ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

בחינה שלישית שבה נבחנת ארץ ישראל היא היותה לב העולם. גם רעיון זה אינו חדש, וכבר מצאנו אותו ב״ספר הכוזרי " ארץ ישראל כלב העולם, שחשיבותה נמשכת מן העם היושב בה. אותו רעיון עצמו של הלב המחיה את כל הגוף, שהואגם הסובל עבור כל הגוף, נמצא בדרשתו של ר׳ יצחק, אך בהיפוך. כאן מוסבים הדברים על הארץ ולא על העם. העם הוא היונק את כוחו מן הארץ ולא להיפך. ר׳ יצחק יוצר כאן תמונה של העולם כדמות איש.

שכל העולם הוא כאיש אחד וג״ע [וגן עדן] הוא ראש העולם שהשכל בראש. וכן עץ הדעת הוא בג״ע, א״כ הוא ראש. וארץ ישראל הוא הלב ומצרים היא הערוה ולזה אמר ערות הארץ באתם לראות. וגיניאה הוא הרגלים שהם מכוערים. וא״י היא באמצע העולם והלב באמצע הגוף.

דמות ״איש״ זה שרועה על כדור הארץ בצורה אלכסונית מצפון־מזרח לדרום־מערב. ראשה במזרח, בגן עדן, שם בגן עדן מקומו של השכל, המסומל בעץ הדעת, הנמצא בגן עדן. יש חשיבות רבה לראש, אולם לא בחשיבותו של הלב, שהוא הנותן חיים והנמצא במרכז הגוף. הלב הוא ארץ ישראל, הנמצאת במרכז העולם, כפי שהלב נמצא במרכז הגוף. הלב הוא הראשון לחיות והאחרון לחיות, עליו מושתת בניין הגוף כולו והוא משתית ומחזק את כל הגוף. ממנו נמשך כל בניין הגוף; בארץ ישראל נמצאת אבן השתייה, שממנה הושתת העולם. כל זמן שקיימת האח הזאת יכול שאר העולם, שאר הגוף, להתקיים. ר׳ יצחק מזכיר גם את מצרים, המסומלת בערווה, על פי ההאשמה שמאשים בה יוסף את אחיו בבואם למצרים לשבור שבר. ולבסוף ״גיניאה היא הרגלים שהם מכוערים״. דברים אלו על מרכזיותו של הלב וחיוניותו, חרף קרבתם לרעיונו של ריה״ל ב״ספר הכוזרי״, הובאו על ידי ר׳ יצחק כציטוט מספר הזוהר. בקטע שבו מתבררת שאלת מרכזיותם של עם ישראל וארץ ישראל. אמנם, משל הלב מפותח יותר בזוהר מאשר ב״כוזרי״. דרשתו של ר׳ יצחק מסכמת את דברי הזוהר:

שכל האומות איברי הגוף וישראל הם הלב, והלב לוקח הדק והטוב והנקי מכל הדם, ופסולת האוכל הוא לאיברים. ולכן ישראל הם חלשים^.

סיפור גירושו של אדם הראשון מגן עדן ב״תולדות יצחק״ מוסיף מימד של עומק למרכזיותה זו של ארץ ישראל: היא השראת השכינה היוצאת ממנה והנובעת מנוכחותו של האל. מפאת קשיי שליטה, לא תצא ההשראה ממקום נידח, אלא תשכון תמיד במקום מרכזי. ומכלל הן אתה שומע לאו, כיוון שאמר שבמקום שהקב״ה משרה שכינתו שם הוא מרכז העולם. מרכזיותה י של ירושלים ובית המקדש בעולם ניזונים אפוא מהשראת השכינה בירושלים ובבית המקדש. ומכאן נם מעמדה של ארץ ישראל:

ועתה ראוי לחקור ולדעת באיזה מקום שכינתו שמה יותר ביחוד. שדרך הקב״ה להיות מיוחדת שכינתו במקום אחד יותר מבשאר המקומות. שידוע ששכינתו בכל העולם אבל יותר בארץ ישראל מבחוצה לארץ, ויותר בירושלים, ויותר בבית המקדש, ויותר לפני ולפנים. ונראה לי שהקב״ה ששכינתו בגן עדן, יותר ביחוד היה בעץ הדעת טוב ורע, מפני שני דברים. אחד שבאי זה מקום משרה שכינתו אלא במקום הדעת והתבונה. ועוד שעץ הדעת טוב ורע היה באמצע הגן … והראוי למלך שיהיה באמצע מלכותו, לפי שיהיה קרוב לכל הצדדים. ולכן היתה השכינה בירושלים, וכן הקב״ה היה באמצע הגן כמלך.

שתי מסקנות מסיק ר׳ יצחק מכל הנאמר לעיל. 1. אח ישראל מקודשת יותר משאר הארצות ורק היא נקראת ארץ הקודש, שבה בית המקדש, מפני שרק בה תיתכן דבקות בה׳ הן בחיי האדם והן לאחר מותו. את הדבקות בה׳ בתקופת־חיים הוא מבליע ומזכירה רק דרך אגב, כדבר ידוע. ואולם, לעומת זאת, ר׳ יצחק הדגיש ופיתח את רעיון הדבקות שלאחר המות. 2. הדבקות בה׳ קייסת בארץ ישראל יותר מבשאר הארצות לפי שהיא באמצע העולם, והיא כלב שהוא באמצע הגוף; וגם לפי ששם אבן השתייה, שממנה הושתת העולם.

־לסיכום, הייחוד בהגותו של ר׳ יצחק בעניין חשיבות של ארץ ישראל היא התעלמותו המוחלטת כמעט מארץ ישראל הארצית, מערכה הלאומי של הארץ ומחשיבותה של הארץ כמקום הנבואה. לעומת זאת מדגיש ר׳ יצחק את התועלת והשפע שמשפיעה הארץ לאחר המות, כהכנה לעולם הבא, עולם שכולו טוב. זו תפישת גאולה שונה מתפישות אחרות של בני זמנו. גם הוגים אחרים, כגון ר׳ יצחקאברבנאל ואברהם זכות, מחד גיסא, ושלמה מולכו, מאידך גיסא, ציפו לגאולה וחישבו את הקץ. במרכזה של הגאולה — גאולת עם ישראל בארץ ישראל. אך בעוד שהאחרים ראו את מרכזיותה של הארץ מן הבחינה הארצית, על פי המתכונת של הרמב״ם בהלכות מלכים, ר׳ יצחק, אולי מתוך ראייה ריאלית ומפוכחת יותר, מדבר על השינוי הקוסמי העתידי. אפשר שאין הוא רוצה לעורר תקוות משיחיות, הטומנות בחובן אסון — לא כאלו שעל פי הקבלה, כדוגמת פעילותו של שלמה מולכו, ולא חישובים אסטרולוגיים, כדוגמת חישוביהם של אברבנאל ואברהם זכות^. אלה גם אלה מביאות לידי משבר אמונה כאשר הן מתבדות. דבריו של ר׳ יצחק לעומת זאת משלימים עם המציאות היומיומית ומפיחים תקווה לעתיד לבא. ואולי דווקא בהם חבויה אמונה סמויה כי השקפה כזאת תביא לריבויו וגידולו של היישוב באח ישראל.

לא ברורה מידת השפעת קורותיו, נדודיו ואמונותיו של ר׳ יצחק קארו על גיבוש מחשבה כעין זו, אך כדאי לעניין זה להדגיש עוד כמה נקודות חשובות.

1         הדרוש המדבר בשבחן של ארץ ישראל וירושלים לאחר המות נמצא בקובץ של דרושים שהנושא המרכזי הסובב ומקיף את רובו הוא נושא השכר והעונש הנפשיים לאחר המות. יש בו דרושים רבים המדברים בתחיית המתים, בכריתות, בהישארות הנפש, דרושים למת, לאבלות ועוד. יש גם דרושים לזמנים משמחים יותר: למילה, לחופה, דרוש אחד לשבועות וכמה דרושים לפסח. אולם גם בחלק מדרושים אלו עובר ר׳ יצחק לדבר על זמן המות. נראה אפוא שנושא זה העסיק אותו ביותר.

החוקרים חלוקים בשאלה, מה עלה בגורלו של ר׳ יצחק לאחר שסיים את כתיבת ספרו ״תולדות יצחק״ והביאו לדפוס, בשנת רע״ח. האם עלה לאחר מכן לארץ ישראל, או נשאר בקושטא? אין אנו שומעים עליו מאומה לא כאן ולא כאן. חוקרים כגון רוזאנס וגלאנטי, טענו שהוא עלה לארץ. רוזאנס מסתמך על ציטוט מ״תולדות יצחק״, שם נאמר ״ועכשיו שזכיתי ובאתילירושלים שבח לאל״ וכו' וכבר העיר א׳ ריבלין ש״אם אמנם שר״י קארו היה מתכונן לעלות לארץ לא זכה לעלות״. המשפט שלעיל שעליו מסתמך רוזאנס אינו אלא ציטוט של דברי הרמב״ן. הרמז להכנותיו לעלות לארץ נמצא בסוף הספר ״תולדות יצחק״, שם הוא אומר: ״ולא היה לי פנאי עכשיו לעיין ולפשפש בזה כי היה דרכי נחוץ לילך לארץ ישראל אם יגזור השם בחיים״. אולם, כאמור, יש המפקפקים באפשרות זו. ייתכן שדרוש זה יש בו משקל מסוים לחיוב, במובן של ״נאה דורש נאה מקיים״. יש לזכור שר׳ יצחק היה קשור למשפחת רבי יוסף קארו בן אחיו, אותו גדל מצעירותו, ואולי לעת זקנותו של ר׳ יצחק והיותו ערירי, נשאר ר׳ יצחק סמוך על שולחנו של מרן ר׳ יוסף קארו. משעלו בני משפחה זו לארץ ישראל לא היתה סיבה מיוחדת שתגרום לו להישאר בתורכיה; ייתכן אפוא שהלך בעקבותיהם.

סוף המאמר של ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו