתר לממונה על המנזר.
דבריו של רוג'ה נראים מהימנים. ידוע פסק הלכה ( הסכמה ) של כמה חכמים מארץ ישראל, האוסר הלוואה בריבית לכמרים. הוא מוזכר בתשובתו של רבי מאיר גאויזון, מחכמי מצרים, שלפניו ערערו על פסק הלכה זה.
מדברי רוג'ה ומתשובות רבי מאיר גוויזון נראה, שהעניין גרם למתיחות בין שתי קבוצות בירושלים. אלה שנהנו מן ההכנסה שבאה מהלוואות בריבית, ביקשו להתיר את ההלוואה לנוצרים. לרבים מיהודי העיר, שלא התפרנסו מיגיע כפיהם, הייתה ההלוואה בריבית לנוצרים מטה לחמם היחיד, והיא שאפשרה המשך קיומם בירושלים.
הללו טענו לפני רבי מאיר שאם לא ימצא להם היתר ייאלצו לעזוב את הארץ. אך מאידך גיסא, טענו חכמים אחרים, כי ההלוואות הללו תורמות לביסוסם של המנזרים ושל העדה הנוצרית בירושלים.
בפסק דינו טען רבי מאיר כי ההלוואה בריבית לנוצרים מבטיחה את קיומו של היישוב היהודי בירושלים, ועל כך יש להתירה " וראוי וחובה עלינו לחפש את ירושלים בנרות נר מצווה ותורה אור, כל שהוא ברור שיש מצווה וקיום תורה והעמדה ויישוב לכל היושבים בה, ואין בדבר איסור מדינא "
באוסף תשובות של רבי אישתרוק בן דוד שאנג'י, בכתב יד גינצבורג, מצאתי תשובה של רבי אהרן בן חיים – יליד פאס -, אשר דנה בנושא זה באריכות. בגוף התשובה לא צויין כל תאריך, אולם רבי אברהם ביתון, מחכמי ירושלים, מאשר העתקת פסק דינו של הנ"ל, ובסיומה נרשם התאריך " אחד בשבת, חמשה עשר לחודש זיון, שנת חמשת אלפים ושלוש מאות ושמונים וארבע ליצירה, פה ירושלים " יש לשער שלא עבר זמן בין פסק הדין ובין העתקתו.
רבי אברהם ביתון או ביטון מחכמי ירושלים. רבי אברהם יצא בשנת ש"ץ – 1630 יחד עם רבי שמואל רימון כשלוחה של ירושלים למרוקו, כלומר כשש שנים לאחר שאישר העתקת פסק דין זה.
רבי אהרן עלה לארץ ישראל בסוף ימיו. אך נראה, כי את התשובה, כתב עוד בזמן היותו בחוץ לארץ, שכן הוא כותב : " אך כי אני לא ראיתי ירושלים, צעקת בני ישראל, בני ירושלים באה אלי ". יש להניח, שהשאלה הופנתה אליו בזמן היותו במצרים, כשם שרבי מאיר גאוויזון קיבל פניה בשאלה זו במצרים.
בתשובתו מתפלמס רבי אהרן עם " הרב הפוסק ", שאסר להלוות בריבית לנוצרים בירושלים. מחוץ לנימוקים ההלכתיים המובאים כטיעוני האוסר, והפרכתם על ידי רבי אהרן, יש קטעים בעלי אופי היסטורי חברתי, השופכים אור על כמה פרטים על חיי היהודים בירושלים, ומציגים את עמדותיהם הסובייקטיביות של האישים שפעלו שם.
עמדתם המקלה של חכמי אשכנז הראשונים ובראשם רבנו תם ( תוספות בבא מציעא ) שלפיה יש להתיר להלוות לגויים " לפי שיש עלינו משא מלך ושרים, והכל הוא כדי חיינו ", נדחית על ידי הרב האוסר להלוות לנוצרים בירושלים, " באומרו כי בירושלים הם יודעים כמה יצטרכו שם מהמסים והארנוניות כי המשקל עליהם והגדול שבהם אינו נותן החצי ממה שהיה נותן אילו היה חוצה לה ".
כלומר הוא מבחין בין זמנו של רבנו תם, כשהיהודים סבלו מעול מסים כבד, לבין זמנו בירושלים, כשהמס היה קצוב וקבוע לכל אדם, ונמוך מזה שבמקומות אחרים. לכן אין הכרח כלכלי, לפי הנחתו, להלוות בריבית לנוצרים.
הדברים אומרים דרשני. זהותו של החכם שאתו מתווכח רבי אהרן בן חיים, אינה ידועה לנו, אך ברור כי הוא חי בירושלים. חכם זה היה שובר את מטה לחמם של אחיו יושבי ירושלים. נאמנה עלינו יותר הערכתו של חכם, תושב ירושלים, משל אלה החיים בחוץ לארץ וניזונים ממכתביהם של תושבי ירושלים, שפני אליהם בבקשת עזרה וכדי לעורר רחמי אחיהם בגולה והפריזו בתיאור עול המסים והקשיים הכלכליים.
בל נשכח, כי מדובר בשנים שלפני גזירות בן פרוק, כשלחץ המסים בירושלים לא היה עדיין אכזרי כפי שהיה בארצות נוצריות, והיהודים לא הוגבלו בבחירת מקצועות לקיומם. יש הצדקה אפה להבחנה בין זמנו של רבינו תם, שישב במערב אירופה, לבין מצבו של היישוב היהודי בירושלים במאה הי"ז תחת שלטון העות'מאנים, כשהיהודים עסקו במגוון של מלאכות וענפי מסחר.
כפי שרשום בפנקסי מס הגולגולות התורכיים מן השנים 1690 – 1961, היו ארבעים מקצועות וענפי מסחר שיהודים עסקו בהם בירושלים. אין להניח, שהמצב היה שונה בהרבה בשנים שקדמו לשנת 1690. אמנם, במקורות היהודיים, בעיקר באגרות לנדבנים בחוץ לארץ, מתוארים הצרות, כובד המסים וחוסר האפשרות להתפרנס מעבודה וממסחר.
אך כבר העלה א' הד המנוח את ההשערה שלאור הנתונים הנ"ל, יש לתקן את התמונה העגומה של מצב הקהילה היהודית בירושלים. עדות דומה על מצבם הנוח – באופן יחסי – של יהודי ירושלים מביא גם הצרפתי ז'ון דובדאן, שביקר בארץ ישראל בשנת 1652.
הוא מציים מקצועות רבים שיהודי ירושלים עוסקים בהם. כגון אופים, טבחים, רוכלים, חייטים, ספרים וסנדלרים. רבי אהרן בן חיים מתעלם מן הנתונים הכלכליים הריאליים בירושלים, ולדידו, יותר משכנעות צעקותיהם של בני ירושלים המבקשים תרומות מתפוצות הגולה.
ולפי דברו : " צעקת בני ישראל, בני ירושלים בא אלי שתמיד הם צועקים מר על ריבוי המסים וההוצאות אשר בה ושואלים בכל מקום אשר יושבים ישראל בכל גלילות חוצה לארץ עזר וסיוע ולא יספיק להם הנשלח כפי מה שהם אומרים "
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן….נגד ההילולות.
3 יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות. מתוך הספר " מחקרי אליעזר " פרופסור אליעזר בשן
מנהג זקנות לריפוי.
היו זקנות כשיש לה איזה קרוב חולה הולכות לנהר או לצד איזה רחוב ושופכות שמן ומלחשות עליו, והרבנים היו מוחים בידם.
בחברה שלטת אמונה בכוחם של צדיקים ואישים כריסמטים לחולל נפלאות מעבר לחוקי הטבע בחייהם, וגם לאחר מותם, כי הנשמה נצחית היא. האמונה בכוחו של נצדיק טופחה על ידי תלמידי האר"י ועברה ליהדות החסידית במזרח אירופה, וכן ליהודי מרוקו, שהיו מושפעים מן הקבלה.
נהוג שביום הזיכרון לפטירת חכם וצדיק עולים המונים לקברו, עם נשים וילדים. אם יום הפטירה לא ידוע, הייתה ההילולה נערכת בל"ג בעומר. לפי מסקנתו של יששכר בן עמי המומחה לתחום זה, מצויים במרוקו 652 קברים קדושים. מהם 24 של נשים. 126 מהם משותפים ליהודים ומוסלמים. יהודים הכירו ב -50 קדושים מוסלמים, 90 קברים של קדושים יהודים שגם מוסלמים מעריצים.
ביניהם של של משפחת אבן זמירו בסאפי, של רבי עמרם בן דיוואן שליח חברון שנפטר בשליחותו בשנת 1782, וקבור באסג'אן ליד ווזאן. ליד קברו וזה של בנו חיים נערכו הילולות שלוש פעמים בשנה. בל"ג בעומר, בטו באב ובראש חודש אלול. קיימת אמונה כי לרבי עמרם כוח מיוחד לרפא חולים ולהעניק פוריות.
אלפי יהודים ומוסלמים היו עולים לקבר, ביניהן נערות שהגיעו לפרקן וטרם מצאו חתן, ונשואות המצפות לפרי בטן או לבן. היו קונות נרות צבעוניים ומשליכות אותם למדורה הבוערת כל הלילה ליד המצבה. היו שחילקו שם צדקה לעניים והודים ומוסלמים. על נסים שאירעו שם, מצויים סיפורים רבים. בהילולה היו מעורבים אינטרסים אישיים, וחילוקי דעות בין גורמים שונים. עריכת ההילולה עמדה תחת שבט הביקורת של חכמים.
רבי יוסף משאש נתן ביטוי לביקורת הנוקבת ביותר על ההילולות.
ראשית הוא בדק את המקורות התלמודיים הקשר להשתטחות על קברי צדיקים והגיע למסקנה:
שאין שום מצווה ולא כבוד לצדיקים לא בהשתטחות ולא בהדלקה כלל, ובפרט לטרוח וליסע מעיר לעיר ולהוציא הוצאות על זה. הדבר פשוט דעבר על בל תשחית דגופא וממונא. ואם היה ניתן מחיר ההוצאות והשמנים לעניים, היה מרוויח שכר טוב…. וכן אם בשביל זה יתבטל מתפילה בציבור אפילו יום…. ובפרט עוד אם יש בעירו קברות צדיקים ומניחים והולך למקום אחר…. והוא בוחר רק באחד שבחרו להם ההמון הפתאים להדליק עליו הרבה מאורות….. ועם כל מנהג להשתטח ולהדליק על קברי הצדיקים כבא הכה שורש עמוק בלב כל ישראל והגדיל לעשות בכמה מדינות בעשיית הילולות גדולות לכמה צדיקים ידועים בהמון חוגג ובקיבוץ גלויות מערים רחוקות.
ואך בעונותינו שרבו המנהג הזה הביא בכנפיו מכשולים רבים ביומי דהלולא באיסורים חמורים דאורייתא ודרבנן והרבה ילדות עושה והרבה שכרות עושה עד איסור אשת איש רחמנא ליצלן ורובם ככולם נוסעים ובאים בשביל זה ביום השבת בפרהסיא עד שברחובות העיר לא תמצא שום רושם כלל מקדושת השבת, רק מסילת הברזל והעגלות נושאים יהודים עם משאיהם רצוא ושוב בשווקים וברחובות כל יום השבת ולילו עמו.
ובצי כנסיות ובתי קברות מתמלאים פה לפה אנשים ונשים בערבוביה בישא. וכל זה נוסף על כמה וכמה הוצאות והדלקות שמנים ושעווה לאין מספר. עם כמה משתאות וסעודות של רשות בשירי עגבים בלי נטילת ידיים ובלי ברכה…. והשטן מרקד… ואי אפשר להוכיח בשער כי כל המון ישראל נשקעו בדברים אלו השתקעות גדולה ונוראה וחושבים את זה למצווה רבה שיש בכוחה לכפר על כל עוון ואשמה כמעשה הישמעאלים שכיניהם, המעריצים את חגי קדושיהם ועושים כל תועבה רחמנא לצלן… כבר צווחו עליהם קמאי ובתראי …. על עם חכם ונבון איך עזבו אורחות יושר ללכת בדרכי חושך בשביל מנהגים חדשים מקרוב באו שאין להם שום סמך שום רמז לא בש"ס ולא במדרש. ומוציאים לעז על שאר הצדיקים. עד כאן דבריו של רבי יוסף משאש.
בהמשך עומד הוא על הנזק הנגרם ליהודים הגרים בסמיכות לקברים הקדושים שעליהם לארח את המבקרים, והדבר גורם להם נזק. ויש מהם שבורחים באותו הזמן למקומות אחרים כדי שלא ייאלצו לארח את הבאים והרבה גנבות וגזלות קרו.
סיכום דברי רבי יוסף משאש " אין כל חיוב להשתטח על קברות הצדיקים, ואין להילולה תקדים במקורות התלמודיים, למדו זאת מהמוסלמים. היא מלווה עבירות שונות חילול שבת, שכרות, ערבוב נשים וגברים, סעודות ללא נטילת ידיים וברכות, מלוות שירי חשק. ההילולה גורמת לבזבוז כסף, אי נוחות ליהודים שגרים בקרבת מקום – מים חיים -.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 
ביום השלישי שמנו לדרך פעמינו במשמרת ששיה רוכבי סוסים ערביאים בעלי מלחמה, לשמור אתנו מהעומדים על הפרק להשחית כל הלובשים מלבוש נכרי הולכי על הדרך. ונלך מאחרי קיר חומת העיר עד שהגיענו אל דרך סלולה.
70 – באמרי סלולה לא יעלה על לבך, כי דרכיהם כדרכינו הולכות למישרים במעברות ובתיקונים ( נוחים למעבר ומתוקני ) מעשי ידי הטבע יאירו על פני כל המערב בהוד ובהדר, אך כל ידי אדם תרפינה, אים מסקל אבן, אין מרים מכשול.
בלכתנו בדרך תכנתי עלילות ( חישבתי את מעשי ) לדעת את האנשים ואת שיחם, למען אמצא חן בעיניהם בהתנהל גם אנוכי לאטם ( לאט כמותם ) , כי לא ידעתי איך יפול הדבר, ובאיש ישראל התוכחתי בדברי תורה, והסבותי לב שניהם ( הגויים והיהודים ) להטות עלי חסד.
80 -ויהי השמש אל מחצית היום ונשב לאכול לחם בנאות דשא תחת צאלי עצי השדה אל מיכל מים הנגרים בלאט ובנהמת חסד. המליץ רפד שמיכה על החציר ויכרה ( והכין לנו סעודה ) לנו כרה, מכֹלת מביתו די השיב את נפשנו.
והנכרים גם המה התיהדו ( כאן השתתפו בארוחתנו הכשרה ) בארוחתנו, כי כשר הדבר, והשתיה כדת, אשישה ( כאן – כד ) אחת מים חיים ( יין שרף ) אשר החתים ( כדי להבטיח את כשרותה ) היהודי בטבעתו ובצמיד פתיל עליה.
85 – הטופלים עלינו שקר לאמר " שלחן עם ה' מגואל הוא " ( המטבח הכשר ) הם נספחו אלינו לאכול ממאכלינו ולשתות משקויינו, והאיש דניאל ואחוזת מרעהו מאנו להתגאל בפתבג המלך ( המאכלים שהוצעו לדניאל הנביא והוא דחם ) וביין משתיו ויבחרו לאכול זרועים ולשתות מים.
גם הישמעאלים ( המוסלמים שליוו את השיירה ) שמו להם לחם לבדם, כי לא יוכלין לאכול את העברים או את הנכרים לחם כי תועבה היא להם. ארחי כן העמיסו הפרדים ונסענו.
90 – בפנות היום ובנטות צללי ערב, טרם יחשיך ויתנגפו רגלינו ( רגלינו כותתו בחשיכה ) על הרי נשף, תקענו אהלינו במישור מֻצל מרכסי הפסגה ( שהטילו את צלם במישור ), וילכו בתוכו הסוחר והמליץ שניהן יחדיו, ואני עמדתי בחוץ עם המשרת, כי אמר : לא יתכן יהיה כעבד כאדוניו.
נוהגי היֵמים ( לפי כמה מפרשים : הפרדים ) קשרו רגליהם כדרכם ביתר נצנחת בארץ, כי כמו שאין מלון לאורחים, כי אין מכלה לצאן ולא רפתים לבקר ולא אֻרוות לסוסים, וכולם שוכבים תחת אהליהם או תחת רקיע השמים.
100 – ויהי אך החלו להבקע עפעפי שחר ויתנצלו ( פשטו ) מרחבי רקיעי את מעטפות קדרותם ואנחנו קמנו איש ממקומו. ואשא עיני וארא הכוכבים במסלותם והנם מכניעים נצוצי יפעתם ( זוהרם ) ונסוגים אחור מפני שחר, ואתבונן אליהם ואומר כמצחק : אולי בהיותי מציץ על פני עצמים האלה אף שוכניהם יביטו במכוני.
פעמים 82 – חכמת נשים
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.
גיבורת הסיפור ידעה כל זאת, ועקב זאת טענת " קל וחומר ". על האיש חלה חובת " פריה ורביה ", ואף על פי כן חשקה נפשו בתורה רשאי הוא להמנע מקיום החובה ולעסוק בתורה. אם כך, בוודאי שאני, שאינני מצווה על " פריה ורביב ", רשאית לעסוק בתורה ולהימנע מנישואין.
הרב עייאש היקה על עמדה זאת :
ויאמר לה הרב : הלא גם בתלמוד תורה אינה מצווה ואין לה שכר ! ותשחק ותאמר לו, כי נעלמו ממנו לשעה דברי הרמב"ם ז"ל, שגם האשה יש לה שכר לימוד ( יורה דעה בסימן רמ"ו ), ואמנם – יהי רצון שיתקיימו דבריו שאמר, שלא יהיה לה שום שכר לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי אינה עוסקת בתורה לצפוי לשכר, רק לשם אהבתה של תורה.
מתגובת הרב עייאש ניכר שהבין את דברי התלמוד ביחס לבן עזאי כך : על בן עזאי חלו בו בזמן שתי חובות, שאותן הוא חש כסותרת – לעסוק בתורה ולעסוק בפריה ורביה. כיוון שלדעתו יכול היה לקיים רק אחת מהם, בחר בן עזאי בלימוד תורה, תוך ויתור על העמדת צאצאים.
אולם טוען הרב עייאש, ברגע ש " נפטר " בן עזרי מפריה ורביה, נותרה בעינה מצוות תלמוד תורה, שעליה יקבל שכר רב. ואילו התעירה שלפניו, גם אם נפטרה היא מפריה ורביה, אין היא חייבת בלימוד תורה. אם כך הדבר, מה טעם הלימוד ?
הצעירה הגיבה באופן ספונטני שגם אם אין היא מצווית בתלמוד תורה, תקבל שכר אם תלמד "} שגם אשה יש לה שכר לימוד " כדעת הרמב"ם " ( משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, א, טז ). אגב כך רמזה לרב עייאש באופן מנומס, שבמקרה זה היא שולטת במקורות יותר ממנו.
אולם בהמשך דבריה הדהימה גיבורתנו את הרב עייאש בכך שהפקיעה את הדיון מן הקטגוריות ההלכתיות של מצוה, חובה ושכר, וטענה שהיא עוסקת בתורה מתוך אהבת התורה בלבד.
ברגע זה נתגלתה הצעירה לרב הישיש שמימוש מופלא ונעלה של הדמות האידאלית בתרבות בתורנית היהודית – אותה דמות המועלת בפתיחת פרק קניין תורה " העוסק בתורה לשמה. מאותו רגע שנתחוורה לו איכות אישיותה ומהות הפאתוס המניע אותה, חדל הרב להפציר בה.
ויפעם הגאון מדבריה אלה, ויפטיריה לשלום ברוב הברכות. ויאמר לאביה " הנח לה לעשות רצונה כי בזה תהיה זכותה נפישא ( רבה ) להגן על בני העיר, וכך היה.
הרב הבין שאבי הצעירה הינו אדם הגון, הרחוק עם זאת מן האיכות הנדירה של בתו. כלפיו חשוב לדבר בלשון של תועלת, אם יניח לבתו להמשיך ולעסוק בתורה, יהיה הדבר לטובת בני העיר, כי תרבה זכותם בעיני האל, ודבר זה יגן עליהם מפני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם, האב ויתר.
לסיפור יש המשך :
פעם אחת ראה הגאון בחלומו, טהנה בלשת ( צבא ) באה לעיר להרוג ולשלול. ויצאה אותה הבת לבדה בחרב שלופה לקראתם, ותכריע את כלם לטבח, ותהי תשועה גדולה. וייבהל הרב מראשית החלום, וישב בתענית, ואחר שלושה ימים בליל שבת באה בלשת לעיר מהספרדים, דרך הים, וה' בחסדו הטיל רוח סערה אל הים, וכל אוניותיהם כליל נשברו וצללו כעופרת במים אדירים, ויושע ה' את כל העיר מיד מצ"רים, וידע הרב רמז החלום, שזכות אותה בתולה הגינה על בני העיר.
הרב עייאש ראה בחלום שכוח צבאי ( בלשת ) מתקרב לעיר אלג'יר על מנת להרוג ולשלול, והצעירה המלומדת יוצאת כנגדו ומצילה את העיר. ראשית החלום נראית ברורה. פשיטות של חילות זרים ושל שודדי ים היו תופעה ידועה בערי החוף של צפון אפריקה באותן מאות.
תגובת הרב עייאש לחלום זה הייתה לשבת בתענית, שהרי תגובה מזוינת לא הייתה מדרכם של יהודים באותה עת. משום כך תמה הרב על תגובתה הצבאית של הבת בראשית החלום. אולם, אירועי המציאות הסבירו לרב את מעשיה. בזכות למדנותה, נמנעה פשיטה של כוחות ימיים ספרדיים – סערה פגעה בצי המתקרב ואניותיו טבעו.
סיפור החלום מתקשר לאירוע היסטורי ידוע, הנסיון הספרדי לתקוף את העיר אלג'יר בשנת 1775, יושבי העיר חשו שהם נתונים לסכנה ישירה ומיידית, וכשלון הספרדים נתפס כנס. לזכר הצלה זאת קבעו יהודי העיר יום חג מיוחד בי"א בתמוז, שנודע בשם " פורים תמוז של אלג'יר "
המשפט האחרון מדגיש שהעיר ניצלה בזכות אותה צעירה, ולא בזכות מעלותיו, תורתו וצדקתו של הרב עייאש. האם רצה המספר לרמוז שהדבר עלה בידה מפני שהיא עסקה בתורה לשמה בלבד, בעוד שהוא זכה אגב תורתו ולמדנותו למשרה ולכבוד ?
ומה אירע לאשה זאת לאחר מכן ? הסיפור ממשיך ומביאנו לסוף טוב.
ונשארה כך האשה בבתוליה, וחשקה בתורה, עד היותה בת ששים שנה. ועלתה את הארץ ושקדה על התורה, עד יום מותה בשיבה טובה למעלה ממאה שנה.
איננו יודעים אם הרב עייאש סיפר לגיבורה שבזכותה ניצלה העיר, מכל מקום היא המשיכה לעסוק בתורה עד הגיעה לגיל שישים שנה. אז נקטה צעד שנחשב כראוי ביותר בתרבות היהודית המסורתית, צעד שגם הרב עייאש עצמו נקב בו בערוב ימיו.
היא עלתה לארץ ישראל על מנת לבלות את שארית ימיה בארץ הקודש. בארץ זכתה לעסוק בתורה עוד למעלה מארבעים שנה, עד שתמו ימיה בשעה טובה.
הסיפור השני.
הרב משאש ממשיך ומביא סיפור שני, שאף אותו מצא, לדבריו, באותו ספר שבכתב יד. גם סיפור זה מתייחס לאלג'יריה, אלא שבמקום להתרחש בעיר הבירה אלג'יר הוא מתרחש בעיר הקטנה תלמסאן, שבה שימש הרב משאש כרב הקהילה במשך שבע עשרה שנה.
עוד מסופר בכתב היד כי גם בתלמסאן הייתה בתולה יפה עד מאוד אשר נפשה חשקה בתורה. והוריה היו עניים מרודים ומטופלים בבנים ובבנות. ויום אחד בא מעיר ווהראן אלמן אחד צעיר לימים ומופלג בעושר. ודבר אל לב אבי הנערה לתתה לו לאשה.
והוא, החתן, יתן מוהר ומתן, והוא האב וביתו יהיו באוכלי שולחנו על ימי חייהם. וישמחו הוריה מאוד על המציאה. וכאשר הודיעוה ולא רצתה, נפלו לפני רגליה, ובכו והתחננו לה הרבה לראות בעניים ולחצם ודחקם לחלצם מם המיצר. וכאשר לא יכלה להתאפק, בקשה מהם ג' ימים להתיישב בדבר, ואז הרפו ממנה.
בסיפור שלפנינו, לעומת הסיפור הראשון, המצב הכלכלי של המשפחה הוא בכי רע. תשועת אביה, אמה, אחיה ואחיותיה של צעירה זאת, תלויות בהסכמתה להינשא. אולם הנחת היסוד של הסיפור היא שהצעירה לא תוכל להמשיך ולעסוק בתורה לאחר נישואיה. ממשפט הסיום של הקטע משמע שהצעירה מכירה בכך שבהיעדר מוצא אחר, יהיה עליה להעניק קדימות לחובותיה כלפי משפחתה על פני רצונה לעסוק בתורה.
היא מבקשת שהות כדי לראות אם יעלה בידה למצוא פתרון למשבר, אך מנימת הדברים ניכר שאם יעברו שלושת הימים ולא תמצא פתרון – תיאות להתחתן.
מה התרחש בשלושת ימים אלו ?
והיא עינתה בצום נפשה, ותבך ותתחנן לפני המקום ברוך הוא לפתוח שערי חנינה להוריה ממקום אחר. וה' שמע את תפלתה וראה את דמעתה. ובליל השלישי, בחצי הלילה, ראתה בחולמה והנה קול קורא לה ואמר : הנה עושר רב טמון בחיק האדמה אשר את שוכבת עליה.
ותקם בעוד לילה ותגד לאביה. והוא בטח בצדקתה, ויבא קרדום ויחפור במקום משכבה עומק שתי אמות, וימצא קדרת חרס גדולה מלאה דינרי זהב. ואיש לא ידע, שמצויה שם קדרה, וישמחו מאוד מאוד. ויהי בבקר, ויודיע את האיש כי בתו לא רצתה, ויפטרהו לשלום.
בסיפור הראשון הרב עייאש הוא הזוכה לחלום ממרום, ואילו כאן האשה עצמה זוכה לחלום המשמיע לה את היענות ה' לבקשתה. כמצבה ההתחלתי הצנוע של המשפחה, כך גם הסיום המינורי של הסיפור.
והוא, האב, לקח מהזהובים סך מה, ויעש מסחר קטן, ויצליח מאוד. ויחיה חיי עונג ושקט ושלוה. ובתו מצאה נחת לשקוד על דלתי התורה כרצונה.
הנערה בסיפור זה לא הצילה עיר שלמה בזכות תורתה, ולא דימתה עצמה כבן עזאי, לא עלתה לארץ ולא נפטרה בגיל שמעל מאה שנה, והיא עמדה בפני בעיה אישית קשה, והייתה מוכנה, בלית ברירה, לוותר על טובתה האישית למען היקרים לה. האל השגיח במצוקתה, ושלח פתרון אשר איפשר לה להתמיד בלימודה.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
שמח זבולון בצאתך ויששכר
באוהלך
שלוש שנים לא ירדו גשמים על הארץ, ואנשי חאלב באו לרב יאשיהו פינטו זצ״ל וביקשו כי יסייע בעדם. הרב הודיע כי יום חמישי הקרוב יהיה יום תענית, שבו יתאסף הקהל בבית הכנסת. באותו יום, לאחר שהציבור אמר פרקי תהילים, קם הרי״ף ופתח בדברי כיבושים, כדי לעורר את הקהל לתשובה.
במהלך דרשת הרב ישבו בקהל שני יהודים, אשר שוחחו זה עם זה ולא הקשיבו לדברי הרי״ף. שיחתם הקולנית הפריעה לשכנים, ולאחר אזהרות חוזרות ונישנות הוציאו הגבאים את השניים מבית הכנסת.
בתום הדרשה נפתחו ארובות השמיים. הציבור הצטופף ליד הרי״ף, כדי לנשק את ידו ולהודות לו על הנס הגדול. גם שני האנשים, שהוצאו קודם לכך מהקהל, ביקשו להתקרב לרב ולקבל את ברכתו, אך הציבור מנע זאת בעדם. הרי״ף, שראה מה מתרחש, ביקש מהקהל לאפשר לשני היהודים לגשת אליו, והוא קירב אותם ובירך גם אותם.
באותו לילה חלם הרי״ף, כי עצירת הגשמים התבטלה בזכות אותם שני אנשים, ובזכות ההסכם שעשו ביניהם באותו מעמד. הם החליטו לעשות את ההסכם לאחר שדברי הרב חדרו אל ליבם ועוררו אותם לעשות מעשה.
הרב הקיץ משנתו ושלח את שמשו לראש הקהל, כדי שיתייצב אצלו. באישון לילה הגיע לביתו ראש הקהל, ושמע מהרי״ף כי הוא מבקש לאסוף מחר את כל היהודים, שהגיעו לעצרת שהתקיימה בבית הכנסת. ״הבא גם את שני אלה שדיברו במהלך הדרשה״, הדגיש הרי״ף.
למחרת התאספו שוב היהודים. הם לא הבינו מה הסיבה להתכנסות הדחופה. שני המדברים חששו, כי עומדים להענישם על שלא נהגו כבוד ברי״ף. כשהגיע הרי״ף הוא ביקש מהשניים כי יעמדו לצידו, ופנה לקהל: ״דעו לכם, כי הגשם שירד אתמול וטרם חדל מלרדת לא הגיע בזכותי. זכות שני האנשים הללו, שאתמול הושלכו מכאן בבושת פנים, היא שעמדה לנו ופתחה את ארובות השמיים״.
השניים הביטו מופתעים זה בזה, ולא הבינו במה זכו. הרב פנה אליהם, הפציר וגזר עליהם כי יגלו לקהל את ההסכם שעשו ביניהם. אז סיפר אחד מהם לציבור, כי הוא גר בחאלב – וחברו בכפר. לאחר ששמעו את דברי הרי״ף על חשיבות לימוד התורה ומה גורם עוון ביטול תורה, ואת המוסר שהטיף הרב לעשירים שאינם תומכים מספיק בלומדי התורה – החליטו לעשות מעשה: לחדש את ההסכם שהיה בין זבולון ליששכר. בן הכפר יעבוד ויפרנס את בן העיר בכבוד, כדי שזה יתבטל ממלאכתו ויעסוק בתורת ה׳, יומם ולילה. לאחר כמה שנים, סיכמו, יבוא בך העיר אל הכפר וילמד את השני כל מה שלמד.
זה היה תוכן השיחה וההסכם ביניהם, ומשום כך התלהבו והרימו את קולם ולא הבחינו כי הם מפריעים לציבור לשמוע את דרשת הרי״ף. בסיימו לדבר קם הרי״ף ממקומו נישק את שניהם ואמר לציבזר: ״בזכותם ריחם הקב״ ה עלינו״.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
טולידאנו
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
Les Juifs n'intervenant pas dans l'exercice du pouvoir, ce proverbe ne peut leur etre attribue. Son message est simple: l'ordre social exige l'existence de classes sociales et l'egalitarisme c'est l'anarchie. [Cest sans doute pour cela que l'on dit que le communisme est foncierement incompatible avec 1esprit de 1'Islam. Bien que dans la pratique on a vu que communisme et inegalites savent faire bon menage Car comme chacun sait le capitalisme c'est l'exploitation de l'homme par l'homme, et le communusme c'est juste le contraire!
Mindi itqada ouquari Si mon renom a ce point tombe
:izdou qbri Preparez ma tombe
honneur la vie ne vaut pas d'etre vecue et il vaut mieux mourir que dechoir. Sans tenir l'honneur Sans quantite negligeable, les Juifs ne pensaient pas qu'il justifie une reaction aussi extreme que de souhaiter la mort, sinon de la provoquer. D'ailleurs ce n'est pas a l'homme de fixer l'heure de sa mort " Ne te fais pas donc pas d'illusion que la tombe sera pour toi un refuge, car c'est malgre toi que tu meurs " ( Pirke Avot 4; 28 ). Bien qu'utilise au Mellah ce proverbe correspond plus a la psychologie de la Medina:
Di bedel elbasso – Qui change d'habits
Ma bedel rasso – Ne change pas de vie
Textuellement "qui change d'habit ne change pas de visage" L'equivalent frangais saute a l'oeil: "L'ahbit ne fait pas le moine". Pas si sur……
L'HABIT DU MOINE
La vitalite d'un humour se prouve a sa capacite d'adaptation et la modernisation au lieu de le tuer n'a fait que l'affiner. Un jour notre professeur de Francais au Lycee Poeymireau cita ce proverbe pour appuyer une de ses lourdes demonstrations. Un des eleves, un enfant du Mellah qui n'eprouvait que peu de sympathie pour les cures, ajouta du tac au tac:
Ce n'est pas non plus le moine qui fait l'habit!
Et pourqoi cela?
Parce que c'est la bonne soeur.qui le lui fait!
Fureur du professeur, qui ne manquait de rien sauf d'humour, et qui envoya en colle le petit juif, pour "mauvais esprit"
רבי ישראל נג'ארה
היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.
ב. ענייני צורה
העיון בצורות השיר הנהוגות במורשתו של נג׳ארה מחייב התייחסות נפרדת אל שירי־ החול שלו. שירים אלה, שהם מיעוט קטן ביחס לשירי־הקודש שכתב, כלולים בחיבורו האוטוביוגראפי, ׳מימי ישראל׳ (ויניציה 1600), שנדפס בסוף ׳זמירות ישראל׳. גופו של חיבור זה כתוב בפרוזה מחורזת, והוא כולל שירים לעת מצוא, שכתב נג׳ארה למכריו ומיודעיו.
כל השירים האלה כתובים במתכונת ספרדית קלאסית, במשקל כמותי ובחרוז מבריח. רק בחטיבה האחרונה של הספר, המביא הספדים וקינות, באים מספר שירים סטרופיים. כזכור הנוהג לעצב הספדים וקינות על מתים, בדגמים סטרופיים, קיים גם בספרד, והוא מיוצג בשירת ריה״ל, טדרוס אבולעאפיה ואחרים.
לעומת אלה, שירי־הקודש של נג׳ארה, שהם עיקר יצירתו, כתובים ברובם הגדול בצורות סטרופיות. שירת־הקודש הספרדית היא, כידוע, סטרופית בעיקרה. בתחום הזה היא אימצה לעצמה שתי תבניות יסוד: (1) זו הנענית לצורת המֻוַשֵח: (2) זו המכונה במחקר: הצורה המעין-אזורית. רוב שירי נג׳ארה נענים למסורת הספרדית הזאת. מתוך כשבע מאות שירים שבדקתי כ־80% הם שירי־אזור או שירים מעין־אזוריים טיפוסיים.
אמנם בקבוצה גדולה זו, שירי־אזור מובהקים הם מיעוט קטן, ורק שירים בודדים מאלה שקולים במשקל כמותי. ההעדפה הברורה לצורות המעין־אזוריות היא כמובן גם העדפה של הפיוט הספרדי. אשר לנג׳ארה אפשר שזו גם תוצאה של רצון הפייטן לשלב בשירים, בשעת ביצועם בציבור, רֶפרֵנים וקטעי ביניים שונים, דבר שהיה קשה לעשות בשירי־אזור מובהקים. בין השירים המעין־אזוריים חלק עשויים בצורות הפשוטות (אאאב, או אב אב אב בג ודומיהם), אבל נג׳ארה תיחכם לעיתים את הצורות האזוריות והמעין-אזוריות: וכבר בספרד זכו הדגמים הללו לפיתוחים מורכבים. נפוצים בשיריו הדגמים כפולי הגוף וכפולי האזור, הן בשירי־ האזור המובהקים והן בשירים המעין־אזוריים. בשירים המעין־אזוריים הגדיל נג׳ארה לעשות בכיוון הזה. נדגים בקטעים משני שירים! הראשון הוא מֻוַשח בעל אזור כפול.
ידיד רם נורא ואים / חין עם לך יום יום / ידרושון
צא ולחם מלחמותיהם / להם והם / יחרישון
מלא עיר ציון תהלה / ובתוכה
אנא שים / אנשים / ונשים
בקול תודה לך אשים / מגישים מלא
שמת מועקה במתני / מאור עיני / מרב נדוד
קנא לשמך ביד רמה / על אומרים מה / דודך מדוד
דלני מיון מצולה / ומלוכה
ישורון / ישֻרון / וישירון
שיר וזמרה ותופשים / שָלישים מלא וכו'
רבי ישראל נג'ארה
התנאים והכתובה בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל.
מנהג צדיקים וישרים מדור דור לקרותם בחג השבועות זמן מתן תורתנו, ומועיל ליראת שמים והצלחה.
שער האירוסין.
תנאים בין הקב"ה וכנסת ישראל, הנ
קראת כלה נאה וחסודה, מוכתרת ומעוטרת בתרי"ג מצוות.
בעזה"י ולמז"ט המגיד מראשית אחרית , הוא יתן שם טוב ושארית, לאלה דברי התנאים והברית – שנדברו והתנו בין שני הצדדים לשם ולתפארת, דהיינו " מצד האחד יחיד ומיוחד בורא כל, חכם קדמון, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, העומד מצד עצמו עצם כבודו שאין לשער ולדמות בכל מיני מראות וצורות, פשוט בתכלית הפשטות, עד אין סוף ועד אין חקר.
ומצד השני ה"ה כנסת ישראל, כלה קרואה בנעימה, עטרת תפארת מטרוניתט קדישתא, עלימתא קדישתא שפירתא, יפה כלבנה, ברה כחמה, זוהר זריק ניצוצין ומבהיק כברק לעיניים.
בת מלכים יסודי ארעא, המה אבות הקדושים, ובמלכות בית דודו ושלמה היא מעוטרת ומהודרת בכתר מלכות קדושתא סוד תורה שבעל פה, שלומי אמוני ישראל, סופא דכח דרגין קדישין ועיקרא דכל דרגין והצינורות.
ראשית דבר.
הבחור כארזים, בחירו. של עולם, החתן המיוחד ה"ה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ישא למזל טוב את בתולת ישראל אשר איש לא ידעה, זו שכינתא קדושא, בחופה וקידושין כדת משה וישראל.
ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה מראשית ועד אחרית, רק תמיד פניהם איש אל אחיו באהבה ואחוה ורעות, דלא מתפרשן, דא מן דא לעלמין, וישלטו בשונאיהון, וזר לא יתערב וערל וטמא לא יגע במאורות מעתה ועד עולם.
החתן הנ"ל התחייב את עצמו להכניס כל אשר האציל וברא ויצר ועשה הכל למענה ולמען התורה הקדושה, כמו שעשה במעמד הר סיני, שהרכין שמים ושמי השמים וכל צבאם אשר תקנם בזרת ( ע"ש הפסוק " אם לא בריתי יומם ולילה " ) וכן התחייב את עצמו להרכין כל מעשה בראשית ולתת לכנסת ישראל כל העמים תחתיה, כמו שכתוב " ואתה על במותך תדרוך ", " ואילי נביות ישרתונך ".
וסילק תיכף ששה מאות ושלוש עשרה מאורות הגדולים ליד השליש המרוצה לשני הצדדים. ה"ה רעיא מהימנא משה רבינו רב של כל הנביאים ושל מלאכי השרת התחייב ליתן שכר טוב עליהם רב טוב הצפון אשר עין לא ראתה אלקים זולתך, חוץ מרוב של כל העולם הזה.
והתחייב את עצמו ליתן סובלנות, לסבול כנסת ישראל בכל מיני סבלנות, בבני חיי ומזוני, הן רוחני והן גשמי, ובמחילה סליחה וכפרה, כדי להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש עד סוף כל הדורות, לבלתי חליפם באומה אחרת, ולהביאם לציון עיר מלוכה וגברת.
והתחייב את עצמה להלבישה בערשה מיני לבושים ובכ"ד תכשיטין ובד' בגדי לבן בשבת וביום טוב, ולהריק להם שפע וברכה וחיים למשמרת.
מתנות להכלה כנסת ישראל : נזם זהב בקע משקלו – אולי שקלי ישראל שהם כופר עליהם מכפרות, ושני צמידים – אלו שני לוחות הברית, עשרה זהב משקלם, אלו עשרות הדברות. ומרגלית טובה תלויה בצוארה – זו חכמת אלקות, ידיעת שמותיו וחיפוש גנזיו בכל היכלות ובד' עולם אבי"ע.
והשגחותיו והשגותיו לעולם, יכולתו רוחניותו והשגחתו והשפעתו על כל הנביאים רגע כמימרא בלי נעדרת. עם מטבע הנקרא " נאבעאל ( יקר ) התלוי במרגלית דהיינו נובלות חכמת התורה דלעילא, היא חכמת הפלוסופיא וחכמת הטבע הגופנית.
ומקרים התלויים בחכמת התורה אשר היא בין עיניה למשמרת, ובין העמים תהא לכבוד ולתפארת, כמ"ש הכתוב " כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים " ועטרת זהב בראשם. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם. טבעת קידושין אלו שלש כריכות של רצועה באצבע האמצעית להיותה דבוקה הו יתברך ומאוזרת.
חוץ סבלנות קטנות הם יעודים הגשמיים ותענוגי העולם הזה בשלחן ערוך ומטה מוצעת זו מטתו שלשלמה, אשר הם הכנה לעבודת הבורא, הלא הם כתובים בפרשת בחוקותי ובפירוש האלשיך הקדוש לספר תורת משה הנתונה וכתובה לנו בשירות
והכלה הקדושה הנ"ל התחייבה את עצמה להכניס כל האצול לה למסור לבבה ונפשה על התורה ועל העבודה לקדש תרי"ג אבריה וגידיה בתרי"ג מצוות בדבקות ותשוקה בדחילו ורחימו. וסילקה תיכף ליש השליש המרוצה משה רבו עליו השלום, כשהקדימה נעשה ונשמע.
ואלה הבגדים אשר תלביש א"ע ( את עצמה ) בגדי כבוד ותפארת ליום טוב ותיקון הנעשה במאורות עליונים על ידי מצוות התלויים במועדים ויום טוב ובגדי שבת. ולקשט את עצמה בכ"ד תכשיטי כלה על ידי מצוות הנעשים בשבת חוץ מהתוספות הנעשה על ידי קרבן מוסף שבת.
ובגדי חול חולין היא לה, לבטל חס ושלום הפסוק והגית בו יומם ולילה. בגדי לבן כמאמר המלך ע"ה, " בכל עת יהיו בגדיך לבנים ", צעיפים וגם רדידים זה מעשה חדודים ופלפולים לחלוקא דרבנן, מטה מותעת זה מטתו של שלמה המלך עליו השלום, ששים גיבורים סביב לה הם ששים מסכתות, ושמונים פלגשים ועלמות הם גופי הלכות אין מספר.
מתנות להחתן הנ"ל : כובע ישועה בראשו שיש בו שער לבן ושחרות ופארה חבוש על ראשה זו תפלין שבראש ותפילתן של ישראל הנעשה כתר בראשו, וחומש מצופה כסף זו חמשה חומשי תורה, ומצופין בפירושים שונים בפרד"ס ולדקדק בהם היטב ולדבר דבר על אופניו
עוד מתנה להחתן " יופיע " טובה ( = בגד עליון משובח ) עם עור של שועלים דהיינו לעשות מעשים טובים של שועלים שדרכיהם להיות משכילים בדרכם וטבעם להיות פונים תמיד אחוריהם, כך דל עובדי השם תמיד דרכיהם להיות משכילים וטבעם להיות פונים כל אחוריהם ביתה.
והחתן הנ"ל התחייב את עצמו ליתן מזונות להכלה מטרוניתא קדישתא שושבינא כל ימי חייהם, הו מזוני רוחני, " לחם אבירים אכל איש ", והן מזוני גשמי " לחם לאכול ובגד ללבוש " בדרך כבוד. בזה ובבא, עד סוף כל הדורות, בלי שום בלי טענות ומענות ובלי עיכוב כלל. שטר שלישי שכר מצוה, ושטר חליצה לחלצה מלוחציה ומכל צרותיה.
והחתונה תהיה במזל טוב בששי בשבת בחודש סיון, שנת שני אלפים וארבע מאות ושמונה וארעים לבריאת העולם, על הוצאות החתן, להוציא קולו וברקים ולפידים בוערים ורקיעים נוטפים כל מיני בשמים.
לשמוח הנישואים והבדחנים, הם מלאכי השרת ידודון ידודון במזמוזי חתן וכלה, והכלי זמר נעימות הגלגלים והשרפים ואפנים בשירה ובזמרה.
ומחמת עידוד וקטט חס ושלום יתנהגו בתקנות צום בעל בכי, בתשובה ומעשים טובים. וקיבלה עליה הכלה לשמוח בכל מיני שירות ותשבחות אחרי קריאת כל הנשכחות, ובעל השמחה ממעונו יסלק לכל אחד ואחד הוצאותיו וחסרונותיו, ישמע חכם ויוסיף לקח ומגדנות ובניסוך היין.
קנס מצד עובר לצד המקיים, דהיינו מצד בני ישראל כאשר מצד החתן בל יפול דבר ארצה. ערב קבלן מצד החתן : כל צבא השמים ושרפים ואופנים וחיות הקודש, לכל שמהן וכנויין וספרין קדישין.
ערב מצד הכלה : צדיקי הדור ותינוקות של בית רבן. והצדדים מחויבים לפצות הערבים, בלי יגיע להם שום נזק וליקוי המאורות חס ושלום.
וקנינא מן החתן והכלה קנין חמשה חומשי תורה ותעודה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, והכל שריר ובריר וקיים.
נאום " השמים ושמי המשמים, עד הראשון.
ונאום : הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, עד השני.
והכהנים והעם עומדים בעזרה פה במקדש מעט כולם יענו ויאמרו מזל טוב, ה' אחד ושמו אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו.
סוף שטר האירוסין.