מורשת יהדות מרוקו

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

חכמי המועצה שמו לב,גם על דרכי קליטת הנוער היהודי ממארוקו וחינוכם בארץ במסגרות חילוניות, ומדי פעם הגישו את מחאתם בנדון לממונים על עלית הנוער "… אנו מגישים בכל הזדמנות בעניני עלית הנוער. אין אנו בולמים את פינו, אנו קוראים תגר ככל שאפשר על סדרי העליה הנהוגים היום. אין אנו מתייראים לאיים להביא את הציבור המרוקני לידי מרד אם לא ישתנו סדרי ההקלטה וההדרכה בהתאם לשאיפות אנשי עדתנו ומגמתם.״ .. אך נראה שמרוב אהבתם לארץ ישראל, מחאותיהם היו רק בפה רק בלבד, ולכן לא עשו רושם על מוסדות העליה והקליטה שהמשיכו בדרכי קליטתם.

אנו מוצאים בתקנות החדשות דאגה ועזרה לארץ ישראל. באסיפה הששית בשנת התשט״ו (1955) בהמלצת הנשיא התקבלה החלטה, להשתדל במינוי גבאים לחברת ״בית אל״ בכל קהילה. ״ עכשיו דורש מהרבנים לפנות אל חברי הועד (= של הקהלה) שיעמדו לימינם במינוי הגבאים שיטפלו בנדבות של החברה״ . למרות שבתקופה זו מארוקו עמדה בפני עצמאותה והלאומנות הערבית גאתה בה. זו הסיבה שלא הזכירו את שמה של ארץ ישראל במפורש.

העליה ההמונית של יהודי מארוקו לארץ בתקופה זו נוצלה על ידי אנשים שאינם הגונים, כדי לברוח מנשותיהם ולהשאירן עגונות. הם הערימו על אנשי העליה, בהראותם להם את כתובות נשותיהם ־ תוך הצגת נשים פנויות בנשותיהם, ובאחד המקרים נתפס הבעל ברגע האחרון. כדי להתגבר על מקרים אלה הוחלט להדביק בכתובות תמונותיהם של בני הזוג ולהחתימן בחותמת בית הדין .

בנושא החינוך הדתי לא היתה הצלחה מאחר שחלק מהרבנים היו אדישים ולא האמינו שבבוחם להציל את המצב (ראה חוברת ג: לה ה: 22) ולולי עזרתם של מוסדות יהודיים מבחוץ כמו חב"ד  ״ ו״אוצר התורה״ היה המצב קשה ביותר, כדברי רבי שאול בדיווח על החינוך ״…העולה מכל האמור … שני סעיפים יובלטו לפנינו והמה. מוסדות מקומיים ומוסדות חוץ, בנוגע למוסדות חוץ, אין לנו כי אם להודות למנהליהם הראשיים ולהלל אותם על התעניינותם העמוקה והנאמנה לחינוך בנינו. ובאשר למוסדות המקומיים … מצד אחד חינוך מצויין כמעט על קו הבריאות, ומצד שני מצב חינוך דל, חולני ומאיים.

מבין התקנות החדשות שאין להן דוגמה ב״תקנות פאס״ יש לציין שתים שהאקטוואליות בהן לא פגה, ועדיין הולכות ומשתרשות בקרבנו. האחת באה להגביל את חלוקת התוארים המופרזים,שנהגו בהם תלמידי החכמים בקשרי מכתבים ביניהם. ההצעה קובעת להסתפק בתואר ״הרה״ג פלוני משרת במשרה פלונית בעיר פלונית ודי בזה בלי תוספת ומגרעת…״ .

השניה מצריכה רשיון לעריכת הילולות בקברי צדיקים, קובעת סדרים ופיקוח עליהן. ההילולות התרבו במאה הכ', עם השיפורים שחלו באמצעי התחבורה, ודעתם של חכמי מארוקו לא תמיד היתה נוחה מהן ומעריכתן. כלשון ההצעה: באמת ראוי לומר על זה המשל שאומרים לצרעה: ״לא מעוקצך ולא מדובשך״. וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים. אבל מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה…״ . דברים אלה מזכירים לנו את הילולת רשב״י במירון בל״ג בעומר, על מעלותיה ומגרעותיה.

לסיכום: השתדלנו לתת תיאור על תקנות חכמי מארוקו תוך הדגמת הרקע ההיסטורי וההלכתי שלהן. עוד נשוב ונדון בהן בע״ה אחת לאחת, עם צאתן לאור במהדורה המדעית שאותה אנו מכינים במכון לחקר היהדות במזרח שע"י אוניברסיטת בר אילן

על תקנות חכמי מארוקו נכתבו מספר מאמרים ראה: א. הטל יהדות צפון אפריקה:

ביבליוגרפיה ירושלים, תשל״ג, עמי 248, מפתח, תקנות. כמו כן מספר תקנות נדונו דרך

אגב על ידי כמה חוקרים בדיוניהם וחלקם הזכרנו אותם בדיונינו. שמוש רב יותר בספר

התקנות נעשה על ידי:

1) H. Zafrani, Les Juifs du Maroc, Vie sociale, economique et religieuse. etudes

Taqqanot et Responsa, Paris. 1972. 2. J. Gcrber, Jewish Society in Fez׳. Studies in communal and economic life, Ann Arbor, University Microfilms, 1972.

אך לעת עתה טרם עיינתי בדבריהם. בשנת התשל״ז הוציא מרכז שזר מהדורה מצולמת ומוקטנת מספר התקנות, עם מבוא מאת ש. בר אשר, כלי עזר רב חשיבות לשימוש בספר התקנות הוא המפתח לספר התקנות שבתור כרם חמר ח״ב בעריכת ש. אמיתי, א. בשן ומי וינשטיין עבודה שנעשתה במכון לחקר היהדות במזרח שע״י אוניברסיטת בר אילן, רמת־גן, תשל״ה. אשר נעזרתי בו רבות.

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

התברר כי מגרש זה נתון במחלוקת משפטית של סוכנויות ביטוח. דאגו לבנות בתוכו צריפים יחד עם תלמידי אורט, והוחלט כי ברגע שיידרש המגרש ייפנו אותו באופן מיידי. בתוך גדרות המגרש, שנשתמרו היטב, הותקנו גינה, ברזיות, וכלוב ציפורים לבנות יענה, ובתווך בית מדרש ובית כנסת שהתקיימו בו תפילות.

מועדונים אלה אף קלטו תלמידים שנפלטו מבית הספר של אליאנס כיוון שלא הצליחו בלימודיהם. גדג' ראה במפעל זה מפעל הצלת דור העתיד, שכן הממסד הבית ספרי הרשמי שלא יכול היה לתהליכים חברתיים חינוכיים אלה.

אחד עשר מחנכים של שרל נטר נרתמו למפעל זה : הם מיסדו מסגרת חינוכית הקצרה בשתי שעות לימוד מתוכנית הלימודים הרשמית. אלא שכאן שמו את הדגש בעיקר בשיקום הרגשי ובדימוי העצמי של הנערים.

עסקו במלאכה, בספורט ובלימודים יהודיים וכלליים. כל ישראל חברים ואורט סייעו מאוד למפעל חינוכי זה. גדג' ביקש מהם לראות במפעל זה בשר מבשרם, ובכך לקדמו ולהכירו. בכל שנה הגיעו ללמוד במגרת זו כ-150 חניכים בני אחת עשרה.

השלב השלישי : אותרו נערים ובוגרים בני 17-25, בעלי מלאכה ופועלים, ועבורם הוקמו בקזבלנקה שבעה עשר מועדונים ייחודיים להם – Foyers juifs Ouvries. שולבו בהם פעילויות חינוכיות, כמו לימוד קרוא וכתוב, ופעילויות ההולמות תנועת נוער, והודגשו לימודי ספורט, מלאכה ויצירה. כמו כן הוקמו שבעה מרכזים קהילתיים, שנוהלו באופן עצמאי עם הקאדרים של שרל נטר.

השלב הרביעי : עם כינון העצמאות של מרוקו המירו את תנועת הצופים מ- E.I.F    ל- E.I.M  על מנת שזו תקבל הגנה ואף הכרה של שלטונות מרוקו, אם כי נשמרה הזיקה ל – E.I.F    אדגר גדג' עשו כמיטב יכולתם שלא להיכנע למגמתו של בן ברקה, לאחד כל תנועות הנוער במרוקו תחת קורת גג אחת ואחידה.

קבריניטי הצופים, – אדגר גדג' ואמיל סבן – סברו שישי לשמור על ייחודיות. הם נפגשו עם בן ברקה והוא קיבל את עמדתם, לפיה התנועה תשמור על ייחודה ולא תיבלע אל תוך אנונימיות של מונח כמו " הנוער המרוקאי ".

הם הצליחו לשוות לתנועה הנוער שרל נטר מעמד שווה ערך לתנועות הנוער וזכו להכרה של השלטונות. כדי לציין זאת באופן רשמי ארגנו תהלוכה מרשימה של כארבעת אלפים בני נוער, במעמד הנסיך חסן השני – בנו של המלך מוחמד החמישי, הרב שלום משאש – אב בית דין של קזבלנקה, והרב אפרים חזן. 

אדגר גדג'.

התהלוכה התקיימה בשבת, 1 במאי 1957. בכל אופן, יש פעיל ות רבה מצד הערבים לשיתוף פעולה מלא, אשר מגמתה אולי לא כל כך לחסל את הארגונים היהודיים אלא ללמוד מהיהודים ולהיבנות מהם. – כך מנתח אשר אוחיון את פני הדברים בראשית עצמאותה שלמרוקו.

בני הנוער היהודי גם נטלו חלק בסלילת כבישים של המדינה החדשה והצעירה ( Chantiers de la jeunesse), תוך שמירה על כשרות והוויה יהודית בצוותא.

מכל מקום זה שלב החורג מעט מהסקירה הנוכחית, שכן מעתה ואילך – דהיינו לאחר כינון עצמאות מרוקו – עברה תנועת שרל נטר, תהליכי התפרקות, תוך עלייה לישראל והגירה לצרפת.

השלב החמישי : למעשה היה זה המשך טבעי של החיים בתנועת הנוער – כינונה של רשת חשאית בת כ- 700 נפש שפעלה ברחבי מרוקו, בעיקר לטובת ההגנה העצמית והעלייה החשאית ממרוקו לארץ ישראל. חלקם הוכשרו בארץ

פעילות ספורטיבית, תמיכה הדדית, יחסי גומלין בין אישיים, סודיות אינטימיות – המאפיינים תנועת נוער – היו המסר הטבעי לפעילות חשאית מסורה עבור הקהילה : זיוף מסמכים ( על ידי הצייר המחונן קלוד סולטן ) בתוך דירה עם שתי כניסות לשני רחובות שונים, מלווים, מעברים חשאיים בגבול הסמוך לאוג'דה, למחוז אוראן באלג'יריה ;

השבתת הנמל שממנו יוצאת אנייה ; הסחת הדעת של המכס ; דאגה לרכוש העולים ; ארגון כוח אדם איכותי שמקורו, בין היתר, בתנועת שרל נטר, ששיתפה פעולה עם שליחי ארץ ישראל. הפעילים היו ניגשים ומחכים למוצא פי השליחים והנחיותיהם.  

מאחורי פעילות חשאית זו רחשה פעילות דיפלומטית של הקונגרס העולמי היהודי, בזיקה לכתר המלכות המורקאי, המוכרת לאדגר גדג'. הייתה הנחת יסוד, לפיה לא מן הנמנע שמדינת ישראל הצעירה תכונן יחסים דיפלומטיים עם מרוקו ובכך תהווה מרקו את החלוץ לפני המחנה בקרב מדינות ערב. על כן הוסכם שאין " לשבור את הכלים " עם מרוקו, גם בקשר לעלייה ב'.

אדגר גדג' מדגיש לטובה את עמדתם הרגישה מאוד של השליחים הארץ ישראלים לסיטואציה שיש בה אמביוולנטיות רבה: מצד אחד, הכל ידוע כי יהודים המוכרים את רכושם עולים ארצה, ומצד שני היה מובן מאליו שאין לדבר על כך.

עם זאת, בשלב מאוחר יותר 1958 – 1960, הסתייג אדגר גדג' משליחי ארץ ישראלי שנקט עמדה אחרת, והעדיף דווקא לחולל מהומה גדולה ולחשוף יותר מנהיגים יהודים למעצרים של כוחות הביטחון המרוקאיים, שהנחה שהסכסוך עם מרוקו ייטב עם העלייה החפוזה.

גדג' סבר כי את אנשי הכפרים מדרום מרוקו, שהיו חקלאים ברובם, יש להעלות לארץ ליישובים חקלאיים – מושבים מיוחדים – ולא למרכזים עירוניים. ביחס לילדים ולנוער ממרקו מחה נגד תופעה שזיהה כתהליך יצירת מנגנון בית ספרי פריפריאלי מ " סוג ב', והציע פתרונות להתמודדות. מבחינה זו נכזבה תוחלתו.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

הערכה לפעולה….

י"ג שבט תשט"ו – 5.2.1955

עניין הכפרים עומד, כפי הנראה, לקבל תנופה. כך אמר לי אברהם ציגל, מנהל מחלקת העליה באותה תקופה, ובדעה זו, גם יהודה בגינסקי ז"ל, ראש מחלקת הקליטה באותה תקופה, אשר הגיע הנה אתמול, ובפגישה הראשונה בשדה התעופה אמר לי : " אתה הוא האיש אשר מעשיך בכפרים עשו להםכנפיים בארץ ".

אותו הדבר גילה כאן מנהיג תנועת העבודה באמריקה וחבר ההנהלה הציונית, מר לאוי סגל, וכה היו דבריו אלי : " אייער ארבע אין די דערפער האט געמאכט אטיפן קריץ ביי מיר אין הארץ " ( עבודתך בכפרים הטביעה חריץ עמוק בלבי ) – מתוך מכתב למזכירות תנועת המושבים.

היבול החל להבשיל

י"ד שבט תשט"ו – 6.2.1955

קיבלתי מכתב ממזכירות תנועת המושבים, בחתימתו של גרשון צוקר ובו הוא כותב בין היתר : "

חושבני שאני אהיה הראשון שאעביר אליך הידיעה המשמחת. הקבוצה של " איית בוגמאז " הגיעה היום לנמל חיפה והועברה ישר לחורבית שבחבל לכיש.ובכן יש בזה סימן כי הקרח התחיל להפשיר ויש תקוה כי הזרם של צאן מרעיתך יתחיל להגיע הנה….."

" ביבול שלך כבר מבשיל והולך – כה לחיי ".

קריאה לעזרה בתוך הואדי

כ"ט שבט תשט"ו – 21.2.1955

יצאתי ממראכש לביקור בכפרים איית רחלאת ואיי סעדילי. נלוו אלי, העיתונאי שבתאי טבת, מעיתון הארץ, נחמוני מצוות המיון ויהודה פרץ בעל המונית המיושנת. לאחר כברת דרך הגענו לאחד הואדיות לפני איית רחלאת. בעוברנו בואדי שקעה המכונית. נאלצנו לצאת מהמכונית ונכנסנו לתוך מי הואדי שהיו קרים כקרח.

ניסינו לדחוף המכונית ועל אף מאמצינו המשותפים לא עלה בידינו להוציאה מן הואדי. קראתי לעזרה בערבית ובנוסחה המקובלת " יא סאמעין – תעאלו " – הו השומעים קולי יבואו לעזרתי – ואחרי החרה החזיק הנהג וקרא בקול : " יא אחמד, יא עבדאללאה ", הד האזעקה הגיע למרחקים, ולהפתעתנו ולשמחתנו הופיעו כ-15 ערבים מן הסביבה, אשר יחד אתנו הצליחו לחלץ את המונית והוציאוה ליבשה.

שילמנו להם שכר טרחה והוספנו על זה ככר לחם אחת לכל אחד ומיני תרגימא שהיו בצקלוננו.

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

סכנה שניצלנו ממנה.

י"ג באדר תשט"ו 7.3.1955

בשעה שש בבוקר, בדרך לכיוון איית איברהים, הגענו למקום שממנו הכיוון לאיית חאכים ולא מצאנו את הפרדות אשר שכרנו אתמול, ושהיו צריכים להביא אותן למקום המפגש שנקבע. לאחר הליכה ברגל נודע לנו מתושבי הכפרים כי אנשי איית חאכים מחכים לנו במרחק מה ועמהם שלוש פרדות.

ביקשתי מהנהג לחכות לפרדות ולאחר מכן לבוא אלינו. אנו המשכנו ברגל בלווית סייר ערבי. הלכנו במשך שלוש שעות עד אשר הגענו לאיית חאכים ורק לאחר זמן מה הגיע הנהג יחד עם אנשי הכפר רכובים על פרדות.

מיד התחלנו בבדיקת המשפחות ורישומן לעליה. היהודים באיית חאכים ידועים כאנשים חסונים ואנשי מידות. עם סיום פעולת הרישום, בשעה שלוש אחר הצהרים יצאנו לדרך. נחומי – מצוות המיון – סיר בלרכב על הפרד. הפצרנו בו ולבסוף נעתר לנו, ויחד אתנו עשה שלוש שעות ברכיבה בשלג ובסערת רוחות.

בקושי רב שרכנו דרכנו והגענו למכונית. ערפל כבד כיסה את הארץ, והוא והשלג אשר התלווה אליו הכבידו על תנועת המכונית. נסענו באיטיות ואולי זחלנו עד כדי 10 – 15 קילומטר בשעה, לבסוף הגענו לאיית סעדילי.

כאן עצרו אותנו כמה ערבים בטענה כי פקודה בידם מהמושל למנוע מכל רכב לעבור, כי הואדי גואה והמעבר מסוכן. הערמנו עליהם בדברים והמשכנו בדרכנו. עברנו ואדי אחד, אחריו ואדי שני ואילו השלישי אשר נזהרנו מפניו לא זכינו לראות אותו כי נעלם ואיננו, לבסוף התברר לנו כי טעינו בכיוון הדרך במשך שעתיים וחצי מבלי להרגיש בכך.

בשעה 10.30 בלילה הגענו לכביש ליד אולאד מנסור ורק אז התברר לנו כי עשינו הקפת דרך של כשמונים קילומטר, ותודות לטעות זו ניצלנו מן הואדי הגואה והסוער שלא עברנו בו. עייפים ותשושי כוח הגענו למראכש בחצות הלילה.

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.

העלייה הגדולה ממרוקו אין בה מהספונטניות, היא מהווה למעשה המשך טבעי ורצוף לעליית יהודי מרוקו שהחלה לפני כמה דורות, כי הקשר בין קהילות מרוקו לבין הארץ מעולם לא נותק אם בשל שדר"ים וכוללים שהגיעו אליהם, אם בשל הסיוע החומרי ( עולים, תרומות ) או הרוחני ( רבנים, פסקי דין, קשר תורתי ) שקהילות אלה שלחו לארץ.

זכות קדימה לעליה מן הכפרים.

ל' ניסן תשט"ו – 22.4.1955

קיבלתי העתק ממכתבו של יצחק קורן – מזכיר תנועת המושבים אשר שלח לאברהם ציגל, מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, ובו הסיכום שהוחלט עליו בין תנועת המושבים והסוכנת היהודית, ואשר לפיו :

1 – תנתן זכות קדימה לעליית יהודים הכפריים שבמרוקו.

2 – ביחס למקרים סוציאליים יש להמנע מלהוציא מהכפרים אנשים אשר מבחינה סוציאלית ובריאותית אין אפשרות להעלותם לשם התיישבות בארץ, פרט למקרים מיוחדים אשר לגביהן לא קיימת כל אפשרות להשאירם בכפר, קודם כל שלא יישארו עזובים לנפשם במקומות נידחים אלה ושנית פן הישארותם תמנע עליית אחרים אשר מויינו ואושרו לעליה.

מקרים אלו אשר יסומנו על ידי שליחנו יהודה גרניקר יועברו לקזבלנקה לטיפולו של משרד העליה במקום.

הוראות ברוח זו ניתנו על ידי ראש מחלקת העליה זלמן שרגאי למנהל מחלקת העליה במרוקו, עמוס רבל.ובמכתב של הסוכנות היהודית, מחלקת העליה, לתנועת המושבים מיום י"א אייר תשט"ו  – 5.5.1955, הרי סיכום דברים של מר זלמן שרגאי עם עמוס רבל :

זכות קדימה לעליה תינתן לאנשי הכפרים ולארגונים התיישבותם מערי השדה שבמרוקו. בהקשר לזה יש לתת הוראות שליחי העליה מתנועת המושבים, שכשהם מאשרים אנשים לעליה, עליהם להודיע למשפחות שלא נתקבלו שיועברו לערים מרכזיות על חשבון הקהילות והג'וינט אם הכפר יחוסל כולו.

  הפעולה לחיסול הכפרים תימשך בהתאם לתכנית, אך כמוסכם יש להעביר לטיפולם של הג'וינט       והקהילות את המקרים אשר לא יאושרו לעליה מסיבה סוציאלית או רפואית, וזאת בהתאם להסכם.

תכנית העליה : חמישים אחוז לארגונים התיישבותיים, שי לארגן מן הכפרים ומערי השדה : חמישה עשר אחוזים משפחות בודדות מן הכפרים ומערי השדה, מובן שהכל לפי כללי בחירת העולים המקובלים.

שליחי תנועת המושבים הנשלחים על ידי מחלקת העליה הם שליחי העליה ומובן כי הם נתונים למרותה של מחלקת העליה בירושלים ובמרוקו.השליחים פועלים בכפרים ובאזורים לפי הוראות המחלקה במרוקו.

אנשי הכפרים הם בדרך כלל חומר אנושי טוב, אך יש מקרים בודדים שלאנשי הכפרים שהתנוונו. אפשר אפוא, שנחסל 3 – 4 כפרים והכפר החמישי ישאר במקומו מפי שאיננו מתאים ברובו הגדול מבחינת הכללים לבחירת העולים.

עת לעשות…

ט"ז אייר תשט"ו –  8.5.1955

מצב העליה ממרוקו ובעיקר עליית אנשי הכפרים נתקלה כעת בקשיים גדולים החורגים משליטתנו. כמו כן גברו הקשיים הפניים וקשה להתגבר עליהם הפעם, כי לא הצלחנו לראות את הנולד. בין אנשי הכפרים אשר התקבצו במראכש, לפי הוראתנו, הצטברה מרירות גדולה אשר הביאה לתגובה קשה.

אנו עומדים עכשיו במרוקו בפני גזרות קשות העלולות לפגוע קשה בעליה ואסור לנו לשבת בחיבוק ידיים ולראות באופן פסיבי כיצד יתפתחו העניינים ( מתוך מכתב למזכירות תנועת המושבים 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

כך גם לגבי תחום החינוך. בעדות יהודיות מסורתיות תפקידו של החינוך הוא להעביר את הערכים המסורתיים מדור לדור ולהקנות לילד ידיעות מתחום היהדות. כל יתר הנושאים העוסקים בהכנה לפרנסה והכשרה לחיי המעשה נמסרים לסוכנים אחרים. בחברה המסורתית מתגבשים עולמו של הילד ומערכת מושגיו מתוך רשמים בלתי אמצעיים המציגים בפניו עולם שלם ובטוח.

 החינוך היסודי ב״חברה המסורתית״ מנחיל אמנם גם ידיעות פורמליות מתוך קריאה בספרים, אך עיקרו של כוח המסורת בא מתוך הקשר הבלתי אמצעי עם החברה שבתוכה הפרט חי. תהליך החיברות של הצעירים ודור ההמשך מתבצע בעיקר תוך חיקוי של התנהגויות בתוך המשפחה והשתתפות בפולחן היומיומי בבית הכנסת. בהגיעו לגיל המתאים לומד הילד במוסד החינוך הפורמלי של החברה – ה״חדר״.

 קבוצה נבחרת מבין הצעירים, העילויים ובני העשירים שביניהם, הגיעו ל״ישיבה״. מוסדות אלו עוסקים בהקניית ידיעות שהן בבחינת ערכי קיום לחברה, ותפקידם הוא הנחלת המסורת היהודית המיוחדת בדרגות שונות של תפיסה והפשטה. השלבים השונים ורמת החשיבות של תהליכי החינוך והלמידה ב״חברה המסורתית״ היהודית מדורגים לפי סדר, כשמטרת העל היא ידיעת התלמוד וההתעמקות בו וטיפוחם של תלמידי חכמים שמהם ייצאו ״גדולי תורה״. ערך זה הוא הראשון במעלה בחברה כולה, אם כי מיעוט בלבד זוכה בו.

באירופה של המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 נחשפה החברה המסורתית למודרניזציה בעקבות תהליכי האמנציפציה ותנועת ההשכלה. תהליך זה, שגרם ליציאת היהודים מהחברה הסגורה ולהשתלבותם בחברה האזרחית, ערער את שליטתם של המוסדות הקהילתיים וגרם למשבר במוסדות הרבנות וההוראה התורנית. השינויים הללו התפשטו מאירופה המערבית והמרכזית לריכוזי היהודים הגדולים שבמזרח היבשת והם היו תוצאה של שלושה תהליכים רבי עוצמה: המהפכה התעשייתית, העיור והניידות החברתית.

מושג השינוי הפך למילת מפתח לקיום האנושי והוא תפס את מקומו של מושג שימור העבר. האמונה החלה לפנות את מקומה להיגיון וכוחות פוליטיים וכלכליים הניעו במהירות את קריסת הסדר הישן ויצירת ״סדר חדש״ בעולם. ״הסדר החדש״ התאפיין במעבר מחברה פיאודלית ומשפחתית, לחברה שהקשרים בין חבריה הם חוזיים ומבוססים על רצון חופשי של האינדיווידואלים המרכיבים את הקהילה. חברות מסורתיות מכל סוג איבדו את הבקרה ואת יכולת האכיפה על חבריהן. ב״סדר החדש״ אנשים זכו באופן עקרוני לסטטוס של אזרחים שווי זכויות. המעמד החברתי נבנה כפונקציה של פועלו של האדם יותר מאשר על מוצאו, גבולות השבט והמשפחה התרופפו ומגמות אוניברסליות וקוסמופוליטיות החלו להתפשט ולתפוס את מקומן.

הסוציולוג פיטר ברגר, שחקר דרכי תגובה של חברות ותרבויות מסורתיות המתמודדות עם התרבות המודרנית, מאבחן שלושה דפוסי התנהגות עיקריים שהחברה המסורתית מאמצת במפגשה עם המודרנה: כניעה, הסתגלות, והתקוממות.