Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Brit
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Benozillo
Sale, le 2 janvier 1933
A Monsieur le President de l'Alliance Israelite Universelle, Paris
Monsieur le President,
Madame Benozillo, dans son rapport de Decembre, vous a raconte brievement quelques faits de la vie du grand Rabbin de Taroudant, Rebbi David Cohen. Je me fais un devoir de vous relater le pelerinage que j'ai fait sur la tombe de son grand-père ( En fait, c'est son arriere grand père ): Rebbi David ben Baruch.
Rebbi David ben Baruch est originaire de Ras-el-oued, situe a 60 kilometres de Taroudant.c'est la que se trouve sa tombe. On y accede tres difficilement. II faut obtenir au prealable une permission des affaires Indigenes de Taroudant pour pouvoir entrer a Ras-el-oued. II faut en outre y aller un jour de souk (marche), car un service regulier n'existe pas entre Taroudant et cette ville
Le voyage en est penible. Les pistes qu'il faut traverser sont horribles,1 et la voiture met plus de trois heures pour faire le trajet. Le chauffeur me fait descendre au souk. La tombe veneree en est a 5 kilometres. Moyennant un gros fabor, un petit israelite consent a m'y conduire.
A la vue du cimetiere, j'eprouve une grande deception. Je pensais trouver une tombe grande, haute, une belle construction comme en ont quelques saints qui reposent au cimetiere de Fez. Je n'ai trouve qu'un tout petit monticule fait de quelques briques. Pas la moindre inscription qui puisse reveler au passant croyant les nobles traces du grand homme.
Le rabbin de Ras-el-oued vient au devant de moi. Je lui demande comment parmi ces monticules, tous pareils et qui representent des tombes, pouvait-il s'y reconnaitre ? Le Rabbin sourit. On aurait dit qu'il s'attendait a la question. II souleve alors une pierre et me montre une espece de cachette. II en retire un papier ou je lis le nom du defunt.
Tandis que je cause avec le rabbin, des pelerins venus des alentours, s'agenouillent pres de la tombe et commencent leurs lamentations. Rebbi Baruch a le pouvoir de guerir les maux incurables. Une femme l'implore en faveur de son fils aveugle. Une autre lui demande de lui donner la joie d'etre maman. Le rabbin m'invite a me dechausser et a m'agenouiller egalement aupres de la tombe. Je me recueille un moment pendant lequel le rabbin recite le Kaddish. J’embrasse la tombe en collant mes levres contre la terre. J'allume quelques bougies ainsi que le veut l'habitude et je me retire respectueusement en marchant a reculons.
Le pelerinage m'a emue profondement. Unanime-ment, les Juifs du Sous venerent le saint de Ras-el-oued. Mais cette tombe si sacree pour nos coreligionnaires est profanee par les Arabes. Ceux-ci circulent a travers le cimetiere juif et foulent a leurs pieds les tombes, grandes ou petites, sans aucun scrupule. Les Juifs voient ces profanations avec resignation. Ils n'osent pas protester. Craignent-ils les Arabes ? II faut le croire. Quelques Israelites de Mogador proposerent d'elever un mausolee sur la tombe de Rebbi BaruchMais le petit fils, Baba Dodou, refusa cette initiative bien genereuse. D'apres lui, ce serait oflenser la memoire de son ai'eul : Rebbi Baruch a ete modeste de son vivant, il devra l'etre apres sa mort.
Signe: Benozillo
Vu et transmis le 5 janvier 1933
Le directeur.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג. ביקורו של ח.ז.הירשברג בצפון אפריקה
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
ביקורו של ח.ז.הירשברג בצפון אפריקה
בשנות החמישים של המנאה העשרים
מאלפת ביותר הייתה הפגישה עם מר חסן חוסני עבד אל – ווהאב, מזקני המלומדים הערביים בצפון אפריקה והמועטים בתוכם, שיש להם גם השכלה רחבה וגם רכשו להם שיטות עבודה מערביות. הוא היסטוריון ובלשן, שהשתתף כבר לפני מלחמת עולם הראשונה בקונגרסים המזרחנים, והכיר את גדולי המזרחנים היהודים, וביניהם את גולדציהר, פנים אל פנים.
וכן מכיר הוא יפה את המורים שבמכון למדעי המזרח של האוניברסיטה העברית ואת פרסומיהם. יש לו אוסף נבחר של קרוב ל-3000 כתבי יד קדומים, בעיקר בכל הנוגע לתוניסיה ולמגרב. הוא הראה לי כתב יד של המחקר " על השתן " של הרופא היהודי הנודע יצחק ישראלי, שהיה לפני אלף שנה בקירואן, לדעתו כתב היד הוא אבטוגראף של רבי יצחק
בשומעו , שמתעניין אני בהיסטוריה יהודית במגרב, הביע את נכונותו לעזור לי בכל דבר שאפנה אליו, וכן נתן לי המלה לידידו בפאס, השייך עבד אל-חיי אל כיתאני, שגם לו אוסף יפה של כתבי יד.
ביתו של עבד אל-ווהאב בוא בית מודרני. הוא הציגני בפני אישתו, שהיא תורכיה, ושצינו יחד תה. אגב זאת הודיעני מארחי, כי ברצון רב היה מבקר בישראל – וכי אין כל מניעה לכך, מאחר שהוא מחזיק בדרכון צרפתי. איני יודע אם היה זה מקרה, שאותה שעה נזדמן לביתו גם האב א. דמרסמאן, מהאבות הלבנים, כמרים קאתוליים, הפועלים במזרח התיכון במיוחד בשטח החינוך.
הוא ראש במכון למדעי הרוי העביים בתוניס, המוציא לאור כתב עת בשפה הצרפתית המוקדש לבעיות אלה. האבות הלבנים ידועים כתומכיהם של הערבים בשאיפותיהם הלאומיות, ובמיוחד מקורב אליהם האב ד. וכן נזדמן למקום אחיו של מארחי, עורך דין לפי מקצועו ואחד הציירים הצעירים הערבים, שלמד בפאריס וחזר לתוניס. השיחה הערה עברה מפסים נייטרלים לבעיות השעה. ושוב הושמעה קובלנה על התנכרותם של היהודים לתרבותם הלאומית של הערבים, ולערכים שנוצרו בשפה הערבית.
ושוב הזכירו את הפרשיות המזהירות של העבר הספרותי המשותף. באותה שעה הרהרתי בדבר, שלו ידעו אנשים יקרים אלה, כי יהודי תוניסיה אינם יודעים כמעט ולא כלום על אותם הדורות של חכמים שקמו להם במגרב, וכתבו בשפה העברית דווקא, בוודאי, היו מסתתמות טענותיהם, על התנכרותם לתרבות הערבית
דיברנו על עמדת המנהיגים הערביים כלפי מדינת ישראל. נזכרתי את הראיון עם אחד המיניסטרים, רחים שאד'לי, שנתפרסם לפני צאתי באחד העיתונים בארץ, ושוב הביע דעה חיובית על הציונות ומגמותיה. מתוך מבטיהם התמוהים, הסקתי, שכאן משהו לא כשורה. ואמנם בתוניס לא ידוע ולא כלום על עמדתו הפרו-ציונית של המיניסטר, ונהפוך הוא. הראיון היה מיועד לייצוא בלבד.
שעות אחדות הייתי מהלך יחיד בשווקים המפורסמים של ה " מדינה " בתוניס, שרק בהם נשמר עדיין אפיים המזרחי הקדום, גם בבניינם וגם בהווי. התבוננתי במלאכתם של הכובענים המייצרים את השאשיות הידועות, שהיו מייצאים לכל הארצות. זו מלאכה שכולה בידי המוסלמים. לעומת זאת רב מספר היהודים העוסקים בחרטות נחושת ובייצור כל מיני כלים לנוי עם קרומית של כסף.
נכנסתי בשיחה עם הבּסמים המכובדים, אצולת הסוחרים המוסלמים של תוניס. המסחר מתנהל בצורה ידידותית. שותים קפה, משוחחים על הא ועל דא. אפשר להתמקח עד אין סוף עם הזבנים של סוחרי השטיחים, מאחר שמלכתחילה דורשים הם מחירים גבוהים פי שניים ופי שלושה למעלה מן השיעור. אולם כשניסיתי לעמוד על המיקח עם בעל חנות גדולה, שהציע מלכתחילה מחיר המתקבל על הדעת, הודיע לי בכל הנימוס והאדיבות, שאין לו שום דבר למכירה והוא מוכן להמשיך בשיחתו רתי על עניינים בעלמא.
בקרבת מסגד זיתונה שוק צורפי הזהב, שהוא כולו יהודי. בכל הסיורים האלה לא שמעתי דיבור בלתי ידידותי, אף על פי שהכירו בי את הזר, ואפילו את היהודי. זאת נוכחתי לדעת בשוק הספרים. כשניסיתי לפשפש בספרי דת ובמיוחד בספרי הקוראן, מיד נתקלתי בהסתייגות קרירה, שסיבתה הייתה ברורה למדי.
ב , מדינה " עדיין שולט המלבוש הערבי. לא כן ברבעים החדשים. הערבי המתגורר בהם לובש לבוש אירופי, וכשאין כיסוי לראשו אין להכירו, אלא אם הוא בחברת אישתו, שהיא כנראה שמרנית יותר ועדיין לא הסירה את מלבושה הלאומי ואת הרעלה. אמנם הרעלה היא לפעמים גנדרנית למדי, לעיניהן השחורות והגדולות של בנות המגרב.
וגם כאן ניכרת תזוזה. ברחוב נראות תכופות בנות במדים כהים. הולכות בסך. אלה הן הצופות המוסלמיות, חלוצות האמנציפציה של האישה בתוניסיה. ועוד חזיון מעניין, במוזיאון הלאומי שבברארדו, ארמון הבאי, שבו נחתם חוזה החסות של שנת 1881, מבקרים המונים של ערבים. משפחות – משפחות, עירוניים וכפריים, גברים, נשים וטף מכל הגילים, המסתכלים בעניין רב במוצגים. זכרתי את מספרם האפסי של הערבים, שהיו מבקרים בימי המנדט הבריטי במוזיאון רוקפלר בירושלים, והמסקנות עלו מעצמן.
רחובות תוניס מלאים נכים ובעלי מום שונים, יותר מאשר בעיר אחרת במגרב. יש גם כאן מספר רב של זרים, איטלקים ומאלטזים, ודווקא מהשכבות הדלות בעם. כאן רואים הרבה " חאג'ים " ממרוקו, כלומר עולי רגל למכה, שבגלל מחסור בכסף לא הספיקו להשלים את עלייתם ונתקעו בתוניס. הם ניכרים ב " עמאמה " הלבנה על ראשם. כאן מרוויחים הם את לחמם כשומרי לילה ליד הבנקים והחנויות הגדולות, והמילה חאג' נעשתה בתוניס שם נרדף לשומר לילה.
בזמן סיורי בייתה תוניסיה הארץ היחידה בצפון אפריקה תחת שלטון צרפתי, שהייתה לו עיתונות ערבית, הראויה שלם זה, , עיתון בוקר " אל-צבאח ", גמיש, שקט, נוח לשלטונות, בהתאם לקו המדיניות הניאו דסתורית באותם ימים. עיתון של אחר הצהרים " אל-זהרה ", שלא נמנע מלהתקיף את הידות ואת מדינת ישראל, אבל בצורה מאופקת. השבועון " אל –אראצ'ה " נסגר זמן קצר לפני בואי, בגלל הסתה אנטי יהודית פרועה. נותר רק שבועון השני " אל-ווטאן ", עממי ביותר. אז התחיל להופיע ירחון מצויר " אל*לאטיף ", כפי הנראה בהשראתם של הצרפתים.
הארץ כוללה עניה. אין לה אוצרות טבע. האזורים הפוריים בצפון רובם בידי מתיישבים צרפתיים. מהאווירון אפשר היה על נקלה להכיר איזהו כפר ערבי, ואיפה מתחילות החוות הצרפתיות, עם בתי המגורים הנאים ובנייני המשק המסודרים. הרבה נעשה לשימור הקרקע ובצפון ראיתי רבדות יפות בהרים.
מבצע יכין – שמואל שגב
מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב.
בן גוריון לא שלל, כמובן את הצורך לפעול לעידוד העלייה מברית המועצות, אך לנוכח המצב הבינלאומי המסובך ותמיכתה הנמרצת של מוסקבה במדיניותו ההרפתקנית של שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר, לא האמין ראש הממשלה כי מנהיגי בקרמלין יעשו מחווה כזאת כלפי ישראל ויפתחו את השערים לעלייה נרחבת של יהודים.
לעומת זאת, ההידרדרות במרוקו, חייבה תשובה לא רק לבעיות ההגנה המיידיות, אלא גם ההתארגנות לעלייתם החשאית של יהודים לישראל, למחרת עצמאותה של מדינה צפון אפריקנית .
וכך, כאשר בן גוריון נטל לידיו את ראשות הממשלה ב-15 באוגוסט, יצאו " לואי " והמתנדבים לפאריס, בדרכם למרוקו. זהותם של כל המתנדבים הייתה בדויה ובבואם לצרפת נאסר עליהם לקיים קשר עם גוף ישראלי כלשהו או עם כל גוף ציוני או יהודי בבירה הצרפתית.
סידורי הלינה בפאריס ותשלום הוצאות המחיה נעשו על ידי מטה הפעולה ועל פי כללים קבועים מראש. רבים מהמתנדבים באו מההתיישבות העובדת וכולם שירתו בעבר בצה"ל. אלה מבניהם שהיו יוצאי צפון אפריקה, דיברו צרפתית שוטפת.
האחרים – היו זקוקים להשתלמות ולליטוש השפה, העובדה שרוב המתנדבים באו מההתיישבות לא הייתה מפתיעה. בכל שנות קיומה של התנועה הציונית, הייתה בהתיישבות העובדת מסורת של היענות למשימות הגנה, רכש ועלייה ב'.
מסורת זו התקיימה גם לאחר קום המדינה וההתנדבות למשימות מיוחדות וליחידות העילית בצה"ל, נמשכת עד עצם היום הזה.
מטעמי נוחיות מבצעית ולשם הבטחת קשר תקין עם שלטונות צרפת, הקים " לואי " את מטה הפעולה שלו בפאריס, אך הוא נסע פעם בפעם למרוקו וקיים קשר רצוף עם המתנדבים בשטח. מתנדבי ה " המסגרת " הגיעו למרוקו בעיתוי מצוין.
הייתה זו שעת דמדומים של השלטון הצרפתי, אך עד לעצמאות ב-2 במארס 1956 – השלטון לא עבר עדיין לידי המרוקנים. היציאה ההמונית של הפקידות הצרפתית, פגעה ברמת השירות במשרדי הממשלה השונים והפקידים המרוקנים שבאו במקומם היו חסרי ניסיון.
במיוחד נפגעו שירותי הביטחון הפנימיים והפיקוח בגבולות היה, על כן, רופף. היה ברור שזוהי התקופה הטובה ביותר להתארגנות והתבססות בשטח, מבלי שהדבר יעורר " כאבי ראש " מיותרים בעתיד. מבחינה ארגונית נקבע שקזבלנקה יישב האחראי על כל שטחה של מרוקו ולידו יפעל מתנדב אחר שיהיה ממונה על ארגון פעולות " לביא " – ההגנה המקומית – והוא ימנה מתנדבים נוספים בערים מרוקניות אחרות, בהתאם לצורך.
את הוראותיו יקבל האחראי המקומי מראשי ה " מסגרת " בפאריס ואליו גם יעביר את דיווחיו על בעיותיו וקצב התארגנותו. שליחי העלייה של הסוכנות היהודית ושליחי תנועות הנוער הציוניות פעלו באותה תקופה במרוקו, כרגיל.
לכן ניצלו מתנדבי ה " מסגרת " את תקופת המעבר להתארגנות, לבניית ה " כיסויים " המתאימים ולחיזוק המוטיבציה הציונית בקרב הנוער היהודי המקומי. המגמה הייתה לעורר ביהודים אלה גאווה בעצמם ובמדינת ישראל, להגביר בהם את רגש הביטחון העצמי ולהפיח בהם תקוות לעלייה קרובה לישראל.
היענותו של הנוער היהודי לפנייתם של מתנדבי ה " מסגרת " הייתה מהירה ומפתיעה. סיפר " לואי " : " שנים רבות פעלתי במגרת ה " הגנה " בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. אך בבואי לקזבלנקה, לא מצאתי שום הבדל בין הנוער הישראלי לבין הנוער היהודי במקום ואפשר היה לגשת לצעיר מקומי, עם אותן התביעות שהועלו בישראל.
ההצטרפות ל " מסגרת " זקפה את גוום של יהודי מרוקו והם גילו כלפיה מסירות בלתי רגילה ונאמנות עיוורת. דבר זה בא לידי ביטוי במערכת היחסים שהתפתחה בין מגויסי " המסגרת " לבין הפעילים המקומיים.
גם אם במשך השנים עברו בשורות , המסגרת " מאות ואלפי צעירים – הסודיות נשמרה היטב ולא היה אפילו מקרה אחד של הלשנה. גם במקרה של מעצרים ועינויים – לא נשברה רוחם של המגויסים והעצורים לא הסגירו מעולם את חבריהם לידי השלטונות המרוקנים ".
מה שסייע להתבססותה של " המסגרת " הייתה , כמובן, העובדה שבין המתנדבים היו כמה יוצאי צפון אפריקה שהכירו את המקום, שלטו בשפת המדינה, וידעו את אורח החיים בה. אלה החלו מיד בהתארגנות ועל ידי כך אפשרו לחבריהם ללמוד את השטח ולבנות את לעצמם את הכיסוי בדרוש.
חברי " המסגרת " למדו, בין היתר, את סידורי עבודתה של הקהילה היהודית, אספו מידע על מנהיגיה ואיתרו את האישים רבי ההשפעה בה. הם גייסו לשורותיהם צעירים מקרב חברי תנועות הנוער הציוניות, שהצטיינו במוטיבציה יהודית חזקה.
חינוכם האידיאולוגי של צעירים אלה היה טוב ונכונותם להקרבה הייתה רבה. למרות השוני במנטליות, בחינוך, ובהשקפת העולם, נוצרה מיד כימיה בין המתנדבים מישראל לבין הפעילים המקומיים והתפתחה ביניהם אהבה הדדית, מסירות ונאמנות.
תוך זמן קצר רכש לו הארגון מקום של כבוד בחיים היהודיים במרוקו, הן משום איכותם הגבוהה של המתנדבים והן משום האמונה שכל מה שישראל עושה הוא טוב. לכן, גם הייתה למגויסים הצעירים אמונה עיוורת במתנדבים, שכונו על ידם " ציונים " וכמעט ולא היו מקרים של הפרת משמעת או גילוי סוד.
המצטיינים בין הפעילים המקומיים גויסו לעבודה מלאה " במסגרת ". חלקם עברו קורסים קצרים בצרפת, אחרים נשלחו להשתלמות במקומות אחרים. בשובם למרוקו, הם השתלבו באופן מלא בעבודתו של ארגון ההגנה המקומי.
שכרן היה נמוך יחסית, וטובות הנאה היו מעטות. אף על פי כן, הם עזבו את בתיהם ואת מקומות עבודתם ועל מנת לשמור על אלמוניותם – הם נשלחו לפעילות בערים אחרות. כדי לשמור על סודיות מרבית גויסו " למסגרת " צעירים מבוגרים יותר, לפעמים אפילו נשואים ואבות לילדים.
מתוך רצון למנוע חיכוכים עם ראשי הקהילה וכן מטעמי סודיות, לא התקיימו שום מפגשים במוסדות הקהילה או בבתי כנסת. כל המפגשים בבתים פרטיים או בדירות שנשכרו על ידי " המסגרת ". גם הנשק הוטמן בבתים פרטיים או בחנויות היהודים.
אם משום " שנשרפו ", או שתמה תקופת התנדבותם – תחנתם הבאה של המגויסים הייתה – ישראל. לרוב, בני משפחותיהם של המגויסים כבר עלו לפניהם ונקלטו יפה בהתיישבות ובעיירות הפיתוח.
החיים בתנאי מחתרת היו, כמובן, קשים.מנת חלקם של כל המגויסים הייתה – ניכור, ניתוק מחיי החברה ושמירה קפדנית על כללי זהירות וביטחון. משום כך לא הכירו המגויסים אלה את אלה, ובייחוד לא כל המתנדבים מישראל ומחו"ל.
שלא לדבר על כך שאיש, כמעט, לא הכיר את " לואי " – הוא ראש " המסגרת " בפאריס, או את האחראי מטעמו בקזבלנקה. כך שמלכתחילה, היה על המתנדבים מישראל ומחו"ל למלא שני תפקידים מנוגדים : לנהל תעמולה גלוי למען העלייה, ובו בזמן לשמור על זהותם הבדויה.
הם יכלו למלא משימה זו בהצלחה, אך ורק משום נאמנותם של יהודי מרוקו, מסירותם הרבה ויכולתם המופלאה לעמוד בתנאי לחץ ועינויים.
חודשי פעולתה הראשונים של " המסגרת " היו ממש מרתקים : ציון המגויסים, עריכת טכסים, קביעת נוהלי אימונים, הצטווח הראשון, אגירת הנשק והקמת " הסליקים ", כל אלה עוררו התרגשות מובנת ודחפו ליתר מאמץ.
בתקופת השיא, היו כמה מאות מגויסים מקומיים ומספרם של אלה שעברו השתלמויות בחוץ לארץ היה למעלה ממאה, הקורסים כללו הרצאות על תולדות הציונות, פרקים במלחמת השחרור וצורות ההתיישבות השונות.
כל המגויסים ל " מסגרת " היו חייבים בשבועת אמונים. טכס ההשבעה היה נערך בסודיות מרובה והמגויסים היו מניחים ידיהם על דגל מדינת ישראל, תנ"ך ואקדח ובהתרגשות רבה קראו בצרפתית את נוסח השבועה :
" הנני נשבע למלא בכל עת את פקודות הארגון, אשר תמסרה לי באמצעות מפקדי ובמסגרת תפקידי. כמו כן אהיה מוכן להקריב את זמני, רכושי ואף את חיי – כדי לשמור על כבוד עמי, רכושו וקיומו ".
אח המגויסים הראשונים ל " מסגרת " היה " ראמון " יליד 1935, בוגר בית הספר " אליאנס , בקזבלנקה ומאז 1948 – חבר בתנועת ה " בונים ". " ראמון " המשמש כיום פקיד בסוכנות היהודית, עבד באותה תקופה בבית מלון קטן, שהיה בבעלות יהודית והיו בו 50 חדר.
המלון שכן בקרבת התחנה המרכזית של קזבלנקה והתגוררו בו, דרך קבע, קציני משטרה ששיתפו פעולה עם הצרפתים, או שהיו פעילים במפלגת ה " איסתיקלאל ". לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה במארס 1956, התגוררו במלון כמה קציני משטרה מרוקנים, שהועברו לקזבלנקה מערי השדה.
עובדה זו הפכה את בית המלון ליעד מודיעיני נוח מאוד למתנדבי ה " מסגרת ". אחד המתנדבים הללו היה " הנרי " – יליד מצרים, פעיל בתנועה הציונית בקאהיר ומומחה במשפט חוקתי מוסלמי. במלחמת השחרור הישראלית לחם " הנרי " בירושלים העתיקה, וכיום מעורה בחיים המשפטיים בישראל.
" הנרי " הגיע לקזבלנקה בספטמבר 1956, כשהוא מצויד בדרכון צרפתי ומטרת בואו המוצהרת הייתה – הקמת חברה אמריקנית להפצת קטעי עיתונות. לאחר ששכר משרד במרכז העיר והעסיק כמזכירה, צעירה יהודית בשם " פיליס ", פנה " הנרי " למוסדות וחברות כלכליות שונות והציע לספק להם קטעי עיתונות המעניינים אותם
כן יזם הוצאה לאור של ספר " מי ומי " בחברה המרוקנית, אך מאחר שההיענות לפנייה הייתה מוגבלת, לא יצאה התוכנית לפועל. החברה של " הנרי " הייתה מוכרת בקזבלנקה הוא ניהל ספרים כחוק ובשתי שנות מגוריו בעיר, הוא אפילו שילם מס הכנסה לממשלת מרוקו.
על פי המלצה של " ג'וני ", המתגורר כיום באשדוד, גייס " הנרי " את " ראמון " ואת רפאל ( רפי ) ועקנין ז"ל, שברבות הימים נתפס על ידי שירות הביטחון המרוקני, עונה בכלא מאוחר יותר בבית חולים בפאריס ; גיוסו של " ראמון " היה חשוב במיוחד.
נוסף על היות המלון שבו עבד " יעד מודיעיני " – ניתן היה להקים בו גם " סליק " של נשק ותחמושת, מבלי לחשוש לגילויו. העובדה שבמלון גרו דרך קבע קציני משטרה, הייתה ערבוה מספקת לכך שהמקום הוא " נקי " מבחינה ביטחונית, והשלטונות המורקניים לא העלו אפילו על דעתם כי בין כתלי המלון תתנהל פעילות עוינת.
" ראמון " – כיום תושב נתניה, נשוי ואב לשישה ילדים ( מהם שניים שאומצו על ידו, לאחר רעידת האדמה באגאדיר ), סיפר : " מיד לאחר גיוסנו, הודרכנו כיצד לנהוג במחתרת, מה הם כללי הזהירות, כיצד להימנע ממעקב, כיצד להעביר ולקבל הודעות ובעיקר – כיצד להיפגש עם איש הקשר שלנו.
בראשית 1958, כאשר " המסגרת " עסקה יותר בארגון העלייה החשאית ופחות בענייני הגנה, יצאתי להשתלמות מחוץ למרוקו. רכז " לביא " שבאותה תקופה היה " אנדריי " , יהודי יוצא עיראק שמילא אחר כך תפקידים שונים באירופה.
יחד עם עוד 16 נערים שהיינו בקורס כחודש ימים ועברנו הכשרה ימית בהדרכתו של " דובי " – חבר קיבוץ ומוותיקי הפלי"ם. בין היתר למדנו להכיר את הים, שמענו הרצאות על תולדות עם ישראל, נפגשנו עם פעילי עלייה ב' ולמדנו שיטות שונות בארגון עלייה.
ההדרכה הייתה מוגבלת אך ורק לתחומים אלה ועל כן לא עברנו בקורס אימונים צבאיים, לאחר סיום הקורס, חזרנו למרוקו והגברנו את פעילותינו ב " מסגרת ". תחילה עסקתי בגיוס עצירים מקומיים ותוך זמן קצר הקימותי שלוש חוליות של אנשי מגן.
מאוחר יותר, נשלחתי לקורס של חודש ימים שנערך בארמון קאמבוס, ליד מונפלייה בדרום צרפת. בשובי לקזבלנקה, נתמניתי כמפקד " המלללאח " והייתי אחראי גם על בריכת השחייה, שבה נהגו לבקר יהודים רבים. חברים אחרים " במסגרת " שימשו כמפקדי הרובעים האחרים בעיר "
אך זמן מועט לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה, היה כבר ברור שהחששות מפני פרעות ביהודים היו מוגזמים. לעומת זאת החריפה מאוד מצוקת העלייה.
דבר זה חייב את שינוי יעודה של " המסגרת " והעתקת מרכז הכובד בפעילותה, מתפקידי הגנה לארגון העלייה החשאית. " המסגרת " השכילה להתמודד בכבוד ובהצלחה מרובה עם אתגר חדש זה והיא רשמה את אחד הדפים המפוארים ביותר בתולדות ישראל והתנועה הציונית
סוף פרק " לביא " שאג בקזבלנקה
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
طنجره ولو غطاها
טנג׳רה ולקת ע׳טאהא.
סיר ומצא מכסה – ״מצא מין את מינו״.
يا ماجد القرد على ماله بروح المال وبضل القرد لحاله
יא מאח׳ד (א)לקרד עלא מאלו ברוח(א)למאל ובצ׳ל(א)לקרד לחאלו
. הוי הלוקח את הקוף על ממונו, ילך הממון וישאר הקוף לבדו.
״אל תקח אשה להון וליופי, כי ילך ההון והיופי וישאר הדופי״. (שעשועים יב, 24).
״מוטב אוצר באשה מאשר אוצר עם האשה״. (פתגם).
كمل نص دينه
כמל נֻצ דינו.
השלים את החצי השני של דתו(כלומר התחתן).
׳ברנש בלי אישה הוא חצי גוף״(זהר).
״כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא תורה״(יבמות ס״ב עמי ב).
لولا الدموع لاتحرقت الضلوع
לולא(אל)דֻמוע לאנחרקת (אל)צ'לוע
לולא הדמעות היו נשרפות הצלעות.
הדמעות הזולגות מכבות את אש האהבה.
المره من دانها بتسمن
אלמרה מן דאנהא בתסמן
האשה משמינה מאזנה.
האשה נהנית מהמחמאות והדברים הנעימים הנכנסים לאוזנה.
المره بحر والرجل سفينه وما الثر السفن اللي غرقت فيها
אלמדה בחר ו(אל)רג׳ל ספינה ומא אכת׳ר (אל)ספן אליי עירקוו פיהא,
האשה ים והגבר ספינה, הוי כמה ספינות טבעו בו.