מורשת יהדות מרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

חלק נכבד מרבני הקהילה הצפון אפריקאית (בעיקר מהעדה המרוקאית) אימצו את הדימוי של מי ש״ניצלו״ מכפירה ושמד, והם רואים עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״. גישה זו שרירה וקיימת גם לאחר הקמת ש״ס והיא שורה גם בקרב הרבנים בקהילה היהודית בצרפת. בספר שלפנינו מתוארת ההשפעה הליטאית על עיצובו של עולם התורה הספרדי/מזרחי בשלוש תקופות: מתחילת המאה ה־20 ועד מלחמת העולם השנייה במרוקו: לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה בעיקר באירופה: ועיצובה של החרדיות ״הספרדית/מזרחית ליטאית״ במדינת ישראל ובכלל זה הקמת ש״ס.

הספר מנסה לתת מענה לשאלות הבאות: כיצד קרה שקהילה מסורתית סיגלה לעצמה אורח לימוד תורה ומסורות לימוד שונות מאלה שירשה מהדורות הקודמים, וכיצד התחולל שינוי כה מהיר באורח החיים הדתי שמאופיין בדרך כלל בשמרנות: כיצד קהילה אשר היתה פתוחה לשינויים ולשילוב לימודי קודש וחול הלכה והסתגרה מאחורי חומות של בדלנות וקיצוניות: מה מקשר בין יהודים ספרדים בעלי חזות אשכנזית במדינת ישראל, בצרפת ובקנדה לבין תהליכים שהתרחשו בקרב יהודי מרוקו בתקופת הפרוטקטורט ולאחר השואה: מה הם אפיוניו של ״הספרדי הליטאי״ ולאן מועדות פניו.

החברה המסורתית והיווצרות האולטרה אורתודוקסיה

החברה היהודית במרוקו היתה חברה מסורתית. המושג ״חברה מסורתית״ אינו ייחודי לחברה היהודית והוא מקובל בסוציולוגיה ובהיסטוריה סוציולוגית. הוא כולל את כל אותן חברות שאמנם אינן פרימיטיביות אך אינן נמנות על החברות מהסוג שבו אנו חיים כיום. המילה ״מסורת״ היא הקובעת. האנשים המתחנכים בתוך החברה המסורתית סבורים שאבותיהם הנחילו להם את כל הדרוש לחיים בעלי משמעות הן במובן המעשי והן במובן העיוני. הפרט יכלכל את מעשיו ויקבע את התנהגותו על פי מנהגי אבותיו. במאה ה־18 היה עניין אחד יסודי משותף לכל ענפי החברה היהודית המסורתית, ליהודי התימני האשכנזי מגרמניה או הפולני: גם כאן וגם כאן מדובר באדם שעיקר שאיפתו הוא צידוקו הדתי, כיצד יזכה בעולמו: ואילו האדם המודרני – עיקר שאיפתו בתחום אחר, בתחום הכלכלה, בתחום רמת החיים וכד׳.

טעות היא להניח ש״החברה המסורתית״ אינה משתנה. דור הולך ודור בא, והשינויים מתרחשים לא רק במהלך חילופי הדורות אלא אף במהלך חייהם של בני הדור הוותיק. ״החברה המסורתית״ היא חברה שמתרחשים בה שינויים, אלא שאין היא חשה שהם מהותיים. היא משימה עצמה כאילו אין בה כל שינוי ותמיד תחפש במסורת בלבד צידוק להתנהגותה ולהתנהלותה. החברה המודרנית לעומתה, מבדילה בין תחומים שונים והישענותה על ערכים מן העבר, מן ההווה, או בעתיד היא פונקציה של היגיון ורלוונטיות. כשאנו אומרים ש״החברה המסורתית״ היהודית היא חברה דתית, פירושו של דבר שהתפיסה הדתית שולטת גם על נהלים של חיי היומיום ולמעשה על כל תחומי החיים.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

מנהג קזבלנקה

אלישבע שטרית

ידידים ושכנים מוזמנים ערב ערב, קוראים פרקי תהלים, ואחר כך בשעת חצות, סוגרים דלתות החדר, והאב נוטל בידו חרב ישנה מיועדת לצורך זה, או מכשיר חד כלשהו העשוי מברזל, משתמשים גם בקופיץ של קצבים.

בעוד הנוכחים משמיעים השבועה נגד הג'נון, מניף האב תנופות חרב נמרצות לאורך כותלי החדר, כדי להשמיד, או להרחיק את המזיקים. לאחר מעשה, מניחים את החרב שהשרו קודם לכן במלח, תחת הכר או המזרן של האם, כדי לגונן עליה. בעוד טכס החרב בעיצומו, הנשים זורות קטורת לארבע פינות הבית. הן מקטרות קטורת, קורנית ולענה.

אל בנת מחדייא.

יש להזכיר כי התחדיד נערך רק אם נולד בן זכר, משום שהשדים חפצים בו. אולם כאשר יש בת, המשפחה אומרת ובייחוד הזקנות : אין צורך בתחדיד, אל בנת מחדייא ( הבת מוגנת אליה. השדים אינם מודאגים ממנה כי היא מאוד חלשה מכדי להזיק להם.

מנהג התחדיד נהפך במשך הדורות לטכס דתי מובהק, משום שיש בו הרבה מוטיבים דתיים כגון לימוד הזוהר, קריאת פרקי תהלים, השבעות ותפלות. אחרי שהאורחים הלכו לבתיהם, נשארו בעל הבית ובני משפחתו אשר פתחו בקריאת הפיוט " בר יוחאי.

מתאייל ומעאיין – משלים וחידונים.

אחרי שכל האורחים הלכו, התיישבו בני הבית וקרובי המשפחה ביותר, ועשו גלסא – מסיבה משפחתית פרטית – שבה התנצחו גברים ונשים במשל ובמליצה. אלה היו " חיצים " שהוחלפו בין הגברים לנשים, ובהם דברי חידוד שיש בהם בכדי להעליב.

הם נאמרו בצורת חידונים, משלים ועקיצות, והכל בשפה המדוברת – המוגרבית . הנושאים היו על שירה, אהבה, יופי, עצבות, אושר, ועוד. גבר היה פותח בשירה, ואשה עונה לו גם כן בשירה.

הנה לפנינו דוגמאות של המספרים. על הבדידות בחיים, העוולות שנעשים לבודדים, על הבגידות ודברי התגרות שונים.

הערה אישית שלי – אלי פילו – עלי לציין שהשמעתי את המלים הללו לאמי שתחיה, והיא בלי להתבלבל, ולמרות גילה הלא צעיר, דיקלמה היא את מילות חלק מהשירים הללו, ועוד הוסיפה להם בנעימות. דבר שריגש אותי מאוד עד דמעות.

באשר לטכס התחדיד, ידוע לה לאמי המנהג הזה, אך כאשר אנוכי באתי לעולם, ולמרות תקופת המתנה ארוכה מצד אבי ז"ל ללא ילדים, לא הסכים בשום אופן לערוך טכס זה, למרות שעדיין נהוג היה בהאלמללאח בקזבלנקה לערוך טכס זה.

1 – על בדידותו של האדם, לא רק בחייו אלא גם במותו.

חנא ג'רבא מתוואלפין / ג'רבתנא, נאר אל-ג'רבא יא נאס כ'וואתנא בין לעינין.

אנחנו הגלמודים הרגילים בבדידותנו / ואש הבדידות הו אנשים, צרבה אותנו בין העיניים.

אילא עישנא נרזעו לקבאאיילנא / ווילא מותנא ידפנונא נאס אוכ'רין.

אם נחיה נשוב לשבטנו / ואם נמות\ יקברונו אנשים אחרים.

ווידפנונא פטריק אלמנזורא, וויזיוו בנאת לערב, יזורונא

ויקברונו על דרך המלך\ ותבואנה בנות ערב להשתטח על קברותינו.

וויגולו האד לקבאר מולאה ג'ריב, נזידו עליה מן טראב לאמא ייאכלו אדיב

ותאמרנה, קבר זה בעליו זר בודד, נוסיף עליו חופן עפר, פן יאכלנו הזאב.

אוו דיב א-דיב מאיילו פננאס חביב

הו הזאב אינו חביב.

יסכר פזזנאן אללי וואללאה, ייא מול א-זנאן חללילי באבו / נאכל תפפאח ולינגס אללי טאבו

כי הוא מתנפל ומשתכר בבוסתנים הנקראים בדרכו. הו בעל הבוסתן פתח לי שערו, ואוכל מן התפוחים ומן האגסים שבשלו

ולקלוב אל קאסחין, עלינא ועליכום ועלא מומו ונפיסא ירטאבו

והלבבות הרעים כלפינו וכלפיכם וכלפי התינוק והיולדת, ירגעו. 

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

שומר האש

כל היום אני מכניס לתוך האש ומוציא. מבוקר עד ערב, קיץ וחורף, מכניס ומוציא, מכניס ומוציא.

הלחם הוא הפרצוף של גברתו, יש שיוצא עם קרום מוזהב, ויש שיוצא חרוך ובלי ריח, הלחם של זוהרה חליווה תמיד תופח ושזוף, זה לא שהיא עשירה, האבא סנדלר והאמא תופרת, אותו קמח כמו כולן, אותם שמרים ואותם מים, מה שחשוב זה הידיים. ״לידין ג׳לא מן אטעאם״ – הידיים יקרות מהאוכל – כמו שאומרים היהודים.

אני תמיד פה כמו שמש. יום בלי עומר זה תשעה באב או יום כיפור. פותח בארבע בבוקר, כי צריך לחמם את התנור מוקדם. האבות יוצאים לתפילת שחרית, והבנות למאפייה. עד שהשחר מאיר אני כבר שמעתי את חדשות הלילה: את עזיזה חמו תפשו עם בנו של שלמה אסולין מאחורי הגדר והדיין מכריח אותולהתחתן איתה, בנימין עולייל הפסיק לדבר עם אשתו וזה שבוע הוא מסובב פניו לקיר, בוסאפו קנה לאשתו מכונת דיבור ומלמד אותה לרקוד…

זוהרה חליווה באה למאפייה פעמיים ביום, בוקר וצהרים. האמא טוחנת, מנפה, לשה, מניחה את הכיכרות לנוח וזוהרה לוקחת אותן על לוח העץ לעומר אטרראח. עם שתימ־עשרה כיכרות על הראש רואים כמה היא יפה. בשבילה להביא את הלחם למאפייה זה להראות לכולם, את הקומה, השדיים והישבן. אחר כך היא נשארת להתחמם, כי בבית שלה קר ואמא שולחת אותה בכל מיני שליחויות כאילו היתה סביבון. פה היא אוהבת לרכל, לספר ולשמוע סיפורים, לצחוק ולהצחיק, לזרוק פתגמים ומשלים: ״עמל אלכבז פטטבק וכליה תנעבק״ – שים את הלחם בסל ותן לעולם להישרף, ״באס תג׳לב זארתק בכמירתק אובעאפיתק״ – במה תנצחי את שכנתך? בלחם ובאש שלך, ״די כטאק מלגזזאר, כממלו בליבזאר״ – מה שחסר לך מהקצב תשלימי בתבלינים וכו׳ וכר, עד שאחותה הקטנה באה לקרוא לה לקלף את הפול ואת האפונה לארוחת הצהריים, בערב אני מספר לאשה ולבנות על הלחם של היהודיות, של בת הנגר, של בת הצורף, של בת הרב ובת החזן ובת האיכר, זה בטעם תפוז, זה בטעם קינמון, זה בטעם דבש, זה עם ריח ורד וזה עם ריח שושן, אבל הלחם של זוהרה חליווה הוא כמו שאומרים היהודים, טעם המן. שתי הכיכרות בשבוע שאני מקבל מכל משפחה אני מוכר בשוק לכפריים, את שתי הכיכרות של זוהרה אני לוקח הביתה, מהם אני אוכל כל השבוע, טובל בשמן זית, לועס ומעביר אותן לאט לאט דרך הקיבה.

״אידא גאז לחד ולתנאיין רטטבו אלחמיס אלסכאייך, אם עברו יום ראשון ושני תרטיבו את החומוס לחמין, כך אומרות היהודיות ומתחילות להכין את החמין כבר ביום שלישי. ביום שישי החמין מתחילים להגיע מוקדם. האמהות החרוצות שולחות את הבנות כבר בצהריים, האחרונות מגיעות בתפילת מינחה. הסירים עומדים מולי טורים טורים: סירי אמאייל וסירי חרס וחימרגדולים וקטנים, רחבים וצרים, גבוהים ונמוכים, כולם עם מכסה סגור עם בצק מסביב כמו חותם. הכחול זה הסיר של משפחת אזולאי הנגר עם שתי נשותיו ותשעת ילדיו, הלבן הוא של ביידה מרסיאנו האלמנה עם שמונה הילדים, האדום הקטן הוא של רחמה אזווילוז, אשתו החדשה של בן ביהי, חמולת בן חמו מפוזרת בתוך חמולת עולייל והשבט של אסולין בתוך נחמני. הסירים עומדים לפי הסדר שהגיעו, אבל כשאני מכניס לתנור, אני מחליט איזה סיר לשים קרוב לאש ואיזה להרחיק, אלה שקרובים לאש יתבשלו יותר טוב, החמין יהיו מטוגנים ואפויים, האחרים יהיו מיובשים מדי או מרקיים.

במרכז, ממש ליד הגחלים הלוהטות, אני שם, כמובן, את הסיר האדום של זוהרה חליווה. אני מוריד לאש נמוכה בשביל בישול איטי למשך כל הלילה, סוגר את התנור בלוחות ושמיכות והולך הביתה, בדיוק כשמבתי הכנסת נשמעים קולות שיר השירים.

שבת בלי חמין זה כמו חמין בלי שבת. איש לא שוכח עד היום את האירוע הנורא לפני שנים כשעוד הייתי ילד והמאפייה כולה עלתה באש והחמין של כל העיר הפכו לפחם, השבת השחורה – קראו לה – הפכה להיות תאריך בתולדות העיר כמו השטפונות והמגיפות.

פעם רחל טפירו, השכנה של זוהרה, הפילה את החמין שלה בדרך הביתה, הכל נשפך: תפוחי האדמה, החומוס, החיטה, הביצים, הכרעיים, הקורקבנים, המעיים הממולאים, אבל עד שהנערה בוכה ומקוננת מיהרו חברותיה וקראו לאבא והוא בא בריצה עם המשפחה ועם גביע ובקבוק יין, עשה קידוש וישבו לאכול.

בחמין אתה יודע מה הכנסת, אתה לא יודע מה יצא. לך דע אם האש לא היתה חלשה מדי או חזקה מדי ואז כל החישובים משתנים. ביום שבת אחרי ״יגדל אלוהים חי״ הבנות רצות לפה מכל הסמטאות, דופקות על הדלת בשירים: ״עומר מלך החמין, עומר מלך היהודים״, אני פותח את המאפייה והריחות יוצאים החוצה, ממלאים את העיר, כמו אחרי לילה של אהבה, ואני מתחיל להוציא את הסירים מהתנור, קורא בשם הנערה והיא לוקחת את הסיר וממהרת הביתה לפני שיצטנן. זוהרה חליווה לא מתאפקת, שוברת את החותם, מרימה את המכסה ובודקת לפני שהיא הולכת. ריח חזק של קינמון וזעפרן פורץ החוצה, אבל היא לא נותנת לטעום.

ליל שבת אחד ישנתי במאפייה, היה חורף ונהניתי מהחום הנעים ומריחות החמין ונרדמתי, והנה בחלומי עפות אלי כבשות מבושלות ויונים צלויות. פקחתי את עיני, הסתכלתי מסביב ולא ראיתי שום כבש ושום יונה. קמתי ופתחתי את התנור. כל היהודיות של ספרו הביטו עלי. צעירות וזקנות, רק לבחור ולקחת. עומר, תתאפק! אמרתי לעצמי. זאת הפרנסה שלך! תיזהר! סגרתי את התנור וחזרתי לפינה שלי לישון, אבל לריחות אין רחמים. עומר! עומר! קראו לי בקול, אף אחד לא רואה! רק לטעום! קמתי שוב ופתחתי את התנור וכל הסירים רוקדים: קח אותי! אותי! אותי! יותר מכולם קרא לי סיר החרס של זוהרה חליווה בצורת חבית קטנה, רחבה למטה וצרה למעלה והריח – גן עדן. זה טנזייה ללא ספק! טנזייה עם זעפרן וקינמון, איך אפשר לטעות? אני פורץ עם כף העץ הארוכה את הדרך בין הסירים, מושך אותה אלי, מקריב לאפי ומרחרח, רוצה להחזיר אותה למקום, אבל לא יכול, אני שובר את החותם ומסיר את המכסה, ומבעד לאדים – אלוהים גדולים! זוג יונים אפויות עם שומים ובצלים. רק לטעום, אמרתי, ואחזיר את הסיר, זה לא נורא לטעום, הכנסתי את האצבעות פנימה וקרעתי חתיכת יונה ישר לפה, השפתיים שלי נחרכו והעיניים נסגרו בעונג אין מלים, הכנסתי שוב את היד ולקחתי עוד ירך ועוד כנף ועוד חזה רק לטעום, לא לאכול, אבל בשר היונים של זוהרה התנפל עלי, היונים פשוט עפו לי לתוך הפה, נשאבו פנימה עם השומים והבצלים והתבלינים והרטבים, עד שלבסוף ידי נגעה בתחתית הסיר ולא מצאה לא פירור ולא רוטב, לא יונים, לא בצלים ולא שומים. אכן, כמו שאומרים היהודים: ״אלכרס אונאר מאיילהא עבאר״, הבטן והאש אין להם גבול. בלי לחשוב סגרתי את הסירוהחזרתי אותו למקום, אטמתי את התנור והלכתי לישון כאילו הכל היה חלום. למחרת כשזוהרה חליווה באה לקחת את הטנזייה שלה והרימה את המכסה פתחה את הפה בפחד: עומר, מה קרה ליונים שלי? מבולבל עניתי: עפו. עפו? י היא התפלאה, ומה עם השומים והבצלים? שמו על הכנפיים שלהם ופרחו להם…

״מול אלפרראן, ווזהו אלננאר ודהרו אלעאר״ – האופה פניו אל האש וגבו לעריות, כך אומרות היהודיות של ספרו, אבל אני לא כזה, אני רק מתלוצץ ומתבדח איתן, ומאז החמין של זוהרה חליווה לא העזתי יותר, אפילו לא להריח. עכשיו המאפייה ריקה. חמישים שנה בישלתי את היונים ואת הכבשים, עדרים שלמים עברו דרך התנור, לולים שלמים, ארוחות מלכים, מסיבות, חגים, חתונות, הלוויות, אבל הם הלכו. איך יכולתי לדעת שהם הולכים בלי לחזור? מי עוזב כך את הבית שלו? איפה שנולד הוא ואבותיו, איפה שאבות אבותיו קבורים, איפה שהאש שלו. אלוהים שלח את האש של זוהרה לחמם את הקור שלנו. למה הלכה? אני רואה אותה עם החלציים ועם החזה האפוי, ממש טנזייה לוהטת מהתנור, יונה אפויה וריחנית.

אני ידעתי מה יש בסיר של כל אחת, מי נהיה יותר עשיר, מי יותר עני, מי עלה, מי ירד, מי רב עם מי, מי התחתן עם מי, מי מת, מי נולד, מי נסע, מי חזר, מי הגיע, אני ידעתי טעמה של כל אישה וכמו שאומרים היהודים: ״האדא כבזהא – כיף יכון פראסהא״ – זה הלחם שלה, איך תהיה המיטה שלה.

לאט לאט התרוקנה המאפייה, משבת לשבת מספר הסירים פחת, עד אותו יום שישי בו הגיע רק סיר אחד, עמד בודד במקום שפעם עמד גדוד, זה היה הסיר של זוהרה. שנה שלמה הייתי פותח את המאפייה שלי בשביל הלחם והסיר שלה, מדליק תנור שלם בשביל אותה אישה שפעם אכלתי בגניבה את הטנזייה שלה. עד שיום אחד לא הגיעה. חכיתי וחכיתי עד שהשבת נכנסה, שיר השירים לא נשמע והחושך ירד והבנתי שגם היא הלכה.

מסביב בתים ריקים ודלתות סורקות, אבל אני לא סוגר את התנור, ברגע שאסגור – המללאח מת ורק רוחות יסתובבו בו. אז אני ממשיך להדליק, שומר על האש, כל זמן שהאש בוערת, המללאח חי ואולי זוהרה עוד תחזור ותביא את הלחם לתנור של עומר והכל ישוב להיות כמו שהיה.

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

خذي شايب يدلعك ولا شاب يولعك

ח׳די שאיב ידלעכּ ולא שאב יוַלעכּ.

קחי זקן שיפנק אותך, ולא צעיר שישעשע אותך.

 עצה לבחורה להתחתן עם מבוגר ממנה.

خطبوها تعززت تركوها تندمت

חיטבוהא תעזזת תדפוהא תנדמת.

בקשו את ידה התגאתה, עזבוה התחרטה.

נאמר על אשה, שהוצע לה בעל וסרבה, אח״כ התחרטה על שהפסידה את ההזדמנות.

״דלת הננעלת לא במהרה תפתח״(בבא קמא פ).

الخيل اعلم بفرسانها

אלח׳יל אעלם בפֻרסאנהא.

הסוסים מכירים טוב יותר את פרשיהם.

 האשה מכירה טוב מאחרים את בעלה

خذ آلاصيله ولو على الحصيره

ח׳ד (א)לאצילֵה ולו עלא(א)לחצירֵה.

קח את האצילה גם אם היא על מחצלת.

העדפת האשה האצילה והעניה על בת עשירים ולא מחונכת.