מורשת יהדות מרוקו

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים. 

לתלודות רבי יוסף בן נאיים ויצירתו – הרב משה עמאר.

משפחת בן נאיים.

משפחת בן נאיים מוצאה ממרוקו ונראה כי מקורה ממגורשי ספרד. כיום יש המאייתים את שמה " בן נאיO ", " בן מאיים " או " בנאים ". על מקור השם הועלו מספר השערות. השערה אחת שהשם בן נאיים זהז לשם המשפחה " בן נעים ", השכיח במזרח התיכון ושאחד מבניה הוא רבי יעקב בן נעים, מ חכמי איזמיר במאה ה"ז, אשר נפטר בשנת תנ"ב – 1792 וחיבר את הספרים " משכנות יעקב ", דרושים ו "צניף מלוכה ", על דיני מלכים.

השערה שנייה שהשם הוא בן נאים במשמעות בן נאה, כלומר,שאבותיו הראשנים של המשפחה היו נאים במעשיהם ובהתנהגותם הישרה והטובה, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. השערה שלישית קובעת שהשם בנאים על שום שאבות המשפחה עסקו במלאכת הבניין.

או שהיו חכמים, כי תלמידי חכמים מכונים בתואר בנאים\ על שם שעוסקים בבניינו של עולם. השערה רביעית קובעת שמובן בן נאיים, מן המלה בערבית – ישן – רדום וסהרורי, יתכן שאבי המשפחה לא היה עירני וזריז, לכן כינו בנין בשם בן נאיים, כלומר, בני האיש סהרורי החולם בהקיץ.

ממשפחת בן נאיים ידועים לנו מספר חכמים, ומן הבולטים ביניהם יש לציין את רבי יעקב ורבי רפאל חיים.

רבי יעקב בן נאיים.

רבי יעקב בן נאיים חי במאה הי"ח וכנאה היה יליד העיר פאס. הוא הלך ללמוד תורה בעיר תיטואן לפני רבי אפרים מונסונייגו. מפאס יצא בדרכו לעלות לארץ ישראל אך נתעכב באלג'יריה, בדבריו בהקדמתו לחיבורו " זרע יעקב :

       על ספר חוקה חקקתי אשר גמלני בצאתי את העיר הגדולה נאוה תהלה, עיר של חכמים ושל סופרים. רבתי בידיעות, הן בחכמה והן בתבונה מתא פאס יע"א….מבין ברכי מורי וברי לראשי עטרת פז הרה"ג המקובל האלוהי עיר וקדיש כמוההר"ר אפרים מונסונייגו נר"ו, חונה מלאך ה' הן היום בעיר תיטואן יע"א שר בשרים. יצא יצא יקב איש וביתו ריקם לגזירה שוה לעלות ולראות אל הר ה'.

בשנת התקט"ו – 1755 שה בפאס והעיד עם חכמים נוספים על רבי אברהם מאנסאנו שהוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, כדי לפוטרו מתשלום מס. סביב לשנת התק"כ – 1760 עזב את פאס כדי לעלות לארץ ישראל, שהה בעיר מעסכר אשר באלג'יריה ובשנת תקכ"ד – 1764 הגיע לאלג'יר, בה התמנהלאב בית דין.

תפקיד בו כיהן שמונה עשרה שנה. בעקבות משבר שחל בהנהגה הרוחנית והחברתית של אלג'יר בתקופה זו, לא יכל היה רבי יעקב למלא את תפקידו כהלכה, כפי שהוא רומז על כך בהקדמתו הנ"ל :

    ולא יכול יוסף להתאפק לכל הדברים הניצבים, כי מה יוכל לשפוט את העם הכבד הזה והמה חכמים מחוכמים, והן אני נשארתי לבדי ואין עוזר לי….ורבו מלשני סתרים " משום כך נאלץ לעזוב את העיר.

בשנת תקמ"ב – 1782, עבר לעיר ליוורנו, שם בשנת תקמ"ד הדפיס את חיבוריו " זרע יעקב ", שאלות ותשובות ו " ישועות יעקב, דרשות, וכן הדפיס שם את ספר הזוהר לאחר שהגה אותו יחד עם רבי אברהם מיוחס.

 הוא נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור, ובכללם גם רבינו החיד"א. רבי יעקב הרביץ תורה בליוורנו עד לפטירתו שם ביום ג' כ"ה תשרי תקס"ד – 1803. במותו עשו לו בליוורנו כבוד גדול, הדפיסו לזכרו ולכבודו קונטרס " אמת חיעקב " ובו הספדים וקינות שהתחברו עליו בפטירתו.

שמעו של רבי יעקב וגדולתו הגיעו למרחקים, בפטירתו הספיד אותו רבי גם רבי עוזיאל אלחאך בעיר תוניס.

רבי רפאל משה חיים בן הרב ישעיה בן נאיים המכונה הרב הרחמ"ן, נולד בז' שבט תר"ה 1845, בעיר תיטואן. לאחר שנים רבות של נישואין שלא זכו לפרי בטן הלכו הורין לעיר וואזאן להשתטח על קברו של הצדיק השד"ר רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל, ונדרו נדר לאמור, שאם יענה הקב"ה לתפילתם ויזכו לפרי בטן יעלו לארץ ישראל.

תפילתם התקבלה ובהית בנן בן ששה חודשים יצאו לדרך לעלות לארץ ישראל ואליהם הצטרפו כמה משפחות מקרוביהם. בהגיעם לאץ ישראל, לאחר טלטולים רבים ממקום למקום התיישבו בעיר חיפה. מאחר שהמצב הכלכלי היה קשה והקהילה בחיפה הייתה קטנה ; לא היה באפשרותה להחזיק מלמדים לבניה ברמה גבוהה, והסתפקה רק במלמד תינוקות אחד, שלימד את הילדים לקרוא ולהתפלל.

רבי ישעיה דאג ללמד בעצמו את בנו יחידו בשעות הפנאי ובלילות. בשעות היום עזר הילד כשוליה בחנותו של אחד מבני המשפחה. באחד מביקוריו של הרב דוד בן שמעון בעיר, נדהם לראות ילד קטן שמקומו בבית המדרש יושב ועוזר בחנות.

הוא בא לפני אבי הילד בטרוניה על שהילד אינו לומד. רבי ישעיה תיאר בפני רבי דוד את מצבה הירוד של הקהילה ואת העובדה שאין בעיר תלמוד תורה ראוי לשמו. רבי דוד הביע את רצונו לקחת עמו את הילד לירושלים, והוא הבטיח לדאוג לכל מחסורו, ללמדו יחד עם בניו ולספק לו את כל צרכיו.

אך האם, שיחידה היה יקר לה מאוד, לא יכלה לשאת שילך בנה למקום מרוחק כירושלים. והאב הבטיח לרבי דוד שישלח את בנו ללמוד תורה בטבריה, הקרובה יותר לחיפה, לאחר שנחנך רבי רפאל למצוות, לקח אותו אביו לטבריה, וסידר לו מקום להתאכסן בו.

והיה רבי רפאל נוהג לחזור הביתה רק בחגים. בחודש תמוז שנת תר"כ – 1860, חלה במחלה קשה והוסיפו לשמו את השם " חיים ". מחמת צערה התפללה אמו לה', שיקל את נפשה פדיון נפש של בנה. ואכן תפילתה התקבלה, בנה החלים ממחלתו והיא מפטרה באותה שנה ביום כ' לחודש אב.

רבי ישעיה השיא אישה לבנו ודאג לכל מחסורי בנו, כדי שיוכל להמשיך בלימודו בישיבות בטבריה. רבו המובהק היה הרב הגאון חיים שמואל הכהן דידיע קונורט.

בשנת תרל"א – 1871, בהיותו כבן עשרים ושש שנים יצא לטורקיה ויוון בשליחות טבריה, ובדרכו שהה במצרים. בכל מקום אליו הגיע נשא ונתן בהלכה עם חכמי העיר, אשר כיבדוהו והוקירוהו על ידיעותיו המופלגות בתורה.

בשנת תרמ"ג – 1883, נפטרה אשתו. באותה שנה יצא שוב בשליחות למרוקו, לשם הגיעה אליו בשןרת איוב, כי בנו רבי שמואל נפטר ביום כ"א שבט תרמ"ד – 1884 בהיותו כבן שבע עשרה שנה, והיה יניק וחכם. בשנת תרמ"ו – 1886, חזר הרבי רפאל חיים משה לעיר מולדתו תיטואן, שם לקח לו אישה ממשפחתו בת רבי משה בן נאיים.

מתיטואן הוזן לשבת על כסא הרבנות בעיר ג'יברלטר, תפקיד בו כיהן עד יום פטירתו בח' אב התר"פ – 1920. מחיבוריו נדפסו : " פטר רח"ם, שאלות ותשובות ודרשות, " קול טחנה ", שאלות ותשובות על טחינת קמח של פסח ברחים של קיטור, " רחמים פשוטים ", שאלות ותשובות על ארבע חלקי השו"ע. בנוסף לכך נשארו בכתובים חיבוריו " טחון הטיב, בדבר טחינת חיטים לפסח במכונה, שאלות ותשובות ודרשות. 

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק חמישי 1140 – 1270

ממשלת האלמווחידין וגזירות בן תמורת ועבד אל מומין, התפלגות יהודי המערב בעת רעה ההיא, בוא המימונים לפאס ופעולתם בה, יציאתם ממנה במשול אבו יעקב יוסף. השנות הרדיפות שנית, חקים מבדילים להאנוסים, בנין חומה על היהודים במדינת ריף, התמוטטות ממשלת האלמווחידין, הרג ושלל ביהודי מראכש הבירה על ידי יחייא המורד, רוח היהדות במערב מתקופה הזאת ואילך, ר"י עקנין, רבי נחום מערבי.

ואלה, השנים האחרונים הוסיפו עוד יותר להתחקות על צעדי האנוסים אם בלב שלם המירו את דתם ויהיו למושלמנים גמורים, או רק למראית עין קבלו את הדת החדשה להיות להם למחסה ולמסתור\ ולאנוסים כאלה גרשו מן הארץ או פקדו עליהם פקודות מעיקות, להבדל מן המושלמנים, ללבוש בגדי עדים נתעבים.

עוד בשנת תתקי"ח בערך בעוד עבד אל מומין אזנאתי מושל מרוקו נמנה בנו אבו יעקב יוסף, לנציב בקורדובא וכל אנדלוסיא, ויראה כבר העריץ הזה או את מחשבתו הרעה להציק להיהודים שם בכל חמתו וקנאתו, ובימים ההם בימי נציבותו של אבו יעקב יוסף בספרד הדרומית, נאלצו, רבי מימון, רבי משה ( רמב"ם ורבי דוד בניו לצאת מספרד לארץ מערב ויבואו לעיר פאס.

שם בעיר פאס כתב רבי מימון את "אגרת הנחמה " לאחיו יהודי ארץ המערב בראותו כי הייאוש החל כבר לתוקפם מלהיות עוד פוסחים על שתי הסעיפים, מושלמנים בפה ויהודים בלב. ויהיו צופים להמרת דת חפשית, גם רב י משה בנו כתב בארבע שנים אחרי כן את " אגרת השמד , לאחיו אלה, להוכיח כי גם בהיותם במצב כזה של אנוסים, ישראלים גמורים הם ויש להם חלק בכל היעודים והתקות אשר לכל ישראל.

את אגרתו זאת כתב רבי משה נגד רב קנאי אחד מפאס – ולפי השערתנו הוא רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין הגאון וחסיד – אשר קרא את האנוסים בשם " עם טמא שפתים " וירבה להוכיח אותם, כי בזה שהם פוסחים על שתי הסעיפים, אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא, ומי מהם שחפץ באמת להשאר יהודי עליו להגיד זאת גלוי ולקדש שם שמים ברבים, ולא להודות אף למראית עין במוחמד נביאם.

נגד האיש הקנאי הזה יצא רבי משה באגרתו ההיא ויסתור דבריו, מדברי האגרת הזאת נוכח לדעת כי יהודי המערב נפלגו אז לפלגות שונות, יש שחשבו לנכון להם לצאת משם, לסכן בנפשם וללכת לארצות אחרות לאסיה ולאירופה, להנצל מפני הרעה ולבלתי יהיו אנוסים לשאת על פניהם את הדת המושלמנית.

וזאת הייתה עצתו של דבי משה לידידיו ולשומעי דבריו, ואחדים מצאו טוב יותר להשאר במקומם בתור " אנוסים ", מהם הוצרכו לעשות ככה על כי הונם ורכושם היה להם למכשול מאין ביכלתם לקחת גם אותו ולעזוב את הארץ, ומהם תעו לחשוב מרוב הצרות והרדיפות כי אלה הם חבלי משיח.

ויהיו בטוחים כי מתוך צרתם זאת יבוא הגואל המיועד לגאול אותם וממצוקתם יושיעם, הדבר ברור כי עוד רבים היו אשר יכלו גם על ידי מעמדם הנכבד במדינה, להשאר בדתם בלי מפריע ולחיות בתור יהודים בפרהסיא, בין אלה נחשבה גם משפחת המיימוני בפאס.

יש אומרים כי גם הם המיימונים נשאו על פניהם מסוה הדת המושלמנית אז במשך ימי שבתם שם בפאס, ואמנם רבים דחו את הדעה הזאת בשתי ידים. וכן לדעתנו יש לשער כי באמת יכלו המיימונים לעמוד בדתם גלוי, רק בגלל מצבם הנכבד בחברה, מצד האחד התרועע רבי משה עם חכמי הערביים ופילוסופיהם שחיו אז בפאס ויקחו לקח מפיו.

באגרת הרמב"ם למר יפה, ועד היום נמצאה בפאס בחלק העתיק שבעיר שנקרא " פאס אלבאלי " ששם היה מקום מושב היהודים לפנים עד שנת קצ"ה, עליה אחת עתיקה וקבועים בחלונותיה קערות נחושת, ואומרים שמספרם שלשה עשר קערות, העליה ההיא  נחשבת עד כה למקום קדוש, כי שומה בפיהם שבה דרו המיימונים בשבתם בפאס ויסחרו שם.

והקערות ההם היו לו להרמב"ם ואביו, לפי המסורת, לדעת על פיהם העתים והשות על פי ידיעתם בתיכונה, הדברים האלה ידועים הם למדי בפי אחינו תושבי פאס עד כה, וגם ראיתים בכתבי יד מאוחרים, ואחשוב כי מסורת זו ועוד לא ידועה לחקרי תולדותיו של רבנו המיימוני.

ופה המקום להעיר, כי מפעלות הרמב"ם בפאס, נודעו, אגרת השמד, ורוב פירושו על המשניות.פירוש על המשניות הנ"ל, כתב יד הראשון שכתב הרמב"ם שם ועם נוספות ותיקונים רבים, הכל בלשון ערבי, מצאתיו בדמשק וגם העתקתי ממנו לעברית כל מסכת פסחים שתודפס אי"ה בעוד זמן.

ובמבוא להעתקתי הנ"ל דברתי הרבה אודות כתב היד היקר הזה שכעת הוא נמצא בלונדון אצל הגברת החכמה מרת פרחה די ששון מקלקוטא.

ומצד השני נהל רבי דוד אחיו משא ומתן מסחרי באבנים טובות ומרגליות, מסחר הנותן בארץ כזו ערך חשוב לבעליו בעיני העם ושרי המדינה, ועל ידי זה, על ידי ההתערבות שהיה להם בין התושבים, רכשו להם בלי ספק חיבה וידידות עמהם, ויוכלו לחיות בתור יהודים גלויים.

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

רבי יחיא חימי

 מרבני סאלי במאה השישית למניינינו. חיבר:

קובץ חידושים – על מספר מסכתות. (א)

 רבי יעקב אבודרהס

מחכמי סאלי, מוזכר בשני מסמכים משנת התר״י ומשנת התרי״א.

חיבר:

קהילת יעקב – דרושים על פרשיות התורה ואליו צורפו חידושי אחיו רבי מרדכי.

לרבי מרדכי אחיו יש גם פירוש ההגדה בכת״י.

רבי יעקב ביבאס ב״ר חיים

מחכמי סאלי במאה השישית למניינינו, שימש ברבנות בסאלי עם רבי חיים טוליראנו ונמצא חתום עימו ועם רבי אהרן הלוי באיגרת ניחומים לרבי רפאל בן צור, במות אביו היעב״ץ בשנת התקי״ג.

רבי יעקב ביבאס ב״ר יוסף

רב ומו״צ בסאלי במאה החמישית למניינינו.

רבי יעקב נולד בתיטואן ודר בסאלי. נפטר לפני שנת התפ״ז. שימש בסאלי גם כדיין ונשא את נינתו של רבי וידאל הצרפתי.

בניו – רבי יוסף ורבי חיים, היו מחכמי סאלי.

חתום עם מהר״י בן מלכא על פסק דין(מוצב״י סימן פ״ב), כן נראה חתום על פסקי דין משנת התמ״ו ומשנת התק״י. כמו כן נמצא חתום על שאלה מחכמי סאלי לחכמי פז וחתומים עימו רבי יוסף צבע ורבי שמואל אזאווי.

רבי יעקב בן שעיא

מחכמי סאלי בתקופת היעב״ץ. מוזכר בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (סימן ט׳), השיב לשואלו בענין אכילת אורז בפסח.

רבי יעקב לוי

איש חסיד קדוש ומקובל. בסוכות לא מש מתוך הסוכה, למעט דבר שחייב אותו לצאת כגון תפילה במניין.

בתשעה באב היה ישן על אבן. היה מסייע רבות לאנשים.

בערוב ימיו עלה לירושלים, למד ולימד בישיבת ״בית אל אחיו רבי יצחק היה ראש ישיבה בסאלי.

בנו של רבי יעקב – הרב משה לוי היה רבה הראשון של בת ים. נכדו הוא הרב ציון לוי, רבה של פנאמה.

רבי יצחק אינריקס

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. נזכר ״במשפט וצדקה ביעקב״(סימן ק׳).

רבי יצחק אתורקי

מחכמי סאלי, היה מורו ורבו של רבי אהרן הסבעוני שהזכרנו לעיל.

רבי יצחק ביבאס

מרבני סאלי במאה החמישית למניינינו.

בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (סימן קפ״ב) חתום הרב על פסק דין משנת התנ״ו(שנת לידתו של אוהחה״ק בסאלי).

רבי יצחק דאבילא

 מחכמי סאלי – רבאט.

מובא ב״משפט וצדקה ביעקב״(ח״א סימן ד׳) פסק דין בו הוא חתום עם רבי חנניה בן זכרי משנת התע״ז. בנו הוא רבי משה.

רבי יצחק דאבילא ב"ר משה .

נכדו של רבי יצחק שהזכרנו לעיל. חי במאה החמישית למניינינו.

רבי יצחק הלוי כן סוסאן

רב ומו״צ בסאלי, חי בתחילת המאה השביעית למניינינו. נראה פסק דין ממנו בשנת הת״ר.

רבי יצחק שימש כדיין בסאלי. נתן הסכמה לשו״ת ״כרם חמר״. עלה, עם בנו רבי אברהם שהוזכר לעיל, בשנת התר״ח לארץ ישראל ונתיישב בטבריה. נלב״ע כנראה בשנת התרכ״ב.

מספרים שכשנטה למות אמר לבנו רבי אברהם: ״דע לך כי עליתי לישיבה של מעלה והוסיפו לי ט״ו שנים כדי שאקבר בארץ ישראל״. ראו כוחו של צדיק שנודע כבעל הדרת פנים דקדושה והנהגת חסידות.

חיבר:

שו״ת ״פחד יצחק – כת״י שנעלם, ה׳ הטוב ימציאנו לידינו אכי״ר.

רבי יצחק הצרפתי

רב ומו״צ בסאלי במאה החמישית למניינינו. חתום בפסק דין ב״משפט וצדקה ביעקב״(סימן רס״ב) משנת התפ״ו. רבי יצחק שימש ברבנות בסאלי עם רבי שלמה הכהן ורבי שמואל קארו.

רבי ישועה הסבעוני גייר אהרן

מחכמי סאלי במאה הרביעית למניינינו. הוא אחיו של רבי דוד הראשון שהוזכר לעיל