רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז

מייסדי ומקימי התלמוד תורה שהכירו את חכמתו וחינו ומעלותיו של רבנו זצ״ל, וכמאמרם ז״ל יבואו טהורים ויעסקו עם טהורים, מינוהו עפ״י בקשת הראב״ד לאחד מן המחנכים בתלמוד תורה. ואכן בהיות רבנו בגיל עשרים ושתים (סוף שנת תרצ׳׳א) החל ללמד, במשך כשנתיים אלו עשה חיל, והצליח בחינוך התלמידים בהצלחה מרובה. לאחר כשנתיים, מונה למנהל הרוחני של קרית החינוך, ופעל להצלחת הת״ת במסירות, מתוך שמחה ודוגמא אישית תורנית נעלה, טיפח את תלמידיו כאילו היו בניו ביודעו שאם אין גדיים אין תיישים, ושזו ערובה להמשכיות עם ישראל. ואכן אודות למרצו ולחכמתו, המקום שגשג פרח והצליח בכמות ובאיכות, והרים את קרנה של תורה.

קנאת סופרים תרבה חכמה

ההתעוררות שדחפה את רבנו להשקיע את מרכז חייו ללמד בתלמוד תורה, היתה גם מקנאת סופרים מהתלמוד תורה שבטבריה של רבי רפאל ביבאס זצ״ל שהיה בא לעיתים קרובות להתרים במרוקו עבור התלמוד תורה שלו בטבריה. ופעם אמר רבנו לעצמו: טבריה עיר קטנה, ויש להם בת״ת מאות תלמידים, ואנחנו עיר גדולה, והת״ת שלנו יש בו מעט תלמידים? גמר אומר בהסכמתו ובעידודו של אביו, להיכנס ללמד ולהרבות חיילים לתורה.

רבנו השתדל להפקיד על התלמידים, מחנכים משובחים, כשהוא מפקח על צורת וחומר הלימוד, תוך כדי שהוא מקפיד על רמת לימודים גבוהה, על עידוד התלמידים המוצלחים וגם החלשים, על הדוגמא האישית של המלמד בברכותיו תפילותיו ובהנהגותיו. לנוכח המצב והצורך ניתנה אפשרות לתלמידי התלמוד תורה ללמוד בשעות אחה״צ צרפתית ושאר למודים, וכך היו מרויחים התלמידים גם תורה, וגם את כל מה שהיו מלמדים בבית ספר האליאנס. (וחם השמש עמוד תטז׳)

וכבוד ה׳ עליך זרח

הודות לאישיותו הדגולה, הפך התלמוד תורה למקום הטוב ביותר למשפחות רבות שביקשו מקום לבניהם, שבו יוכלו להתעלות במסילה העולה בית ה׳. לדאבון לב, הורים רבים נטה ליבם אחר בתי הספר של האליאנס, ומשום כך היה צריך רבנו לחזר אחריהם שיכניסו את בניהם לת״ת ובכך קיים ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ חיזור זה בא כתוצאה של המתרס השני של בתי ספר האליאנס שהיו מרבים משלחות להורים של הילדים שבית סיפרם כביכול הטוב ביותר לילדיהם, ורבנו בנועם שיחו היה מדבר עימהם על חשיבות התורה וטהרת  הילדים, ושחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה,  ובעוד דברים שיש בהם טעם והבנה, גם אישיותו ויחוסו הוסיפו לו חן שיהיו דבריו מתקבלים, ואכן רבים היו מסכימים לדברי רבנו, והיו מקבלים עליהם להכניס את ביניהם לת׳׳ת.

אכן רבים רואים בת״ת הנזכר, שבזכותו הם ובניהם וצאצאיהם מסתופפים בחצרות בית ה׳ אלו הישיבות ובתי המדרש, וב״ה נר לאחד נר למאה ועלהו לא יבול, ובאהבת התורה שהושפעו מרבנו עלו ונתעלו רבים מתלמידיו לכהן כאבות בתי דין, רבני ערים, ראשי ישיבות, מלמדים, חזנים, שו״ב, בארץ ובחו״ל, ומכוחו של רבנו ממשיכים הם בעוז ותעצומות להפיץ את אור התורה בכל מקום שהם.

כי טוב יום בחצריך

כשרבנו היה מנהל הת״ת, היתה חופשת הפסח בת״ת רק יומיים לפני החג. פעם אחת ניגש אליו אחד התלמידים ושאלו מדוע לא יתן להם חופשה יותר ארוכה, ענה לו רבנו: הלא שלשת אלפים תלמידים כשלומדים ביום אחד, יוצא בסך הכל כמה עשרות אלפי שעות של תורה ומצוות, א״כ איך אבטל יותר מיומיים. (מפי בעל המעשה רבי יהודה בירדוגו שליט״א)

היה מעורר על כך שהחינוך שהילד מקבל בבית הספר צריך שימשך בבית, ורמז זה בפסוק ׳נעשה ונשמע׳ כלומר נעשה בבית ־ מה ששמענו בבית הספר. (שמש ומגן ח״ג/רד)

טוב אחרית דבר מראשיתו

רבנו שראה חשיבות גדולה במה שאמרו רבותינו שהלימוד הראשון שצריך שיהיה עם הילד, הוא ללמדו את הפסוק ״תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב״ ,ואם כך יהיה, אז כל לימוד שיבוא אח״כ, ואפילו הוא בשאר חכמות ומדעים, יהיה מקודש. מה שאין כן אם החכמה הראשונה תהיה מן החכמות החיצוניות, אז גם כשילמדוהו בבר מצווה את הברכות והפסוקים, רואים שזה נטול כל לחלוחית של קדושה, והזהיר רבנו על כך בספרו וחם השמש עמוד שפא׳/תטז׳ והסביר רבנו שמה שאמרו במסכת אבות בן חמש שנים למקרא, הוא להזהירנו שלא נעשה כמו שעושים היום, שבשנה הרביעית והחמישית, מוליכים את הבנים לבית הספר שלא על טהרת הקודש שהרי כתוב "ובשנה -רביעית יהיה כל פריו קודש״. וכל הזמן היה ליבו כואב, על אותם שהולכים ללמוד מכיתה א׳ בבית הספר האליאנס ונשארים ערומים מתורה לגמרי. וכדי לתקן את הדבר בעוד מועד, נפגש כמה פעמים עם מנהלי בית הספר האליאנס ועל ידי היחסים הטובים שהיו לו עם מנהל בית הספר האליאנס, הגיע איתו רבנו להסכם, שכיתה א׳ לא תהיה בבית הספר האליאנס, אלא רק בתלמוד תורה. ואצלהם יהיה רק מכיתה ב׳, אותם שבכל זאת ירצו ללמוד בבית הספר האליאנס יעברו לשם, ואמר רבנו: שיכול הוא להעיד, שעל ידי כך לא נמצא במקנס אדם אחד ערום מן התורה כלל. (שם)