ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

היסטוריונים נוהגים לציין את הקמתה של ישיבת ״עץ חיים״ (1803) ופעולתו של הרב חיים מוולוז׳ין כנקודת ההתחלה במאבק של היהדות נגד המודרניזציה וההשכלה. לאחר מכן, במהלך המאה ה־19 ואמצע המאה ה־20 נוסדו עוד מאות ישיבות ליטאיות כדוגמתה והוקמה ״תנועות מוסר״, שהן הביטוי למאמץ הכולל של היהדות התורנית המאורגנת במאבק זה. היהדות התורנית המאורגנת במזרח אירופה בנתה מסגרות חינוכיות יחודיות אשר אפשרו לה לקיים את הערך הראשון והמשמעותי ביותר בהווייתה: ידיעת התלמוד, ההתעמקות בו וטיפוחם של תלמידי חכמים. לפעולה זו היה גם תוצר לוואי משמעותי – התגבשותו של גוף ״לוחמני״ הצועד בראש המחנה, שמטרתו מאבק בהשכלה, במתקני הדת ומאוחר יותר בציונות. במאבק זה כלולה גם ״הצלת״ החברה היהודית מנזקי העת החדשה באמצעות הצלת עולם התורה. פרופ׳ מנחם פרידמן הגדיר את המאמץ הזה כמאבק של החברה החרדית לעצירת ה״סחף״, שנעשה במהלך השנים והדורות על ידי עיצוב תרבות דתית המבוססת על ״חברת הלומדים״. לאחר שהקהילה היהודית המסורתית נחלשה והופיעו בה סימני התפוררות, תפסה הישיבה את מקומה. הישיבה מסמלת את החיים היהודיים במלואם. ב״ישיבה הקדושה״ לימוד התורה הוא ערך עליון והמנהיגות הדתית, ראשי הישיבות ואדמו״רי החסידים, הם ״גדולי התורה״. לתפיסתם, מעמד זה מעניק להם לגיטימציה להנהיג את העם היהודי לא רק במישור הדתי הפולחני אלא גם במישור המוסרי, הפוליטי והלאומי. משום כך, בתוך מכלול תהליכי החיברות והחינוך בחברה החרדית, המטרה החשובה ביותר היא הכשרת תלמידי חכמים שמהם ייצאו ״גדולי תורה״.

חרדי או אולטרה־אורתודוקסי הינם מונחים שהסביבה טבעה על מנת להגדיר את הסקטור המסוים הזה. היהודים החרדים אינם מתייחסים לעצמם במונחים אלו, הם מכנים את עצמם ביידיש ״יידן״ (יהודים), או ״ערלעכער יידן״ (יהודים אמיתיים). סוציולוגים מגדירים אותם כפלח רדיקלי ביהדות אשר במשך הזמן זכה לכינוי אורתודוקסים או לאחר מכן אולטרה־אורתודוקסים, כשלמעשה מבחינה אידיאולוגית המושג אינו תואם את המהות. n״doxa״ (האמונה) אינה עומדת במרכז מעיניהם, והם מתמסרים לעיצוב דרכי ההתנהגות ומדגישים את יישום הריטואל. על כן המושג המגדיר אותם באופן מהותי צריך להיות ״orthopraxis״. מושג זה לא נקלט בשפתם של ההיסטוריונים, הסוציולוגים ואנשי מדע המדינה ורובם משתמשים במונח אולטרה־-אורתודוקסיה.

התגבשות התגובה של החברה המסורתית לשינויים המודרניים לא התרחשה בבת אחת. ריכוזי היהודים במערב אירופה נחשפו לשינוי במאה ה־19, ואילו יהודי פולין ורוסיה נחשפו אליו מאוחר יותר, בתחילת המאה ה־20. ככלל ניתן לראות שלכל קהילה היו תגובות ייחודיות להתפתחות החיים המודרניים. התגובות בקהילות גליציה, ליטא, רוסיה והונגריה אינן זהות זו לזו, והן שונות מאלה של הקהילות בצרפת, גרמניה, אנגליה, ארצות־הברית, צפון אפריקה ומרוקו.

גלי ההגירה הגדולים שנעו במאה ה־19 ובמאה ה־20 לארצות־הברית ולישראל גרמו לכך שיהודים דתיים רבים ממזרח אירופה מצאו עצמם מתמודדים עם שמירה על מסורת החיים הדתיים בתוככי החברה המערבית המודרנית. מציאות זו הביאה איתה שינויים שגרמו להתרופפות מסגרת החיים הדתיים בקהילה ובמשפחה כפי שהתקיימה עד אז באירופה. לאחר השואה חל שינוי בהרכב ובאופי האוכלוסייה היהודית שהיגרה לאמריקה. חלק משארית הפליטה שהיגרה ליבשת זו התיישבה שם עם רבניה וחסידיה, ישיבותיה הליטאיות ותלמידיהם. הם הגיעו לארץ אותה כינו ״גאלדענע מדינה״ (מדינת הזהב), אך למרות זאת חשו געגועים לחיים יהודיים מלאים כפי שחוו אותם בעולם הישן. כוונתם היתה לבנות מסגרות חיים דומות לאלו שהיו להם על אדמת אירופה. הם הקימו לעצמם שכונות נפרדות בערים הגדולות – ב״בורו פארק״ וב ״ ויליאמסבורג ״ בברוקלין, ניו־יורק ו״ניו־סקואר״ ברוקלנד. הם התבדלו בלבושם ובשפת הדיבור (יידיש), והתייחסו בבוז לחיים המודרניים ולחידושים שהאמריקאים יצרו. הם ראו עצמם כהמשך של יהדות אירופה שהוכחדה, שהיא לתפיסתם היהדות האותנטית היחידה. יהודים חרדים אלו מבדילים את עצמם לא רק מהגויים, אלא גם מיהודים שאינם נוהגים כמוהם, ובכלל זה יהודים מסורתיים. הם מאמינים שאורח חייהם היהודי הוא המשכה של שרשרת מסורתית שתחילתה באברהם, יצחק ויעקב, התמסדה על ידי מתן תורה בסיני ונמשכת עם מנהיגי הסנהדרין הגדולה והחכמים והרבנים עד היום. לתפיסתם, העבר הוא המורה הגדול והנכון, ההווה תמיד נחות ממנו והטוב היחיד שהעתיד יכול להבטיח הוא חזרה לעבר המפואר."

החרדים דוחים לחלוטין את אורח החיים המערבי ואת התרבות המערבית. לדידם לחיות על פי אורח חיים זה פירושו לחיות לפי ״חוקות הגויים״. חייהם מוקדשים לשמירת המסורת ולמלחמה בחיים המודרניים המערביים ובכל הנלווה להם. מלחמתם מתבצעת בלב ליבו של המערב, בתוך מרכזים אורבניים סוערים ביותר בהם אורח החיים המערבי מתנהל בשיאו.

היהודים החרדים אינם עוסקים רק במלחמה בתרבות הזרה, הם פועלים גם נגד כל שינוי או רפורמה בדת וממילא גם נגד גופים ואנשים שחותרים לרפורמה. הכרזת המלחמה כוללת לא רק את הדוגלים ברפורמה בדת, אלא גם את אלה שקרובים אליהם אך אינם מאמצים את השקפת עולמם במלואה. יתרה מזו, לתפיסתם מי שנותן לגיטימציה לתרבות המודרנית ופועל נגד ההתבוללות בלבד (האורתודוקסיה המודרנית) ממלא משימה אנטי יהודית. זאת מפני שהחיכוך של יהודים אלה עם התרבות החיצונית עשוי ליצור ״זיהום והדבקה״ של היהודים הנאמנים והמסורים. מלחמתם של חרדים אלה ראקציונרית באופייה ועוסקת בשלילה. הם עושים כל שביכולתם על מנת להתבדל מסביבתם ועוסקים כל העת במגננה והרחקת קהלם ובני הנוער מהשפעת סביבה זו. במערכת האיסורים שהופכת למרכיב מרכזי בדרך החינוך מושקעת אנרגיה רבה. המאבק מתקיים בכל החזיתות המאפשרות סגירת שערים, במטרה שאלו שנמצאים בחוץ יישארו שם ואלו שנמצאים בפנים לא ייצאו החוצה. יעד זה מהווה את מטרת העל האופרטיבית של קהילה דתית זו.