Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Brit – Revue des Juifs du Maroc
Redacreur – Asher Knafo
Jacob Oliel Orleans
Les Juifs du Tafilalet
La communaute juive etait nombreuse et devint rapidement un foyer religieux important et actif. Elle avait d'etroites relations avec les autres communautes du Maroc d'autant que Sijilmassa constituait un marche pour les produits du Touat et un relais vers Fes, Tlemcen et l'Europe. «Connue jusqu'a Bruges. Elle y exportait des dattes et I'alun ».
Au XIVe siecle, les Atlas realises dans les ateliers juifs majorquins mentionnent le trace de pistes transsahariennes a partir de Sijilmassa vers Oualata et le Soudan ; ou les temoignages ne manquent pas sur la presence de groupements juifs sur les points Al Zuhri mentionne en 1133 des tribus de religion juive…
On importe chez eux a partir du Sahara et de I'Andalousie
Muhammad ibn Muslim ibn Ubaydullah ibn Shihab al-Zuhri (Arabic: ابن شهاب الزهري) (died AH 124/741-2), usually called simply Ibn Shihab or al-Zuhri. He was a central figure among the early collectors of sira
Apres avoir ete un foyer religieux important, une cite de Sages et de Gueonim » en relation avec les rabbins et les ecoles talmudiques de l'Espagne et de l'Orient, la communaute juive de Sijilmassa eut a patir gravement, a partir de 1054 de la domination des Almoravides et, apres de celle des Almohades. LEncyclopedic judaique fait une large place a cette periode de l'histoire
« Lorsque Sijilmassa passe sous le joug des Omeyades de Cordoue, sa communaute, a I'instar des Juifs dans le califat, fut placee sous I'autorite de Jacob ibn Jaw [Daoud]. En 1054 les Almoravides occuperent Sijilmassa et devasterent tous ses territoires. Les Juifs eurent a en souffrir, mais une fois que les Almoravides eurent bien etabli leur domination, ils ameliorerent la situation des Juifs.
En 1145 Sijilmassa fit alliance avec les Almohades. Peu de temps apres, un nouveau gouverneur envoye par cette dynastie imposa aux Juifs de la ville I'alternative d'avoir a se convertir a l'Islam ou de perir. Quelque 150 Juifs prefererent la mort. Alors que d'autres sous la conduite du dayyan Joseph ben Amran qui plus tard revint au Judai'sme, se sont convertis…»
Pour les Juifs de Sijilmassa, menaces de mort s'ils n'apostasiaient, ce fut l'exil.
Abraham Ibn Ezra 1089 – 1124 a compose une elegie sur la ruine des communautes juives espagnoles par les Almohades. II y fait allusion aux persecutions des Juifs maghrebins et aux massacres subis par la communaute de Sijilmassa:
הוי אקרא כמצרה על קהלות סגלמאסה
עיר גאונים ונבונים מאורם חשך כסה
ושח עמוד התלמוד זה בניה נהרסה
והמשנה לשנינה שברגלים נרמסה
ועל יקרים מדוקרים עין אויב לא חסה
אהה אפם כל קהל פאס יום נתנו למשיסה
אי חסן קהל תלמסן והדרה נמסה
Traduction
« Helas je crie avec la douleur d'une parturiente
sur le sort des communautes de Sijilmassa,
cette cite de Gaonim [grands maitres] et de Sages.
Les tenebres ont couvert leur lumiere.
Le pilier du Talmud aflechi, I'edifice a ete detruit
La Mishnaa a été foulee aux pieds de l'opprobre
et [je pleure] sur les homines precieux qui ont ete poignardes.
L'oeil de I'ennemi n'apas de pitie.
Ah ! Finie la ville de Fez car elle a ete pietinee
Ou est la puissance de Tlemcen qui a perdu sa splendeur
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
סנדקים רבים לברית מילה שלא היתה
יהודי עני אחד, נולדה לו בת, ולא היה בידו כסף לקנות דברי מזון לאשתו היולדת. הלך לכמה יהודים עשירים ואמר לכל אחד מהם נולד לי בן, ואין בידי מספיק בסף לערוך את סעודת ה״ברית״. לכל אחד מהם הציע לקנות ממנו מצוות הסנדקות (ישיבה על כיסא אליהו בזמן ה״ברית״). כמה עשירים ראו בזה מצווה גדולה ושילמו לו מראש את דמי הסנדקות. אף אחד מהקהילה לא ידע שמדובר בהולדת בת ולא בן. ביום עריכת טקס הברית, התחיל ויכוח בין אלה שקנו את מצוות הסנדקות. זה אומר אני קניתי המצווה וזה אומר אני בעל המצווה.
המוהל ערוך ומוכן. בהביאם אליו את הנולד התברר שזו בת ולא בן.
אבי הנולד קם בצעקה: ״המיילדת רימתה אותי, באומרה בזמן הלידה ״מזל טוב״, סימן שהנולד הוא בן, ומחוסר אמצעים לעריכת הסעודה, פניתי לכמה עשירים שיקנו ממני מצוות הסנדקות. לתומי, לפי הכרזת המיילדת, חשבתי והאמנתי שמדובר בבן ולא בבת. אני מתנצל בפניכם על הטעות שלא ידעתי עליה ובכל זאת בואו לסעודה שערכתי לכבוד האירוע״.
אבי הבת, לצחוק בפני כולם, זכה בכל זאת בסכום לא מבוטל, אבל ״ברית״ לא היתה, ובבל זאת ביקש מהאורחים לקרוא לבת בשם ״ב׳דיעא״, כלומר מעשה תרמית. כולם קיבלו את מעשהו בהבנה רבה, בהיותו איש עני, שגילה תושיה למצוא פתרון למחסורו. ״ב׳דיעא״ זו נשארה למזכרת היתולית לכל מעשי מרמה, על שם הבת שנולדה.
בעל ה״ברית״ ערך בכל זאת סעודה לכל האורחים, ויחד עם זאת קיבל לידו סכום ״סנדקות״ לא מבוטל. על זה נאמר: ״טוב לעשות מצווה, אפילו בתחבולה וברמאות״.
השבעת היהודי שהסתיר ארנקו של ערבי
מן הידוע הוא שמלאכת החייטות האומנותית היתה במרוקו רק בידי יהודים. ערבי עשיר אחד הזמין אצל חייט יהודי בגד מפואר. לאחר כמה ימים בא הערבי לקחת בגדו. לאחר ששילם ליהודי את שבר עבודתו, שכח את הארנק שלו בחנותו של היהודי. היהודי נפל על המציאה, לקח את הארנק והסתיר אותו. הערבי חזר אל היהודי ואמר לו ״שכחתי את הארנק שלי בחנות שלך״. היהודי הכחיש מכל וכל: ״אולי עברת למקום אחר ושכחת שם את הארנק שלך או שאבד לך בדרך״. בחילופי דברים ביניהם, הערבי אומר ליהודי ״אני תובע אותך לבוא ולהישבע בפני הרב שלכם״. החייט היהודי הסכים, ושניהם באו אל הרבי המלמד, שאצלו למדתי (וזה היה לנגד עיני – ח.ד.). לשם אחיזת עיניים, הרבי ביקש משניהם לרחוץ את ידיהם, והרבי ידע כי היהודי ידו היתה במעל.
בחוזרם אליו, הרבי הניח תנ״ך גדול על השולחן שלו ואמר ליהודי ״שים שתי ידיך על הספר״. ובלשון שאינה מובנת לערבי, אמר הרבי: ״אם אתה לקחת את הארנק, כל הברכות הכתובות בספר זה יחולו עליך, על אשתך ועל בניך״. אשר לערבי שגם הוא הניח את ידיו על הספר, אמר בפניו: ״אם היהודי לא לקח את הארנק, כל הקללות הכתובות בספר זה יחולו עליך, על אשתך ועל בניך״. כל תלמידי ה״חדר״ ענו בקול רם ״חאליף חאליף״(נשבע, נשבע). הערבי יצא, בהאמינו כי היתה כאן שבועת אמת מפי הרב. שניהם עזבו המקום, כאשר באמת היהודי החייט לקח הארנק והסתירו, והערבי יצא במפח נפש, בהאמינו כי השבעת הרבי היא שבועת אמת. כל אחד משניהם נתן סכום מסוים לטרחת הרבי. מקרים כאלה קרו, באמונתם התמימה של הערבים, שסמכו על השבעת הרבי היהודי וחוכמתו.
חרוסת לא כשרים לפסח
בתלמוד תורה שהיה בהנהלתי, ואשר כלל תשע כיתות וקרוב לחמש מאות תלמידים, עבד אצלי אדם בשם חנניה כהן, המכונה בן שרה, על שם אמו, בתור פועל נקיון ושרת. אדם זה היה אב לשבעה ילדים, ומעולם לא עבד לצרכי משפחתו. הוא התהלך כל היום בנדנוד ראש ובמצב בלתי יציב, כי הוא היה מכור לשתיית יין מופרזת. לצורך פרנסתו הוא השתמש בתחבולות מתוחכמות. כשבועיים לפני חג הפסח אמר לי ״אין לי פרוטה לצרכי החג. בא לי רעיון להכין חרוסת לציבור המתפללים, וכל אחד יתן לי תרומה מסויימת״. אמרתי לו ״איך תכין חרוסת ואתה מעולם לא עסקת בזה״. ״תן לי״ הוא אומר ״ובעוד מועד אגלה לך את הסוד״. לא ידעתי מה הוא חושב לעשות.
לפני סוף הסיפור עלי לציין שיהודי מרוקו נהגו לאכול חגבים (ארבה) מבושלים או מטוגנים. היו רבנים שאסרו את זה והיו אחרים שהתירו, וכל רב וטעמו איתו. ובשנת בצורת התרבו מאד החגבים בחודשי האביב.
הטלתי ספק ברעיונו של אותו חנניה, מסרתי לידו רשימת המתפללים, וביקשתי ממנו לסמן לי למי נתן אותם החרוסת שלו.
כמנהגי מתמיד, הייתי מכין חרוסת בחומרים המקובלים, ומחלק לכל מי שצריך, וגם עכשיו לא ויתרתי על מנהגי.
ימים אחדים לפני החג הזמנתי אלי אותו חנניה. ״מה עם החרוסת?״ ״עשיתי וחילקתי והנה הרשימה״. ״ממה עשית החרוסת״ שאלתי אותו. אמר לי ״פשוט מאד, קניתי שני קילוגרמים חגבים מטוגנים, טחנתי אותם בתוספת כמה תמרים ותבלינים, עשיתי כדוריות וחילקתי לפי הרשימה. כולם התחשבו במצבי ותרמו לי בעין יפה לצרכי החג. אני יודע שחרוסת אלה אינם כשרים לפסח ותיקון הדבר נתון בידך״. טוב שהיה לי עוד זמן להתארגן. גייסתי שני שליחים נאמנים, נתתי בידיהם רשימה של המתפללים, וכמות מספקת מהחרוסת הכשרים שהכינותי. וגם הודעתי להם שהחרוסת שחילק אותו חנניה יש לזרוק אותם כי הם אינם כשרים לפסח.
בתפילת ערבית של ליל פסח, רבים שאלו אותי מה קרה השנה בעניין החרוסת. סיפרתי את כל הסיפור. טוב עשית, שבזמן הנכון מצאת דרך מהירה להציל אותנו.
חנניה כהן זה זכה בכל זאת בכמה תרומות, שברובן בוודאי הלכו לקניית כמה בקבוקי יין, ולא לצרכי החג למשפחתו.
עשיתי שגיאה שנתתי אמון באותו חנניה. וטוב שהדבר נודע לי מבעוד מועד, ובכך הצלחתי להציל כמה אנשים מאכילת חמץ בפסח.
המקובלים במרוקו-רבי יעקב אבן צור מספר.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית
רבי יעקב אבן צור מספר.
ובתוך ימי אבלו של הצדיק הנזכר, ראיתי בחלומי שהייתי עסוק בהספדו והייתי מקונן איזה קינות. ובא לפני לכם אחד ויגער בי, ויאמר לי, האם בקינות כאלו ראוי להספיד אדם גדול כזה ? ואען ואומר, ובאיזה קינות ראוי להספידו ?
ויהי כמשיב : היה לך להכין קינות של זהב וכסף ולקונן עליו כפי ערכו וכבודו. ולמחר בזכרי את החלום יסדתי זאת הקינה וסגרתי בתיה בפסוק זהב ( עת לכל חפץ ).
עצמותיו של הרב התגלגלו שלוש פעמים בפקודת השלטונות. עד היום משתטחים על קברו המשמש מקום תפילה לכל מר נפש, והרבה התפללו ונענו בזכותו.
רבי יהודה השאיר אחריו, בן רבי עובד, תלמיד חכם ונחשב בין רבני העיר, חיבר פירוש ל " שיר מכתם " שחיברו אביו.
נספחים.
אבנ"ר ( בלשון מליצית, כלומר המאור הגדול ) ישראל, השלם הדיין המצויין כבוד הרב יהודה בן עטר נר"ו. אותותינו אלה שאול ישאלו בשלמיה דמר כדחזי. הדא אמרא על אודות הצרה הזאת אשר באה ונהייתה מעצירת הגשמים, וצוחנין ולית דמשגח בן.
עינינו נפשנו פעמים שלוש ואנחנו לא נדע מה נעשה. ועלתה הסכמתינו לגזור תענית חמור בשני בשבת הבא, שהוא ערב ראש חודש ניסן, יהי רצון שימטיר קוד בסייעא דשמיא בגשמי רצון וברכה ונדבה. ולהוציא ספר תורה תתעלה לרוחבה של עיר, ולכן רצונינו לידע אם תעלה הסכמת האדון לעשות במחנה קודשו ( כלומר במקומו ).
אתם גם אתם , אולי נתחזק בעד עמנו, מנן ומנייהו נסתייע אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד. ואם תעלה הסכמתו עמנו יודיענו עם הרב תכף ומיד. כי מחר בחמישי בשבת גזרנו תענית להחמיר בה בחמישה דברים לבד, אך בלא הוצאת ספרי תורה.
אבל בערב ראש חודש ניסן הסכמנו שנוציא ספר תורה לרחוב העיר ולהתפלל בעשרים וארבע ברכות כמשפט ז' אחרונות. ותשובת האדון מהרה צתמח לדעת מה יעשה ישראל. נאם החותמים ברביעי בשבת , זדר ויעשה כמשפט, שנת שמונים ושלוש לפ"ק – התפ"ג – 1723, פה מתא מכנאסא יע"א ושלמיה דמר יסגא אמן כן יהי רצון.
סר וזעף יעקב בן הרב ראובן אבן צור זצלה"ה ( זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא ). משה בן הרב אברהם בירדוגו סיפיה טב. החכמים השלמים יש"ץ.
אחרי דרישת שלום מעלת כבוד תורתו באתי להשיב למעלת כבוד תורתו על עניין הנדרש, ומה אען אומר על זה מי מלה מתוקה, כי בעוונותינו לא ראיתי עת כושר לזה , מחמת מה שעובר עלינו בימים האלה, אנשים ונשים תפוסים ביד גויים אכרגא.
כי יש מי שפרע תשלומי ארבעה וחמישה בה, והנשים תפוסות בידי הגויים, לבדנה, וקול הקריה הומה הוהו בכל חוצות, וזה יספיק למחבת של ברזל. אוי לעיניים שכך רואות מתי רעב ארבעה וחמישה בכל יום. ויש שמוטלים ארבעה ימים בלא קבורה מבלי השג יד לתכריכיהן מהצועקין, ואינן נענין חבקו אשפתות.
ילדים וילדות חשך משחור וכו' אהה אוי ואבוי כל זה ראיתי ונמנעתי כל הימים האלה מלהוציא ספר תורה, רק יוצאים לבית הקברות זועקים ומתחננים, ואם גברו עוונותינו שלום, וה' הטוב בעיניו יעשה הוא יוציא משפטנו לאור כן יהי רצון.
יהודה בן עטר סיפיה לטב ויהיו עיניך רואות את מוריך, גדולי רבני מרוקו ואלג'יריה, מאת רבי משה עמאר ויהודה מסינג, ירושלים תשמ"א.
יהודה קורייאט הראשון,
בן אברהם נפטר תקמ"ח –ט, רב ופוסק. פיוטו על מצוות מילה נדפס ב " מאור ושמש ". נכדו יהודה השני, כותב עליו בהקמה לשאלות ותשובות " זכות אבות " , הרב המפורסם בנגלה ובנסתר מורי זקני הרב יהודה קורייאט זצ"לץ
עין במר בוכה על כתביו כתבי הקודש שנאבדו בשלל העיר תיטואן בשנת תק"ן לפ"ק, ושארית הפליטה שם נמצא, ושם היה דודי זצ"ל, יצחק, והולכים עמו לעיר הקדש ירושלים תוב"ב. ולהיות שמורי, אברהם ואני עבדו יצאנו משם בשנת תקמ"ז וכו…..
רבי יהודה קורייאט הראשון – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
שמו של אביו נודע שהיה אברהם. תקופת חייו השתרעה למן סוף המאה החמישית ועד לאמצע המאה השישית. רבי יהודה שימש כרב ומורה צדק בעיר תיטואן שבצפון מרוקו עם כבוד הרב אפרים מונסונייגו וכבוד הרב יעקב בן מלכא.
רבי יעקב משה טולידאנו כותב שמצוי בידו קובץ אגרות ובו מכתבים רבים בין רבי יהודה קורייאט לרבי אליהו הצרפתי מפאס. רבי יהודה חיבר שאלות ותשובות, פסקי דיניטם ודרושים שאבדו בשלל העיר טיתואן בשנת התק"ן – 1790.
חידושי דינים וביאורים נשארו לפחיטה מתורתו ונקראו בשמות " טופח סביב " ו " נופך ספיר " ונדפסו בספר " זכות אבות " בשנת תקע"ב. כמו כן נדפס ממנו בספר " מאור ושמש " – לנכדו רבי יהודה קורייאט – פיוט לכבוד מצות מילה. עליו כותב גאון עוזנו החיד"א : " רבי יהושדה החסיד שהיה בדורינו. רבי יהודה חתום בהסכמה לספר " מגן גיבורים " לגאון רבי אליעזר די אבילא בשנת תקכ"ה – 1765.
כמו כן נודע שהחליף מכתבים עם רבי אליהו הצרפתי מפאס. נתבש"ם בשנת תקמ"ח או תקמ"ט – 1788.
יהורה קורייאט השני
, בן אברהם, יליד תיטואן. בשנת תקמ"ז עבר עם אביו למוגאדור, בשנת תקצ"ו הביא לדפוס את ספרו " מאור ושמש " המכיל בין היתר, דברי קבלה קדומים, כגון פירוש סודות התורה של הרמב"ן מאת רבי שם טוב גאון. בהסכמות המרובות לספר מפליגים בתאריו.
יהונתן סיריו. בן בתו של רבי אברהם מאנסאנו. כ"ח באב תקל"ה – תקצ"ג. מורה צדק בפאס, והייתה לו יד ושם בחכמת הקבלה.