מורשת יהדות מרוקו

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

חג המימונה של יהודי מרוקו

המוטיבים המשותפים לאגדה זו ולחגיגות המימונה בולטים לעין. בפעם הראשונה אנו מוצאים חיזוק לברכות ולשירים הנפוצים המזכירים את ״לאלא מימונה״ (גברת מימונה). בכך עולה בידנו לפתור קושי מסויים מאחר שהמסורות הקושרות חג זה למימון (אושר) אינן מסבירות מדוע מופיע השם בצורת נקבה.

הנס של קריעת הים ושל ההצלה מפני הים, אם כי בשינויים מסויימים, מקבילים למעשים שנעשו בפסח. ושוב נוכל להצביע בפעם הראשונה על מסורת המייחסת ניסים אלה ל״לאלא מימונה״.

המנהגים הרבים, הקשורים למים והמהווים חלק נכבד מאוד מכלל מנהגי המימונה, בולטים גם באגדה זו. הקשר בין הבנות לבין העיר פאס אינו מקרי. הרבה מסורות קושרות את המימונה עם העיר פאס, ואין ספק שבעיר זו חוגגים את החג באורח אינטנסיבי מאוד.

ואולי לא מקרה הוא שדווקא יוצאי עיר זו הם הם שחידשו כאן את החג ההמוני, הקשור ביציאה לטבע בחגיגות המימונה. עם כל זאת אין במציאת גיבורה בשם ״לאלא מימונה״ כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו, לעת עתה, ראייה המוכיחה קשר בין לאלא מימונה (שהיתה מוסלמיה), לבין המסורת היהודית.

 כמה מזקני פאס יודעים לספר על ביקורים ב״קובאת אל מימונה״, אבל אין לדעת, לעת עתה, אם תופעה זו משתלבת במסגרת ביקורי קברי קדושים מדת אחרת,  או שיש לה קשר עם חג המימונה.?

כידוע קיימת שידה בשם מימונה שמוזכרת בין השאר בסיפורי אלף לילה ולילה (ראה: אלף לילה ולילה, בתרגומו של י״י ריבלין, כרך ח/ עמי 3061 ואילך). יש לבדוק אם קיים קשר בין הרבה מנהגים שמטרתם לזהות את הרע (הנגרם בהרבה מקרים על־ידי שדים הקיימים במימונה) ובין מימונה השידה או השדים בכלל.

ביקורי קברי קדושים מדת אחרת, תופעה זו בולטת הרבה יותר אצל המוסלמים, לגבי קברי הקדושים היהודים, מאשר להיפך. ועיין: 1948 ,L. Voinot, Pèlerinages Judéo Musulmans du Maroc, Paris

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

דרומונד האי תומך בגרסתו של בן הנרצח ותובע להעניש את המושל.

הווזיר לענייני חוץ, קיבל את הגרסה שטענה שהיהודי לא נרצח, אבל דרומונוד האי האמין לעדותם של שמונה מיהודי אנתיפה ( 21 ביוני ) וזו של הבן, המפלילות את המושל. בו ביום – 2 בנובמבר – הריץ את השגריר מכתב לווזיר הנ"ל, בו הביע דעתו השלילית על העדות של שלושת יהודי אנתיפה שניסו לטהר את המושל. להערכתו, זו נסחטה מהם על ידי המושל לאחר איום, ואין זה אלא בזיון לממשלת מרוקו.

על רקע היחס הידידותי שלו לסולטאן וכמי שרוצה את טובתו בטיפוח היחסים עם מדינות אירופה, הוא מעיר את תשומת לבו לעובדה שמעשה אכזרי כזה שהתפרסם בכל אירופה, לא ניתן להשתיקו על ידי פיצוי כספי, אלא בענישתו של הרוצח האכזרי.

הוא טוען כי בנושאים דומים תמיד היה מוכן להיענות לבקשות הממשלה המאורית, אבל במקרה הזה, כאשר דם הקורבן צועק לעשיית צדק בין אם הוא מוסלם, יהודי או נוצרי, הוא יסייע רק למי שימצה את הדין לפי  מידת הצדק. הפיצוי המוצע אינו אלא שוחד למניעת התביעה לעשות צדק.

בסיום מבקש להעביר מכתב זה לסולטאן, והוא חש ש " רגש הצדק הפועם בו " יביא אותו בוודאי להסכים לעצתו.

תגובותיו של השגריר הבריטי להצעות ראש הווזירים.

דרומונד האי התייחס לכמה נושאים הקשורים בפרשה זו, במכתבו לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר, ביניהם להבטחת הסולטאן לשלוח לאנתיפה פקיד מהימן שלו כדי לחקור את האירוע. הוא מציין שהשליח שנשלח למטרה זו הוא קרובו של הווזיר הראשי.

אם הוא מבטל את האמת בדבר אשמתו של המושל, יש חשש שגם הוא קיבל שוחד. דרומונד האי מוכן לקבל את הצעת הווזיר הנ"ל שישלח אדם מטעמו למטרה זו, מלווה על ידי פקיד החצר. אבל רק בתנאי שהמושל יוזמן לחצר ויידרש להישאר שם כל זמן שהחקירה נמשכת באנתיפה, וזאת כדי למנוע ממנו השפעה או לחץ על העדים.

לדעתו, אין סיכוי שתושבי אנתיפה המוסלמים או היהודים יעיזו להעיד עדות פומבית נגד המושל שיש לו כוח לייסר אדם עד מוות, והוא עצמו מחוסן מפני ענישה. אם ייוודע למושל שעומדת להיערך חקירה, הוא יהיה מסוגל להשיג הצהרות מכל התושבים בדומה לאלה שסחט משלושת היהודים. 

תכנית למאסרו של המושל ותשלום פיצויים.

התרשמותו של דרומונד האי ממכתבי ראש הווזירים, כי הסולטאן החליט על מאסרו של המושל. להצעת הווזיר כי יש ל

אסור את המושל בין אם האשמות נגדו יוכחו כנכונות ובין אם לאו, טוען דרומונד האי, שחיוני כי תכנית זו תידחה כדי שיהיה רגוע ולא יחשוד שעודים לאוסרו.  

כי בעקבות הדיווחים שהגיעו אליו על האשמות נגדו, הוא מתכוון לברוח לאזור הררי בסביבות אנתיפה בה אין לסולטאן שליטה. הווזיר מציע תכנית הטעיה זו : על מנת שהמושל יחשוב שהנושא שלו ירד מהפרק, יישלח בנו של יעקב דהאן לביתו. וכן יש לכתוב למושל כי הבן לא דיבר נגדו. וכשירגיש שמאסרו אינו צפוי, אז אפשר להפתיע אותו ולאסור אותו.

דרומונד האי הגיב לתוכנית, כי לא ימליץ לבנו של הנרצח לחזור לביתו כי שם נשקפת לו סכנה שיירצח. בתור נציג בריטי רשמי אינו יכול לקחת חלק פעיל בתוכנית המוצעת על ידי הווזיר. הוא מציע שהמושל יידרש לשלם את 5000 הדולרים שהוצעו למשפחה בתור פיצוי לרכוש שהוחרם.

השגריר בדעה שכלא כל הפרטים על מעשיו של המושל הובאו לידיעת הסולטאן. הוא מסיים מכתבו בכך שאם תוך חודש לא ישמע ממנו על הצעדים שנקט להבטחת הצדק וביצועו, יהיה זה מתפקידו להעביר העתקי המכתבים וכל העדויות שברשותו בנושא זה, לממשלת בריטניה.

ולבסוף, על ראש הווזירים לדעת שאם לא ייעשה צדק, חלה אחריות כבדה עליו. את העתקי המכתבים לשר החוץ העביר יומיים לאחר מכן – 10 בנובמבר, כפי שנראה להלן.

תגובת ראש הווזירים.  

ראש הווזירים ענה לדרומונד האי לפי הוראת הסולטאן ב-12 בנובמבר. הוא טוען שהמוסלמית הרתה ליהודי, ומקבל את ההנחה שהוא לא מת ממאה המקלות הנהוגות גם לעבריינים אחרים, אלא הגיע לביתו בריא ואחר כך מת.

הוא מעמד את הצהרות בנו של הנרצח כעדות יחיד אינטרסנטית, ושלדבריו שיקר, לעומת עדויות של אחרים מבני דתו, כשכמובן האחרונים אמינים. אם יש לשגריר הבריטי ספקות לגבי האמת, הוא מציע שיישלח אליו אדם שהיה נוכח שבשעת המעשה, או שישלח מישהו מהימן שילווה על ידי פקיד מחצר המלכות, ואחד מהשבט המקומי כדי לחקור ולהגיע לאמת. אם יתברר שהמושל אשם עליו להיענש, ואם יוכח ההיפך, אז ייענש הבן שהעיד נגד המושל.

הווזיר הנ"ל מאשים את היהודים באופן כוללני, המחפשים דרכים ליצירת חילוקי דעות בין ממשלות, כדי לגרום לניתוק הידידות ביניהן. לדעתו, על השגריר להכיר בהתנהגות המעליבה של כמה יהודים כלפי השלטונות

הוא גם ביקורתי להצעתו של שהמושל יפוטר. " אם הפקידים יפוטרו בכל פעם כשהם מענישים יהודי, הדבר עלול להרוס את מערכת הממשל, והמושלים יסרבו למלא תפקידם. המושלים התמנו כדי לקיים את הצדק לכל אדם ללא משוא פנים "

אבל אין הוא שולל את התוכנית למאסרו של מושל אנתיפה, בין אם האשמה תוכח או לא, ומציע שיינקטו צעדים כדי להטעותו לבל יברח להרים, בהם אין האוכלוסייה מקבלת את מרות הסולטאן. בסיום מבקש את דורמונד האי שיסייע לווזיר לענייני חוץ שפרשה זו תגיע לפתרון משביע רצון.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

כיצר לשאת חן בעיני רואיו — לשם שמים

ככלל, איסוף הכספים לעניים היה מעסיק מאד את רבינו, תדיר היתה רוחו נטרדת בשל דאגותיו אלו — שהרי אין הקומץ משביע את לוע הארי, וכל הכסף שאסף לא הספיק לכל הצרכים המרובים שנפרשו לפניו ועמדו על הפרק.

פעם מצא באחד הספרים סגולה, שהעושה אותה ימצא חן בעיני הבריות, רבינו רצה מאד להשתמש בסגולה זו, על מנת למצוא חן בעיני העשירים. וכי מדוע ירצה למצוא חן בעיני העשירים? — מאליו יובן שלא לצרכי עצמו, אלא שירבו בנתינתם בעבור אחיו העניים…

ומה היתה הסגולה? — טבעת זהב ששמו של המלאך הממונה על מציאת חן חקוק בה. את חקיקת השם בטבעת יש לעשות בדרך מיוחדת — בכל לילה לחקוק אות אחת בלבד, זאת, רק לאחר שטובלים במקוה טהרה ואומרים ״יהי רצון״ ועוד מספר פסוקים לפי סדר מסוים.

רבינו פנה לצורף ירא שמים וביקש שיחרוט בעבורו את הסגולה בטבעת. אחר שהסביר לו את כל סדר העבודה, והצורף נענה לבקשתו.

עם רדת הלילה, הלכו רבינו והצורף לטבול במקרה טהרה. אחר חזרו לבית המלאכה של הצורף, עשו את כל היחודים ואמרו בדחילו ורחימו את התפילה והפסוקים הדרושים לסגולה. רק אז חקק הצורף את האות הראשונה של שם המלאך בטבעת הזהב. רבינו נפרד מהצורף לשלום וכל אחד מהם פנה והלך לביתו.

— לילה שקט, דומם. ירח חוור שולח קרן אור כסופה בעד החרך שבחלון. רבינו נם את שנתו. לפתע… מוצא הוא את עצמו ברחבה מוזרה ובלתי מוכרת לו. והרחבה — מלאה במוסלמים וברברים, הומה מפה לפה, הם אינם מבחינים בו והוא מחפש דרך לצאת מן המקום. והנה, נשא אחד הערבים את מבטו ועיניו נתקלו ברבינו. מיד החלו העומדים בסמוך להביט בו אף הם והשנאה נבטת מעיניהם. בזה אחר זה השתתקו כולם ועמדו מביטים ברבינו בשקט עוין — דממה עמוקה, כבדה מנשוא השתררה בכיכר.

לפתע פתאום, הם ניתקים ממקומם ומתחילים לרוץ לעברו, הוא מפנה להם עורף ובורח והם אחריו. מכל העברים צצים ערבים נוספים, וכולם מצטרפים למרדף. הוא רץ בכל כוחו, אשר הולך ואוזל. הערבים כבר מושיטים ידיהם לאחוז בו…

ואז רבינו נעור משנתו, וליבו פועם בחזקה — והנה ראה כי היה זה אך חלום…

למחרת, ברדת הלילה, הלכו שוב רבינו והצורף, לטבול במקוה טהרה. אחר שבו לבית המלאכה, חזרו על התפילות והפסוקים, והצורף חקק בטבעת הזהב את האות השניה.

באישון לילה, שב רבינו לביתו ועלה על יצועו. ושוב פקדו חלום בשנתו. ובחלומו — נמצא הוא על שפת הים, עומד בודד בחוף הריק מאדם, אין נפש חיה סביבו, רק המיית הגלים הקצובה ממלאה את חלל האויר. הוא עומד ומתבונן בים הרחב והרוגש — הגלים הסואנים מתנפצים בשאון לרגליו והקצף ניתז סביב.

בו ברגע, התרומם גל ענק, מטיל אימה, והתקדם לעברו במהירות באומר לבולעו חיים. הוא ניסה להמלט ממנו, אך איחר את המועד — הגל כיסהו וסחפו לתוך המים. הוא החל להאבק במים ובגלים, כשהוא חובט בזרועותיו ומפרפר, ואולם גל אחר גל שטפהו, כוחותיו נטשוהו, והוא החל שוקע. רבינו התעורר וכולו שטוף זיעה קרה.

הביט רבינו סביבו — אין ים ואין גלים, רק הוא בחדרו. נפעם מן החלומות שפקדוהו לילה אחר לילה, ורמזו לו בי שרוי הוא בסכנה, אך תשוקתו להשיג עזרה לכל אותם עניים נדכאים בה עזה, עד שהאיצה אותו להתעלם מן החלומות. — ״חלומות שוא ידברו״ — אמר בלבו, והחליט להמשיך בהכנת הסגולה על מנת לנסות כל אפשרות שתסיע לו במשימתו הקשה לתמוך בדלים ובאביונים.