ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-סוף הפרק השלישי 

ההשתלה.

קליטת מגורשי ספרד.

מבלי להיכנס לכל רזי המחלוקת העצומה נציין כמה עובדות הזורקות אור על ממדיה והשלכותיה  : בשנת 1526 עשו התושבים הסכמה שלא לאכול הנפיחה, וכל מי שהפר תקנה זו דינו נידוי, ותיכף נתעוררו התלמידים ותלמידי בני פאס התושבים לאמר עד מתי יהיה זה לפוקה ולמזכרת עון היאך אפשר שמה שהיו אבותיהם מוכרים לגויים בדמים מעטים אנו אוכלים אותה בדמים יקרים, וקצת נכבדי הקהל תושבי פאס אז נתרצו קצתם את קצתם ואמרו לעשות הסכמה שלא לאכול נפוחה. "

רבני המגורשים ראו בהסכמה זו התגרות וניסיון להשפיל אותם ואת כבודתם וכצעד נגד גזרו נידוי על אלה שעשו ההסכמה " שלא יזכה הדבר לעולם לאסור נפיחה ". הקרע היה גמור ורבי חיים גאגין ביקש מרבני המגורשים להגיע להסכם  " ולמה יעשו תורת משה כשתי תורות , והאל למען שמו יעשה שלום בינינו ".

רבני המגורשים שלחו שני נציגים בפני המלך מולאי בוחסון שהיה אז במכנאס כדי לעשות שלום עם בן אחיו, וכך עשו גם התושבים. המלך היה מעוניין להפסיק את המחלוקת המוזרה בעיניו בין היהודים כי " בכל יום הייתה מהומה רבה כאן באלמללאח על עניין הנפיחה ".

פסק דינו של המלך היה לטובת קהל התושבים, המלך גזר שיתנו הקהילות ( המגורשים ) מאתיים אונקיות בקנס, והתושבים עדיין הם מחזיקים כמנהגם ולא שוה להם למגורשים כל מה שעשו. המחלוקת פרצה מחדש כאשר אחד התושבים הפר את ההסכמה וקנה בשר מהמגורשים, מה שעורר מהומה אצל התושבים ותגרת ידיים שנגמרה בהטלת קנס על קהילת התושבים.

המחלוקת נמשכה עוד כתשע שנים עד אשר בשנת 1535 התחייב הרב גאגין הישיש והתשוש " לא לעורר עוד מחלוקת ולקבל את דין הרוב. ואני זקנתי ושבתי , אני נשבע בשם ה' שלא לערער עוד ולשמור פי לשוני " מנהג הנפיחה וכל המנהגים שהביאו איתם המגורשים התפשטו ברוב ערי המערב ועד מהרה נתשטשו ונמחקו ההבדלים בין המגורשים והתושבים כאשר כל קהילה תורמת תרומתה ומקריבה קרבן. התושבים קיבלו על עצמם את מנהגי קסטיליה והמגורשים קיבלו את לשון המקומיים והתחילו לדבר ערבית עש שכמעט בכל המקומות נשכחה מפיהם לשון הספרדית ורק שאריות ממנה שרדו בלשון היום הזה. זה הסימן להצלחת ההשתלה. 

ספר התקנות.

מיד עם בואם לפאס ראו הרבנים צורך להתקין תקנות כדי להסדיר את חיי הדת והציבור של המגורשים ואשר עם הזמן קובצו בספר מיוחד הוא " ספר התקנות של קהילת הקודש המגורשים וגדוליהם בפאס ". ספר זה מכיל כל התקנות שהותקנו במשך כמאתיים שנה ( בין המאה ה-16 למאה ה-18 ) ושעם הזמן נהפך ל " שולחן ערוך " של כל יהדות מרוקו לפיו יפעלו ויפסקו מבלי להבדיל בין אם מגורשים ואם תושבים.

איחודה של מרבית יהדות מרוקו מסביב ךתקנות אלה היה כבר כמעט מושלם במאה ה-17 כפי שמעיד אחד מגדולי אותו דור, הרב יהודה בן עטר , נולד ב-1655, בספרו " זכות אבות ".

" והתקנות שתרנו קהילת קודש פאס המגורשים גרי גרירי אבתרייהו ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה, ומראכש יש ויש, כל משפחה לפי מנהגה דהיינו אותם שהם מזרע המגורשים עושים המנהג ההוא ושאר המשפחות יש שעושין מנהג המגורשים ויש כדת, אבל כל שאר ארצות המערב, םאס ותיטואן ואלקצר וכל הגליל הוא, ומכנאס, וצפרו, כולם כמנהג המגורשים, וקהילת קודש סיביליינוס, מעיר סביליה, אשר בדיבדו עושים המגורשים גם כן, אבל קהילת קודש תאזה יש להם מנהג בפני עצמו.

התקנה הראשונה משנת 1494 והתקנות שלאחריה כתובות בספרדית אבל עם הזמן כאמור נשכחה השפה הספרדית כשפת תרבות, היא נשארת שפת היום יום, " החקיתיה " בצפון המדינה ) ובמקומה בהא השפה העברית ולעתים גם השפה הערבית. היא באה לפתור בעיות הלכה שנתעוררו עקב המאורעות הדבר והרעב וכל ענינה כמעט על דבר הירושה, צוואה ודיני קבורה.

ארבעה רבנים חתומים עליה : רבי ממשה אלברהניץ, רבי משה מימון, רבי יצחק צרוייה ורבי בנימין בר יוסף גבאי. על התקנה השניה משנת 1497, חמש שנים אחרי הגירוש, חתומים הרבנים משה בלאנסי ויעקב פריינטי. על התקנה השלישית בשנת 1545, חתומים חמישה רבנים והם, רבי נחמן בן סונאבל, רבי יצחק נהון, רבי יוסף טובי, רבי יהשע קורקוס ורבי יוסף מגינא.

פרט לרבנים האלה התפרסמו אז בין גדולי התורה של הדור הראשון והשני של צגורשי סםרד הרבנים האלה, רבי משה חילווא, רבי יוסף עוזיאל, רבי יהודה בן זכרי, רבי אברהם דליאון, רבי שלמה אבוהב, רבי אברהם אדרוטאיל, רבי יעקב אמיגו, רבי יצחק דונדון, רבי שמואל חאגיז, רבי אברהם אלמושנינו, רבי יצחק בן פישי, רבי אברהם אזואלוס ( אוגוילוס ), רבי דוד בן סמחון, רבי שם טוב לארמה ( לירמה ), רבי אברהם סבע, רבי יעקב לואל, רבע חיים בן חביב, רבי וידל הצרפתי, רבי אבהרם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא " אברהם העברי ", רבי דניאל טולידאנו בן רבי יוסף ראש חכמי קסטיליה, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא.

מבין גדולי הרבנים של התושבים בלט שמו של רבי חיים גאגין, אותו רב שניהל בקנאות את מחלוקת הנפיחה כנגד רבני המגורשים. בין השמות האחרים נזכר רבי שמואל בן מימון אבן דנאן, רבי יחייא בן רבי אברהם בן חמו, הדיין של התושבים, ורבי שאול בן שלמה דאנינו.

ההפרדה בין רבני המגורשים והתושבים הלכה ונעלמה עם הזמן עד שאחרי כמה דורות לא היו לה כמעט זכר. בעיר פאס בה התנהלה לראשונה אותה מחלוקת גדולה, האיחוד היה מלא ורק בדבר אחד נשמר עד ימינו זכר לאותם שתי המחנות, מבחינת היוצא מן הכלל המלמד על הכלל, והוא קיומו של בית כנסת בעל שם מוזר ביותר " סלאת אלפאסיין " ( בית כנסת של בני פאס ).

מה הפלא שבפאס יש בית כנסת של בני פאס והטעם לשם כזה ? , אלא אם כדי להזכיר שזה בית כנסת של בני פאס האמיתיים שישבו בעיר עוד לפני בוא המגורשים. בית הכנסת הזה נמסר למורשת לצאצאי בני משפחת אבן דנאן עד היום הזה, ובו נשתמר סדר תפילה מיוחד הקרוב יותר למסורת של טריפולי מאשר למנהג הספרדי.

אך בימינן מעטים ביותר היו שידעו על מקור השם, ובעיני כל נחשב לבית כנסת שנוסד על ידי המגורשים. על כן בהמשך דברי הימים של יהדות המערב לא נזכר עוד הפרדה בין שתי הקהילות, ונסקור לטוב ולרע, היסטוריה אחידה.

סוף הפרק השלישי 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר