גירוש ספרד-ח.ביינארט

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

אנריקי הרביעי מת ב־ 11 בדצמבר 1474 ומיד לאחר מותו הכריזה איסבל על עצמה שהיא המולכת בקסטיליה; עמה עלה על כיסא המלכות בעלה פרנאנדו. ר׳ יעקב אבן נונייס שימש אז כרב החצר, (Rab de la Corte) ונשארה ממנו תעודה חשובה של חלוקת מסי המלכות בין קהילות ישראל בקסטיליה. ככל הנראה הלך ר׳ יעקב לעולמו בשנת 1476. לזמן מה ירש אותו וידאל אשתורי כרבן של קהילות צפון קסטיליה (בורגוס בכללן), אלא שאברהם סניור הצליח להשיג את ביטול המינוי והוא נתמנה בזכות קשריו עם המלכה איסבל לרב החצר. הוא היה אחרון רבני החצר של קסטיליה, ועם זאת אחרון היהודים שחכר כחוכר מסים עליון את מסי המלכות. נאמנותו לאיסבל, שאותה הכיר בימי גלותה לסיגוביה במצוות אחיה אנריקי הרביעי, היתה ללא עוררין, והיא הכירה בכך. סופו מעיד על דרכו.

כאמור, היו לציבור היהודי בקסטיליה תקוות שעלייתם של איסבל ובעלה פרנאנדו יביאו לו שלום ושלווה. ברם, כפי שייראה להלן, היו חשבונותיהם של המלכים ברורים להם וביחס לקהילות היהודיות ואלה נתבררו כשונים לחלוטין מן התקוות שתלו בהם היהודים. בשנת 1475 הצליחו המלכים להכניע מרד אצילים (תומכיה של יורשת העצר חואנה המכונה לה בלטראניחה — בתו של אנריקי הרביעי), שאליו נתלוותה פלישת צבא פורטוגל לצפון קסטיליה, שיצא להגן על נישואי אפונסו החמישי מלך פורטוגל לחואנה. בניצחון פורטוגל היה מתממש איחוד מדינה זו עם מלכות קסטיליה, אלא שהצלחת צבא קסטיליה הזימה תקווה זו. מניצחון זה ואילך נתפנו פרנאנדו ואיסבל לעריכת סדר בממלכתם.ב־19 באפריל של אותה שנה נתחדש קיומה של ה׳הרמנדאד הקדושה׳, אותה ברית ערים להגנה על הסדר הציבורי שהפך להיות אחד היסודות האיתנים שעליו הושתת שלטונם של פרנאנדו ואיסבל." חייבים אנו להדגיש שתקנות ארגון זה קבעו במפורש שלעולם לא ישמש יהודי גזבר שלו, והנה דווקא אברהם סניור נתמנה לתפקיד זה. על המסדרים הצבאיים של קסטיליה, שגילו עצמאות רבה בקיומם ואשר שלטו על שטחי קרקע גדולים במלכות, כפתה איסבל את קבלת מרותה והיא אף הצליחה להעביר את הפיקוד העליון על מסדר סנטיאגו לבעלה פרנאנדו ונטלה אותו מאלפונסו די קארדינאס. הכתר צעד צעד נוסף לריכוז השלטון בידיו.

לשני כינוסי קורטס בקסטיליה נודעת חשיבות רבה לגבי קיומו של הציבור היהודי. הראשון כונס במדריגל, עיירת מולדתה של איסבל, בשנת 1476 ; השני בשנת 1480 בעיר טולידו. דומה, ויש להדגיש זאת, שדיון בשאלות שנגעו ליהודים הועלה בעיקר בכינוסי הקורטס של קסטיליה, כאשר לא נתקיימו דיונים בענייני היהודים במסגרת הקטאלנית־אראגונית־ואלנסיאנית. יודגש שהקורטס במדריגל כונס שנתיים בלבד לאחר עלייתם המשותפת של פרנאנדו ואיסבל על כיסא מלכות קסטיליה. אראגוניה היתה מחוץ לתמונה, שכן, עד 1479 מלך בה אביו של פרנאנדו, חואן השני (1479-1458).אף יש להוסיף שלא היה שוויון מספרי מבחינת האוכלוסין בין שתי המדינות.

 מכאן חשיבותם המיוחדת של שני כינוסי הקורטס. בקורטס של 1476 נתקבלו שתי החלטות חשובות שנגעו ליהודים, ויוצגה בו שורה של ערים ליד נציגי הכמורה ומעמד האצולה. ההחלטה האחת יצאה להגביל את עסקי הריבית, אלא שעל מנת שלא לפגוע באשראי, סוכם שינהגו לפי החלטת הקורטס של 1462, שנתכנס בטולידו ולפיו הותר ללווה הנוצרי להגיע לידי הסדר אשראי עם המלווה היהודי בתנאי שלא תהיה בהסדר ריבית סמויה, או כפי שההחלטה קבעה ׳אונאת ריבית׳(fraude de usura). חשיבותה של החלטה זו היתה בהכרה בעובדה שאין המדינה יכולה להתקיים בלא אשראי יהודי. ועתידה עובדה זו למצוא את ביטויה בחיסול ההדדי של החובות בזמן הגירוש. קיומו של האשראי, או בלשון עממית, ההלוואה בריבית, לא העיק למעשה על השלטון עצמו. בקורטס הוא היה אמצעי להיענות ללחץ הציבור הנוצרי על השלטון; נוח היה לו לשלטון להיענות דווקא בשטח זה ולזכות בדרך זו לאהדת דעת הקהל. לכל הדעות לא היתה כאן שמיטת חובות לזמן או לצמיתות.

אף בקביעת חובת הסימן היהודי ובחידושו על־ידי הגבלות בלבוש ובצבעי בדים ונשיאת סימן מיוחד על הבגד, היתה היענות לתביעות הכנסייה ברוח החלטות הוועידה הלטירנית הרביעית(1215).כאן עלינו להעיר שאף מן הצד היהודי, כפי שכבר הועלה לעיל בציון תקנות וליאדוליד, היה עניין בקיומן של הגבלות בלבוש בשאיפה לקיום חיים יהודיים בצניעות וכדי שלא לנקר את עיני הציבור הנוצרי. ברם, אף כאן נמצאו חריגים, כגון אלה שהשיגה משפחת אברהם סניור לפטור מן הסימן וכפי שהקלו ביחס לגובי מס יהודים להגנה עליהם מפני שודדים בדרכים. לשלטון היו אפוא ׳מיוחסים׳ שזכו לפטור מלשאת את הסימן, ואלה יצרו אפליה יהודית פנימית לגבי רוב מניינו של הציבור היהודי שלא זכה ליהנות מיחס מיוחד זה. אבל העובדה שהמלכה איסבל נתבקשה על־ידי תומס די טורקימדה, בתזכירו המיוחד, לחייב בצווים את קיום נשיאת הסימן(זאת בנוסף על כמה בקשות שביקש ממנה), מלמדת שאת צו זה, שיש לראותו כחוק מלכות שנתקבל בקורטס כמוסד מחוקק, לא הקפידו לקיים. על שתי ההחלטות יש לומר שהיתה בשתיהן מעין הסטה הצדה של הבעיות והלחצים שבאו מלמטה במדינה מצד הכמורה והערים אל עבר עניינים שלא היה במהותם לשנות אלא במעט בחיי הציבור היהודי.

נראים הדברים שהיה לכתר צורך דחוף אחר להגיע אל ערי המלכות ובכך לבטא את מרות שלטונו. טבעי אפוא שישימו פניהם אל אנדלוסיה. מסע זה מטבעו חייב תכנון מדוקדק על כל פרטיו. כשהגיעו פרנאנדו ואיסבל, מלווים בפמליה גדולה, אל סביליה, התייצב לפניהם נזיר דומיניקני בשם אלונסו די אוחידה (Hojeda) ותיאר את מצבה הירוד של האמונה בעיר ובמחוז, כאשר האנוסים מתייהדים בפומבי בהשפעתם של יהודים. ואין זה מתקבל על הדעת שפנייתו היתה ספונטאנית וכמוה ההיענות לה מצד פרנאנדו ואיסבל, לפנות אל האפיפיור על מנת שיתיר להקים שם אינקוויזיציה לאומית ספרדית, כפי שהציע בשעתו אלונסו די אספינה.