מורשת יהדות מרוקו

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

נפתח ב״צילום״ החברה היהודית היציבה במזרח בימי המפגש הראשון עם המערב. על מנת להבין את המצב באותם הזמנים יש לראשונה לעקוב אחר חוט השני של רציפותם ההיסטורית של התושבים היציבים ושל קווי ההתפתחות היסודיים. את ראשיתו של חוט זה, במדד. שנודעת לו חשיבות אקטואלית יש לאתר לפעמים בעבר הרחוק באלף, באלף וחמש מאות שנה ואף יותר, מימי המפגש.

למן הימים, שארץ־ישראל באה תחת שלטון זר, והיהודים התחילו מאונס או מרצון להתפזר בתפוצות, נודעת חשיבות להשפעת המשטר החברתי, המדיני והתר­בותי ששלט על היהודים בכל תחומי החיים. אי־אפשר היה להינתק מהשפעה זו ולכן אסור להתעלם ממנה. אבל מצד שני אין להגזים בחשיבותה, בשל אופייה המיוחד של החברה היהודית. עלינו להיות מודעים, כי בתחומי שלטון האסלאם, השפעות אלה בלטו בשטחים מסויימים יותר מאשר באזורים הנוצריים.

אי־אפשר להרחיב כאן את הדיבור על תופעה זו ויש להסתפק בקביעת עובדת־יסוד שאין מערערים עליה, כי הקרבה בין עקרונות היהדות ובין האסלאם גדולה מזו שבין היהדות לנצרות. אף בסביבה חסרת ערכים תרבותיים עצמאיים — דרך משל באזוריה הפנימיים של אפריקה הצפונית — השפעה זו לא היתה נטולת משמעות חברתית. לעומת פעולתם של כוחות חיצוניים אלה, שעל כורחם היו צנטריפוגאליים, יש להדגיש את קיומו של הכוחות הצנטריפיטאליים, שפעלו למען ליכודם של היהודים כיחידה מגובשת, בעלת אופי מיוחד, שעיצבו וגיבשו את רציפותה ההיסטורית של החברה היהודית. נוסף על כוחה המלכד העצום של הדת היהודית יש להצביע על שלושה גורמים: א, צורות השלטון העצמי, שהתחילו להתפתח בארץ־ישראל ובגולה. ב. מצוות ישוב ארץ־ישראל. ג. הרגשת יציבותה ואף שרשיותה של החברה היהודית במזרח, שלא ינקה מאגדות בלבד, כפי שנפוצו באירופה בימי הביניים לצרכים אפולוגיטיים, אלא מעובדות ומסורות מבוססות, שיש להן על מה להסתמך, כפי שמוכיחים ממצאים אפיגראפיים, ההולכים ומתווספים ומאירים פרקי זמן, שהיו מכוסים אבק דורות רבים.

נתחיל בסקירת המשטרים החברתיים. יהדות בבל (היא עיראק בתקופה הערבית־ מוסלמית) היוותה מימי קדם גוש חברתי מגובש בעל משטר דואליסטי, אריס־ טוקראטי־אוליגארכי ותיאוקראטי, בהנהגתם של ראשי הגולה וראשי הישיבות. מסעי הכיבוש של הערבים — המוסלמים לא חוללו שינויים מהפכניים במבנה החברה היהודית. העדות היהודיות, שבאו תחת שלטון הכליפים הצליחו לשמור על צורות ארגוניהן, שנוצרו בתקופות הקודמות. אפילו ההגבלות שהוטלו עליהם (ועל הנוצרים) בתנאי עומר המפורסמים (מס הגולגולת, איסור הקמת בתי־כנסיות וכו׳) יש לראותן כהמשך של מסורת חוקים וגזירות של השלטונות הרומיים והביזאנטים.

הכליפים הסכימו — לפחות בשתיקתם — להנהגה המורשתית של בית דוד וזו של ראשי הישיבות בבל־עיראק, שבה ישב אז רוב בניינה ורוב מניינה של האומה. שקופה למדי המגמה באגרת רב שרירא גאון (הוצי רב״ם לוין עמי 101), המדגישה הכרתו של עלי אבן אבי טאלב (נושא בתו של מוחמד, הכליף הרביעי והאחרון בשורת ארבעת הכליפים ״הישרים״, הראשונים) במנהיגותו של ראש הישיבה בעיראק. וכן ברורה הכוונה להסתייג מהנהגתם של הגאונים, בסיפורים שנפוצו אז על בוסתנאי ראש הגולה, שהשיא לו עומר בן אל־ח׳טאב (הכליף השני) לאשה אחת מבנותיו של מלך פרס האחרון, בעוד שהוא עצמו לקח לו בת אחרת לאשה. בסיפורים אלה הושקע גם רמז למעמדו המדיני הרם של ראש הגולה וגם להכרתו על ידי השלטון המוסלמי. אמנם משטר דואליסטי זה גרם לפעמים לחיכוכים בין ראשי הגולה לגאונים. לפעמים היתה גוברת סמכותו של ראש הגולה ולעתים זו של הגאון. אולם למעשה התאים משטר זה לאופיו של העם היהודי והוא התפתח בתקופה המוסלמית גם מחוץ לעיראק.

שונה היה המשטר בארץ־ישראל, שבה מאז התקופה הרומית מאוחדת היתה  הסמכות הדתית והחילונית בידו של הנשיא, וכן יש לשער נשאר המצב בתקופה הביזאנטית, אף כי משרת הנשיאות בוטלה באורח רשמי. הידיעות המעטות שהגיעו אלינו על מצבם של היהודים בארץ־ישראל לאחר כיבושה בידי הערבים־המוסלמים ועד למסעי הצלב מאשרות, כי בידי ראש הישיבה, (שכונה אף הוא בתואר גאון, כדי שלא יהא נחות בתוארו מזה של ראשי שתי ישיבות בבל החשובות) מרוכזות היו כל סמכויות ההנהגה של העם היושב בארץ. להלן נראה, כי ריכוז כל הסמכויות ביד אחת, בין אם היא הזרוע ״החילונית״ ובין אם היא ״הדתית־רוחנית״, אירע לפעמים גט מחוץ לארץ־ישראל, הן בתקופה זו והן בימי השלטון העות׳מאני.

כאן וכאן מוסדות עליונים אלה לא נבחרו על ידי העם באופן חופשי. משרות הנשיא בארץ־ישראל וראש הגולה בבבל היו מורשתיות בקרב משפחת בית־דוד ואלה נקבעו רק מביניהן. בימי השלטון הערבי היתה משרת ראש הישיבה (הגאון) בארץ־ישראל עוברת בירושה בקרב בני משפחות אחדות, שהיוו את הסנהדרין בת שבעת החברים. החברים בסנהדרין היו עולים בדרגת השיבותם עד שהגיעו למשרות ״השלישי״, אב [הישיבה] (הוא ״השני״) וראש הישיבה [הגאון] (הוא ״הראשון״) — אם זכו לאריכות חיים בנסיבות מתאימות.

הערת המחבר – שיטת עליה כזו בחשיבות נשתמרה במבנה בתי־הדין במארוקו עד זמננו. בעלי ״השררה״

(והתפקידים המורשתיים) בהם, מתחילים בסופרי בית־הדין, ואף למטה מזה, עולים לחברות בבית־הדין כממלאי מקום ולאחר מכן כחברים ומסיימים כאבות בית־הדין.

ממזרח וממערב כרך ב'

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

אליעזר בשןף אברהם רובינשטיין, שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן, תש"מ

משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

אברהם אחי אליהו.

אברהם אחיו היה אף הוא איש עסקים. שטר חוב לסכותו נגד אלעזר הלוי בן שטון מסך 156 דורוס די ספנייא ( סכום גדול ) לפרוע לזכות המלך, נדון בבית דין במכנאס. השטר נעשה בוודאי בתקופת המלך סידי מוחמד לפני תק"ן, ואילו תביעת גבייתו היא לאחר מולאי אליזיד.

חוב זה נבע " מפאת שנתן הרב אליהו הלוי אחיו של אברהם לכבוד הרב סעדיה עמיאל שותפו של אלעזר כדי לקנות למעדן ( מתכת ) ולשולחו לעיר טאנג'יר ". הדיין רבי פתחיה בירדוגו מניח : " שאליהו אחיו היה שלוחו של אברהם דווקא לתת הממון ביד הלוואה "

לאברהם לא היו ילדים מאשתו הראשונה, ונשא אישה שנייה, אחותו של יעקב בן עולו, שהכניסה לו כנדוניה חצר אחת. אשתו מתה בחייו, ואחיה יורשה תבע מאברהם שיתן לו שלושים אחוז מעזבונו כמנהג. אברהם טען שרובצים עליו הרבה חובות שעולים יותר מכל העיזבון, ונראה שלא היה בזה על האמת אלא רצה לפטור עצמו מחלוקה זו.

כל כנראה חשבו הדיינים. בנדון זה כתבו פסקים שונים. אברהם עמד ופנקס כל חובותיו וכל העזבון ונשבע עליהם, ובכך פטר את עצמו, בתמיכת כת דיינים שצידדו בזכותו. גם אשתו הראשונה מתה בחייו, ולא השאיר זרע אחריו.

מתעודה המתפרסמת להלן בנספח ג אנו למדים, שהיו לאברהם שני ספרי תורה : אחד עשה למנוחת אשתן שנפטרה, ואחד קנה בזמן הבולשת, כלומר בתק"ן, כאשר הגויים שדדו ספרי תורה ומכרו אותם. ספר התורה הזה היה מיוחד : " הוא היותר חשוב בכתיבתו ובגויל שלו דבר נאה ומפואר משנים קדמוניות….דבר נאה ומפואר שאומרים עליו אין כמוהו.

רבי אברהם לא רצה למוכרו " ובעת דוחקו נתרצה למוכרו בדבר מועט בתנאי שלא יוציא אותו הקונה מבית הכנסת שהוא מתפלל בו שהוא בית הכנסת הידועה לכמהר"ר מימון אדהאן " אין יודע היום לאן התגלגל ספר תורה זה.

בית הכנסת על שם רבי מימון אדהאן היה ידוע במכנאס. וייתכן שאלה שהתפללו שם עד לחיסולו של בית הכנסת – היום אין כבר בתי כנסת בעיר מכנאס, במללאח, וכולם עברו לדידי הגויים, ספרי התורה שבהם נמכרו או נלקחו על ידי בעלי בית הכנסת – ימסרו מידע שיביא לאיתורו של ספר התורה הנ"ל, שבוודאי ערכו גדול.

לפני מותו ציווה אברהם כל נכסיו לכהר"ר יהודה הלוי וכבוד הרב יצחק הלוי. יהודה זה הוא, כנראה, בן אליהו אחיו, שדובר בו לעיל ; יצחק הוא, כנראה, רבי יצחק הלוי בן רבי יוסף בן יצחק בן שמואל, שהיה בין מנהיגי הקהל.

יצחק נזכר גם בהקשר אחר : כשאשת יהודה הנ"ל רצתה מזונו, מישכנה קרקעות בעלה יהודה בידי יצחק, שהיה כנראה מקורב למשפחת אליהו. ושמא נשוי היה עם אחת מבנותיו ? הוא חתום בתקנת הבחירה בין יתר נכבדי ורבני העיר, בשנת תקע"ח ועליו אומר בנו רבי יוסף הלוי : " איש חיל רב פעלים נשיאי הלוי "

כשנפטר אברהם הנ"ל לא מתוך עושר נפטר, הנושים עטו על ירושתו, וליורשים כנראה לא נותר הרבה. היורש יהודה נאלץ לצאת למרחקים ולנסות בנכר את מזלו. דומה שעם מותו של אברהם לוי אפסו משרתי המלכים וחצרניו ממשפחת בן יולי.

בניהם כנראה לא הצטיינו ביוזמה מסחרית יתירה ולא עסקו יותר בסחר חוץ. מדיניותו של מולאי סלימאן גרמה אף היא לכך. פרישותו והסתגרותו של המלך מפני השפעות זרות הביאה לפרישתם של סוחרים בין לאומיים בכוח.

מעתה צאצאי בן יולי במכנאס ואף ברבאט הם עשירים מקומיים בעלי קרקעות  וחזקות קרקעות שהשאירו להם אבותיהם בירושה. מכאן ואילך הם מתכנסים בתוך עצמם, מפנים את תבונתם ומרצם לאוהלה של תורה, ועלתה בידם. 

ממזרח וממערב כרך ג'

קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן – תשמ"א

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

נדודיו של היעב"ץ

היעב"ץ נדד הרבה. בשנת התס"א – 1701, בעת שהטיל המלך איסמאעיל על יהודי מרוקו לשלם מס מיוחד בסך מאה כיכר כסף, וכרבע מסכום זה הוטל על יהודי פאס, נאלץ לנדוד למכנאס עד עבור זעם, כמו שעשו אז יהודים רבים. בשנת התס"ד – 1704 התמנה לדיין בפאס. ובשנת התע"ח – 1718 עבר לגור במכנאס עד לשנת התפ"ט – 1729.

על המניע לישיבתו במכנאס במשך תקופה כה ארוכה כותב רבי יוסף בן נאיים "

" שהייתה לו מריבה עם קהל פאס שהיו נותנים לו בכל שנה י"ב מתקאלים ובשנת העיבור לא נתנו לו מתקאל של חודש העיבור שהשנה שנעברה להם ובשביל זה הלך למכנאס "

קשה לקבל נימוק זה כנימוק יחיד, אולם שנראה שרמז לסיבת ההגירה יש בו. היעב"ץ מספר בהסכמתו לספר " כנפי נשרים ", דרשות על התורה לרבי משה בירדוגו :

זכרתי ימים מקדם שקבעתי דירתי במכנאס יע"א כשנתבקש לישיבה של מעלה החכם השלם….מאריה דאתרא כבוד הרב חביב טולידאנו זלה"ה תלמידו של מר אבא…ובאו אלי ראשי קהילת קודש של מכנאס יע"א עם המחבר ורבלוני עליהם והלכתי לשם והסתופפתי בצלם, כי מר אבא ז"ל היה רבם של כל חכמי העיר ההיא והיה המחבר הנזכר ז"ל יושב לפני במושב הדיינים כעשר שנים.

נראה שלא זו הסיבה העיקרית לנדודיו, שכן לא מובן, מה ראה היעב"ץ לטלטל את עצמו ובני משפחתו, לעזוב את עיר מולדתו ולעבור למכנאס. וכן קשה לומר, שהתפקיד המוצע שישב בראש הרבנים בעיר ויחתום ראשון קסם לו.

שהרי כהונת הרבנות בעיר פאס בתקופה זו נחשבה המכובדת ביותר בכל מרוקו, ועדים היה השני בפאס מהראשון במכנאס, ובמיוחד שנמנה כשני לרבי יהודה בן עטר, גדול הרבנים בדורו במרוקו, מה גם שרבי חביב נפטר בחזון התע"ו – 1716, שנתיים קודם להגעתו למכנאס.

נראה אפוה שהסיבה העיקרית להגירתו כרוכה במתחים ששררו בהנהגת הקהילה בין ראשי הקהל לבין היעב"ץ, ואשר קצה התגלעותם הייתה פרשת שכרו המוזכרת למעלה. להלן, בדיון אודות היעב"ץ כדיין, נראה כי הכרתו בערך עצמו, סירובו לכפוף קומתו לפני ראשי הקהל והנהגת סמכותו ברמה גם כלפי אנשים מבני מעמדם, היו סיבות לחיכוכים בינו לבינם.

נראה כי משום כל גם לא התאפשר לו להמשיך לכהן בתפקידו כראוי, הוא נאלץ להפסיק לדון בפאס במשך תקופה מסויימת, ומשום כל עבר למכנאס..

הקשר זה של סיבה, מתח חברתי, ומסובב ( הגירתו ) משתמע גם מכמה מתשובותיו שנכתבו בתקופה זו. בתשובה בשנת התע"ז – 1717 כתב : " זה ימים משחשכתי ומנעתי את עצמי מליזקק לדין בין איש ובין רעהו ומלישב בעדת הדיינים כמאמר התנא החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה ".

ובתשובה אחרת מאותה שנה כתב : " עם היות שתהלות לבורא יתברך זה ימים מדעתי ובבחירתי פרשתי ונמנעתי מליזקק לדון לשום אדם סבות גלויות וידועות ללבבות ". עובדה זו מתאשרת ומתבהרת מתוך מכתב של רבי יהודה בן עטר ליעב"ץ, שבו נרמז דבר עזיבתו למכנאס על רקע סכסוכים בינו לבין ראשי הקהל, ונראה שהכוונה לנגיד.

במכתב זה רבי יהודה בן עטר גם מביע צערו על טלטולי היעב"ץ וטלטולי משפחתו למכנאס ועל מצבו הכלכלי הקשה. עוד מסופר בו על מכתבים והחתמות שנעשו למען החזרתו של היעב"ץ לפאס על ידי כמה מראשי הקהל.

רבי היודה בן עטר אף רומז על המצב הפוליטי הרעוע השורר בקהילה. הוא ניסה לתווך בין ראשי הקהל לבין היעב"ץ, תוך שמירה והגנה על כבודו של האחרון, אך כנראה ללא הצלחה מורבה. רבי היודה בן עטר מביע את דעתו, כי מחמת המצב השורר בקהילה והאישים המעורבים בפרשה, אין הוא רואה אפשרות שיחול שיפור ניכר במצב, אלא אם כן ייפגש היעב"ץ עם הנגיד פנים אל פנים.

רק אז יסודר העניין, והיעב"ץ לא ייאלץ לחיות בגלות. רבי יהודה בן עטר חותם מכתבו בתפילהנ שה' ינחה את היעב"ץ בעצה נכונה. ממכתב זה מתברר שישיבת היעב"ץ במכנאס, לכל הפחות בתחילתה, לא הייתה לקורת רוחו.

עזיבתו את פאס שימשה רק כהפגנת מורת רוחו מראשי הקהל ומיחסם כלפיו תוך אמונה ותקווה שהציבור בכללותו יעמוד לימינו, וידרוש את חזרתו, ואזי יוכל להמשיך בתפקידו בפאס באין מפריע כפי שאכן קרה.

מאחר שמכתב סווג כסודי על ידי כותבו הרי הדברים באו רק ברמיזה. לא הכל מובהר מתוכו, ואנו זקוקים למקורות נוספים שיאירו פרשה זו. בשנת הת"ץ – 170, חזר לפאס, שם כיהן כדיין וכאב בית דין עד לשנת התצ"ח – 1738.

באותה שנה התחזק הרעב במרוקו ומעצמת הרעב נאלץ היעב"ץ לנדוד עד לעיר תיטואן, שם התקבל בכבוד גדול ושהה בה כשנתיים. בכ"ו באדר התק"א – 1741 חזר לעירו פאס, שם המשיך לכהן כאב בית דין וכמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו עד יום מותו.

האסונות הרבים שפקדוהו ונדודיו שברו את גופו אם כי לא את רוחו. נדודיו וסבלו בוטאו בכמה מתשובותיו : " נאום העלוב גולה ונידח " " איש מכאובות וידוע חולי הורק מכחי אל כלי ", והגדיל בתיאורו בחתימתך אחת מתשובותיו " " נאום גולה ונדח בארץ לא לו יחיל בקרבו ברתת ושברים, בנפש דאבה ורוח נכאב ולב כאוב ופנים נחוורים רבו עצבונותיו וגדלו צרותיו ועצמו יגונותיו כאשר תעשינה הדבורים ".

היעב< נפטר בליל שבת, ב' טבת התקי"ג – 1753, כבן שמונים שנה. גם בקברו לא מצא מנוח ועצמותיו התגלגלו פעמים ממקום למקום, כשפינו את בית הקברות היהודי ממקומו בפקודת השלטונות בשנת התק"ן ובשנת התרמ"ה – 1790 – 1885.