מורשת יהדות מרוקו

מנחת יהודה^, לר׳ יהודה בן עטר — נוסחים ועיונים

דן מנור

מאמר זה דן בשני עניינים הכרוכים זה בזה. (א) בירור שאלת נוסחיו השונים של החיבור ׳מנחת יהודה׳ לר׳ יהודה בן עטר, מגדולי חכמי מארוקו במאה ה־17 שהותיר את רישומו כאב בית־דין על הדורות הבאים. חיבור זה מצוי בידינו בשני נוסחים: כתב־ היד והוצאת הדפוס, וההבדלים ביניהם הם די מהותיים ומצריכים בירור.ב. יסודות אחדים במשנתו העיונית של המחבר, אשר נוסף לעניין בהם לגופם יש בהם כדי להאיר את השאלה בדבר הנוסח הקדום והנוסח המתוקן של ׳מנחת יהודה׳.

ר׳ יהודה בן עטר, המכונה מוהריב״ע (תט״ו-תצ״ג 1733-1655), חי בפאס ולמד תורה מפי שניים מגדולי דורו: ר׳ וידאל צרפתי ור׳ מנחם סירירו. נתמנה אב בית־דין בשנת תנ״ח וכיהן במשרה זו עד סוף ימיו. הוא נמנה עם האישים הבולטים ביותר בדורו, בעיקר בתחום ההלכה, ועל כך יעידו פסקי־דין ותקנות שהוא חתום עליהם. חכמי דורו רחשו לו כבוד והערכה והכתירוהו בתואר ׳אלרב אלכביר׳ [הרב הגדול]. על אישיותו נרקמו אגדות המתארות אותו כאיש קדוש ובעל מופת, שחולל נסים ונפלאות בחייו ולאחר מותו.

1 – הנוסחים השונים של ׳מנחת יהודה׳

אשר לחיבוריו, יש להניח שלא הגיעו לידינו בשלמותם. חיבורו ׳פירוש על מדרש רבה׳, שעל קיומו מעיד ר׳ יוסף בן נאים, אינו בנמצא כלל, ולפי הבדיקה שערכתי ספק רב אם נכתב בידי המחבר. החיבורים המצויים בידינו הם:(1) ׳שיר מכתם׳, על הלכות שחיטה, ורשה תרל״ט.(2) ׳מנחת יהודה׳ — פירוש התורה, מכנס ת״ש [שנת תרנן], מהדורה אחרת שלו מצויה בכתב־יד ברשות הרב משה עמר, במכון ללימודי המזרח, אוניברסיטת בר־אילן. הנוסח של כתב־היד שונה במידת מה מן הנוסח בדפוס, והבדיקה מראה, שהוצאת הדפוס אינה העתק של נוסח כתה׳׳י. נעמוד להלן על ההבדלים הבולטים ביותר ביניהם.

מגמתו ומבנהו של ׳מנחת יהודה׳ שונים מן הפירושים הקלאסיים לתורה, מאת רש״י, ראב״ע, רשב״ם, רד״ק ואחרים. מוהריב״ע לא התכוון בחיבורו לפרש את הפסוקים לפי סדרם בפרשה, אלא להתמקד בנושא אחד, שנראה לו עיקרי, בפרשה. לדוגמה: הנושא בפרשת בראשית הוא הנישואין, בפרשת נח — הפרישות, וכן על זה הדרך. החיבור ערוך אפוא לפי שיטת הנושאים, ומתוך זיקה לנושא הוא מבאר את הפסוקים המשרתים את מטרתו. עריכה זו שווה בשני הנוסחים — בכ״י ובדפוס.

ההבדלים ביניהם הם: (1) בנוסח שבדפוס פותח המחבר כל פרשה במאמר קצר מן המדרש כנקודת מוצא לדיון בנושא הפרשה, אחריו באה הקדמה קצרה, בת 15-10 שורות, המכילה רעיון ברוח ההגות של ימי־הביניים, והיא עתידה לשמש בסיס לדיון כולו. המבנה הזה חסר בנוסח כה״י, שבו במקום שני המרכיבים האלה באה הקדמה נרחבת, המכילה מאמרים מספרות חז׳׳ל, שהמחבר מפרשם בזיקה לנושא המרכזי של הפרשה. הדברים אמורים בכל הפרשיות של ספרי בראשית, שמות ומחצית ספר ויקרא. מכאן ואילך הקדמה זו נעלמת, אך גם שני המרכיבים שבנוסח הדפוס אינם מופיעים. זהו ההבדל החשוב ביותר בין שני הנוסחים.

–       בנוסח כתב־היד מצוי מפתח של כל מאמרי חז״ל הנזכרים בחיבור. המפתח, הערוך לפי סדר א״ב ובא כנספח בסוף החיבור, אינו בנוסח הדפוס ובמקומו בא מפתח הנושאים הנדונים בחיבור.

–        בנוסח שבדפוס נקובה שנת סיומו של החיבור: ׳בשנת ה׳ אלפים ארבע מאות וארבעה וארבעים ליצירה׳, שנת תמ״ד (1684), כ״ט שנים לחיי המחבר. פרט ביוגראפי זה חסר בכתב־היד.       

–       בהוצאת הדפוס נקובים שם מעתיק החיבור ושנת ההעתקה. המעתיק הוא ר׳ יעקב אבן צור — (יעב״ץ), מהדמויות הבולטות ביותר ביהדות מארוקו במאה ה־18, בתחומי ההלכה, ההגות והפיוט — שסיים את ההעתקה בשנת תמ״ח, היינו ארבע שנים לאחר כתיבת החיבור. מעתיק נוסח כתב־היד הוא עלום שם, וההעתקה בוצעה בשנת תע׳׳ה.

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

אנריקי הרביעי מת ב־ 11 בדצמבר 1474 ומיד לאחר מותו הכריזה איסבל על עצמה שהיא המולכת בקסטיליה; עמה עלה על כיסא המלכות בעלה פרנאנדו. ר׳ יעקב אבן נונייס שימש אז כרב החצר, (Rab de la Corte) ונשארה ממנו תעודה חשובה של חלוקת מסי המלכות בין קהילות ישראל בקסטיליה. ככל הנראה הלך ר׳ יעקב לעולמו בשנת 1476. לזמן מה ירש אותו וידאל אשתורי כרבן של קהילות צפון קסטיליה (בורגוס בכללן), אלא שאברהם סניור הצליח להשיג את ביטול המינוי והוא נתמנה בזכות קשריו עם המלכה איסבל לרב החצר. הוא היה אחרון רבני החצר של קסטיליה, ועם זאת אחרון היהודים שחכר כחוכר מסים עליון את מסי המלכות. נאמנותו לאיסבל, שאותה הכיר בימי גלותה לסיגוביה במצוות אחיה אנריקי הרביעי, היתה ללא עוררין, והיא הכירה בכך. סופו מעיד על דרכו.

כאמור, היו לציבור היהודי בקסטיליה תקוות שעלייתם של איסבל ובעלה פרנאנדו יביאו לו שלום ושלווה. ברם, כפי שייראה להלן, היו חשבונותיהם של המלכים ברורים להם וביחס לקהילות היהודיות ואלה נתבררו כשונים לחלוטין מן התקוות שתלו בהם היהודים. בשנת 1475 הצליחו המלכים להכניע מרד אצילים (תומכיה של יורשת העצר חואנה המכונה לה בלטראניחה — בתו של אנריקי הרביעי), שאליו נתלוותה פלישת צבא פורטוגל לצפון קסטיליה, שיצא להגן על נישואי אפונסו החמישי מלך פורטוגל לחואנה. בניצחון פורטוגל היה מתממש איחוד מדינה זו עם מלכות קסטיליה, אלא שהצלחת צבא קסטיליה הזימה תקווה זו. מניצחון זה ואילך נתפנו פרנאנדו ואיסבל לעריכת סדר בממלכתם.ב־19 באפריל של אותה שנה נתחדש קיומה של ה׳הרמנדאד הקדושה׳, אותה ברית ערים להגנה על הסדר הציבורי שהפך להיות אחד היסודות האיתנים שעליו הושתת שלטונם של פרנאנדו ואיסבל." חייבים אנו להדגיש שתקנות ארגון זה קבעו במפורש שלעולם לא ישמש יהודי גזבר שלו, והנה דווקא אברהם סניור נתמנה לתפקיד זה. על המסדרים הצבאיים של קסטיליה, שגילו עצמאות רבה בקיומם ואשר שלטו על שטחי קרקע גדולים במלכות, כפתה איסבל את קבלת מרותה והיא אף הצליחה להעביר את הפיקוד העליון על מסדר סנטיאגו לבעלה פרנאנדו ונטלה אותו מאלפונסו די קארדינאס. הכתר צעד צעד נוסף לריכוז השלטון בידיו.

לשני כינוסי קורטס בקסטיליה נודעת חשיבות רבה לגבי קיומו של הציבור היהודי. הראשון כונס במדריגל, עיירת מולדתה של איסבל, בשנת 1476 ; השני בשנת 1480 בעיר טולידו. דומה, ויש להדגיש זאת, שדיון בשאלות שנגעו ליהודים הועלה בעיקר בכינוסי הקורטס של קסטיליה, כאשר לא נתקיימו דיונים בענייני היהודים במסגרת הקטאלנית־אראגונית־ואלנסיאנית. יודגש שהקורטס במדריגל כונס שנתיים בלבד לאחר עלייתם המשותפת של פרנאנדו ואיסבל על כיסא מלכות קסטיליה. אראגוניה היתה מחוץ לתמונה, שכן, עד 1479 מלך בה אביו של פרנאנדו, חואן השני (1479-1458).אף יש להוסיף שלא היה שוויון מספרי מבחינת האוכלוסין בין שתי המדינות.

 מכאן חשיבותם המיוחדת של שני כינוסי הקורטס. בקורטס של 1476 נתקבלו שתי החלטות חשובות שנגעו ליהודים, ויוצגה בו שורה של ערים ליד נציגי הכמורה ומעמד האצולה. ההחלטה האחת יצאה להגביל את עסקי הריבית, אלא שעל מנת שלא לפגוע באשראי, סוכם שינהגו לפי החלטת הקורטס של 1462, שנתכנס בטולידו ולפיו הותר ללווה הנוצרי להגיע לידי הסדר אשראי עם המלווה היהודי בתנאי שלא תהיה בהסדר ריבית סמויה, או כפי שההחלטה קבעה ׳אונאת ריבית׳(fraude de usura). חשיבותה של החלטה זו היתה בהכרה בעובדה שאין המדינה יכולה להתקיים בלא אשראי יהודי. ועתידה עובדה זו למצוא את ביטויה בחיסול ההדדי של החובות בזמן הגירוש. קיומו של האשראי, או בלשון עממית, ההלוואה בריבית, לא העיק למעשה על השלטון עצמו. בקורטס הוא היה אמצעי להיענות ללחץ הציבור הנוצרי על השלטון; נוח היה לו לשלטון להיענות דווקא בשטח זה ולזכות בדרך זו לאהדת דעת הקהל. לכל הדעות לא היתה כאן שמיטת חובות לזמן או לצמיתות.

אף בקביעת חובת הסימן היהודי ובחידושו על־ידי הגבלות בלבוש ובצבעי בדים ונשיאת סימן מיוחד על הבגד, היתה היענות לתביעות הכנסייה ברוח החלטות הוועידה הלטירנית הרביעית(1215).כאן עלינו להעיר שאף מן הצד היהודי, כפי שכבר הועלה לעיל בציון תקנות וליאדוליד, היה עניין בקיומן של הגבלות בלבוש בשאיפה לקיום חיים יהודיים בצניעות וכדי שלא לנקר את עיני הציבור הנוצרי. ברם, אף כאן נמצאו חריגים, כגון אלה שהשיגה משפחת אברהם סניור לפטור מן הסימן וכפי שהקלו ביחס לגובי מס יהודים להגנה עליהם מפני שודדים בדרכים. לשלטון היו אפוא ׳מיוחסים׳ שזכו לפטור מלשאת את הסימן, ואלה יצרו אפליה יהודית פנימית לגבי רוב מניינו של הציבור היהודי שלא זכה ליהנות מיחס מיוחד זה. אבל העובדה שהמלכה איסבל נתבקשה על־ידי תומס די טורקימדה, בתזכירו המיוחד, לחייב בצווים את קיום נשיאת הסימן(זאת בנוסף על כמה בקשות שביקש ממנה), מלמדת שאת צו זה, שיש לראותו כחוק מלכות שנתקבל בקורטס כמוסד מחוקק, לא הקפידו לקיים. על שתי ההחלטות יש לומר שהיתה בשתיהן מעין הסטה הצדה של הבעיות והלחצים שבאו מלמטה במדינה מצד הכמורה והערים אל עבר עניינים שלא היה במהותם לשנות אלא במעט בחיי הציבור היהודי.

נראים הדברים שהיה לכתר צורך דחוף אחר להגיע אל ערי המלכות ובכך לבטא את מרות שלטונו. טבעי אפוא שישימו פניהם אל אנדלוסיה. מסע זה מטבעו חייב תכנון מדוקדק על כל פרטיו. כשהגיעו פרנאנדו ואיסבל, מלווים בפמליה גדולה, אל סביליה, התייצב לפניהם נזיר דומיניקני בשם אלונסו די אוחידה (Hojeda) ותיאר את מצבה הירוד של האמונה בעיר ובמחוז, כאשר האנוסים מתייהדים בפומבי בהשפעתם של יהודים. ואין זה מתקבל על הדעת שפנייתו היתה ספונטאנית וכמוה ההיענות לה מצד פרנאנדו ואיסבל, לפנות אל האפיפיור על מנת שיתיר להקים שם אינקוויזיציה לאומית ספרדית, כפי שהציע בשעתו אלונסו די אספינה.

הקמת האינקויזיציה בקסטיליה

האינקויזיציה וזיקת הכתר אליה

 עד כה ראינו את בעיית אנוסי ספרד בהתעוררותה ואת ראשיתן של ההצעות לפתרונה. כדי שנוכל להעריך את תולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל עלינו לראות בהשתלשלותם של הנסיונות ליסודה של אינקויזיציה לאומית בקסטיליה. עד שקם ונוסד בשנת 1483 בסיאודד ריאל בית־דינה של קסטיליה נתון היה הרעיון בסבך של ויכוח אם זוהי אמנם הדרך הנכונה לפתרון שאלת האנוסים.

 וכל זאת על אף העובדה, שבשנת 1481 התחיל בסביליה פועל בית־דין מרכזי לכל אנדלוסיה כולה. בשנת 1483 נתבררה דרכם של השלטון והכנסיה באנוסים, וכל הויכוחים פסקו. בהדרגה נהפכה האינקויזיציה למוסד שהשפעה מכרעת לו גם בענינים פנימיים אחרים במלכות, במיוחד בתחום הדיון בדרך פתרונה של השאלה היהודית. עד לגירוש נתבצרה האינקויזיציה והיתה למוסד שיד לו בכל מהלכי החיים במלכות.

מוסד זה נתקיים למעלה מ־350 שנה, וכל התנגדות, בין מבית בין מחוץ, לא יכלה לו. האינקויזיציה הספרדית הוקמה כמוסד כנסיתי־דתי, והיא היתה תלויה, כמו האינקויזיציה שקדמה לה, בהסכמת האפיפיור. כבר העלה בער, שבספרד נועד לה התפקיד לפתור בעיה דתית-חברתית מיוחדת במינה בכלל הפוליטיקה של המדינה, ועל־ידי כך נעשתה מוסד־מדינה, אף כי אפיה הדתי הטהור לא טושטש, מוסד מדינה, שבאמצעותו מצאו את ביטוים תכונות מיוחדות ודרישות וצרכים של המלכות בספרד.

 המדינה מצאה בו אמצעי לפקח על־ידיו על חיי הציבור. גישתה זו של המדינה והשקפתה על צורך מסוג זה עולות בקנה אחד עם תפיסתם של כמה מאישי הדור ההוא, כפי שביטא אותה ברנאלדיס. כשהוא מתאר את תוצאותיה של ההמרה הוא מחלק את הקונברסום לשני סוגים: הללו שהמירו דתם ויצאו את ספרד (לפורטוגל ולארצות אחרות) כדי לשוב ליהדות, ומהם שחזרו לספרד והשתקעו במקומות שלא הכירו אותם קודם־לכן! הללו יהודים בחשאי, לא היו יהודים ולא היו נוצרים.

 אלה [שלא היו יהודים ולא היו נוצרים] עלה בידיהם להגיע לדרגות של מלומדים, דוקטורים, הגמונים וקנוניקים, נזירים וראשי־מנזרים, רואי־חשבונות ומזכירים, חוכרי הכנסות המלכות וגראנדיס. מטרה אחת היתה להם: להתרבות ולגדול. בהמשך הזמן פגעו במנזרים, בנזירים ובנזירות, לגנותם של ישו והכנסיה. רבים מהם הגיעו לעושר רב על־ידי מעשי עושק ומרמה, כשהם טוענים בהתמדה שהם מרמים את אויביהם, ורק הכנסיה כוחה היה עמה לטפל בבעיה זו ולמצוא באמצעיה שלה את הפתרון הטוב בשביל המלכות.

מצב זה הוא שתבע ממנה שלא תחשה ותשפיע על המלכים הקתוליים לפנות אל סיכּסטוס הרביעי בבקשה להתיר להם ליסד אינקויזיציה לאומית בספרד. בגישתו זו דן ברנאלדיס במישרין בצד הדתי שבשאלת האנוסים, ומן הצד החברתי ראה את חדירתם של אנוסים למערכות החברה הספרדית הטהורה. היסוד הדתי בפתרון שאלת האנוסים באמצעותה של אינקויזיציה מקובל על רוב החוקרים הקתוליים אף עד לימינו.

אבל עוד בימי חיסולו של מוסד האינקויזיציה במחצית הראשונה של המאה הי״ט נמצאו טוענים כי הגורם להקמת האינקויזיציה היה רצונם של מלכים או המדינה לתפוס את רכושם הרב של האנוסים. והוכחת כפירתם של אנוסים בדת, שהיא מבחינת המדינה הקתולית גם בגידה במדינה, היתה הדרך להגיע לרכוש זה, שעל־פי דין הבגידה הוחרם לאוצר המלכות. גישה זו נראית כפשטנית ביותר, על אף העובדה שהיה במעשה החרמת נכסים רבים כדי לסייע לה. אך אין גם לשכוח שהחרמת־ נכסים זו היתה לה השפעה מכרעת על כלכלת המדינה והיא צפנה בחובה ערעור יסודותיה.

נקודת־ראות אחרת על הסיבות להקמת האינקויזיציה נקוטה בידי חוקרים פרוטס­טנטים, הרואים בה תוצאה של חוסר סובלנות דתית. בראש האסכולה הזאת עמד לי (Lea) בראשית המאה העשרים. אמנם, ביטאה האינקויזיציה, שמטרתה היתה ביעור הכפירה וקיומה של המדינה במסגרת דתית אחידה, חוסר סובלנות דתית. אבל זהו ביטוי למעשה יסוד האינקויזיציה ולא ביטוי והערכה למטרה שלמענה קמה. לכן נראית קרובה הרבה יותר דעתו של שפר, שראה באינקויזיציה תוצאה של תנאים שנוצרו בספרד בעקבות תנועת ההמרה באונם שהקיפה חלק ניכר ביותר מאוכלוסית־ מיעוט אחת, האוכלוסיה היהודית שבה.

 כל האמצעים שננקטו במאה הט״ו להדחקת הקונברסוס מחינוכם היהודי ומסביבתם היהודית, הן על־ידי הוצאת יהודים מן השכונות המעורבות שנוצרו בעקבות ההמרה הן על־ידי גירוש היהודים מן המדינה, עלו בתוהו. האנוסים היו ונשארו בנפשם יהודים ויהדותם מצאה את ביטויה באורח־חייהם ובהשקפת־עולמם.חוגי כנסיה בספרד ראו בכך סכנה לכנסיה ולמדינה כאחת וביקשו פתרון רדיקלי. ואכן עתידה הגישה הדתית־המדינית לחזור ולהתעורר לאחר שהמאורים, תושבי ספרד, נאנסו גם הם לשמד במאה הט״ז. אלא שבשעה שהללו נעשו נוצרים כבר נמצאו קיימים ועומדים אותם מוסדות שטיפלו בשאלת האמונה ולהם נסיון של שנים רבות. ובשעה שנשקפה סכנה לדת ולמדינה, והגם שלעתים נראית סכנה זו מדומה, היה הכוח לכלול במסכת זו גם תנועות דתיות וחברתיות שונות שקמו ונתעוררו בספרד במאה הט״ז, בעקבותיהן של השפעות פרוטסטנטיות שונות, שביקשו למצוא מאמינים בתורתם בחצי האי האיברי.

כמה חוקרים קתוליים ביקשו לראות באינקויזיציה הלאומית-הספרדית מוסד־מדינה חילוני. הם ביססו את דעתם על כך שהמלכים הקתוליים הם שמינו את ראשי המוסד; בדרך זו נתרכז כוח פוליטי עצום בידי הכתר שבאמצעותו ניתנה בידיו שליטה על האוכלוסיה כולה! רכושם המוחרם של נידוני האינקויזיציה הועבר לרשותו של הכתר. בגישתם זו הם מתעלמים מהזכרת הגורם שלמענו הוקמה האינקויזיציה הלאומית־הספרדית, ואין בכוחה של טענה זו לבטל את דעתו של שפר, שמעיקרו היה למוסד אופי כנסיתי: האפיפיורים הם שנתנו לפרנאנדו ולאיזבל את הסמכות למנות אינקויזיטורים! האפיפיור הוא איפוא מקור הסמכות, והכתר פועל כאן גם משמו שלו וגם משמה של הדת והפנסיה. וכיון שברעיון הקמת אינקויזיציה לאומית זו נתגלמה זהות הדת והמדינה, נעשתה המדינה כאילו סוכנה של הדת, וממילא כל הרכוש המוחרם מכופרים, שהם בוגדים במדינה, הוא רכושו של הכתר. בגישתה זו יכלה לשפוט כל אחד שהיה בידה להוכיח שהוא כופר, ובכללם גם קרדינלים, ארכיהגמונים והגמונים, שטענה שמתיהדים הם. הוה אומר, שאין להכחיש את הזיקה ההדדית לענין זה שבין הפנסיה והכתר.

לאחרונה חיוה החוקר הספרדי ברנרדינו ליורקה דעה על האינקויזיציה שהיא היתה מוסד דתי מעיקרו, אבל מוסד זה היה מושפע מיסודות משפטיים חילוניים־ אזרחיים. אפיו הדתי מודגש במיוחד אם נותנים אנו דעתנו להשפעת האפיפיור על הנהגת המדינה במאות הט״ו והט״ז. אין מוסד האינקויזיציה הספרדית גוף כנסיתי גרידא, ואף אין הוא גוף חילוני גרידא של המדינה. כל מי שבא לדעתו להפריד בין שגי דבקים אלה, המדינה והכנסיה, מטיל דופי בכל אחד מהם. ובצדק אין להפריד בין הללו. בגישתו אמנם ביקש לחלק את האחריות בין הפנסיה לבין המדינה, אך נובע ממנה גם טשטוש תחומים, שלא ייאמר בפירוש שהכנסיה הקתולית בספרד באה למלא שליחות, שהטילה עליה המלכות, בתוקף רצונם של אישי כנסיה זו עצמה שבספרד.

הערת המחבר -נראה לדעתנו שמשקפות אלה מיצגות את גישותיהם של המחנות השונים לבעיית האינקויזיציה הלאומית־הספרדית. ואף־על־פי שלא נדלה מקור ההשקפות בענין זה, נראה בעינינו שעיקר ההשקפות הובאו לעיל. עד כאן.