ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

סביבות נאה זו הייתה טירתו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, הנקרא " מלך תימא ". גם לאורך העמק, המתחיל בדדָן, היום אלעֻלא ונמשך בכיוון דרומי עד כמהלך יום מן מדינה, עברו, כרגיל בערב, האורחות אשר הלכו מתימן צפונה, קמה שורה של כפרים יהודיים, ולכן נקרא כל האזור " עמק הכפרים ". דדן, הנקודה הצפונית בעמק, ידועה גם היא מדברי ישעיהו " " משר בערב, ביער בערב תלינו ארחות דדנים "

ממזרח לה שכנה נאה יהודית אחרת, שנקראה פַדַךּ, אולם רוב הבניינים ומניינם של יהודי חיג'אז חי בשני האזורים של מדינה וח'יבר. האוכלוסייה היהודית שבנאות חַיבר עלתה אולי במספרה על זו של מדינה, אבל זו האחרונה הייתה חשובה יותר והשפעתה על מהלך העניינים הייתה מכרעת בכל.

הערה שלי, העיר " יתריב " לימים היא " מדינה " דהיום, יש לה פרק חשוב בהתנגדותה לדת האסלם למן היווסדו, ומוחמד הנביא, טבח בשני השבטים העיקריים שחיו בה, כל פעם באמתלה אחרת, אך זהו פרק חשוב, שאביא אותו, במסגרת מוחמד והיהודים.

באזורים האלה, אשר כל אחד מהם הכיל נאות, כפרים, חצרים, טירות וקריות, חיו בני ישראל חופשיים מכל עול. הם לא נשתעבדו לאיזה שלטון שהוא, ושמרו על עצמאותם המלאה במשך מאות בשנים. לשם הגנה מפני התנפלויות הנודדים, אשר שכנו מסביב להם, הקימו מגדלים, מצודות חזקות וטירות מבוצרות.

כשבאו היהודים אל נאות חיג'אז, מצָאון שוממות וריקות, רק פה ושם תחנות של האורחות שהוקמו כמובן ליד מעיינות מימם. העוברים והשבים היו משקים את בעירם בתחנות האלה, שהיו הופכות במרוצת הימים קיני קדחת בשל המים העומדים. ואולם היהודים זנחו את המקומות האלה, ועלו לָרָמות הבריאות. שם חפרו בארות, נטעו דקלים, גידלו ירקות וזרעו תבואות.

לרמות הפוריות יצאו מוניטין, ובדווים, שמאסו בחיי נדודים, התחילו באים לשם. המתיישבים החדשים נתקבלו ברצון על ידי היהודים, אדוני הארץ בראשונה היו הערבים גֵרים, החוסים בצל בעלי הטירות והאחוזות ומשלמים להם מס. במקרה אחד אף נדרש מהם מלכתחילה להתגייר.

היחסים בין התושבים הישנים והחדשים היו טובים, והיהודים מעשו מוריהם של הערבים בכל ענפי עבודת האדמה, בבניין טירות וכדומה. מפעם לפעם היו פורצות קטטות קלות בין היהודים והערבים. אבל היחסים הטובים לא הופרעו בשל כך. במרוצת הימים התבוללו רבים מבין התושבים החדשים, קיבלו את דת ישראל ונבלעו בתוך החברה היהודית. נשואי תערובת בין היהודים והגֵרים האלו היו תופעה לא נדירה.

מאידך גיסא השפיעו הערבים השפעה רבה על היהודים. היהודים קיבלו את שפת הערבים וכמה ממנהגיהם, גם את הערצת השירה, וניסו להידמות אליהם גם במשטרם החברתי, הארגון לפי השבטים ובתי אבות. גם יחוס נאה מצאו לעצמם, יחוס שהגדיל כבודם בעיני שכניהם. חלק מיהודי מדינה, למשל, בחר לו שלשלת יוחסין זאת.

הם קראו לעצמם כּאהִנאן – כהנים, וטענו שמוצאם מבית עמרם , מצד האב, ליתר תוקף הוסיפו עוד, כי הם מבני שֻעַיבי המִדיָני – הגֻ'ד'אמי, הוא יתרו, מצד אמם, הלא היא צפורה, בת יתרו, אשת משה. בני קַינוקאע, שגרו גם הם במדינה, סיפרו כי הם מזרע יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו.

אולם ההתבוללות הזאת הייתה רק חיצונית. על משמרת היהדות עמדו חכמים ורבנים, מורי העם ומנהיגיו, אשר שקדו על כך שהציבור היהודי יתנהג לפי חוקי התורה והמסורת. הם עסקו בתורה שבכתב ובשבעל פה בבתי המדרשות, אשר הוקמו. יהודי ערב ידעו לא רק לשמור על הגחלת הלוחשת של האמונה היהודית, אלא גם להופכה ללהבה גדולה, כשניסה מוחמד לאסלמם.

שבט שלם,, הגברים מבני קורַיט'ה, מת על קידוש השם ולא הסכים להמיר את דתו. מוחומד לא הצליח לפתות את היהודים ולא עלה בידו להכניעם אף באיומים ובמעשים קשים ( הערה שלי. כדרכו של האסלאם, ראו נא שהפרעות של האסלאם ביהודים החלו כבר למן הנביא שלהם כביכול ).

רק בוגדים מעטים, אשר נער יספרם, המירו את דתם. עוד בסוף ימיו מוכן היה מוחמד להתפשר עם היהודים, והיטה חסד לבית אב אחד, בני עַ'ריץ, שאליו לא התייחס באיבה גלויה כמו לשאר היהודים. בני עַ'ריץ היו ענף אחד ממשפחת שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם, ענף אחר ממשפחתו נלחם במוחמד.

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו –מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916, חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.