הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.
בכוחם של נימוקים אלה, ביקש ד"ר שיבא וקיבל סמכות למנות במרוקו רופאים, שיבדקו את העולים ויפסקו מי מהם רשאי לעלות לישראל. שיבא התנגד בתוקף להצעתו של יצחק רפאל, כי מחלקת העלייה היא שתמנה את הרופאים במרוקו והוא נתמך בהתנגדו זו על ידי גיורא יוספטל.
בישיבת הנהלת הסוכנות , טען יוספטל כי מחלקת העלייה אינה מסוגלת לקחת על עצמה את בדיקתם הרפואית של העולים ממרוקו. הוא אמר : : אני בעד זה שלא נביא את האנשים מקזבלנקה לארץ. אלא אם כן יחליטו על כך הרופאים במקום.
במשרד הבריאות יש צוות רפואי טוב והוא מסוגל לקחת על עצמו את התפקיד. אני מבקש לא לשכוח מה הוא המצב בארץ כרגע. אין כאן ויכוח בין חסידי העלייה ומתנגדיה. אך שוק העבודה, השיכון והשירותים הסוציאליים של הממשלה נחנקים. היסודות הכלכליים של ארץ זו, הצריכה לקלוט את העולים, חולים עד היסוד "
כצפוי הידיעות בדבר הנהגת הסלקציה, עשו רושם מדכא במרוקו והשפיעו על קצב העלייה ממדינה זו. בשנת 1952 בא אפילו שפל ו-1.130 יהודים חזרו למרוקו, כשבידיהם סיפורים מחרידים על " אפליה עדתית, קיפול ויחס משפיל ".
באחד מדיווחיו מקזבלנקה זעק יאני אבידוב : " הסלקציה קפדנית מאוד ונוקשה. היו מקרים שפסלו משפחה שלימה, אם רק היה בה בן אחד פגום. כשדיברנו נגד עלייה סלקטיבית, מעולם לא חשבנו לקחת איזה אידיוט או עיוור ולשלוח אותו ארצה. אבל אנו מתנגדים לקרוע משפחות ".
על כך השיבו ד"ר שיבא ואנשיו : " אין אנו מתנגדים לעלייה, אך אנו תובעים שעלייה זו תהיה מסוגלת להיקלט. תבענו שמשפחה תבוא כיחידה שיש בה מפרנסים. לא יתכן לקבל אלמנה עם שישה ילדים, שהגדול ביניהם הוא בן 12 שנה, לא יתכן מקרה שהבן הגדול יסע לצרפת וישלח ארצה את הוריו הזקנים ואת אחיו הפעוטים.
משפחה מפולגת, תיהפך בארץ לבעיה סוציאלית חמורה " . יאני אבידוב הזמין את ד"ר שיבא למרוקו, כדי שיראה במו עיניו את המצב. שיבא חזר ארצה מאוכזב. הייתה לו הרגשה כי " העץ אולי נראה רענן, אך שורשיו רקובים "
כללי הסלקציה הנוקשים נותרו, אם כן, בעינם. יתר על כן, עמדתו של שיבא נעשתה אפילו קשוחה יותר. באחד הדיונים במאס 1952, כארשר לרגל החמרת המצב הפנימי בתוניסיה ובמרוקו, אישרה הנהלת הסוכנות היהודית " עליית חירום " של 6.000 יהודים, ללא סלקציה, התנגד לכך שיבא בכל תוקף.
בעזרת טבלאות גדושים מספרים, תיאר מנכ"ל משרד הבריאות באוזני בן גוריון את המצב הקשה השורר במחנות העולים בישראל. הוא הזהיר כי " בעלייה כזאת, אנו מקפחים ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, יען כי אין למשרד הבריאות אמצעים מספיקים לטפל באלה וגם באלה ".
עקב התנגדות זו, דחה " המוסד לתיאום " את החלטת הנהלת הסוכנות, בדבר עלייתם של 6.000 היהודים מתוניסיה וממרוקו. אך לנוכח השפל בעלייה והגידול בירידה – בשנת 1952 הוגשו 30 אלף בקשות להגירה לארצות הברית – הוארך השירות הצבאי בצה"ל משנתיים ל-30 חודש, וקיים היה חשש לפגיעה בתוכנית ההתיישבות.
עקב ההוראות המחמירות של הסלקציה, נפגעה גם עליית הנוער : ההורים סירבו בתוקף להתיר לילדיהם לעלות לישראל בלעדיהם. באותם המקרים שהבנים כבר עלו ארצה וההורים היו בגיל של למעלה מ-35 שנה, תבעו ההורים את בניהם בחזרה.
הם טענו כי לנוכח מדיניות הסלקציה, ממילא אין להם סיכוי לעלות לישראל בגלל " גילם הקשיש " ( למעלה מ-35 שנה – הערה שלי – אלי פילו ). דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על אישים גם מחוץ לממסד הישראלי. כך, למשל, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ביולי 1951, במסגרת דיון נוקב על קשיי הקליטה, טען ד"ר נחום גולדמן כי לטובה מדינת ישראל – מן הראוי להחזיר 100.000 יהודים מארצות עבר לארץ מוצאם.
הערה זו היכתה בתדהמה את כל הנאספים ובלחצו של יושב ראש מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, הסכים לבסוף גולדמן למחוק את הערתו מפרטיכל הדיונים