הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכל

לי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

היחסים בין הקדוש וחסידיו

היחס אל הקדוש מצד היהודים הינו תמיד יחס של כבוד. היהודים רואים זכות גדולה באפשרות להסתופף בבית הקדוש החי, בבית צאצאיו או בקברו כדי לזכות בברכתו. זכות גדולה היא להיקבר ליד קדוש, והיהודים בקצר אל־סוק בקשו להיקבר ליד הקדושים בבית־הקברות המקודש של המקום, שם טמונים קדושים רבים. בסאלי נהגו לקבור כל הרבנים שמתו ליד קברו של ר׳ רפאל אנקאווה. ^{עמוד 46}

יחד עם ההערצה והכבוד מודעים היהודים לרגישותם של הקדושים ומשתדלים לא לפגוע בהם. אנו עדים כאן למערכת יחסים מיוחדת שבה שולט הפחד מהקדוש, והידיעה שכל פגיעה בו, גם אם בשגגה, תגרום לעונש. הפחד קיים הן לגבי קדושים חיים והן לגבי קדושים מתים. כך מיהרו היהודים תמיד לתרום לכיסם של ר׳ חיים פינטו הקטן ושל ר׳ מאיר עראמה ולהיענות למבוקשם. אסור לפקפק בניסי הקדוש ולהטיל דופי במעשיו. בחור שפיקפק בניסי ר׳ עמרם בן דיוואן חלם באותו לילה על אדם בשם עמרם שסטר לו ושלח אותו לבית־הסוהר. מאז הפסיק לפקפק ונזהר שלא לפגוע בקדוש.

 הכסף בקופתו של הצדיק שייך לו ואסור לגעת בו. אמהות של שני ילדים מהרו להחזיר לקופה של ר׳ עמרם בן־דיוואן את הכסף שלקחו ילדיהן למשחק מפני שחששו לגורלם. חסיד של ר׳ דוד ומשה, שהכין פר לשחיטה לכבוד הקדוש, לא הסכים למכרו על אף רצון בנו, ואמר לקדוש בחלום שרק בשבילו ראוי שהפר ייזבח.יש המאמינים שאסור לגלות חלומות על הצדיקים, פן לא יבואו יותר הקדושים אליהם בחלום.

הקדוש מתייחס בחומרה. לכל פגיעה בו, בסביבה הקרובה לו או במעריציו וכל הפוגע בו נענש. בניגוד לפגיעה מצד המוסלמים שהיא תמיד במזיד, אין הפגיעה מצד היהודים מכוונת, אך הם בכל זאת נענשים. אם העונש איננו מוות, צריך הפוגע לבקש מחילה מן הקדוש כדי לבטל את העונש ובידי הקדוש להיענות לפנייה או לא. מהקדוש החי אפשר לבקש מחילה על־ידי מתן נדבות לקדוש עצמו, כפי שעשה יהודי שפגע בר׳ דוד בן־ברוך. לקדוש המת מביאים שמן או נרות, עושים סעודה, שחיטה או שבאים עם ידיים הקשורות אחורנית ועם סכין בפה.

 משמעות הדבר היא שאדם מפקיד את חייו בידי הקדוש לשבט או לחסד. הפגיעה בקדוש יכולה ללבוש צורות שונות ומגוונות וכך גם העונש: יהודי שהוזמן להילולה של ר׳ משה חאליווה והתרשל ולא הלך, קיבל כאב ראש חזק שנפטר ממנו רק  כשהלך לבית הכנסת עם ידיו קשורות אחורנית: יהודיה הלכה לזיארה של ר׳ מכלוף בן־ יוסף אביחצירא וכתוצאה מכך הרתה וילדה בן.

היא לא נתנה את שמו של הקדוש לילד והוא מת, וכך היה גם עם הילד השני. הילד השלישי קיבל את שם הקדוש ונשאר בחיים: שוחט, שנהג לשחוט לכבוד ר׳ דוד ומשה מדי שנה ופעם התרשל ולא שחט, נתקעה לשונו בפיו ולא יכול היה לדבר במשך שנה וחצי. הוא הבריא רק כאשר חזר לשחוט לכבוד הקדוש. לאשה שהתעצלה להילוות לבעלה לזיארה של ר׳ אליהו בקזבלנקה, נפלה פשטידה חמה מידה והיא נכוותה מן השמן הרותח. היא הלכה לר׳ אליהו והתחננה לקדוש והוא סלח לה ונתן לה משחה לפצעיה.

גם הפגיעה בקדוש החי גורמת לעונש מידי: ר׳ יהונתן סירירו התאכסן אצל יהודי ואשתו לחשה לעצמה שרגליו מלוכלכות. בלילה התחילה להשמיע קולות נעירה, והפסיקה רק כאשר סלח לה הרב ובירך אותה: אדם העליב את ר׳ משה חאליווה בשוק, ומיד התרוממו כמה חצילים והרביצו לו.

יש והעונש המוטל על הפוגע הוא מוות, ללא קשר או פרופורציה למידת הפגיעה ולחוסר הכוונה מצד הפוגע. גם כאן אין הבדל בין הקדוש החי והקדוש המת: יהודי שנשבע בשמו של ר׳ דוד הלוי דראע בעניין לא צודק, בחור שחזר מהביקור בקדוש בשבת ובחור שהשתולל ועשה דברים רעים בנחל שליד הקדוש, מתו זמן קצר אחרי ביצוע המעשים: בעל בהמה שהתלונן כשאשה ירדה מן הבהמה בדרך למולאי איגגי כדי להדליק נר בר׳ יצחק דאבילה, נהרג כשבאותו לילה נחרב הבית שבו שכן אצל מולאי איגגי: על ר׳ רחמים אלוק מסופר שמי שנשבע לשווא בשמו אינו מאריך ימים ומת באותה שנה.