גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

משקה לא הוגש וגם כלי אוכל לא היו בנמצא, הכל נאכל בידיים ישר מהשולחן. אחרי שבלעתי ברוב רעב חמש או שש ביצים גם הפיתה הבצקית והחרוכה הרגשתי ברע……אך הנה הוגש תה המנתה. לגמתי ולגמתי עד שהוטב לי.

יצאתי לתור את הסביבה. בלי משים עליתי על גבשושית שטוחה ורחבת ידיים. והנה לפתע שקעה רגלי כולה. הסתבר שעליתי על גג אחד מבתי הכפר. הגג היה בנוי מגזירי עץ וגושי עפר תחוח. המשכתי בטיולי. פגשתי ילדים נושאים על גבם את אחיהם, גופא כורע תחת המשא, מעוות.

פגשתי גם ערבי תושב המקום ושאלתיו משהו בצרפתית. הוא התפרץ בכעס וחזר כמה וכמה פעמים על המלה , שלוייך, שלוייך….תושבי הכפר הלא יהודים הם ברברים ובערבית נקראים שלוייך. האיש נעלב משפניתי אליו בצרפתית, ופעפע שנאה.

המלווה שלי ניסה לחסל את התקרית : " אדוני, עזוב אותו, הרי זה גויים " הסתלקנו. ובלבי השאלה והחשש : מה יש ליהודים לעשות כאן, בארץ שכוחת אל זאת ?.

לאחר שגמרנו בכפר זרקטין יצאנו בדרכנו הלאה, לכפר הסמוך טגמוט, אליו לא היה כביש ולא דרך עפר למכונית כי אם /שביל בהר המתמשך לו בין עצים עבותים. השביל היה תלול ואני מתענה בטיפוס, בעוונותי הרבים, בשל מחושי לב. אחד האנשים כרת בשבילי ענף מסוקס, ובעזרתו בסיוע ידידי המשכתי בדרכי.

הגענו לפסגת הר שבראשו מעין לוע של הר געש. לאחר הגשמים התמלא הלוע מים רבים. לא יכולנו לרדת בו ופסענו בדפנותיו התלולות בסכנת נפשות. והנה אנו בטגמוט בפסגת ההר. הבתים היו מעטים, גם הם בתוך האדמה, אלא שהכניסות גבוהות יותר וחזקות, בנויות לבנים או גושי אבן מסותתים.

גם בית כנסת היה שם, חדר רגיל בתוך האדמה, ובו תשמישי קדושה אחדים. לא מצאנו את דרי הבית. ההודעה על בואם של צוותות המיון לא נמסרה בדואר או בטלפון – שלא היו קיימים – אלא על ידי שליח מזדמן.

התושבים, או שהלכו באותו יום ל " סוק " – שוק – או שכבר נטשו את הכפר….המקום היה גבוה מאוד והרוחות נשבו בו בחוזקה וללא הרף. שוחחנו מעט עם צערי אחד שהיה במקום, הצטלמנו אתו, ומיהרנו לחזור בעוד יום מחשש הלוע המסוכן.

בניסתנו בחזרה למרקש, נזכרתי בשנים רחוקות, בעבודת ה " חלוץ " בפולין. באחת הישיבות של מרכז התנועה שוחחנו על הקשיים בהכשרת הנוער היהודי לחיי עבודה בארץ, על המאמצים הכספיים הכרוכים בעבודה זאת, והנה נתעורר אחד החברים ואמר : " אנחנו שוברים פה את ראשנו כדי להקים דור של עובדים, חקלאים, והנה נודע לי שבהרי האטלס שבמרוקו ישנם כפרים שלמים של יהודים העוסקים בחקלאות ומתקיימים ממנה.

אולי במקום עבודתנו זו תמצא התנועה הציונית דרך להגיע אל היהודים האלה ולהעבירם ישר לארץ ישראל ? . אכן רעיון גדול, אך לא ידענו איך מגשימים אותו. והנה לאחר שלושים שנה מבקר אני באותם כפרים ולא מצאתי בהם לא חקלאות ולא חקלאים.

אולי היו בעבר. כיום, בשנת 1955, לא מצאתי סימן וזכר לכברת שדה מעובדת בידי יהודים, לא פרה, לא לול. ובזמן המיון, כאשר נתקשה אחד הנשאלים להשיב מהו מקצועו, היהגרינקר הנחמד עוזר לו בחצי לחישה : " חרת ", כלומר עובד אדמה, אריס.

לי עצמי לא היה חשוב אם חקלאים הם או לאו. חשוב היה שהם גרו בכפרים, רגילים לטבע, לא הצטופפו בבתי קומות ; ובארץ, היה יסוד לחשוב, שלא ירוצו העירה. וחוץ מזה הלא היו יהודים אלה בתנאי רעב ועתידם לא היה בטוח. היה צורך להוציא אותם משם, מהר.

אברהם גרניקר המשיך בעבודתו בכפרי מרוקו. הוא ביקר ב-42 כפרים וכפי שהיה נהוג, היה עליו לשוב לבקר בכל כפר שתיים שלוש פעמים : ביקור ראשון להיכרות עם המועמדים ולהכנתם לעלייה ; בשנייה יש לבוא אליהם עם אנשי צוות המיון, להיות נוכח במקום ולפעמים להילחם ולהגן על כל משפחה חלשה ; בפעם השלישית – להיות יחד עם אנשי הכפר בדרכם לנמל המוצא, ללוותם לקזבלנקה.

לימים הגיע לידי יומנו שראה אור בדפוס. הוא התנגד בכל מאודו לצמצום העלייה, ולסלקציה האכזרית שהייתה מפוררת את המסגרות החברתיות שהתגבשו במשך מאות בשנים. אך כחבר נאמן במפא"י לא יכול לצאת במלחמה גלויה נגד התקנות. התנגדותו באב לביטוי בכתיבתו, במשפטים כגון : " צמצום העלייה מה יהיה אתו ? " המיון והסלקציה מה נעשה בהם ? " וכו'…..

טנג'יר ומרוקו הספרדית.

במסגרת שהותי במרוקו התפניתי גם לביקור קצר מחוץ לה, בשני המחוזות העצמאיים טנג'יר ומרוקו הספרדית. משרדנו בקזבלנקה שיגר יום לפני צאתנו לבא כוח הסוכנות באנג'יר, איש מקומי, מברק בנוסח הבא :

" ברגינסקי וטולצ'ינסקי באים במטוס ביום זה וזה ".

והנה האיש שאליו נשלח המברק לא לן אותו לילה בביתו, ולא ידע על בואנו. בהגיענו לשדה התעופה בטנג'יר לא קיבל איש את פנינו מחוץ לשוערים במדים של בתי המלון שבעיר, שבאו לחפש לקוחות. הסתכלנו בכובעיהם הרשמיים שעל מצחיהם רשום שם הצלון, כדי לבחור מקום לגור בו : " אוריינט ", " מג'יסטיק ", וכו'…….

בחרנו ב " רמברדנט ", שם מכובד של צייר נודע….בבואנו לשם התברר לנו שהמלון שייך ליהודים ומתאכסנים בו השליחים היהודים והציוניים. בעל הבית קרץ לי בעינו ושאל : סוכנות ?

הרכז המקומי הגיע ועמו צעירים אחדים, " ציונים ". אחריהם הופיעו אנשים נוספים ובאה המורה הישראלית יהודית. אנשי המקום היו בעלי השכלה. למדתי מהם הרבה על העיר החופשית, שמצבה הפוליטי היה אז מזובך למדי.

בעקבות המרד הערבי באלז'יריה, עמדו לחול שינויים מסוימים גם במרוקו. הוויתורים הצרפתיים למרוקו אמורים היו לגרור אחריהם גם ויתורים מצד ספרד לטובת העצמאות המרוקנית. היה ברור לכל שגם טנג'יר עשויה לאבד את " חופשיותה ".

לטנג'יר היה מזה עשרות שנים מעמד של עיר חופשית והייתה עצמאית בהנהלתה. ההון הבינלאומי השקיע כסף רב במתקני הנמל ובאדמיניסטרציה כדי להקל על העברת סחורות ללא מכס וללא היטלים אחרים מן העיר ואליה.

בעקבות הידיעות על שינויים הפוליטיים הצפויים למקום החלו בעלי ההון לברוח מטנג'יר. הנמל עמד ריק מאוניות. כל המחסנים העצומים היו סגורים. התנועה המסחרית בעיר פסקה, אנשי המעמד הבינוני התחילו לעזוב את העיר.

דיכאון שרר בכל. היהודים, כבימי משבר בכל עת ובכל מקום, חשו את השינויים על בשרם. הם נטלו חלק ניכר במסחר ואף בממשל העצמי. הצעירים שעמהם נפגשתי היוו מדגם נאמן לנעשה ברחוב היודי בטנג'יר. מטעמי ביטחון נהגתי להיפגש אתם מחוץ לעיר, בשדות, או באיזו חורשה.

הצעירים השתייכו לתנועת הרביזיוניסטית ואפשר היה לראות בהם עולים בכוח. היו בהם שאכן עלו לישראל. השיחות שניהלתי עמהם נגע לא רק בסידור הפרטי של כל אחד מהם בארץ ; דנו גם בבעיות בניין הארץ.

הם ידעו כמובן, שאני איד " אחדות העבודה " אך השיחות לא גלשו אף פעם לפולמוס. היה זה בחזקת סמינריון קצר, אינטנסיבי, על הנעשה במדינתנו החדשה. היינו נפגשים לפחות פעמיים ביום לשעות אחדות. ברור היה לי שהקבוצה הזאת תעלה כולה לארץ, וכן כל היהודים בטנג'יר. ואכן כך היה.