תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

המכתב השני הוא כפי הנראה מאוקטובר  1019, כלומר הוא מאוחר בחמש שנים בקירוב מהמכתב הראשון.  האווירה המדינית השתנתה בינתיים מכל וכל. בעוד שבמכתב הראשון מרגיעים יוסף ונסים את ידידם בפוסטאט, ומנסים להפיג את חששותיו בהדגישם, כי שקט בארצם, הרי עתה נתנו כבר א ת

אותותיהן שנות המהומות והעדר יד שליט תקיפה.

האמיר הינוקא, שעתה מלאו  לו רק שתים עשרה שנה היה נתון לחסדי מדריכיו ואפוטרופוסיו, והנציבים בערי השדה המרוחקות במערב נהגו באדונים עצמאיים, כי תמיד היתד, בידיהם האפשרות להתמרד ולעבור לצד בני חמאד, הענף השני של השושלת.

וודאי שגם מלחמות היו נטושות בין המושלים והשייכים הברבריים ובגללן פחדו אנשי קירואן לצאת את עירם. על צרות אלה נתווספה עוד מכת הרעב הכבד, שתמיד הייתה, חמורה ביותר בדרום — באיזור קאבס. ברגיל מלווה מכת הבצורת פלישות שבטי הנוודים הגוועים ברעב, הם ובהמתם, ליישובים חקלאיים וערים, כדי להציל את נפשם.  

כל זה נרמז רק במשפט הקצר של אל־מראכשי, שכבר הבאנוהו למעלה . כי מגמתם של כל הסופרים הסונים היתד, לפאר את תקופתו של אל־מועז, שבה עשו שפטים בשיעים ולכן נוח היה להם לא להרבות בתיאור המצוקות.

אחרי הבצורת והרעב של שנת 1018/9 הייתה , — לפי דברי הכותבים – הרווחה עם רדת הגשמים, אבל אז נסתלק הנגיד ושמחתם של היהודים נהפכה לאבל ושמיהם נתקשרו בעבים של הדאגה מה ילד יום.

כן היו פני הדברים בראשית מלכותו של אל־מועז, שלדברי ההיסטוריונים הערביים הייתה בכללה תקופת שלום ופריחה בשביל המלוכה — עד הזמן, שהפאטמים התחילו לשסות בה את הבדווים.  

נראה כי גם בימים טובים אלה נשקפו לא פעם צרות ליהודים, שעליהן שותקים דברי הימים. בגניזה נתגלתה אגרתו של הגאון ר׳ שלמה בן יהודה המופנית לפוםטאט ובה מזכיר הוא דרך אגב ״ אשר הגיע לקהל קירואן כי נפשטה היד אליהם כמעט קט היו שונאיהם אבירים לולי רחמי רוחם  ה עזר מעט הוא הנגיד רבנו יעקב״".

  המכתב הוא משנות השלושים של המאה, אולם אין לחציל שום פרטים על הסכנה, שאיימה אז על קהל קירואן, וכן אין כל זכר לה בכתבי רבי׳ נסים בן יעקב או רבנו חננאל, שני ראשי הישיבות הדגולים, שעל פעולתם בקירואן באותו פרק זמן ידובר בפרקים הבאים.

כעבור שנים אהדות הורע המצב הכללי במדינה. בשנות הארבעים בגד אל־מועז בגלוי באדוניו המצרי, נשבע שבועת אמונים לכליפים בבגדאד ושמם נזכר שוב ב ״ יקום פורקן ״ המוסלמי, בשעת תפילת יום ששי במסגדים.  

אז תתחילו הפאטמים לשלח בבני זירי, המורדים במלכותם, את שבטי הבדווים הלאל וסולים, שהיו נעים ונדים במצרים העליונה.  אלה ערכו מדי פעם מסעי שוד והתנפלויות על ערי קירינאיקה, טריפוליטאגיה ותוניסיה.

  השלטונות נאלצו לפנות את קירואן ולעבור לאהד הפרברים, ומשם להגן על קירואן הישנה. גם הלק מהאוכלוסיה עזב את העיר והאמיר עצמו ביקש מפלט לו באל־מהדיה, המצודה המבוצרת יפה, שקל להגן עליה.  

בשנת 1057 הדרו הבדווים אל קירואן וגרמו לחורבן מחריד.  ארמנות השייכים משבט הצנהאג׳ה ובתי העשירים נשדדו, והתושבים התפזרו לכל רוח״. מאורע זה קרה זמן קצר לאחר מותו של ר׳ חננאל בן חושיאל ( 1056 ), כפי שיש להסיק מתוך המכתב המקוטע מהגניזה הרומז לכך אגב ציון, כי הגאון

ראש הישיבה מינה את רבינו נסים לראש בי רבנן ולנציג הישיבה למגרב

כולה במקום ר׳ חננאל.

   לאחר מכן בא תיאור קצר של קירואן:  ״ ארץ זו רצה ה' בחורבנה ואבדנם של הנמצאים בה. נבקש את ה׳ שייטיב… וישקיף עלינו ברחמיו וכו׳ ״. ועוד יכתוב לעדה וינחמם על מה שקרה להם, גלותם לאחר מכן מעירם ויציאתם מארצם.  היו הרובע שלהם והמקדש המפואר כל עובר עליה ישום.

מקום כתיבתה של אגרת זו — קירואן או מהדיה — אינו ידוע.  ולכן אין ללמוד ממנה אם קהל קירואן התעודד אחרי מכה זו וחזר לעירו או גלה כליל ״ אף מהבקשה לשלוח ניחומים לאנשי קיירואן אין להסיק מסקנה ודאית. הרי ייתכן וכוונת הכותב הייתה, שדברי הגאון יישלחו למקום מקלטם של בני העדה.

מכל מקום, אף אם שבו התושבים היהודים אל קידואן, הרי חלק מהן בוודאי לא החזיק בה מעמד זמן רב. העיר כולה הלכה ונידלדלה, כי בטרם הספיקה להתאושש ולהיבנות מחדש לאחר חורבן שנת 1057 , שוב ניחתה עליה מהלומה חדשה בשל התנפלות שוד של שבט נוודים ברברים בשנת 1060  מעתה היה השלטון האמיתי בארץ בידי הבדווים, שחמסו ושדדו כל מה שבא לידיהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר