תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

בשנים 1016 – 1019 נרצחו בקיירואן אלפים רבים של אנשי כת זו. שיירת שיעים שנמלטו מהעיר ובקשו לעבור לסיקיליה, הותקפה בדרך, הנשים הנאות נאנסו, ולאחר מכן הושמדו כולם. לאחר הזכירו

התפרעות זו מוסיף הכרוניסט הערבי עוד בלשון קצרה :

" באותה השנה 1018 –  1019היה באפריקיה יוקר רב ומלחמות רבות " גם מצב זה  היווה עילה מספיקה לשליטי קירואן, שכבד התחילו רוקמים מזימות כיצד לפרוק את עול הפאטמים מעליהם, כדי לא להיגרר אחר גזירות אל־חאכם על יהודים ונוצרים.

ובכל זאת פטור בלי כלום אי־אפשר! אין פלא, כי בשנות מהומות, מרידות׳ מלחמות ורעב פחדו היהודים פחד ואף נפגעו בגופם וברכושם, אם כי לא אליהם במיוחד התכוונו בדרך כלל המתמרדים והמתפרעים.

בשני מכתבים ששלהו באותם הימים אל פוסטאט האחים יוסף ונסים בני ברכיה, ממנהיגי הדור וגדוליו בקירואן, מוצאים אנו תיאורים, שבהם משתקפים הלכי הרוחות בקרב העדה היהודית וגם פרטי מאורעות חשובים בשבילה.

במכתב האחד קוראים אנו בין היתר: ״ ואני כבר הסברתי ופירשתי לדך כי שקט השטח שלנו לאחר המהומה ששררה, וכי נרגענו לאחר הפחד, וזאת בעזרת ה׳ הגדול והמרומם וכן הודעתיעל שובו של הסולטאן ״) מהמערב, בשלום ועמו שלל רב, ועל שובו של השייך אדוני אבו יסחק הנגיד אתו, וכי

בזמן הגיעם מהמערב….

במכתב השני, שנשלח זמן קצר לאחר מותו של הנגיד מתארים יוסף ונסים את המצב המסוכן שהתהווה עם הסתלקותו של מגן העדה ומשענה . בימים אלה המוכנים לפורענות, מתחילים אויבי היהודים להרים ראש.  הכותבים מצביעים במיוחד על חומרת מצבם של תושבי המקומות המרוחקים, כשאין מי שישתדל

בעבורם,  וזו גם שעת כושר לנציבים ולממונים לנגוש בהם.

ליתר הרעה מת בשנה זו גם ר׳ יהודה בן יוסף אשר על מחלתו בזמן שהותו במהדיה נודע לנו

מהתוספת בגליון של המכתב הראשון והרי אף הוא היה משענת ומגן לקרובים אליו.

והנה פסקה אחת מהמכתב בתרגום:

״ וענייעי המלוכה, אחינו, נבוכים מאוד;  ועירנו בזמננו סגורה ומםגרתה אין יוצא ואין בא. השטח נדלדל בגלל הרעב והבצורת, ולאחר ששנה זו התאוששה קצת בגשמים, ואורו עיניהם של בני אדם, ירד גזר דינו של ה׳ על האדון הזה ולקחו אליו. ונשאר האיזור מגולה ללא מגן  וחרב.

אבקש מאת ה'  שישרה עלינו רוח כדי שנצליח. וגם על בני קאבס ירדה פורענות חמורה על ידי ההיטל שהוטל עליהם בימי הרעב והם היו מגולים ללא מגן. ורובם בזמן הזה בעירנו. ומה שנוגע למערב הרחוק, כגון סג׳למאסה וזולתה הרי אבדו ומתו ברעב ובחרב, ואנו בפחד גדול. ישקיט ה׳ את פחדנו וירגיע את חרדתנו.

בשני המכתבים חסר תאריך השנה. על סמך הנתון הקבוע שבמכתב השני, הוא מותו של הנגיד אבו יסחק, הוא רבי אברהם בן עטא, שכנראה לא אירע 1016 – 1017 מאחר שבשנה — זו לכל המוקדם — הקדיש לו הגאון רבי ישראל בר שמואל את חיבורו בהלכות תפילה , ולאור הרמזים למאורעות

מסוימים, ננסה לקבוע על סמך דברי ההיסטוריונים הערביים את שנות כתיבתן של שתי האגרות.

אמנם קשה לצפות, כי יימצא זכר לעניינים יהודיים מיוחדים בדברי הסופרים הערביים . וכן אין להניח, כי כרוניםט, ואפילו הוא בן הזמן, יחשיב ו ״ ינציח ״ לזכר עולם פרטים, שמוצאים אותם לעתים קרובות במכתבים הנשלחים בשעת מעשה.

המכתב הראשון, שבו מודיעים על השקט השורר באזור ועל שובו של הסולטאן עם הנגיד ר׳ אברהם בן עטא נכתב בדצמבר שנת  .1014  בשנה 1014/405התמרד הענף השני של השושלת בגלוי נגד באדיס. בחצר אמיר קירואן השתררה מבוכה.

הוא פינה את משפחתו ואת חצרו מעיר הבירה למבצר מהדיה המרוחק מהלך יומיים מקירואן, ויצא נגד המורדים.  באדים הכה את המתמרדים שוק על ירך ולקח שלל רב.  אמנם זה היה בעוכריו, כי חייליו

התחילו מתעסקים בביזה במקום לרדוף את האויב, שהצליח להימלט.

בהיותו במסע המלחמה נודע לבאדיס, כי בנו יורש העצר, שאל־חאכם העניק לו את התואר ״ עזיז אל־דולה ", כלומר יקר המדינה, מת במגפה. הכרוניסט מספר, כי האמיר צידק את הדין באומץ רב . טבעי הדבר, שמיד לאחר הניצחון סר הסולטאן לימים מספר לראות את שלום ביתו וגם להראות את הביזה שלקח –  במיוחד, שהמרחק בין שדה הקרב ובירתו לא היה רב.

אמנם פרט זה על ביקורו הקצר אינו נזכר בדברי הימים, שבהם מסופר רק, כי האמיר המשיך

במלחמה ומת במחנה. שהותו של הנגיד בימים אלה במערב מובנת יפה. הלא גורלן של קהילות רבות בשטח המריבה — כגון אשיר, מסילה, תאהרת ״, — מונח היה בכף הקלע ודרושים היו שיכנועו, תיווכו והתערבותו בכל שעה של הנגיד, שלא  יבולע להן.  

לפי דברי ר׳ יוסף בן ברכיה חשבו מלכתחילה שהנגיד ישהה זמן רב יותר במערב, אבל הוא הצליח לשוב כעבור חדשיים — כנראה בגלל נצחונו המזהיר של באדיס ושובו של זה לקירואן. כי אמנם גם בקירואן עצמה היה לו מה לתקן.

כאן נגזרה בינתיים הגזירה על סגירת כל החנויות והשווקים – לאו דווקא של יהודים –  והעברתם לפרבר מרוחק, שאליו עברו לפי הפקודה גם הברברים בני צ'נהאג׳ה . ונקל להבין את המשבר שעתיד היה לפרוץ בשביל  החנוונים והרוכלים היהודיים בקירואן.