טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

אלישבע שטרית

2 – תחדית מוגריבי, בו המספר בוכה על העוול שנעשה לו.

אנא לי מסית לכלא וחרתת זנאן, וסקיתו יא נאס בדמוע עיני, ומסא דאך זנאן חתא כבר וזייאן, וזאוו מוואלן אזנאן בשריעה וג'לבוני, וג'ממת דאך אזנאן מסאת תקטלני.

אני שהלכתי למדבר ונטעתי בו בוסתן, השקיתי אותו הו אנשים בדמעות עיני, והבוסתן הלך ופרח, ובאו אחר כך בעליו ותבעוני לדין וניצחוני, ודאגת הבוסתן הזה הולכת להורגני.

3 – דברי התגרות מטעם המספר אל האשה, אשר כנראה בגדה בו :

זמאן זמאן כונתי ענדיפחאל קפטאן דל מובר, ווילא נלבסיך נכון ביך ענאייא

וליום ליום כונתי ענדי פחאל כ'ניף מדרבל, אלא ילבסוה, ג'יר הדאווא, נעאל אללאה עליך יא אוזה דראווא

לפני זמן, מקודם, היית בעיני כמו קפטאן מבד קטיפה, אם אלבש אותה אראה מכובד.

אולם היום ועתה, את בעיני כמו סחבה של סמרטוטים, אשר אותה לובשים רק הדאווא – הצוענים

קללת השם עליך הו פרצוף דראאוא – אנשים יוצא העיירה דרעא.

4 – תשובתה של המאהבת  הבוגדת אינה מאחרת לבוא :

יא דאך לעדו, אזי ונגולליך, נפיידך פי זמאן, מא פיה תמארא

נתמננא ליך בו מוזווי ומרד קביח, אוללא קרטאסא מדוורא פכרסך בעמארא, ונראך ג'דדא, נשאע אללאה סרקתי בלג'א וויטוופוך עלא חמארא.

הוי אויב, בוא ואגיד לך ואזכיר לך אין אימון בחיים ( הכוונה אל תאמין בעצמך ) אני מאחלת לך כאבי בטן חזקים ומחלה ממארת, או כדור עגול בבטנך שיורו עליך מצרור

ואראה אותך בעזרת האל, מחר גנבת נעל ונתפסת, ומבזים אותך כשאתה רכוב, על אתון באמצע הרחוב.

5 – שיר התגרות מטעם אחד הצדדים, בו אומר המשורר לגבירה כי אהובה משוטט ברחובות, אם כי לפני כן הוא מנסה כביכול לנחמה בכל שהוא מקלל את גורמי הפרידה : 

יא לי ביתי פרדני מן מחבובי

נתמננאלו כ'לייאן ושמש לא תנצר עליה

לא ינבית פיה לא כ'דור וואלה נואר

מא ינזל עליה מאטאר, וולאא ירא נוזום אלליל

מחבוביכ יא סדתי פלזנוק ידור

הו, בית בית שהפרידני מאהובי

אקללנו לחורבן ושמש לא תזרח מעליו

לא יצמח בו דשא ולא פרח

בל יעברנו הגשם ולא יראה כוכבי הלילה

אהובך הו גברתי, ברחובות משוטט

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

2 – תחדית מוגריבי, בו המספר בוכה על העוול שנעשה לו.

אנא לי מסית לכלא וחרתת זנאן, וסקיתו יא נאס בדמוע עיני, ומסא דאך זנאן חתא כבר וזייאן, וזאוו מוואלן אזנאן בשריעה וג'לבוני, וג'ממת דאך אזנאן מסאת תקטלני.

אני שהלכתי למדבר ונטעתי בו בוסתן, השקיתי אותו הו אנשים בדמעות עיני, והבוסתן הלך ופרח, ובאו אחר כך בעליו ותבעוני לדין וניצחוני, ודאגת הבוסתן הזה הולכת להורגני.

3 – דברי התגרות מטעם המספר אל האשה, אשר כנראה בגדה בו :

זמאן זמאן כונתי ענדיפחאל קפטאן דל מובר, ווילא נלבסיך נכון ביך ענאייא

וליום ליום כונתי ענדי פחאל כ'ניף מדרבל, אלא ילבסוה, ג'יר הדאווא, נעאל אללאה עליך יא אוזה דראווא

לפני זמן, מקודם, היית בעיני כמו קפטאן מבד קטיפה, אם אלבש אותה אראה מכובד.

אולם היום ועתה, את בעיני כמו סחבה של סמרטוטים, אשר אותה לובשים רק הדאווא – הצוענים

קללת השם עליך הו פרצוף דראאוא – אנשים יוצא העיירה דרעא.

4 – תשובתה של המאהבת  הבוגדת אינה מאחרת לבוא :

יא דאך לעדו, אזי ונגולליך, נפיידך פי זמאן, מא פיה תמארא

נתמננא ליך בו מוזווי ומרד קביח, אוללא קרטאסא מדוורא פכרסך בעמארא, ונראך ג'דדא, נשאע אללאה סרקתי בלג'א וויטוופוך עלא חמארא.

הוי אויב, בוא ואגיד לך ואזכיר לך אין אימון בחיים ( הכוונה אל תאמין בעצמך ) אני מאחלת לך כאבי בטן חזקים ומחלה ממארת, או כדור עגול בבטנך שיורו עליך מצרור ואראה אותך בעזרת האל, מחר גנבת נעל ונתפסת, ומבזים אותך כשאתה רכוב, על אתון באמצע הרחוב.

5 – שיר התגרות מטעם אחד הצדדים, בו אומר המשורר לגבירה כי אהובה משוטט ברחובות, אם כי לפני כן הוא מנסה כביכול לנחמה בכל שהוא מקלל את גורמי הפרידה : 

יא לי ביתי פרדני מן מחבובי

נתמננאלו כ'לייאן ושמש לא תנצר עליה

לא ינבית פיה לא כ'דור וואלה נואר

מא ינזל עליה מאטאר, וולאא ירא נוזום אלליל

מחבוביכ יא סדתי פלזנוק ידור

הו, בית בית שהפרידני מאהובי

אקללנו לחורבן ושמש לא תזרח מעליו

לא יצמח בו דשא ולא פרח

בל יעברנו הגשם ולא יראה כוכבי הלילה

אהובך הו גברתי, ברחובות משוטט

6 – דו שיח בין בחור לאהובתו, ובו הוא מונה את מעלות יופיה

רפד דאך לעזין יא כמאלת אזין, פי גאראדך יא לאללא נכ'דם טרראח

עיוניך מכחחלין וואתאהום אזין, וכ'דודך מוורדין עליהום סי תפפאחא

דאוויני יא זין ראה עקלי ענדך זאח.

גברתי, לעבוד כשוליית נחתום ( הרימי נא את הבצק הוי כלילת יופי )

עיניך מפורכסות בכחל ובחן, ומתאים להן היופי והחן

לחייך כוורדים, עליהם כמעין תפוחים

רפאני נא כלילת יופי, כי שכלי אליך עף, ועתה הוא צף

7 – אבי הנערה מתערב בשיח ועונה לבתו :

גאללהא בוהא, יאמנא, גאללהא בוהא. מא תאכל ג'יר לכ'בז דסמיד ולקרפאנייא

כ'יר להא מן כ'בז למעייאר. סעלי לפנאר יאמנא, סעלי לפנאר

כ'תתרו למזמר בלעפייא ולפאכר לכתאר, ועדונא יתרמא פננאר.

קרא לה אביה ואמר, יאמנא, אמר לה אביה, תאכלי רק לחם סולת ובו קינמון

ורק עזבי את לחם הריב והמדון, הדליקי הפנס יאמנא הדליקי הפנס

בכרו ( הביאו ) לכאן הכירה עם הגחלים, ובה הרבה פחמים, ואויבנו יושלך אל תוך הכבשנים

8 – עתה מגיע תורה של האהובה והיא גם כן עונה לאהוב לבה :

אסארי קפיל בלהווא תחללו, מפתאחו יאנ נאס לא תקררבלו

לא תאמן פיה אמא קאסא רביע קלבי באס אחללו. מה קדרת אנא נזאזעו.

וואעססאך נתי תלוויה, וקלב חביב ירסא וטאל אזזמאן עליה

הוי קונה מנעול בהבל פיו במה תפתחהו

מפתח שלו הו אנשים אל תקרבוהו

לא תאמין עד כמה הזיע אהוב לבי כדי לפותחו

לא יכולתי אני להזיזו, אז אתה תצליח לעקמו ?

ומקור לב יקירי יסתדר ויחזיק מעמד עלימו.

9 – האהובה מוסיפה ואומרת בפנותה הפעם לאביה.

יא מול אזין, סקסי על לפעאל , אמא זין סמתו פיה פעאלו\אוללי חב אזין, יסקסי וויסאל, ומול אזין יא באבא מתבוע פי פכ'ייאלו

הוי מחפש היופי, קדם מפעליו, שאל, הרבה חן ויופי עברו ובגדו בו פעליו.

ומי שירצה את היופי, יחפש וישאל עליו, ובעל היופי הו אבא, עוקבים תמיד אחר תווי פניו/

אהובת לבו מסיימת דבריה ומודה כי רק החן והיופי הם שמחלישים גם אותה :

אזין, אזין, מא הלכני ג'יר אזין, אזין אילא יכון אספי וכחל לעיו

האדיך נזאהתי עלא די יפינוני, וואס מן לילא מבארכא, יבאת מומו פי סוני.

החן הו החן, ומה שהרס אותי אם לא רק החן והיופי

היופי אם יהיה מושלם, ובעל העין השחורה, זאת היא הנאתי ובה אמונתי

ליל מבורך זה, בו יישן תינוקי בחיקי

המסיבה העליזה הזו הסתיימה תמיד בפיוטים, ובדברי אגדה ומעשה נסים.

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.

קורות התנועה השבתאית

פתיחה : הרקע ההיסטורי לתנועת השבתאות

משה דרעי מוצאו מהעיר דרעא שבמרוקו. אחר כל התיישב בפאס ושם פעל. נבואותיו היו מלוות צעשי נסים ורבים נהרו אחריו. לאחר שנבואתו שהמשיח יתגלה בליל פסח לא נתקיימה, עזב אתל מרוקו ועלה לארץ ישראל. לא ברור אם משה דרעי זה זהה עם משה דרעי שחי גם הוא באמצע המאה ה-12 והיה קראי

אן אכזבתם היתה גדולה כאשר ליל הפסח הגיע והמשיח לא הופיע, וכאשר ״לא יצא דברו לאור, התחדשו לישראל בגללו צרות״. תאור מהימן של המאורע אשר זעזע באותה תקופה את יהדות מרוקו אנו מוצאים באגרת ששלח הרמב״ם אל יהודי תימן. מתוך האגרת אנו למדים שהרמב״ם מתיחס לארוע כאל ארוע הסטורי אוטנטי אשר הוא עצמו, כדבריו, בדק את אמתותו ומהימנותו. להלן אנו מביאים קטע מהאגרת הקשור לעניננו:

״וזאת אני מוסר כדבר של ודאי ויודע כי כן הוא משום קרבת זמנו כי לפני חמשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעה אל ארץ אלאנדלם ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי ז״ל בן מגש אשר שמעתם את שמעו. אחר כן בא אל בירת ארץ המערב, כלומר פאס, ונקהלו אליו אנשי המקום כי חסיד ומעולה וחכם הוא. אמר להם: הנה המשיח קרב ובא, והודיעני זאת השם בחלומי. הוא לא התפאר כדרך שהתפאר אותו משֻגע כי הוא יודע שהוא משיח, רק אמר שהודיעו לו כי נתגלה המשיח, ונמשך העם אחריו והאמינו בדברו. והיה אבי מורי זצ״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו. אבל מועטים שמעו בקול אבי ורבם, אכן כלם נטו אחרי ר׳ משה נ״ע. סופו של דבר, היה ניבא נבואות ונתקימו ככל אשר אמר. אם אמר: עלה לי אתמול כי יהיה כך וכך, והיה בדיוק כאשר אמר. עד שהגיד להם כי בערב שבת פלוני ירד מטר סוחף, והלח היורד יהיה דם, וזה האות אשר אמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ וכו'. אותו זמן חדש מרחשון היה, וירד גשם חזק ורב אותו ערב שבת, והיו המים היורדים מים אדמים סמיכים כאלו הם בלולים בטיט. והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק. ואין זה נמנע על פי דין כפי שהגדתי לכם כי עתידה הנבואה לחזר לפני בוא המשיח. ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל הפסח, וצוה אותם למכר את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השווה דינר בעשרה דינרים, ויעשו את מצות התורה בחג הפסח כי לא יראו אותם לעולם, ועשו כן. וכשבא הפסח ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזעיר, והחובות רבו על העם. וגם בין שכניהם ועבדיהם הגויים נתפרסם הדבר, ולוא נמצא כי עתה נהרג ולא נשאו אותו ארצות האיסלאם לאחר מכאן, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל. ובצאתו, כפי שהגידו לי כל אלה שראוהו, ניבא באשר הודיעהו השם כל מה שאירע בארץ המערב דבר גדול ודבר קטן״.

מהקטע שלפננו אנו למדים שהרמב״ם תאר את המאורע שבאגרת אל תימן כחמישים שנה לאחר התרחשותו (הארוע התרחש בשנת 1122, ואילו האגרת נכתבה ב־1172) ולכן לא היתה להרמב״ם כל השפעה על הארוע בעת התרחשותו, אך יחד עם זאת הוא לא חסך שבט לשונו נג אמונות שוא של ההמון ״ולבו היה ער לסכנות הכרוכות בתנועות המשיח­יות למסורת התורה, כפי הבנתה המקובלת״. כן נמצאו תלמידי חכמים שיצאו בשצף קצף נגד מחשבי קצין ונג ר׳ משה דרעי. כך נהג אביו של הרמב״ם, ר׳ מימון בן־יוםף, ששהה אותה עת בפאם. הוא התריע עד הופעת ״המשיח״ ואסר על ההליכה והנהירה אחרי משיח השקר.

יהדות מרוקו המשיכה גם בשנים הבאות לטפח את תורת הנסתר ולעסוק בתורת הקבלה. הם מצאו כאמור בתורת הנסתר מחסה ומפלט מפני המציאות הקשה בה היו נתונים וספרים על חזיונות משיחיים נכתבו לרוב על־ידי מקובלים וחכמי הרזים.

בשנת ק״ב (1360), הופיע ספרו של ״המקובל הגדול״ ר׳ נסים בן-מלכא הישיש מהעיר פאס על הגאולה העתידה, בשם ״צניף המלוכה״.

בנו, ר׳ יהודה בן־מלכא, גם הוא היה חכם גדול ועסק בפילוסופיה ובתורת הקבלה. הוא חיבר פרוש על ״ספר יצירה״. על פרושו נאמר: ״חיברו הפילוסוף הגדול והמקובל האלוהי הרב והאלוף לעטרת ישראל, רבי יהודה בן המקובל הגדול, רבי נסים הישיש זצ״ל״.

ר׳ יוסף גליל (1310) ורבי סעדיה בר׳ יצחק, עסקו בלימוד הקבלה והיו תלמידיו של איש הרזים ר׳ אברהם אבולעפיה.

ההשתלה.

קליטת מגורשי ספרד.

מבלי להיכנס לכל רזי המחלוקת העצומה נציין כמה עובדות הזורקות אור על ממדיה והשלכותיה  : בשנת 1526 עשו התושבים הסכמה שלא לאכול הנפיחה, וכל מי שהפר תקנה זו דינו נידוי, ותיכף נתעוררו התלמידים ותלמידי בני פאס התושבים לאמר עד מתי יהיה זה לפוקה ולמזכרת עון היאך אפשר שמה שהיו אבותיהם מוכרים לגויים בדמים מעטים אנו אוכלים אותה בדמים יקרים, וקצת נכבדי הקהל תושבי פאס אז נתרצו קצתם את קצתם ואמרו לעשות הסכמה שלא לאכול נפוחה. "

רבני המגורשים ראו בהסכמה זו התגרות וניסיון להשפיל אותם ואת כבודתם וכצעד נגד גזרו נידוי על אלה שעשו ההסכמה " שלא יזכה הדבר לעולם לאסור נפיחה ". הקרע היה גמור ורבי חיים גאגין ביקש מרבני המגורשים להגיע להסכם  " ולמה יעשו תורת משה כשתי תורות , והאל למען שמו יעשה שלום בינינו ".

רבני המגורשים שלחו שני נציגים בפני המלך מולאי בוחסון שהיה אז במכנאס כדי לעשות שלום עם בן אחיו, וכך עשו גם התושבים. המלך היה מעוניין להפסיק את המחלוקת המוזרה בעיניו בין היהודים כי " בכל יום הייתה מהומה רבה כאן באלמללאח על עניין הנפיחה ".

פסק דינו של המלך היה לטובת קהל התושבים, המלך גזר שיתנו הקהילות ( המגורשים ) מאתיים אונקיות בקנס, והתושבים עדיין הם מחזיקים כמנהגם ולא שוה להם למגורשים כל מה שעשו. המחלוקת פרצה מחדש כאשר אחד התושבים הפר את ההסכמה וקנה בשר מהמגורשים, מה שעורר מהומה אצל התושבים ותגרת ידיים שנגמרה בהטלת קנס על קהילת התושבים.

המחלוקת נמשכה עוד כתשע שנים עד אשר בשנת 1535 התחייב הרב גאגין הישיש והתשוש " לא לעורר עוד מחלוקת ולקבל את דין הרוב. ואני זקנתי ושבתי , אני נשבע בשם ה' שלא לערער עוד ולשמור פי לשוני " מנהג הנפיחה וכל המנהגים שהביאו איתם המגורשים התפשטו ברוב ערי המערב ועד מהרה נתשטשו ונמחקו ההבדלים בין המגורשים והתושבים כאשר כל קהילה תורמת תרומתה ומקריבה קרבן. התושבים קיבלו על עצמם את מנהגי קסטיליה והמגורשים קיבלו את לשון המקומיים והתחילו לדבר ערבית עש שכמעט בכל המקומות נשכחה מפיהם לשון הספרדית ורק שאריות ממנה שרדו בלשון היום הזה. זה הסימן להצלחת ההשתלה. 

ספר התקנות.

מיד עם בואם לפאס ראו הרבנים צורך להתקין תקנות כדי להסדיר את חיי הדת והציבור של המגורשים ואשר עם הזמן קובצו בספר מיוחד הוא " ספר התקנות של קהילת הקודש המגורשים וגדוליהם בפאס ". ספר זה מכיל כל התקנות שהותקנו במשך כמאתיים שנה ( בין המאה ה-16 למאה ה-18 ) ושעם הזמן נהפך ל " שולחן ערוך " של כל יהדות מרוקו לפיו יפעלו ויפסקו מבלי להבדיל בין אם מגורשים ואם תושבים.

איחודה של מרבית יהדות מרוקו מסביב ךתקנות אלה היה כבר כמעט מושלם במאה ה-17 כפי שמעיד אחד מגדולי אותו דור, הרב יהודה בן עטר , נולד ב-1655, בספרו " זכות אבות ".

" והתקנות שתרנו קהילת קודש פאס המגורשים גרי גרירי אבתרייהו ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה, ומראכש יש ויש, כל משפחה לפי מנהגה דהיינו אותם שהם מזרע המגורשים עושים המנהג ההוא ושאר המשפחות יש שעושין מנהג המגורשים ויש כדת, אבל כל שאר ארצות המערב, םאס ותיטואן ואלקצר וכל הגליל הוא, ומכנאס, וצפרו, כולם כמנהג המגורשים, וקהילת קודש סיביליינוס, מעיר סביליה, אשר בדיבדו עושים המגורשים גם כן, אבל קהילת קודש תאזה יש להם מנהג בפני עצמו.

התקנה הראשונה משנת 1494 והתקנות שלאחריה כתובות בספרדית אבל עם הזמן כאמור נשכחה השפה הספרדית כשפת תרבות, היא נשארת שפת היום יום, " החקיתיה " בצפון המדינה ) ובמקומה בהא השפה העברית ולעתים גם השפה הערבית. היא באה לפתור בעיות הלכה שנתעוררו עקב המאורעות הדבר והרעב וכל ענינה כמעט על דבר הירושה, צוואה ודיני קבורה.

ארבעה רבנים חתומים עליה : רבי ממשה אלברהניץ, רבי משה מימון, רבי יצחק צרוייה ורבי בנימין בר יוסף גבאי. על התקנה השניה משנת 1497, חמש שנים אחרי הגירוש, חתומים הרבנים משה בלאנסי ויעקב פריינטי. על התקנה השלישית בשנת 1545, חתומים חמישה רבנים והם, רבי נחמן בן סונאבל, רבי יצחק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהשע קורקוס ורבי יוסף מגינא.

פרט לרבנים האלה התפרסמו אז בין גדולי התורה של הדור הראשון והשני של צגורשי סםרד הרבנים האלה, רבי משה חילווא, רבי יוסף עוזיאל, רבי יהודה בן זכרי, רבי אברהם דליאון, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל, רבי יעקב אמיגו, רבי יצחק דונדון, רבי שמואל חאגיז, רבי אברהם אלמושנינו, רבי יצחק בן פישי, רבי אברהם אזואלוס ( אוגוילוס ), רבי דוד בן סמחון, רבי שם טוב לארמה ( לירמה ), רבי אברהם סבע, רבי יעקב לואל, רבע חיים בן חביב, רבי וידל הצרפתי, רבי אבהרם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא " אברהם העברי ", רבי דניאל טולידאנו בן רבי יוסף ראש חכמי קסטיליה, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא.

מבין גדולי הרבנים של התושבים בלט שמו של רבי חיים גאגין, אותו רב שניהל בקנאות את מחלוקת הנפיחה כנגד רבני המגורשים. בין השמות האחרים נזכר רבי שמואל בן מימון אבן דנאן, רבי יחייא בן רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים, ורבי שאול בן שלמה דאנינו.

ההפרדה בין רבני המגורשים והתושבים הלכה ונעלמה עם הזמן עד שאחרי כמה דורות לא היו לה כמעט זכר. בעיר פאס בה התנהלה לראשונה אותה מחלוקת גדולה, האיחוד היה מלא ורק בדבר אחד נשמר עד ימינו זכר לאותם שתי המחנות, מבחינת היוצא מן הכלל המלמד על הכלל, והוא קיומו של בית כנסת בעל שם מוזר ביותר " סלאת אלפאסיין " ( בית כנסת של בני פאס ).

מה הפלא שבפאס יש בית כנסת של בני פאס והטעם לשם כזה ? , אלא אם כדי להזכיר שזה בית כנסת של בני פאס האמיתיים שישבו בעיר עוד לפני בוא המגורשים. בית הכנסת הזה נמסר למורשת לצאצאי בני משפחת אבן דנאן עד היום הזה, ובו נשתמר סדר תפילה מיוחד הקרוב יותר למסורת של טריפולי מאשר למנהג הספרדי.

אך בימינן מעטים ביותר היו שידעו על מקור השם, ובעיני כל נחשב לבית כנסת שנוסד על ידי המגורשים. על כן בהמשך דברי הימים של יהדות המערב לא נזכר עוד הפרדה בין שתי הקהילות, ונסקור לטוב ולרע, היסטוריה אחידה.

סוף הפרק השלישי