גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הצוותות לא הורכבו מאנשי מחלקת הקליטה שעבודתם היא הקליטה בארץ. בצוות פעלו אנשי מחלקת העלייה ומחלקת ההתיישבות. גרניקר שהיה בדרך כלל מן המקלים, לא מצא עצה והשתתק. החלטתי אפוא להסתכן ולהתערב. אמרתי כבדרך אגב :
" אומנם הרב יותר בוגר מהגיל המותר. אבל בתקנות המיון הוגבל הגיל רק מטעמים פיסיים, לצורך ההתיישבות בארץ ; אבל הרב ימשיך, לכל הדעות, לשמש רב בעדתו, ועל כך תהיה פרנסתו ".
צוות המיון הרגיש שלא בנוח ואנשיו טענו כי ניתנו הוראות ותפקידים של אנשי הצוות להתנהג לפיהן. ההוראות חוברו בידי עובדי הסוכנות ואולי גם לממשלה הייתה יד בהן. האנשים שקבעו את ההוראות היו קשי לב, לא ידעו או לא התחשבו בתנאים המקומיים ובאורח החיים של יהודי המזרח.
ישבנו בשתיקה, בושים להביט איש בפני רעהו. כיצד נהין להשאיר את העדה בלי רבה, שהיה גם המורה המלמד את הילדים בבית הספר העלוב, ואיך נעז להשאיר רב בישראל עם משפחתו שאיבד בגלות המרה ? ואז, לאחר השתיקה המביכה, הרים ידידי מן " החלוץ " בפולין את ראשו ומלמל : " נו, נוותר במקרה זה ".
הוקל לכולנו, אולם עד היום אני משוכנע שהייתה זאת רק התחשבו אישית בי…….
עבודת המיון נמשכה, אך לי כבר לא היה עניין בה. ידעתי שלא אוכל להתערב בכל מקרה ולא אוכל לתקן את כל עיוותי הסלקציה. והלא אותו מקרה אירע לעיני בצוות אחד בלבד, והרי פעלו צוותות רבים ואיך אוכל לקחת חלק בכולם ?
יצאתי לטייל בכפר, והנה באחד המורדות הנוחים אשר שימש מקום מפגש לתושבים ראיתי דבר שאת פשרו לא תפסתי. במעגל ישבו עשרות גברים ונשים שוחחו בלחש איש עם רעהו. ביניהם, על האדמה המאובקת, שכב אישה מבוגרת עטופה בבגדים רחבים, פניה מכוסים בחלקם הגדול, והיא מתייפחת חרש, פולטת מלים בודדות בתוך בכייה העצור.
מדי פעם אימצה את ידיה אל גופה וברוב צער גלגלה את עצמה באבק. סברת לתומי שהיא חולה נכפה, אולם הוסבר לי שהיא מתגוררת עם משפחת בתה הנשואה, הבעל המבוגר ומספר בני המשפחה גדול מן המותר לפי תקנון העלייה, והיא אינה נכללת ברשימה……
מה אנו עושים ? חשבתי. רוב בני הכפר יעלו, וישאירו בו רק הנמושות, הזקנים, החולים והנכים. הם יתפזרו וודאי הגטאות מרוקו אצל קרוביהם, ואישה זו הזקנה הבודדה, תיאלץ לחפש קורת גג ופת לחם.
הרי זה ממש רצח ! ומה תחשוב המשפחה של צוות המיון, על ישראל ועל העם היהודי, שהביאוה לנטישת האם ? ומה יחשבו עלינו, על האשכנזים, הבאים להכניס סדרים ולהתקין תקנות.
המיון בכפר נסתיים. נפסלו משפחות אחדות ואנחנו, האורחים, הוזמנו להתכבד בארוחת צהרים. על השולחן הופיעו שתי התרנגולות המרוטות כשהן מבושלות. הוגשו פיתות וגם משקה חריף – ערק. בעת הארוחה נשמעה מעבר הכניסה שירה מוזרה.
מקהלת נשים עמדה שם ופרטה באצבעות על השפתיים. הצלילים היו משונים. מעודי לא שמעתי קולות כאלה. יצאתי החוצה והנשים התביישו במקצת, אבל המשיכו ביתר עוז. סיום הסלקציה עבר, ומי שקיבל אישור, יעלה, אם ירצה השם, אם לא יחול קיצוץ נוסף בממדי העלייה.
הערב ירד כאשר עמדנו לצאת את הכפר. לפני שנכנסנו למכונית הסתכלתי סביב ; אור לא נראה, גם הבתים לא נראו. הכפר היה שטוח כאדמת מישור. רק על אחד הגגות הנמוכים הבחנתי בדמות גבוהה. היה זה אחד מערביי הכפר שיצא להסתכל סביבו לפני רדת השמש.
בשעה מאוחרת הגענו עייפים למרקש. ויתרנו על ארוחת הערב ובהדרכתו של גרניקר הלכנו לבית מלון שבכיכר המרכזית, לא הרחק מהמסעדה " פראנס " שלא מזמן נזרקה לידה פצצה והיו קורבנות. המלון " טזי " נהל על ידי גברת צרפתיה בעלת " עבר " עשיר.
המשרת שהולכנו לחדרים השה שמן מאוד, לבוש לבן, ודמה לסריס. המלון היה נקי כביכול, אך הצחנה האיומה מבתי השימוש שלמטה הגיעה עד לקומה השנייה והדירה שינה מעינינו.
בבוקר, לאחר הקפה והלחמנייה הצרפתית, יצאנו שוב לדרך. הפעם בכיוון אחר, אל הכפר זרקטין 50-60 קילומטר ממרקש. הכפר עני, לא ראיתי בו שום בית ולא כניסה למקום מגורים. לא נמצא בו מקום להקביל את פנינו, את האורחים הכבודים.
מתחת לכיפת השמים ניצב שולחן ארוך מעץ שהתפוקק מרוב ימים, מכוסה שכבה עבה של לכלוך ואבק. ליד השולחן הזה נעשתה עבודת המיון, כמו אתמול, והפעם בפחות פסילות.האנשים כאן נראו חזקים יותר, שזופים ויפים יורת. המארח שלנו, אחד מחברי ועד הקהילה המקומית, בעל מכנסיים קצרים, זועות מגולות, לבוש בלויים אך בעל הדרת כבוד עצומה.
מבנה גופו מפותח, פניו אמיצים ועטורים זקנקן קצר, ממש לוחם עברי קדום. לאחר פעולות המיון הוגשה לנו ארוחת צהרים. כאן לא היה זכר לתרנגולות. בקערה הוגשו לנו עשרות ביצים מבושלות ברמץ לוהט. הן היו חמות מאוד וקשות כאבנים.
הפיתות נאפו זה מקרוב והוגשו לנו כשפיסות פחת עץ חרוך דבוקות בהן. המארח ניגש אל כל אחד מאתנו ושפך לפניו, על גבי השולחן, מלח אפור וגבישי ובירך אותנו לתיאבון.
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
Lucienne Saada
UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
Dans les societes juives et musulmanes d'Afrique du Nord on ren- contre des usages de poesies chantees rapportant des faits historiques globa'lement denomes par les mots de contes ou de gestes; on en a denombre quelques lines qui sont: la geste de la conquete de 1'Ifriqya dont il existe au moins une version en Tunisie, une geste de la Kahena1 que Ton peut localiser en Algerie, des variantes de la geste hilalienne en nombre impressionnant et non encore calcule et enfin une geste du Joseph biblique que j'ai recueillie a Djerba dans le quartier le plus ancien, celui de Hara Seghira
Kahena: Ce prenom est aujourd'hui interdit en Algerie pour les filles.
Joseph biblique: Dans le milieu musulman et ibadite de Ghardaya, ce prenom masculin n'est pas donne volontiers aux garcons, le Joseph biblique ayant eu de gros problemes
La geste des Banu Hilal, la seule que j'ai etudiee est contenue dans un texte poetique tantot ecrit, tantot oral aux multiples variantes et connu de tout le monde arabe depuis les Emirats jusqu'aux confins occidentaux du Maroc. Le fait que ce texte etait deja, du temps d'Ibn Khaldoun, chante dans les campements d'Ifriqya, incite a croire qu'il avait ete fixe voila au moins six cents ans; il rapporte pratiques et proces d'une quinzaine d'annees de vie sociale stricte, dense et agitee, vue a travers un voyage oriente; lorsqu'on dit que ce texte est connu, on peut preciser qu'il 1'est avec reserve, reticence voire mefiance et sans conviction; pour ceux qui n'ont pas eu a faire exister ce docu- ment, la geste est, comme dit Braudel, le fait divers qui ne fait pas de bruit; en effet, sous une couverture litteraire, le texte cense rapporter des evenements du Haut Moyen-Age et maintenu au cours des siecles comme genre litteraire, a tout de meme charriee faits politiques et in formations sur les relations humaines.
On verra le rapport que cette chanson de geste entretient avec les choses et les gens des marches sahariennes et non sahariennes et le lieu des traces de Hilaliens Juifs subsistant de nos jours; neanmoins, l'evenement accepte et classe demeure presque ignore.
Comment est-on arrive a 1'ouverture de cette problematique simple en prise directe avec les "structures totalisantes du sens"? D'abord en multipliant le nombre des variantes puis en reflechissant sur les faits mal expliques ou lacunaires, en se laissant interpeler par un texte dont les acteurs ant une grande "surface sociale", en effectuant un va et vient entre les deux "tandems", observation et langage oral, observation et langage ecrit, en bousculant les idees recues, en inver- sant les images toutes faites, enfin en deplacant son propre regard, de sorte que l'on a ete amene a chercher une "typologie des pratiquessignifiantes" de la civilisation decrite par la geste; de plus, des travaux d'approche sur le geste, 1'euphemisme, les proverbes, et d'autres litte- ratures marginalisees comme celle du bon usage dans la langue arabe, devaient conduire, face au texte complexe de la geste, a etudier son rapport avec l'histoire et a la considerer comme objet d'archive; enfin "l'illusion de la transparence quotidienne" fonde en quelque sorte la ideologie a travers un texte qui, dans une forme narrative lyrique et polemique est a la fois une communication et une pratique.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
بارك الله في الذار الوسيعه والمره المطيعه والفرس السريعه
בארכ אללה פי(אל)דאר (א)לוסיעה ו(א)למרה(א)למֻטיעה ו(א)לפרם(אל)סריעה.
יברך אלוהים את הבית המרווח, את האשה הציתנית ואת הסוסה המהירה.
שלושה דברים אלה, מניחים את דעתו של הגבר.
الجوز رحمة ولوما بيجيب فحمه
א(ל)ג׳וז רחמֵה ולו מא בג׳יב פחומה.
הבעל הוא חסד גם אם לא יביא לביתו חתיכת פחם.
״הבעל בעל גם אם יביא עדשים לקדרה״(כתובות עה׳ עמי א).
جوزك بعليك وجوزك بوطيك وجوزك على المزبله يرميك
גיוזה בֹעליכּ וג׳וזב בוטיכִּ וג׳וזכּ עלא(א)למזבלה ירמיכִּ
בעלך ירוממך, בעלך ישפילך ובעלך למזבלה ישליכך.
״אין אשה כשרה אלא העושה רצון בעלה ״ (תנא דבי אליהו רבה).
על האשה לכבד את בעלה.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
בית הכנסת העתיק בעזה-מיומס
הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה
אחת המזכרות מהיישוב היהודי באותה תקופה היא שרידי בתי-הכנסת העתיק של הקהילה היהודית בעזה-מיומס, בו נתגלתה רצפת פסיפס גדולה ונאה. הרצפה נתגלתה על חוף-הים, סמוך למזח של נמל עזה. בפסיפס מצויירים בעלי חיים מאפריקה שכולם עטורים מדליונים. בכניסה לאולם המרכזי נתגלתה דמות פורטת בנבל ומקסימה את חיות הפרא. מעליו מופיע באותיות עבריות השם "דויד". בכתובת המרכזית שבפסיפס כתוב ביוונית:
"אנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים, כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר, תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569".
שנת 569 היא לפי הספירה המיותרת של עזה שנקבעה כזכור בימי הנציב גאביניוס. בית-הכנסת נבנה אם כן בשנת 508 או 509 לספירה-הנוצרית – כלומר בשלהי הכיבוש הביזאנטי.
הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה
קשה שלא לראות כאן את חוש ההומור המיוחד של יהודי עזה: הם בנו את אחד מבתי הכנסת הגדולים שנמצאו אי פעם בשטח ארץ-ישראל, דווקא במקום בו קבע קונסטנטינוס שהוא יהיה נקי מיהודים. ולא זאת בלבד, אלא שבכתובת באותו בית-כנסת הם ציינו את השנה לפי הלוח שקבע גאביניוס, מי שהוציא את עזה מידי היהודים, כאילו ביקשו לומר: גאביניוס לא רצה אותנו – ואנחנו פה. קונסטנטינוס ביקש לעקור אותנו מעזה – ואנחנו פה.
בית-הכנסת חרב כנראה בימי הכיבוש הערבי, במאה השביעית, כאשר חרבה עזה-מיומס
גילוי רצפת הפסיפס והפולמוס סביבה
בשנת 1965 חופרים המצרים השולטים ברצועת עזה חפירה להנחת יסודות לבניית קאזינו – ומגלים את רצפת הפסיפס היפהפיה. זמן קצר לאחר מכן פורסם ב"אוריינטליה" – ביטאון הכנסיה האיטלקית – מאמר של האב לקלון ובו הוא כותב:
"לפי ידיעות שהופיעו בעיתונות המצרית גילתה משלחת מחלקת העתיקות שרידי כנסיה מהמאה החמישית בעזה, ביניהם שני פסיפסים יפים". בשני הפסיפסים כתובות ביוונית ובעברית".
כאשר קרא פרופ' מיכאל אבי-יונה, מבכירי הארכיאולוגים בארץ, את הביטאון האיטלקי, קבע מיד: זו אינה כנסיה אלא בית-כנסת. שנתיים אחר-כך, כשרצועת עזה שוחררה בידי צה"ל, יצאו אנשי אגף העתיקות לעזה לחפש את בית-הכנסת. חקירה יסודית של האתר שערך פרופ' אשר עובדיה אישרה את השערתו הראשונית של אבי-יונה: אכן – רצפת בית-כנסת.
כמה גורמים שימשו לאימות ההשערה:
ראשית, דמות של דוד המלך כשמעליה כתב עברי.
שנית – השמות בכתונת הפסיפס הם שמות עבריים מובהקים.
שלישית – בפסיפס מופיעים ציורים רבים של גפן וזית – שני סמלים יהודיים מובהקים.
והפרט האחרון המכריע: מתחם בית הכנסת שנחשף כולו בנוי, כפי שבנויים כל בתי-הכנסת בעולם – כיוון התפילה פונה לכיון ירושלים.
בשנות השמונים, כשהתברר כי הרצפה החשופה לפגעי הטבע החלה להתפורר וליהרס, הוציאו אותה אנשי רשות העתיקות ממקומה, שיפצו אותה, ואחרי שהייתה בתצוגה בנצרים הועברה למוזיאון רוקפלר, שם היא שמורה עד היום.
הפלשתינים, אגב, ניסו לטעון כי מדובר בזיוף ארכיאולוגי ישראלי, תוך התעלמות מהעובדות ההיסטוריות והארכיאולוגיות. הם גם לא עמדו בהתחייבות שקיבלו על שמירת המקום. במסמך שהוכן במערכת הביטחון ביוני 1997 נאמר כי הרשות הפלשתינית מונעת כניסת ישראלים לאתר בית הכנסת העתיק בעזה, בטענה כי הוא סמוך מאד למשרדיו של יאסר ערפאת. "עם זאת לא ידוע לנו על פגיעה באתר עצמו" – נאמר במסמך – "נדגיש כי רצפת הפסיפס של בית-הכנסת הועתקה לנצרים לפני מספר שנים".
בפברואר 1999 פרסם ביטאון הרשות-הפלשתינית גאלחיאת אל-ג'דידה" מאמר תחת הכותרת "תושבים מספרים על גניבת העתיקות בימי הכיבוש", ובו נכתב בין היתר:
"עבדאללה חיג'אזי, סגן עוזר שר התיירות והארכיאולוגיה, מציין כי רצפת הפסיפס שנתגלתה בעזה זויפה בידי הישראלים לאחר שנגנבה למוזיאון בתוך 'הקו הירוק'.
הוא הוסיף כי למרבה המזל אהד מאוהבי הארכיאולוגיה בעזה צילם אותה לפני גניבתה ותיעד אותה. הוא שלח את הכתובות שעליה לתרגום לגורמים שונים.
"הוא ממשיך ואומר כי הישראלים כתבו מחדש את הכתובת המצויה על הרצפה, כדי להוכיח כי האתר הזה הוא של בית-כנסת יהודי עתיק, אלא שהכתובת המקורית המתועדת במשרד התיירות לא מוכיחה זאת. הוא ציין כי זה מוכיח בצורה חותכת את המטרה הישראלית בפעולות הגניבה, ההרס והזיוף".
בינואר 2004 פורסם באלחיאת אלג'דידה מאמר תחת הכותרת "הפסיפסים של רצועת עזה" מאת סחר ג'מאל אלריס (בתרגום מכון המחקר "מבט לתקשורת פלשתינית").
…"כבר כתבתי במאמר קודם אודות אזור תל-בטשאן, נמל מיומא, וכנסיית איזיס הממוקמת סמוך לנמל עזה, ואודות ההרס ושינוי העובדות ההיסטוריות שביצעו היהודים באתרים אלו על מנת להוכיח שזהו בית כנסת. בספרו של המרצה סלים אלמביד הוכח הזיוף שבאמירותיהם ובטענות השווא שלהם.
"כבר כתבתי בעצמי בעבר על המסעות המאורגנים של הישראלים לאזור הזה, על מנת לערוך בו את תפילותיהם. הרגשתי שהם עוד יסתלקו כאשר הם הקימו שם את אוהליהם על מנת לעקור את הפסיפס של הכנסייה הזו, תחת הגנת המשוריינים. אך כאשר הם עקרו אותו (את הפסיפס) היה להם חופש לבוא אליו ולעשות בו ככל העולה על רוחם."".
עובדה מפתיעה הקשורה ברצפה היא גילויין של שלוש רצפות פסיפס דומות לה להפליא בצפון הנגב.
האחת – בחורבת מעון שליד קיבוץ נירים, אף היא רצפה של בית-כנסת;
אחת נמצאה ב"חרבת שלאלה" שבנחל-הבשור ע"י הצבא האוסטרלי ששהה באזור במלחמת העולם הראשונה והיא רצפה של כנסיה (זו הועברה לאוסטרליה והיא מוצגת כיום במוזיאון במלבורן).
בשנת תשנ"א, 1991, התגלתה רצפה נוספת של כנסיה באותו סגנון באזור קיבוץ בארי, באתר ששמו היווני ברוסמא. הרצפה כוסתה בעפר כדי שלא תיפגע.
כיצד ייתכן שבתי-כנסת כמו מעון ועזה, וכנסיות כמו שלאלה וברוסמא, יהיו בעלי רצפות פסיפס כמעט זהות?
התשובה נעוצה כנראה באותם אמנים שישבו בעיר עזה, שהיו בעלי מה שניתן לכנות "מפעל לייצור פסיפסים" וביצעו עבודה לפי הזמנה. הזמנות הם קיבלו, מסתבר, גם מהיהודים וגם מהנוצרים
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
בסוף התקופה הביזנטית היו יישובים יהודיים חקלאיים בסביבות עזה. במאה ה- 8 נמנה ר' משה העזתי עם אנשי המסורה בא"י. במאה ה – 11 עמד בראש הקהילה בעזה ר' ישועה ברבי נתן, מצאצאי נשיאים וראשי הגולה. ר' אפרים בן שמריה העזתי היה מנהיג הירושלמיים שבמצרים . היישוב בעזה נתדלדל וקם מחדש במאה ה- 15 ר' עובדיה מברטנורו מצא בה כ- 70 משפחות יהודיות.
במאה ה- 15
במאה ה- 15 מבקר בעזה יהודי ושמו ר' משולם מוולטורה. ר' משולם בן מנחם מוולטרה היה בן למשפחת יהודים עשירים באיטליה, שעסקו בעסקי בנק בכמה ערים באיטליה, ובעיקר בפירנצה. משולם הגיע לארץ-ישראל כדי לקיים נדר שנדר בעת צרה. לארץ הגיע דרך מצרים ומשם בשיירה דרך מדבר סיני. אחד עשר יום ארך המסע הזה, שבסיומו הגיע לעזה. מעזה הלך לחברון ומשם עלה לירושלים, אליה הגיע ב29 ביולי 1481. את יומן הנסיעות רשם משולם תוך כדי מסע. כיהודי הקפיד לתאר בפרוטרוט את הישוב היהודי שבכל מקום, ורשם את מספר היהודים ומנהגיהם. בזכות מנהגו זה נשפך אור מיוחד על הקהילה היהודית בעזה באותה תקופה.
וכך מתאר ר' משולם את עזה:
"עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה, ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. בעזה יש כמו נ' (חמישים) בעלי בתים, בעלי מלאכות וגם בהם נכבדים. ויש להם בית-כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים, וכבר התחילו לעשות היין חדש. וכבדו אותי ביותר ובפרט ר' משה ב"ר יהודה ספרדי, והוא כבד-פה מעט, ור' מאיר ספרדי צורף. והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה': ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה".
משולם מוולטורא מזכיר כבדרך אגב את בית-הכנסת של יהודי עזה, ואת "ראש היודייקה" – התל. השכונה הגבוהה בעזה היא זו שהערבים קוראים לה עד היום "חארת אל-יהוד" – שכונת היהודים.
בנקודה הגבוהה ביותר של העיר ניצבת כנסיה יוונית-קתולית. כנסיה זו מעניינת בשל כיוון התפילה המשונה שלה – הפתח במזרח, וכיוון התפילה למערב – תופעה נדירה בארץ ובעולם: הסיבה: כנסיה זו, עומדת על שרידי בית-הכנסת העתיק שהיה כאן מהמאה ה- 15 ועד המאה
ה- 19, שכיוון תפילתו היה, כמקובל בבתי-כנסת, לכיוון ירושלים. בחצר הכנסייה נתגלו לפני שנים מספר שברים של סורגים קדומים עשויים שיש.
על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית האומרת:
"לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש".
על שבר שני בצורת עמוד, שנתגלה בידי יהודי עזה לפני כמאה שנה, חקוקות המלים:
"המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים".
יצחק בן צבי יספר לימים על אחריתו של עמוד זה: צבי הירשפלד מרוחמה שמע על קיומו של העמוד וביקש מהכמרים לקנותו. הללו סירבו תחילה, ורק אחרי התערבות הקונסול האנגלי ניאותו למכרו בשני לא"י. הירשפלד הביאו לרוחמה, ומשם לראשון לציון. אלא שאז אירע לפתע אסון: הירשפלד מת באופן פתאומי, ובני משפחתו החליטו לקבוע את העמוד על קברו. הוא מוצב על קברו של הירשפלד בבית-הקברות של ראשון לציון עד היום.
על שבר שלישי נמצאו חקוקים מנורת שבעת הקנים ולידה שופר ולולב.
העיר עזה, שהוקמה מחדש במאה ה- 12 בידי המלך הצלבני באלדווין, נבנתה לפי עדויות אלו על חלק של אותה גבעה אשר עליה השתרעו חרבות עזה הקדומה. שם גם עמד בית-הכנסת של יהודי עזה.
במאה ה- 16-17
במאה ה- 16 היה בעזה בי"ד וישיבה, ויהודי עזה נהגו להפריש תרומות ומעשרות כבא"י.
אחת הדמויות המפורסמות מקרב יהודי עזה הוא ר' ישראל נג'ארה. בתחילת המאה ה- 17 נתמונה לרב הראשי של יהודי עזה. עוד בשבתו בצפת חיבר ר' ישראל ספר פיוטים בשם "זמירות ישראל". המפורסם בין פיוטיו הוא הפזמון "יה ריבון עולם" המושר עד היום הזה בכל שולחן ליל שבת בקהילות אשכנז וספרד גם יחד. חמש שנים בסך הכל ישב ר' ישראל נג'ארה על כס הרבנות בעזה, עד פטירתו בשנת שפ"ה, 1625. הוא נקבר בעזה, ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה.
תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה.היישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון.
המצב הזה עתיד להשתנות תוך זמן קצר בעטיו של יהודי עזתי מפורסם אחר, המוציא לעזה שם ולא לטובה. הלא הוא נתן העזתי, שמשו ומשרתו של משיח השקר שבתאי צבי.
בליל חג השבועות שנת ת"כ, 1660, התכנסו יהודי עזה בבית-הכנסת בעיר – ככל הנראה אותו בית-כנסת שהיה במרומו של התל – כשנתן העזתי הכריז בקול על שבתאי צבי: "זהו מושיען של ישראל משיח אלהי יעקב", והציבור כולו קרא לעומתו "יחי מלכנו שבתאי לעולם". מאותו רגע החל גם שבתאי צבי עצמו להאמין שהוא אכן המשיח. עזה הייתה למרכז שבתאי.
גם לאחר ששבתאי צבי עצמו התאסלם עוד ניסה נתן העזתי להוכיח את אמיתות משיחיותו של שבתאי. אך הוא כבר היה דמות נלעגת, וסופו שמת בנכר, על אדמת יוגוסלביה, עזוב ונשכח.
הפרשה גרמה כידוע פילוג עמוק בעם ישראל – וגם הסבה נזק כבד ליישוב היהודי בעזה. הקהילה היהודית שפרחה כל כך – רוחנית וכלכלית – בתחילת אותה מאה, ירדה בסוף אותה מאה לבירא עמיקתא.
התאוששות הקהילה במאה ה- 18
אלא שהקהילה היהודית התאוששה כעבור זמן לא רב. עדות לכך אנו מוצאים בספר מסעותיו של החיד"א – חיים יוסף דוד אזולאי – שהגיע לעזה בחודש שבט תקי"ג, 1753, בדרכו מחברון למצרים. החיד"א מספר כיצד נאלץ להמתין בעזה חמישים יום, עד שמצא שיירה ההולכת למצרים. מעדותו על שמחתו שזכה להימצא ב"שבת זכור" בעזה, אפשר ללמוד כי במקום היה מנין יהודי – ומן הסתם גם בית-כנסת – ועל-כך הייתה שמחתו. עדויות נוספות מאותה תקופה מלמדות, שבעזה הייתה באותה עת קהילה יהודית משמעותית. אך גם תקופה טובה זו בתולדות יהודי עזה לא ארכה – והפעם לא בגלל גורם פנימי אלא חיצוני – מסע הכיבוש הכושל של נפוליון, שהביא לעזיבת כל יהודי עזה.
כיבוש אברהים פאשה בשנת 1831
בשנת תקצ"א, 1831, כובש את ארץ ישראל השליט המצרי אברהים באשה (פחה) ושולט עליה 9 שנים. בשנת 1835 ציווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת שבראש התל, ולבנות באבניו מצודה בעיר מג'דל, היא אשקלון של היום. שרידי הקהילה היהודית של עזה שהתגוררו בחברון – ובראשם משפחת קאשטיל – חשו לעיר, לקחו עמם את הדלתות המקושטות של בית-הכנסת, ושבו לחברון, שם הוצבו הדלתות בבית-כנסת "אברהם אבינו". בתמונות של ביכנ"ס זה מלפני שנת תרפ"ט נראות הדלתות ניצבות בפתח בית-הכנסת.
יחיאל בריל, עורך עיתון "הלבנון" – העיתון העברי הראשון בארץ ישראל – ביקר בעזה בשנת תרמ"ג 1883, שנה אחר חידוש נוסף של היישוב היהודי בעזה.
במאמר שפרסם בעיתונו הוא כותב:
"בעברי ברחובות העיר עברתי ברחוב אחד הנקרא 'חארת אל יהוד' (רחוב היהודים) הכרתי על מזוזות פתחי הבתים המקום אשר מזוזה הייתה קבועה בו. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ"ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין
האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן שיש כעין עמוד, וחקוקה עליה המילות האלה: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים".
זהו אותו עמוד העומד על קברו של הירשפלד בראשון לציון. זו אותה הכנסייה הקתולית של עזה העומדת על חורבות בית-הכנסת עד היום.
בפרעות שפרעו ערביי הארץ ביהודים בשנת תרפ"ט, נשרף בית-הכנסת אברהם אבינו ונחרב כליל. דלתות העץ היפהפיות נעלמו, ולא ברור אם נשרפו או נשדדו. מכל מקום זכר לא נותר מהן.
חידוש הישוב היהודי בעזה 1886
בשנת תרמ"ו, 1886, הגיע גרעין של יהודים לעזה, להקים בה יישוב יהודי חדש. בשנת תרמ"ז, סוף שנת 1886, כבר היו בעזה למעלה מ- 30 משפחות.
המשפחות היהודיות בעזה גרו בבתים שכורים. כל משפחה שמרה חדר מרוהט לאורחים יהודים עוברי אורח, כיוון שבאותם ימים יהודים שנסעו למצרים הצטרכו ללון בעזה בדרכם. בתי מלון ומסעדות כשרות לא היו בנמצא, ומקובל היה שהאורח מגיע לבית-כנסת ושם דאגו לו לאירוח אצל אחת המשפחות היהודיות בעיר.
נוסף לכך דאגה כל חמולה שיהיה לה בית-כנסת משלה וכך היו יהודי עזה, שהיו דתיים מאוד, מתפללים בשבת בשלושה בתי-כנסת.
גירוש היהודים במלחמת העולם הראשונה – 1917
בחודש מרס 1917 , במלחמת העולם הראשונה, כשהלכה החזית והתקרבה לעזה, גירשו התורכים מהעיר את כל תושביה, יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד. וכך מתאר זאת סופר המושבות משה סמילנסקי בספרו "זיכרונות":
"גם אי אלו משפחות יהודים היו בעזה. עוד מתחילת המלחמה נפוצו זה בכה וזה בכה. ורק שלוש משפחות נשארו עד לגירוש. האחד מהם לא שכח מסורת אבותיו: את רכושו לא יכול להציל, אבל שלושה ספרי-תורה הציל עמו מתוך המהפכה".
אחרי המלחמה היהודים חזרו לעירם, אולם בפרעות תרפ"ט חרבה גם הקהילה היהודית בעזה. כל תושביה הוברחו מהעיר מאימת הפורעים הערבים. למרבה הנס, ובעזרת משפחה ערביה מנכבדי עזה, אף לא אחר מתושביה נפגע בפרעות.
התיישבות יהודית בעזה אחרי מלחמת ששת הימים ועקירתה
לאחר מלחמת ששת הימים שבו והוקמו ישובים יהודיים בעזה. פירוט הישובים – ראה בערך "גוש קטיף".
ההתישבות היהודית בעזה נעקרה על פי החלטת ממשלת ישראל בפעולה צבאית שהחלה בתשעה באב תשס"ה – 2005.
סיום המאמר מאתר דעת
רבי ישראל נג'ארה
שטר הכתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל.
בששי בשבת ששה ימים לחודש ניסן שנת שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה לבריאת העולם, למנין שאנו מונין כאן מעמד הר סיני, אך שה"ה הבחור כארזים בחירו של עולם התחתון הוא מלך מלכי המכים הקב"ה, אמר להדא בתולתא כנסת ישראל בת גדולי יוחסין בתו של אברהם אבינו :
הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, שתקבלו עליכם תורת משה – זו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואנא אפלח כמש"ה " וארחצך במים ", ואוקיר שתהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואיזון ואפרנס יתיכי ואתן ליכי הן מזוני רוחני והן מזונות גשמי איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.
כי בני מלכי המה מלכות דוד ושלמה, כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא. כל קבל עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה למפלח קדימהון ולמוקר יתהון קדם כל בני עלמא, כמו שאמר הכתוב " ולתתך עליון על כל גויי הארץ ולהיותך עם קדוש ".
ועתידה ירושלים שמגעת עד דמשק, ולפרנס יתהון בכל מיני פרנסה הן בחול והן בשבת ובים הששי לתת להם לחם משנה איש לפי אכלו. ויהיבנא ליכי מוהר בתולייתו – כי היא בתולה ואיש לא ידעה – כסף וזוין הם אלף עולמות דכיספין שעתידה לירשה מבית בעלה מאתן ומאתיים לנוטרים את פריו דחזי ליכי מדאורייתא ומזוני כסותייכי וסיפקייכי הם שאר כסות ועונה.
שאר אלו מזונות כסות הוא חלוקא דרבנן הנעשים מתורה ומצוות טעונה זה עונתן של תלמידי חכמים סוד כלת משה, כמו שאמר הכתוב " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ". ומיעל לותייכי כאורח כל ארעא, וחייב להכניסם לארץ זבת חלב ודבש.
ואם תשתבאי אפרקינך ואותבניך לי לאנתי. וה"ה חתן דנן התחייב את עצמו למיפרק לה לכנסת ישראל מן גלותא ולא להינחם שם ביני עממיא, כמש"ה " על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון " " כה אמר ה' אלהים הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מינקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ", ולחלצה מכל צרה וצוקה.
וכל ימי מיגר ארמולתך את תהא יתבא בביתא ומתזנא מנכסי, להשפיע לה כל מיני שפע משבע מדת הלח ומתרין מזלין " נוצר " ו " נקה " דרך צנורות הקדושים, ומשם יגיע השפע עלינו עם ברכות והצלחה בכל מעשה ידינו בלי שום עיכוב כלל.
ובנין דיכרין דיהוו ליבי מנאי, איגון ירתין כסף כתובתיך יתר על חלקהון, בסוד הכתוב " הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ", " ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשלו ", שהם יקבלו כל השפע וכל השפעות טובות כמו שאמר הכתוב " ואכלתם לחמכם לשובע ".
ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב, וכל האומות יקבלו רק מתמצית ארץ ישראל. ובנן נוקבין דיהוון ליכי מנאי יהוון יתבן בביתם ומתזנן מנכסי עד דתנסבו לגוברין. הכל קבל עליו חתן דנן למיהב לה לכנסת ישראל אפילו בימי מיגר אלמנותה.
וצביאת בתולתא דא והוית לי לאנתו ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אביה. מצוות מילה ופריעה ומסירת נפש על קדושת השם יתברך, לשמור ולעשות ולקיים את תורתו, בין בכסף בין בזהב – ללמוד תורתו הנחמדים מזהב ומפז רב, בין בתכשיטין – לקשט את התורה בפירושים שונים ובפרד"ס, שבזה מתקשטת הכלה העליונה בכ"ד קישוטין שתוכל למיעל לחופה במאני דלבושא.
הם המעשים טובים שמהם נעשים חלוקא דרבנן ויש עליה על ידן לכל ד' עולמות אבי"ע. בשימושי דירה בסוד בכתוב " ועש לי מקדש ושנתי בתוכם ", ושלא יזוז מאתנו, הנה זה עומד אחר כלתו לשמוע קול תפילתנו כשאנו קוראים שמע ישראל.
ובשימושי דערסא, הם עבודת הקרבנות בבית המקדש, להיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן. הכל קיבל עליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, חתן דנן במאה זקוקין כסף צרוף, הם מאה ברכות שישראל מברכים להקדוש ברוך הוא בכל יום ויום, ונותנים בזה ומוסיפים כוח וגבורה במליא של מעלה.
וצבי הקב"ה חתן דנן והוסיף לה מן דליה עוד מאה זקוקים כסף צרוף אחרים כנגדן, הם סוד מיין דוכרין שיורדין מלמעלה כנגדן מכל עשר ספירות, שכל אחד כלול מעשר, סך הכל מאתיים כסף צרוף, הוא שפע היורדת בכל יום אחר תפילת הבוקר, כמו שאמר הכתוב " ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה "
וכך אמר חתן דנן : אחריות שטר כתובתא דא, היא התורה הקדושה שכתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, היא אחראית לשלם לה לכנסת ישראל שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא. נדוניא דין, הם שני צנתרא דדהבא, נעשה ונשמע, וקבלת עול מלכות שמים ותרי"ג מצוות.
דא, הם תוספת קרבן מוסף שבת ויום טוב ועניית איש"ר שמוסיפין בזה כוח בפמליא של מעלה, בסוד בכתוב " תנו עוז " – קבילת עלי ועל ירתי בתראי, הם צדיקי הדור שיורשים ירושת אביהם שבשמים, ןהתפרע מכל שפר אר"נ נכסין הם אוצרות שפע עליונה ת' אלף אלפין עולמות דכסיפין דחתימין בעזקא דכיא וש"ע נהורין המתגלין באריך ושפי י"ג תקוני דיקנא ותשעה תיקוני זאת אומרת שלוש מאות ועשר עולמות הגניזין תחות כרסיאקדישא שעתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק.
ש"י עולמות ורב טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא ושפע ז' רקיעים שהם : וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות – שבו צדק, ומשפט וצדקה, גנזי חיים, וגנזי שלום וגנזי ברכה.
טקניינין דאית ליה תחות טל שמיא הם ז' אוצרות וארץ חיים, הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם דקנאי, הם קנין שמים וארץ. ודעתיד אמא למקנא, אלין ג' אלף דרין דזמין קב"ה לאתבא רוחיה ליה ולשירה ביה.
נכסים דאית לון אחריות, הם ארץ אבותינו, ודלית לון אחריות, הם ארצות שאר העמים, כי הם כמטלטלי דמיא – כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא.
אפילו כל ד' עולמות אבי"ע הם ערבאין לפרוע שטר כתובתא דא, הם תוספת ארץ קני קנזיני וקדמוני. ואפילו מלימא דעל כתפאי, מג"ע בי"ע. מן יומא דנן ולעלם. ואחריות שטר כתובתא דא וכו… וקיבל עליו חתן דנן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כאחריות וחומר כל שטרי כתובות ותוספות דנהגין בבנות ישראל, העשוין כתיקון חז"ל.
כאשר תקונין הנעשים על ידיו בעולמות העליונים, דלא דאסמכתא ודלא כטופסי שטרא.
וקנינא מניה קנין שמים וארץ למרת בתולת ישראל בת נדיב עמים ויוחסי ארץ מלכות דוד ושלמה על כל הא דכתב ומפורש לעיל, קיבל עליו לפרנס כנסת ישראל בפרנסה טובה בלי שום הפסק ןבלי שום מניעה בעולם, הן פרנסה רוחני והן פרנסה גשמי, בהרחבה גדולה, במנא דכשר למקניא ביה – היא התורה הקדושה, שהיא כלי אומנותו, ועל פי שני עדים כשרים – הם שמים וארץ, שנאמר " ואעידה בם את השמים ואת הארץ " – והכל שריר וקיים לעד, אמן.
מזל טוב לכל ישראל עד עולם. ועתה כתבו לכת את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
Samy El Maghribi et l'orchestre d'Oujda
ש"ס דליטא – יעקב לופו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".
לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.
עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות
הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.
ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.
פתח דבר
ראשיתו של ספר זה ומקורו בעבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת פאריז 10 (סורבון). שורשיו נעוצים בשאלה שסיקרנה אותי שנים רבות: מדוע בני תורה ממרוקו מתלבשים כחרדים אשכנזים ואורחות חייהם דומים לאלה של יהדות מזרח אירופה. מקובל להניח כי הסיבה לכך היא שבני מרוקו אלה התחנכו בישיבות החרדיות האשכנזיות במדינת ישראל.
אם אלה פני הדברים עולה אפוא השאלה מדוע אותה תופעה עצמה קיימת בצרפת, בה אלפי בני תורה ממוצא ספרדי/מזרחי, בעיקר יוצאי מרוקו, נראים כאשכנזים ומתנהגים כמותם. שהרי אלה לא עלו לארץ ולא התחנכו בישיבות האשכנזיות המתנהלות בה.
סקרנות זו היא שהניעה אותי לחקור את שורשי התופעה. מוקד הספר אינו בש״ס, אלא בתהליך ההיסטורי ובנסיבות החברתיות והתרבותיות בהן עוצבו והתפתחו בני תורה ספרדים/מזרחים כבני תורה ליטאים, בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו ולאחר מכן במדינת ישראל. הציבור הרחב בישראל ובתפוצות מזהה את בני התורה הספרדים/ליטאים כגרעין הקשה ועמוד השדרה של ש׳׳ס.
בש״ס קיימים רבדים שונים וקבוצות שונות. הגרעין החרדי מהווה בה רובד חברתי ותרבותי גדול, אולם אנו מוצאים חרדים ממוצא מזרחי גם במפלגות חרדיות אחרות. רובד זה מתעצב כבר כמאה שנים והוא הולך וגדל ללא הרף. החרדים ממוצא ספרדי/מזרחי קנו לעצמם אחיזה בחברה החרדית, בעולם הישיבות ובמערכת הפוליטית של מדינת ישראל ויש להם פזורה בקהילה היהודית בצרפת, קנדה, ארצות־ הברית ובדרום אמריקה.
הספר מאתר את שורשי התופעה מבחינה היסטורית באירועים שהתרחשו במרוקו כבר בתחילת המאה העשרים, ובהשפעת השואה על היווצרותו והתגבשותו של רובד זה. למרות שהשואה לא נגעה ביהודי מרוקו באופן ישיר היתה לה השפעה מכרעת על עיצוב דמותו של בן התורה הספרדי/מזרחי כבן תורה ליטאי.
הנראטיב ההיסטורי שמתאר את המטמורפוזה שחוו בני תורה אלו, מסביר לקורא אחת מן התופעות החברתיות התרבותיות והפוליטיות העכשוויות שלא הובהרו עד כה על ידי מדעי החברה והתקשורת.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE
DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Krhdya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite 
les chercheurs à suivre son exemple
Pour ne pas laisser passer cette occasion, je signale que les juifs de Safi avaient une presence importante dans les biens immobiliers de la ville, presence sans pareille dans les autres villes du pays. Les anciens de Safi le savent bien qui racontent encore leurs nouvelles. J'ai trouve cette verite :dans la suspension des travaux par les autorites sur certains terrains de la Chaaba et pres des tombeaux des Saints Moughitine apres que leurs vrais proprietaires se furent manifestes: ce sont des juifs de Safi qui se sont opposes a l'atteinte de leur propriete.
par la lecture de documents de justice qui indiquent que certains juifs de Safi possedaient de vastes terrains a l'est de la ville, englobant leur cimetiere, les terrains voisins, y compris celui occupe par l'Ecole Ghiati qui, a l'origine, avait ete une ecole hebraique, construite par l'Alliance Israelite Universelle. Ces terrains s'etendaient jusqu'a Dar Al Baroud.
par leur possession de beaucoup de maisons dans les differents quartiers de la ville – et plus specialement dans 1'ancienne medina -, qui etaient louees a des musulmans ou a des juifs sans distinction. Parmi ces proprietes, un immeuble de la rue du R'bat, connu encore sous le nom de « Dar Murciano », juif originaire de Murcie, en Andalousie
par l'etude des archives de la Conservation Fonciere ou j'ai releve le nom de families et d'individus juifs qui etaient proprietaires de nombreux irmmeubles. Parmi ceux-ci, la famille Levy et ses enfants : David Levy (ne en 1912 ) et Albert Levy (ne en 1914 ), et le plus connu des propretaires, Israel Benayer, ne en 1902, qui possedait un lotissement tres vaste, appele « Benslimane », sis au Plateau et consistant en plusieurs lots – sa superficie totale etait de 5200 m2 et sur l'Avenue Mohammed V, un autre terrain de 1439 m2.
Cette coexistence et ce travail commun des juifs et des musulmans ont tisse en ville et dans les campagnes des relations sociales interferentes et complexes qui les ont reuni en une societe d'interets unie et harmonieuse, malgre les differences de confessions et de traditions. Cette communion a revetu plusieurs aspects dont nous choisissons :
La cohabitation des juifs et des musulmans ne s'est pas arretee au voisinage des logements, mais certaines maisons etaient occupees en commun par des families juives et musulmanes, sans aucune gene ni embarras, le patio etait habite en commun comme la terrasse, sans aucune sensibilite religieuse.
Cette situation, en l'abbsence de mellah dans la ville, faisait que le juif de Safi vivait normalement, loin de toute aversion, rejet ou dissension, gardant sa personnalite et sa fierte parce que, comme tous les juifs du Maroc, il considerait la vie dans le mellah comme une humiliation plus qu'une protection.
Cette cohabitation et ces liens de voisinage et de vie ont cree des amities solides entre les deux communautes, consolidees par la frequentation et les relations, dans des visites reciproques et des entretiens en temps normal et pendant les fetes et les evenements (familiaux). Et de temps en temps, elles debouchaient sur des unions entre des juives et des musulmans parmi les descendants de families respectees et considerees.
Les juifs et les musulmans de Safi etaient tres ouverts dans leurs convictions religieuses, loin de tout chauvinisme ou sectarisme. Certains juifs apprenaient le Coran et assimilaient bon nombre des miracles de ses chapitres.
Des discussions theologiques interessantes entre des – foukaha – (juristes) musulmans et des rabbins juifs se tenaient dans la sereniteet creaient des liens intimes comme ceux qui liaient le rabbin Abraham Siboni avec de nombreux savants musulmans, comme le raconte Hai'm Zafrani dans une anecdote. D'autre part, d'autres recits nous indiquent que plusieurs des habitants musulmans de la ville connaissaient a fond le judai'sme et ses mysteres, ses commandements licites et interdits. La science de l'un des citoyens de Safi en matiere de judai'sme atteignait un point tel que, quand il se rendait a Tanger et se melait aux juifs, on le prenait pour l'un de leurs rabbins. II vecut ainsi longtemps au milieu d'eux avant qu'ils ne se rendissent compte de la realite.
Jusqu'a ces derniers temps, l'administration locale ne permettait guere le libertinage dans les confessions juive ou musulmane.
Un vieillard qui etait mokaddem -chef de quartier – raconte que quand un juif blasphemait au sujet de l'islam, il recevait cent coups de baton sur la plante des pieds et il etait condamne a circuler dans les rues de la ville,criant.
Je demande pardon a Dieu, j'ai insulte la foi d'un musulman, puis il était jete en prison pour une annee entiere.
La meme procedure s'appliquait a tout musulman insultant un juif dans sa foi
Les habitants, juifs et musulmans, se partageaient de nombreuses croyances populaires, et se consacraient a des rites de sorcellerie et de charlatanisme. Leurs epouses visitaient en commun et continuellement les tombeaux des Oulad Ben Zmirro, attribuant a Abraham, a ses freres – Ishaq, Ismai'1 et Youssef – et a leurs enfants enterres pres d'eux, des prodiges et des miracles, et sollicitaient l'exaucement de leurs voeux et la guerison de leurs maladies rebelles. A ce propos, Edmond Doutte et Simon Levy rapportent respectivement l'un et 1'autre des recits narres par des juifs de Safi:
- Le premier raconte qu'un enfant musulman, atteint de la paralysie des membres inferieurs, fut abandonne par sa mere dans le mausolee des Oulad Ben Zmirro. II guerit grace a leur pouvoir mysterieux, et depuis, il acquit la faculte de guerir tout paralytique, juif ou musulman. II etait connu sous le nom de Haj Abdelkader.
Simon Levy a recueilli les elements du second a Safi en 1973 II y est dit qu'un homme paralytique accomplit un sejour de sept jours et sept nuits aupres des tombeaux de Oulad Ben Zmirro. Ces saints le visiterent dans son sommeil et lui demanderent de se lever et de marcher. II ne s'executa point, evoquant son infirmite. lls insisterent. II se leva alors et fit deux pas. Quand il fut sur de sa guerison, il refusa de quitter le mausolee avant d'obtenir un moyen pour gagner sa vie. lls lui remirent a ce moment-la une bouteille contenant de l'eau benite, lui affirmant
Tout malade qui s'adressera a toi, touche-le avec cette eau et il guerira. » Cet homme s'appelait Hachemi Baghough. Levy ajoute qu'il ne soignait que les juifs.
Sa fille herita cependant de son etrange pouvoir et c'est grace a elle, que la mere du narrateur, le juif Leon Mghira, entre autres, fut guerie.
Les musulmans et les juifs de Safi aimaient egalement la musique andalouse et le malhoune. Cela se remarque par le nombre de groupes musicaux de la ville qui etaient mixtes, comptant des instrumentistes virtuoses et des chanteurs des deux communautes; le succes de chanteurs des deux communautes dans ce genre de musique arabe originelle, comme 1'artiste juif, Cohen Saadia, et ses eleves, les musulmans Abdelouahad Lahkim et son frere Abdelkader Lahkim; l'existence de poetes juifs qui se sont distingues aupres de leurs freres musulmans dans de merveilleux poemes de malhoune, tel le fameux « A Sidi, Had Arrasoul », compose par un juif inconnu de Safi.
Les premiers vers chantent:
« A Sidi, ce messager est venu de la !part de ma gazelle.
Je lui ai jure sur toute chose, sur ma foi.
Le bien-aime de mes pensees est venu la nuit
derniere me visiter chez moi.
Mes yeux ont joui de son image et j'ai ranime mon coenr.
Apres mon attachement a lui,gens
Mon aime m'a oublie.
II a oublie la nourriture et l'engagement, la vie commune et l'habitude.
II m'a trahi sans faute (de ma part), m'a abandonne et oublie.
II m'a rentplace par d'antres qui l'ont detourne de moi.
En resume, il vous a ete presente quelques exemples historiques vivants de la presence des juifs dans la ville de Safi et des images evidentes et convaincantes de l'interaction dans les relations qui rattachaient les deux communautes entre elles et qui ont consolide l'entente, la familiarite et la cohabitation des juifs et des musulmans.
Certaines traces de ces relations subsistent encore et ont marque la population de cette ville, dans le temps, dans son caractere, par l'acceptation de l'autre et par l'ouverture a autrui, par le respect des differences, les considerant comme un apport culturel enrichissant.
Cela a place la ville a l'avant-garde des villes marocaines, meritant notre fierte, et en a fait un modele privilegie, montrant les vertus de la culture de tolerance, de coexistence, de cohabitation qui ont marque toutes les periodes de l'histoire ancienne et moderne de la ville. II est necessaire de conserver cette education, actuellement plus qu'en toute autre periode, en ce temps de mondialisation, de communications aisees et vastes, avec toutes leurs intensions et leurs aspects.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Une nouvelle crise se produisit en 1922, lors de l'annonce du depart d'un nombre important de Juifs de Fes, Sefrou et Meknes pour la Palestine britannique. Les autorites s'efforcerent d'entraver le mouvement en exigeant le depot d'une garantie importante afin de financer un eventuel rapatriement.
Le mouvement ne prit jamais de reelle ampleur. Ainsi, le commandant militaire de Meknes, le general Poemyreau, ne tarda pas a rassurer Lyautey:
Certains joumaux ayant annonce des departs assez importants d'Israelites pour la Palestine, notamment a Fes, j'ai I'honneur de vous rendre compte que j'ai fait proceder a une enquete sur les possibilites d'un exode analogue a Meknes. Jusqu'a present, le mouvement s'est reduit a peu de choses. Une douzaine de familles israelites seulemmt, appartenant a la classe pauvre, auraient quitte la ville sans esprit de retour. Aucun Israelite n 'a d'ailleurs manifeste I 'intention de se rendre en Palestine pour y obtenir la naturalisation anglaise el revenir ensuite au Maroc comme sujet anglais.
De fait, le mouvement s'arreta de lui-meme apres que des informations furent parvenues sur l'accueil plutot mitige reserve aux nouveaux venus par les instances du mouvement sioniste, qui privilegiait !'immigration en provenance d'Europe orientale. Beaucoup rebrousserent chemin et revinrent au Maroc, porteurs de recits propres a decourager les eventuels candidats au depart. De fait, entre 1922 et 1947, !'immigration juive en provenance du Maroc se limita a un millier de personnes, et tout fut entrepris pour decourager les activites des differents mouvements sionistes.
Dans sa lutte contre le sionisme, la Residence generate etait assuree du soutien de !'Alliance israelite universelle, dont le journal, Paix et Droit, soulignait en janvier 1923 qu'une amelioration de la condition des Juifs au Maroc etait le plus sur moyen de couper l'herbe sous les pieds du mouvement sioniste. Evoquant les departs de Fes et de Meknes, Paix et Droit notait:
On leur presentait plus la Palestine comme un immense chantier en activite ou la vie est douce et agreable, et qui est dirigee par un gouvernemmt favorable aux interets Israelites. II n 'en fallait pas plus pour determiner des esprits simples a y chercher un refuge et l'amelioration de leur condition presente. Mais, a peine installes, ils purent constater qu 'ils avaient ete victimes d'un decevant mirage. Le comite central de I'Alliance israelite universelle a demande au gouvernemmt de la Republique d examiner avec bienveillance la requete que la communautede Fes avait presentee a M. le president Millerand, et de lever; dans la mesure du possible, les incapacites qui frapppent la population juive et qui ont contribue, dam une large mesure. au depart pour la Palestine d'Israelites «fezziotes ». II a, d'autre part fait connaitre aux representants de l 'Alliance au Maroc, en particulier a Fes, le lamentable sort qui est reserve, etant donne les conjonctures actuelles, aux immigrants qui se rendraient inconsiderement en Palestine, et les a engages a enrayer un mouvement d'exode qui ne peut qu 'etre desastreux pour les malheureux qui cedent a de maladroites ou coupables suggestions.
La Residence pouvait compter sur l'appui de 1'Alliance et opposer une fin de non- recevoir aux hommes politiques frangais partisans d'un assouplissement de la politique envers le sionisme. C'est ainsi que Lyautey repliqua sechement au senateur Anatole de Monzie, gagne' au sionisme par Nahoum Sokolov:
Le sionisme est importation etrangere, recevant ses directives du dehors et servant les interets politiques d'une puissance politique determinee; il peut constituer une doctrine dont I 'importation au Maroc parait peu desirable et qu 'en tout cas le Protectorat frangais n 'a pas a faciliter.
Face a cette situation, la direction sioniste decida de mettre a l'epreuve les autorites frangaises, en envoyant au Maroc des emissaires charges de recolter des fonds. Le premier emissaire, Abraham Elmaleh, avait ete judicieusement choisi. Journaliste et dirigeant de la communaute marocaine de Je'rusalem, il appartenait a une famille illustre, et entret nait d'excellents rapports avec le consul de France a Jerusalem.
Bien que profonde'ment hostile au sionisme, Yahia Zagury, l'inspecteur des institutions israelites, estimait qu'on ne pouvait lui interdire de recolter des fonds pour la Palestine. Agir de la sorte aurait ete ignorer l'attachement sentimental des Juife marocains pour la Terre sainte
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
Chez les Juifs du Sud
Dans le Haut-Atlas occidental. A Demnate, on sert dimanche matin, dans la maison de la jeune fille, un petit dejeuner aux invites qui ont veille toute la nuit. Les islan, chacun avec son ane, vont chercher du bois qu'ils remettent a la mere de la fiancee. Ce sont eux qui pourvoient au combustible necessaire durant toute cette periode.
On abat un tower ou boeuf chez le fiance et un autre chez la fiancee. Les betes sont costumees, Au moment de l'abattage, la mere de la jeune fille a en main une grenade sucree, ou elle recueille du sang qui coule de la bete. Elle en enduit apres le visage de sa fille.
A Sidi Rehal, se deroule lundi la ceremonie du henne. Vers le soir, les islan installent les fiances sur une table placee dans la cour. La jeune fille est recouverte de telle facon qu'elle ne peut etre apercue du jeune homme. C'est une tante, une cousine ou une soeur qui leur applique du henne aux mains et aux pieds. C'est un bon fal.
L'abattage du boeuf a lieu mardi, en presence des deux families, des invites et des musiciens locaux. On entoure les cornes de la bete d'un hzam et on y depose des bracelets. Les femmes poussent des "youyous" et les islan surveillent l'animal. A un moment donne, ils le mettent a terre. La mere du fiance accourt pour reprendre le hzam et les bracelets. Pendant que l'abatteur fait son oeuvre, la mere de la fiancee s'approche.
Elle porte deux grenades, deux oeufs, des dattes, du sucre, du sel et un qendil neuf allume, qu'elle depose pres du boeuf. Durant ce temps, le I'ab bat son plein. La mere recueille le sang du tawer et le met dans les grenades, dans lesquelles elle aura depose cinq dattes et du sucre.
Elle enduit du sang de la grenade la figure de la mariee. Ensuite, sur le lieu meme ou a coule le sang de la bete, elle enterre le quandil, les œufs, les dattes, le sucre, le sel et les grenades. Ceci est fait de liberee la fiancee de toute magie faite contre elle.. Le I'ab continuera jusqu'a la nuit ou jusqu'au mercredi matin.
A Ourika, mardi est le "nhar elhenna elkbira". Le matin, on procede a 1'abattage. La bete est recouverte d'un drap et porte des bracelets aux cornes. On lui met du henne sur sa tete et du khol aux yeux. Ici, donc, le deguisement est comple ; la bete est costumee telle une mariee. Certaines traditions qui concernent la parure du bœuf se retrouvent chez differents pauples eurpeens
On chante et on danse jusqu'a ce que 1'animal soit cacher. La mere de la jeune fille recueille du sang dans une grenade, qu'elle aura videe de ses grains. Elle garde soig- neusement cette grenade. Le soir, a lieu la derniere ceremonie du henne, que cloturera un repas.
A Tesra, les families dejeunent ensemble le dimanche. Ils mangent du couscous au poulet. Lundi matin, avant 1'abattage du boeuf dans la maison de la jeune fille, on entoure les cornes de la bete d'un hzam rouge, on y pose des bracelets et on lui attache les pieds. La mere de la fiancee recueille du sang de 1'animal, qu'elle melange au henne. On fait griller de la viande et on en sert aux invites. La fete dure toute la journee. Le soir, a la cere- monie du henne, la mere de la fiancee applique a sa fille du henne prepare avec le sang du boeuf sacrifie le matin. La mere du jeune homme en fait de meme a son fils. On leur d6pose aussi de l'argent dans le creux de la main, afin de "les rendre heureux".
Une histoire de familles-J.Toledano- Achkenazi-Rabbi daniel Hachomer
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel
Achkenazi
Nom patronymique d'origine hebraique d'une origine : Achkenaze, terme qui designe traditionnellement en hebreu, l'Allemagne. Dans la Bible, le terme Ashkenaze ( Chroniques, 6 ) designe ene peuplade descendant de Gomer, fils de Japhet, fils de Noe, et dont on croit que les Germaniques seraient kes descendants.
Son territoire s'etendait autour du mont Ararat, en Armenie. Dans les communautes sepharades et orientales, ce pqtronyme atait accole aux originaires d'Allemagne en particulier, et d'Europe Centrale et Orientale, en general, aux juifs parlant Yidish venus s'y installer.
Autres orthographes Askinazi, asquinazy, Skenazy, Skinazy, Asquinazi, Eskenazy. Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte essentiellement en algerie – Alger, Oran mias egalement en Tunisie – Tunis, Sfax, Ferryville – et moins au Maroc.
Rabbi Elisha
Celebre rabbin d'Allemagne monte a Jerusalem. Il fut envoye une premiere fois en mission au Maroc en 1650 – 1654 ou il fut l'hote a sale de Rabbi Yaacob Sasportas, qui s'illustrera plus tard danns la lutte contre le faux Messie, Shabtai Zvi
Sur la voiedu retour, en Italie en compagnie d'un autre emissaire, rabbi shelomo Navaro, ils furent attaques par des brigands qui les depouillerent du fruit de leur collecte. Son compagnon tomba amoureux d'une belle chretienne, l'epusa, se convertit et reta en Italie.
Rabbi Elisha fut alors contraint de prolonger son sejour a l'etranger poue receuillir de nouveaux fonds pour les œuvres de la ville sainte. Il fut envoye une seconde fois en mission au Maroc en 1666, en pleine crise messianique, alors que son fils, Nathan, surnomme Haazati, l'homme de Gaza, ou il avait rencontre le faux messie Shabtai Zvi, était devenu le prophete du mouvement.
Sa piete et son erudition lui valurent une tres grande renommee et il eut notamment poue disciples a Sale, Rabbi Hayim benattar le Vieux, et a Meknes rabbi Eliezer Bahloul, qu'il initia a la Kabbale er rabbi Shemaya Mimram, qui fut son hote jusqu'a sa mort a Meknes en 1673.
Rabbi daniel Hachomer
Un des saints les plus veneres au Maroc, repute pour sea guerisons miraculeuses en particulier des maladies mentales. Nous ne possedons aucun detail sur sa biographie si ce n'est qu'il serait venu – comme la majorite des saints veneres au Maroc – de Terre Sainte.
Sa Hiloula, le 1er du mois Ellul, attirait dans le passe des milliers de pelerins, depuis qu'en 1944, un ancien volontaire de l'armee francaise avait fait le vpeu, s'il survivait, d'organiser chaque annee un pelerinage sur sa tombe dans le petit village de Arba Tougana dans l'Anti Atlas, au sud du Maroc.
Malgre son isolement et les difficultes d'acces, le pelerinage obtint un grand succes et les pelerins affluaient de tout le Maroc, en particulier de Marrakech et de Casablanca. Avec le temps rapporte l'ethnographe Issakhar Ben Ami, les musulmans commencerent a le venere sous le nom de Sidi Daniel.
Rabbi abraham Skenazy
President du tribunal rabbinique de Sfax, en Tunisie jusqu'a sa mort en 1856. Il fut un disciple de rabbi Hayim Fitoussi.
Rabbi Itshak Haim
Rabbin a Tunis, premiere moitie du XIXeme siecle
Rabbi Hayim Zeev.
Le fondateur de la premiere imprimerie hebraique en Algerie. Emissaire de jerusalem, venu receuillir des fonds pour les yechivot de la ville sainte en Afrique du Nord, il s'installa a Alger, sa mission terminee et publia en 1853 le premier livre hebraique. Soucieuxde rendre le rituel accessible et comprehensive aux masses, il publia la meme annee une petite brochure contenant la traduction en judeo arabe de la " Habdallah " que l'on recite a la sortie du chabat pour benir l'Eternel d'avoir distingue entre le Chabbat et les jours de la semaine entre Israel et les autres nations, et des autres prieres de circonstance.
Rabbi Eliezer
Publiciste et editeur de livres religieux a Tunis au debut du siecle, correspondant du journal hebraique de Jerusalem " Halebanon ".
Rabbi David
1898 – 1983. Celebre et respecte Grand Rabbin d'Oran et d'Oranie, des annees trente a soixante. Ne a Oran, il fut un des disciplesde rabbi Nehorai Azoubib. En 1919, il fonda avec cinq autres notables l'association pour la propagation des etudes religieuses " Yagdil Torah ".
Il representa l'Algerie au Congres mondial des Communautes sepharades qui se tint a Amsterdam en 1938, ou il fit une communication sur le plus celebre des rabbins de sa ville natale. Rabbi Yaacob Sasportas.
Auteur de manuels d'education religieuse et d\une histoire des juifs a Oran. Delgue de l'Alliance pour l'Oranie. Deux ans avant l'independance de l'Algerie, il fut nomme Grand Rabbin d'Alger et d'Algerie, premier sepharade a occuper ce poste depuis la formation du Consistoire apres la conquete francaise.
Il fut l'hote d'honneur des originaires d'Algerie a Casablanca pour la ceremonie d'innauguration de leur synagogue en 1950, le Temple Bet El. Mort a Paris en 1983.
Joel
1929 – 1993/ Fils de rabbi David Professeur de philosophie ne a Oran. Profondement impregne de culture juive, il a été en France, un de ceux qui ont contribue a la reformation des contenus de la tradition juive, selon les categories de la culture contenporaine. Il fut avec son frere Daniel le fondateur dans sa ville natale du mouvement de jeunesse religieux " Bne Akiba ", et en France un des membres dirigeants de l'UEJF et un des piliers de l'Ecole de cadres d'Orsay.
Directeur de la section " Pensee juive " au Centre Universitaires des Etudes juives, il fut egalement membre du comite de redaction du periodique de l'Alliance " Les Nouveaux Cahiers ". Son œuvre maitresse restera la traduction de la grammaire hebraique de Spinoza, realisee en collaboration avec son epouse, Jocelyne Achkenazy-Gerson.
Rabbi Yehouda Leon
1922 – 1996. Fils de rabbi David, plus connu sous son totem scout de Manitou, educateur eminent, un des fondateurs a Paris du Centre univesitaire d'Etudes Juives et a Jerusalem, au debut des annnees 70, en collaboration avec l'Agence Juive, de " Mayanot ", institut de formation de dirtigeants pour les communautes de la Diaspora.
Apres sa fermeture, il fonda le Makhon Meir poue l'enseignement de la pesee juive. Sioniste fervent, il s'installa a Jerusalem au debut des annees 70. un des fondateurs de l'UNIFAN. L'union des immigrants de France et d'Afrique du Nord qui lui a rendu un grand hommage en 1992 a l'occasion de son 70eme anniversaire.
Sa veuve et ses amis ont fonde l'Institut Manitou pour la publication de ses œuvres et la diffusion de sa pensee et de son enseignement.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מסעי יהודה חמישה פרקי מסע מחורזים לאלחריזי
מסעי יהודה
חמישה פרקי מסע מחורזים לאלחריזי
מהדורת יוסף יהלום ויהושע בלאו
מכון בן צבי
ירושלים תשס"ג
גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים חלקות: יַחְיַא אִבְּן סֻלַיִמָאן אִבְּן שַׁאאוּל אבּוּ זַכַּרִיּא אלחַרִיזִי אליַהוּדִי מִן אַהְל טוּלַיְטִלַה – כך תיאר את מחברנו אִבְּן אַלְשַעַאר אלמַוְצִלִי (1197־ 1256) בחיבור ביאוגרפי ערבי שכתב על משוררים בני תקופתו (קַלָאאִד אלְגֻ׳מאן פִי פַרַאאד שֻעַרָא הַאדָ׳א אלזמאן – מחרוזת אבני חן על שכיות החמדה של משוררי תקופה זו). משעה שפרסם פרופ׳ יוסף סדן את הביאוגרפיה הערבית הזאת על פי כתב יד עלום, נגה אור חדש על דמותו של גדול היוצרים במקאמה העברית. נתברר שאת ספר המקאמות שלו, ׳תחכמוני׳, כתב במזרח, במקום שנפטר כמה שנים אחר כך בהיותו בן ששים (חלב 1225). כך נולד צורך לבחון את פרטי הביאוגרפיה של האיש כפי שהיא עולה מן התיאורים האוטוביאוגרפיים שהנחיל לנו בעברית ובערבית.
מָקָאמָה
ב (נ') [ערבית: מַקַאמַה̈ מקום אסֵפה, הרצאה] כִּנּוּי לְסִפּוּרִים שְׁנוּנִים הַכְּתוּבִים פְּרוֹזָה חֲרוּזָה וּמְלֻוִּים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירִים שְׁקוּלִים. הַמָּקָאמָה נִפְתַּחַת עַל פִּי רֹב עַל יְדֵי "מַגִּיד", שֶׁהוּא שִׁנּוּי שְׁמוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר. הַמָּקָאמוֹת הָיוּ נְפוֹצוֹת בַּסִּפְרוּת הָעַרְבִית בִּימֵי הַבֵּינַיִם וּמִמֶּנָּה עָבְרוּ גַּם לַסִּפְרוּת הָעִבְרִית בִּתְקוּפַת סְפָרַד: "תַּחְכְּמוֹנִי" לְאַלְחֲרִיזִי, "מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל" לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי – הֵם מְקָאמוֹת.
תצלומים של שרידי ׳תחכמוני׳ בכאלף דפים מן האוסף העברי השני של הספרייה הלאומית בפטרבורג וכן תצלומי כתבי-היד מן האוסף הערבי-יהודי (אוספי פירקוביץ) שהגיעו אל המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, גירו את הדמיון, אבל גם עשרות הקודקסים האירופיים המחזיקים העתקות של ה״תחכמוני״ הפופולרי לא זכו לבדיקה של ממש. כך ניגשנו אל המלאכה.
מהר מאוד נתברר שאכן ניתן להשלים באמצעות קטעים חדשים את המקאמה הערבית- יהודית אלרוצ׳ה אלאניקה (האחו ההדור, זה שמה שמזכיר הביאוגרף הערבי). נתברר עוד ששער מו בתחכמוני(׳שער מאזני הדור׳) כולל בעצם שני נוסחים של המסע, שנתאחדו בידי מעתיקים מאוחרים לנוסח אחד מעורב. בעקבות ההפרדה בין הנוסחים קיבלנו שני תיאורים עבריים, מוקדם ומאוחר, לצד התיאור הערבי־יהודי המאוחר. מלבד אלה כללנו כאן גם את המקאמה הבודדת ׳מחברת הנדיבים׳ שנתפרסמה בידי ש״מ שטרן, וכן את שער המשוררים (שער יח בתחכמוני) בגלל דרך התיאור המסודרת על פי ערים ומקומות ברצף של מסע. ברישום חילופי הנוסח ראינו את עצמנו ממשיכי דרכו של המלומד היהודי האיטלקי, ש״ד לוצאטו(1865-1800).
ברישום חילופי נוסח מכתבי היד של תחכמוני (כתבי יד אלמנצי, אחר כך כתבי יד הספרייה הבריטית 27,113.Add משנת 1282, וכן כתב יד 27,112.Add) היה לוצאטו עסוק בהפסקות במשך תקופה של כתריסר שנים באמצע המאה התשע-עשרה. באיגרות שכתב באותה תקופה אל ש״י קמפף, שהוציא כמה מן השערים הראשונים של ה׳תחכמוני׳, נתן ביטוי למסירותו לעניין. הוא זלזל ביחסם הלועג של בני דורו על שהוא מבזבז את זמנו לריק ׳להעתיק חלופי נוסחאות בדברי החריזי׳, והוא אף קרא תיגר על גישתם בסוף האיגרת מיוני 1857 (שד״ל, עמי 1303-1302): ׳אינני מבקש משפט אנשי דורי, כי על הרוב ברכתם קללה היא בעיני, ותהלתם חרפה, וחירופם תהלה׳.
שד״ל התכוון כנראה למלומדים בני אירופה שהמקאמות האוריינטליות לא נחשבו בעיניהם. האשכנזים לא ירדו לסוף דעתם של שעשועי אלחריזי, ולפעמים עוד החליפו בין ספרו המקורי, תחכמוני, ובין התרגום העברי שהכין למקאמות אלחרירי, ואשר איתיאל הוא שם הדובר הקבוע שלהם.