סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

סנדקים רבים לברית מילה שלא היתה

יהודי עני אחד, נולדה לו בת, ולא היה בידו כסף לקנות דברי מזון לאשתו היולדת. הלך לכמה יהודים עשירים ואמר לכל אחד מהם נולד לי בן, ואין בידי מספיק בסף לערוך את סעודת ה״ברית״. לכל אחד מהם הציע לקנות ממנו מצוות הסנדקות (ישיבה על כיסא אליהו בזמן ה״ברית״). כמה עשירים ראו בזה מצווה גדולה ושילמו לו מראש את דמי הסנדקות. אף אחד מהקהילה לא ידע שמדובר בהולדת בת ולא בן. ביום עריכת טקס הברית, התחיל ויכוח בין אלה שקנו את מצוות הסנדקות. זה אומר אני קניתי המצווה וזה אומר אני בעל המצווה.

המוהל ערוך ומוכן. בהביאם אליו את הנולד התברר שזו בת ולא בן.

אבי הנולד קם בצעקה: ״המיילדת רימתה אותי, באומרה בזמן הלידה ״מזל טוב״, סימן שהנולד הוא בן, ומחוסר אמצעים לעריכת הסעודה, פניתי לכמה עשירים שיקנו ממני מצוות הסנדקות. לתומי, לפי הכרזת המיילדת, חשבתי והאמנתי שמדובר בבן ולא בבת. אני מתנצל בפניכם על הטעות שלא ידעתי עליה ובכל זאת בואו לסעודה שערכתי לכבוד האירוע״.

אבי הבת, לצחוק בפני כולם, זכה בכל זאת בסכום לא מבוטל, אבל ״ברית״ לא היתה, ובבל זאת ביקש מהאורחים לקרוא לבת בשם ״ב׳דיעא״, כלומר מעשה תרמית. כולם קיבלו את מעשהו בהבנה רבה, בהיותו איש עני, שגילה תושיה למצוא פתרון למחסורו. ״ב׳דיעא״ זו נשארה למזכרת היתולית לכל מעשי מרמה, על שם הבת שנולדה.

בעל ה״ברית״ ערך בכל זאת סעודה לכל האורחים, ויחד עם זאת קיבל לידו סכום ״סנדקות״ לא מבוטל. על זה נאמר: ״טוב לעשות מצווה, אפילו בתחבולה וברמאות״.

השבעת היהודי שהסתיר ארנקו של ערבי

מן הידוע הוא שמלאכת החייטות האומנותית היתה במרוקו רק בידי יהודים. ערבי עשיר אחד הזמין אצל חייט יהודי בגד מפואר. לאחר כמה ימים בא הערבי לקחת בגדו. לאחר ששילם ליהודי את שבר עבודתו, שכח את הארנק שלו בחנותו של היהודי. היהודי נפל על המציאה, לקח את הארנק והסתיר אותו. הערבי חזר אל היהודי ואמר לו ״שכחתי את הארנק שלי בחנות שלך״. היהודי הכחיש מכל וכל: ״אולי עברת למקום אחר ושכחת שם את הארנק שלך או שאבד לך בדרך״. בחילופי דברים ביניהם, הערבי אומר ליהודי ״אני תובע אותך לבוא ולהישבע בפני הרב שלכם״. החייט היהודי הסכים, ושניהם באו אל הרבי המלמד, שאצלו למדתי (וזה היה לנגד עיני – ח.ד.). לשם אחיזת עיניים, הרבי ביקש משניהם לרחוץ את ידיהם, והרבי ידע כי היהודי ידו היתה במעל.

בחוזרם אליו, הרבי הניח תנ״ך גדול על השולחן שלו ואמר ליהודי ״שים שתי ידיך על הספר״. ובלשון שאינה מובנת לערבי, אמר הרבי: ״אם אתה לקחת את הארנק, כל הברכות הכתובות בספר זה יחולו עליך, על אשתך ועל בניך״. אשר לערבי שגם הוא הניח את ידיו על הספר, אמר בפניו: ״אם היהודי לא לקח את הארנק, כל הקללות הכתובות בספר זה יחולו עליך, על אשתך ועל בניך״. כל תלמידי ה״חדר״ ענו בקול רם ״חאליף חאליף״(נשבע, נשבע). הערבי יצא, בהאמינו כי היתה כאן שבועת אמת מפי הרב. שניהם עזבו המקום, כאשר באמת היהודי החייט לקח הארנק והסתירו, והערבי יצא במפח נפש, בהאמינו כי השבעת הרבי היא שבועת אמת. כל אחד משניהם נתן סכום מסוים לטרחת הרבי. מקרים כאלה קרו, באמונתם התמימה של הערבים, שסמכו על השבעת הרבי היהודי וחוכמתו. 

חרוסת לא כשרים לפסח

בתלמוד תורה שהיה בהנהלתי, ואשר כלל תשע כיתות וקרוב לחמש מאות תלמידים, עבד אצלי אדם בשם חנניה כהן, המכונה בן שרה, על שם אמו, בתור פועל נקיון ושרת. אדם זה היה אב לשבעה ילדים, ומעולם לא עבד לצרכי משפחתו. הוא התהלך כל היום בנדנוד ראש ובמצב בלתי יציב, כי הוא היה מכור לשתיית יין מופרזת. לצורך פרנסתו הוא השתמש בתחבולות מתוחכמות. כשבועיים לפני חג הפסח אמר לי ״אין לי פרוטה לצרכי החג. בא לי רעיון להכין חרוסת לציבור המתפללים, וכל אחד יתן לי תרומה מסויימת״. אמרתי לו ״איך תכין חרוסת ואתה מעולם לא עסקת בזה״. ״תן לי״ הוא אומר ״ובעוד מועד אגלה לך את הסוד״. לא ידעתי מה הוא חושב לעשות.

לפני סוף הסיפור עלי לציין שיהודי מרוקו נהגו לאכול חגבים (ארבה) מבושלים או מטוגנים. היו רבנים שאסרו את זה והיו אחרים שהתירו, וכל רב וטעמו איתו. ובשנת בצורת התרבו מאד החגבים בחודשי האביב.

הטלתי ספק ברעיונו של אותו חנניה, מסרתי לידו רשימת המתפללים, וביקשתי ממנו לסמן לי למי נתן אותם החרוסת שלו.

כמנהגי מתמיד, הייתי מכין חרוסת בחומרים המקובלים, ומחלק לכל מי שצריך, וגם עכשיו לא ויתרתי על מנהגי.

ימים אחדים לפני החג הזמנתי אלי אותו חנניה. ״מה עם החרוסת?״ ״עשיתי וחילקתי והנה הרשימה״. ״ממה עשית החרוסת״ שאלתי אותו. אמר לי ״פשוט מאד, קניתי שני קילוגרמים חגבים מטוגנים, טחנתי אותם בתוספת כמה תמרים ותבלינים, עשיתי כדוריות וחילקתי לפי הרשימה. כולם התחשבו במצבי ותרמו לי בעין יפה לצרכי החג. אני יודע שחרוסת אלה אינם כשרים לפסח ותיקון הדבר נתון בידך״. טוב שהיה לי עוד זמן להתארגן. גייסתי שני שליחים נאמנים, נתתי בידיהם רשימה של המתפללים, וכמות מספקת מהחרוסת הכשרים שהכינותי. וגם הודעתי להם שהחרוסת שחילק אותו חנניה יש לזרוק אותם כי הם אינם כשרים לפסח.

בתפילת ערבית של ליל פסח, רבים שאלו אותי מה קרה השנה בעניין החרוסת. סיפרתי את כל הסיפור. טוב עשית, שבזמן הנכון מצאת דרך מהירה להציל אותנו.

חנניה כהן זה זכה בכל זאת בכמה תרומות, שברובן בוודאי הלכו לקניית כמה בקבוקי יין, ולא לצרכי החג למשפחתו.

עשיתי שגיאה שנתתי אמון באותו חנניה. וטוב שהדבר נודע לי מבעוד מועד, ובכך הצלחתי להציל כמה אנשים מאכילת חמץ בפסח.