רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

חיים בן עטר הזקן היה ראש הישיבה בסאלי, איש נערץ על יהודים וערבים כאחד. אחיו, שם־ טוב בן עטר, היה הנגיד בעיר — מנהיגה החילוני של הקהילה היהודית. שני האחים ניהלו עסק משותף, שפרנס את שתי משפחותיהם בכבוד. אולם מוסכם היה בין שניהם שהאחד, שם טוב, דואג לקמח, ואילו אחיו חיים עוסק בתורה.

״אני ומשפחתי — ברחיים על צווארך!״ טען פעם רבי חיים באוזני אחיו.

״ ההיפך הוא הנכון, אחי ״ השיב מייד שם טוב בתוקף. ״ אני ומשפחתי מתקיימים מחסדך ומחסידותך, ומי כמוני יודע שזכותך, זכות צדיק בדורו, היא העומדת לנו, ובזכותך בירן השם את פרי עמלנו. יתירה מזו, הן משה בנך עזר כנגדנו, ומשלב הוא בהצלחה תורה עם מסחר ועסקי העולם הזה,״  סיים שם טוב וחייך אל משה, בן אחיו.

 ״ דודי נדיב מאין כמוהו,״ הגיב על כך משה, ״שכן מי כמוני יודע שאינני מוכשר ביותר לעסקים, אולם חריצותי מכסה מעט על מגרעותי. עבודתי השקודה ואהבתו הנאמנה של אחיך ר׳ שם־טוב, הם משען לתורתך, שבלעדיה אין לכולנו קיום!״

״י פה דיברת, משה אחייני! ״ שיבחו רבי שם־טוב. ״ אני את חלקי בעולמנו מילאתי בכך שנולדתי לגאון והולדתי גאון, ״ אמר משה ברוח טובה, והצביע על בנו חיים הקטן שישב בחצר, בצילה של הגפן המטפסת, והיה שקוע בחומש.

שנותיו הראשונות של חיים עברו עליו בנעימים. אף כי לעתים נתקנא בפראותו של נמרוד, ידע בתוך תוכו שדרכו שונה מזו של חברו. ביקורים בשפת הים או בבוסתנים היו לו אתנחתאות בין לימוד ללימוד. הוא היה נעמד לרגע, שואף מלוא נחיריו ניחוחות מעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, וחוזר לשקוע בתורה.

 נמרוד, לעומת זאת, עתותיו לתורה היו אתנחתאות מאותם מעשי משובה והתפרעות, שעה שאביו, רבי לוי אנקווה, היה רוקם את טליתותיו, את פרוכותיו ואת נרתיקי התפילין שלו, ומנענע בראשו ולואט לעצמו: ״נין־נינו של רבי אפרים הצדיק! ״

בביתו הדל כבר נערמו עבודות מוגמרות כאבנים שאין להן הופכין. אותות רעב — שנגרם מחמת הבצורת — החלו להיראות בחוצות סאלי, ובתמיד בעתות של משבר, ראשונים שסובלים הם האומנים, שמוצריהם למותרות ייחשבו. בזמנים כאלה יימנע אדם מישראל מהתהדר בטלית חדשה, אך יוסיף לקנות לחם מן האופה.

 חורף נטול גשמים, ושיכולים שדופות בשדות, נתנו אותותיהם המרים בעיר. חג הפסח קרב ובא, וליהודים רבים לא היה די ממון לקנות אפילו מצה, לא כל שכן בשר ויין. 

ושעה שראשי המשפחות אספו פרוטה לפרוטה כדי להתחכם למצב ולחוג ליל סדר כהלכתו, נחתה גזירה קשה מנשוא: מושל העיר סאלי, מטעמו של המלך מולאי איסמאעיל, הטיל על יהודי המקום מם של מאה כיכרות כסף; וזאת בנוסף לשאר המסים ששילמו ובראשם מס הגולגולת, שכונה הג׳זייה, וחל על ה״ כופרים ״, דהיינו — היהודים והנוצרים, ופטורים היו ממנו רק בני דת מוחמד.

 יום אחד, באמצע חודש ניסן, קרא אליו שר העיר את שם־טוב בן עטר ודיבר עמו בזה הלשון: ״ השלום והברכה לך, סידי בן עטר. ״ ״ עליך הברכה, מעלת המושל, ״ השיב מנהיג היהודים. ״מלכנו הרם מולאי איסמאעיל ירום הודו שולח את ברכתו לך ולבני עדתך.״

״ מי אנחנו, העלובים, שנהא ראויים לברכת אדיר הארץ ? ״ ״א ל תמעיט בערככם, סידי בן עטר,״ חייך המושל, והוסיף ושאל איך עסקי היהודים, והאם רואים הם ברכה במסחרם, שפרץ אל ארצות אירופה בזכות מדיניותו מרחיקת־הראות של המלך המרומם.

״ אכן, חוסים אנו תחת כנפיו,״ אמר שם־טוב, ותהה לאן מובילים כל דברי ההבל הללו. כלום אין המושל יודע שבעיר ובממלכה משתולל הרעב, ושרוב היהודים אינם סוחרים, ושגם בהם פגעה הפורענות לא פחות משפגעה בשאר תושבי הארץ, אם לא יותר?

״ תמיד היו היהודים נכס למולדתנו ,״ אמר המושל, ״ וגם ידענו להחזיר להם כגמולם, אבל אללה כועס, סידי בן עטר, כועס מאוד. ובזעמו, עצר את הגשמים, והארץ גוועת ברעב ובצמא. וגם העם… העם כועס. את לשדנו מוצצים אל ־ יאהוד, אומרים הם.

 בימים כתיקונם, שעה שאללה מעתיר משפעו על כולנו, אין עינו של העם צרה בכופרים, אבל בימי רעב… קצרה ידנו מלהושיע. בגלל הרעב, אסמינו ריק ואוצרנו מיותם. מניין ניקח כסף לשלם שכר לחיילי משמר המלך המגנים על היהודים ? ״ הוא נאנח אנחה עמוקה. ציפה אולי שאיש שיחו יתנדב ויציע תרומה, אך רבי שם־טוב שמר על שתיקתו.

 והמושל המשיך: ״ ובלי משמר, מי יעצור בעד ההמון הרעב לפרוץ אל בתי היהודים המלאים כל־טוב, ולאכול לשובע ?״ השאלה נשארה תלויה באוויר. שם־טוב ידע, שכל ניסיון להישבע באוזני המושל, שבתיהם של היהודים רחוקים מלהיות מלאים כל־טוב, עלול רק להבעיר את חמתו ולהביאו לגידופים ולחרפות.

הוא הוסיף לשתוק, ואמר בינו לבין עצמו: ״ עשר, עשרים, שלושים כיכרות… ? ״ ״ מאה כיכרות יספיקו. אין אנו רוצים להכביד על נתינינו היהודים, ״ אמר המושל בקול רפה. כמעט שנתמלטה זעקה מפיו של שם־טוב בן עטר, אולם הוא השכיל לנצור את תגובתו לעצמו.

 חשכו עיניו. מאה כיכרות כסף ? אך בטרם הגיב, הוסיף המושל, כביכול כדי לנחמו: ״ גם יהודי פאס הרימו תרומה באותו סכום, ואני נתתי להוד מלכותו את הבטחתי האישית, שהיהודים בסאלי לא יפגרו אחרי אחיהם בפאס, לבל יתנשאו אלה על פניכם, חלילה. ״

הנה כי־כן, גם האפשרות לפנות לקהילת פאס לעזרה ירדה באחת מהפרק. מובן שגם על קהילות ראבאט, מכנאס ומאראקש נחתה גזירה דומה. שם־טוב בן עטר ניבא לבני קהילתו פסח קודר. מניין משיגים מאה כיכרות כסף ?

 הנגיד בן עטר ידע, שאין טעם לפנות לכלל בני הקהילה, שכן בימים קשים אלו, רוב הקהל על סף התרוששות. רק מיעוט של סוחרים, שעיקר משאם ומתנם עם מדינות חוץ, לא נפגע. סוחרים אלה מצאו דרכים להתעשרות מהירה, חלקם בדרכים מפוקפקות.