אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

ברור איפוא שלמוסד האינקויזיציה הלאומית־הספרדית פנים לכאן ולכאן. כבר הודגש לעיל שהיא נוסדה לשם קיום מטרה דתית: טיהורה של ספרד מכפירה, והיא פעלה בגבולות מדיניים־טריטוריאליים מובהקים. במסגרת המדינה נתיחדו לה תפקידים שיסודם בפוליטיקה הפנימית של המלכות. כמוסד שבא למלא תפקיד פנימי־ממלכתי שימשה איפוא את הכתר וכל האינטרסים שלו. בדרך זו היה המוסד מכשיר בידי הכתר. ומשמעבירים אנו יסודות אלה לתחום חייהם של האנוסים היהודים, הרי שכל דרכו של המוסד מתבטא בשיטת רדיפה, שנבעה הן מן התנאים החברתיים שנוצרו בספרד מתוך סדרי המדינה והחברה הנוצרית מצד אחד והן מאי־רצונם של האנוסים עצמם לעשות למען טמיעתם במסגרת החברתית־הנוצרית הנאותה.

 כאן בדעתנו להעביר קו מפריד בין טמיעה בחברה הנוצרית לחדירה לתוך מערכותיה שלה על־ידי תפיסת משרות שקודם לכן היו סגורות בפניהם בעודם יהודים. על חדירה למערכות החברה הנוצרית הגיב הציבור הנוצרי על־פי דרכו, כפי שכבר צוין לעיל, ועל אי־רצונם של יהודים אנוסים להיות נוצרים יצאה לפעול האינקויזיציה בדרכים משלה. ואמנם פעולתה שלה נגד התיהדותם של האנוסים היא הראשונה, וזוהי המטרה שלמענה נוסדה. בפעולתה זו הטילה דופי ביהדות ספרד כולה וכן גם באנוסים על דבקותם באמונת אבותיהם. הטלת הדופי באומה שלמה מצאה, כידוע, את ביטויה בפקודת־הגירוש בשנת 1492, והיא נמשכה כל עוד דנה האינקויזיציה אנוסים השבים אל צור־מחצבתם.

נראים הדברים כי הרעיון, שהמלכים הקתוליים יטלו על עצמם את היזמה להסדיר את בעיית האנוסים, נבע מתכנית אחת כללית לפתרון מכלול בעיותיהן הפנימיות של מלכויות קסטיליה־אראגון. סימנים של דרך מתוכננת נראים בראשית עלייתם של פרנאנדו ואמיל על כסא המלוכה בקסטיליה בשנת 1474. הימים הקשים שנכונו למלוכה בראשית שלטונם של השנים חייבו אותם לחפש מלבד אותם חלקי האצולה שתמכו בהם גם בעלי־ברית נוספים, נאמנים להם, שיסייעו להם בביסוס שלטונם.

הערת המחבר – אילמלא התכוונו לטיהור הדת במדינה בלבד, עדיין עמדה בעינה הרשות שנתן ניקולאוסהחמישי בשנת 1451 להגמונים בקסטיליה שישמשו אינקויזיטורים. ניקולאוס מינה אז את הגמונה של אוסמה, את הויקאר־גנרל שלו ואת הסכולסטיקוס של סלמנקה, לאינקויזיטורים. הוא אף התיר להם למנות לעצמם ממלאי־מקום, והרשה לא רק חקירת מינות כי אם גם להדיח את הכופרים ממשרותיהם, להחרים את רכושם ולהכריז עליהם כבלתי־ראויים לשמש במשרות ציבוריות, ואם יש צורך אף להסגירם לרשות החילונית. בעניו צו זה עיין י׳ בער, תעודות 2, עמוד 322 (שם, ספרות)! לי 1, עמוד 147 ואילך. לכן יש להעיר שאנומי קסטיליה הבינו שהיתר זה יתגשם רק על־פי רצונו של אלוארו די לינה, הקונדסשאבלי של קסטיליה באותם הימים, וזו אחת הסיבות להתנגדותם לאיש זה. אך יש להזכיר משפטי אינקויזיציה כנסיתית־הגמונית שנערכו בימי אנריקי הרביעי. עד כאן

אין תימה שכל תכנית להרגעת רוחות תלויה היתה בעזרתם של גורמים המקבלים את תמורתם. ובשכר נאמנות זו נמצא שהכתר נענה לפתרון בעייתו של אותו גוף התומך בו. מכאן שבשכר הפעולה לביעורה של כפירת האנוסים מעל אדמת ספרד באו אישי־כנסיה חשובים לידי תמיכה בכתר. וצעדיהם הראשונים של פרנאנדו ואיזבל מלמדים אותנו על כך. הקורטס במדריגל בשנת 1476 היה המעמד הראשון שבו נקבעו סדרי משפט ואדמיניסטרציה במלכות, ובכללם שורת הוראות שבאו להצר את רגליהם של היהודים. ייתכן שכבר באותם ימים, או בימים סמוכים להם, ניתנו הוראות ראשונות לשליחי פרנאנדו ואיזבל בחצר האפיפיור לפעול אצל סיכסטוס הרביעי שיתן יד ליסודה של אינקויזיציה לאומית. הזמן שעבר למן הפנייה ועד לפעולות בית־הדין, בסביליה ב־1481 ובסיאודד ריאל ב־1483, לא היה אלא ציפיה לשעה נוחה למלכות לפתוח בפעולה שהתכוונו לה מראשיתה.

במעשה פנימי זה נמצא שותף לשלטון ולכנסיה, הלא היא ההרמנדאד הקדושה, המוסד העירוני העממי של ברית־ערים, שנועד להיות בידי הכתר מכשיר רב־פעלים אחר להשכנת הסדר והשלום במדינה. הצטרפותו-פירושה הצטרפות האלמנט העירוני לתכנית הפעולה נגדם. והוא שסגר עליהם למעשה את המעגל, שכן אין לשכוח מה גדול היה כוחה של הכנסיה בשליטתה על דעת העם באותם הימים. העם כולו נעשה שותף לתכנית אחת גדולה.

היתה זו איפוא שותפות משולשת, בחינת החוט המשולש שלא יינתק במהרה. וקודם שננסה לתהות על דרכם של אותם אישים בכנסיה הספרדית, שכיונו את דרכו של מוסד האינקויזיציה, ננסה לבחון במסגרת מצומצמת זו את דרכם של המלכים הקתוליים, שהם ראשיה של שותפות זו. כבר התלבטו חוקרים רבים שדנו בשאלות הפוליטיקה הפנימית של ספרד, וביחוד אלה שדנו גם בשאלת האנוסים, בהערכת אישיותם של פרנאנדו ואיזבל, במידת השפעתם ובגישתם לשאלת הקמתו של בית-דין אינקויזיציה ובדרך הפעלתו. כרוניסטנים וסופרים, שכתבו בימים הסמוכים לדורות ההם, ניסו להעלות בכתביהם קוים לדמויותיהם. החוקרים, שחת־

בססו בדבריהם על תיאורים אלה, הגיעו לכלל הנחות שונות על מידת קנאותם לדתם. מהם שסברו שהללו היו כשבויים בידי חוג מסוים בכנסיה ובידי ההרמנדאד וכמה מן האצולה. משום כך מן הראוי לבחון מחדש נתונים אלה, שמא יש בהם גם כדי לתת בידנו תמונה אחרת.

פרנאנדו דיל פולגאר, הכרוניסטן של המלכות, מי שהיה מזרע האנוסים, הוא ראשון בין המתארים והמעריכים את אפים של פרנאנדו ואיזבל. אמנם הוא קיצר בהערכת אפיו של פרנאנדו והאריך בתיאורה של איזבל, ולה הוא מיחס תכונות הרבה. תיאור אפים מובא בכרוניקה בתיאור השנים הקשות 1476-1475. פולגאר כמעט לא ציין כלל את חלקו של פרנאנדו בעיצוב פני המדינה וחייה הדתיים. ואילו היא, המלכה, נראית בעיניו כבעלת מידות רבות של אמונה, מלאת חסידות ומעשי־ צדקה. היא אשה ״שסובבה עצמה באנשי־דת, שאורח חייהם מהוגן, והם שיעצו לה ברוב עניניה, והיא־היא שעקרה את כפירתם של נוצרים ממוצא יהודי במלכויות קסטיליה ואראגון ששבו ונתיהדו, והיא שגרמה שיחיו כנוצרים טובים״.

בֶרגֶנרות, שחקר בשאלה במחצית השניה של המאה הי״ט, הרחיב את הדיבור על המלכה וצייר דמות שונה מזו. הוא בחן את חליפת־המכתבים שבין המלכה והמלך וקבע מתוך הבחנה דקה שפרנאנדו ואיזבל תמימי־דעים היו בכל פעולותיהם. נראה שהיא היתה נושאת דברה של המלכות. לפי הערכתה טובת המלכות היא טובת האמונה, ולא טובתה האישית. וכבר מלמד מכתבה אל האפיפיור שאין לה כל הכנסה כספית מן האינקויזיציה. מאלפת עדותה שלה על עצמה, במכתבה אל נציגיה ברומא שפעלו בענין משפטו של דיגו אריאס, הגמונה של סיגויביה, בן אנוסים שהואשם בכפירה בכנסיה: ״אני הבאתי לחורבן ערים עם שרוקנתי אותן מיושביהן והחרבתי אזורים שלמים. כל זאת עשיתי אך ורק מתוך אהבה לאל ולאמו הקדושה. כל מי שטוען שעשיתי זאת מתוך אהבת בצע הוא שקרן. לא נגעתי בעצמי בשום מרבֶדי מרכושם המוחרם של הנידונים. כסף זה אף נתתי בחלקו כנדוניה לילדיהם של אותם נידונים עצמם״.

דברים אלה חשובים הם לא רק משום שנאמרו מפיה של המלכה והיא־היא המעריכה את פעלה של האינקויזיציה, אלא גם משום שבעליל מודגשים הגורם הדתי שבהקמת המוסד וחלקה שלה (ובודאי גם של בעלה פרנאנדו) בעיצוב דמותו של המוסד. היא נראית כאן כקנאית בדתה, שראתה זהות בין האינטרסים שלה ושל אלוהיה, ומכאן שבנקל הגיעה לזיהוי רצונה שלה שהוא כאילו רצון אלוהיה, אשר שמו לא מש מפיה בכל מקרה והזדמנות. ייתכן שדרכה באמונה עוצבה בהשפעת אותו חוג של אישי־כנסיה שהקיף אותה, ומסתבר שחוג זה הוא שעיצב גם את קו המדיניות הפנימית של המלכות. הכרתם שלהם היא הכרתה שלה, דרכם שלהם היא דרכה שלה.

דרכה זו עולה בקנה אחד עם דרכו של פרנאנדו בשאלת האמונה במדינה. מאלפים דברי־תשובתו לעיר ברצלונה על מחאתם על הקמת האינקויזיציה בעירם: ״קודם שהחלטנו להסכים שתיעשה החקירה הזאת באחת הערים של מלכויותינו שקלנו יפה וראינו את כל הנזקים והתוצאות העלולים לצאת לזכויותינו ולהכנסותינו הממלכתיות. אך מכיון שכוונתנו היא, וקנאתנו גדולה להקדים את עבודת אדוננו האל לשירותנו שלנו, רוצים אנו שהיא [החקירה] תיעשה בכל־אופן, תוך דחיית כל האינטרסים האחרים״.

אחדות־דעות זו בין המלך והמלכה מורה על שרשיה של התכנית הכללית לפתור תחילה את שאלת האנוסים ואחר־כך את שאלת היהודים. אין ספק שכבר בראשית דרכם, ודאי עוד קודם שהועלו על כסא המלכות בקסטיליה, הבהירו לעצמם את יסודותיה של תכנית זו. ואין איפוא בפתרון שאלת האנוסים שום ספונטניות ושום תגובה על תנאים שנתהוו בימי מלכותם שלהם. הם־הם, בעזרתה של סיעה קרובה ונאמנה, שעיצבו את עקרונותיה של הפוליטיקה הפנימית במלכות! הם שקבעו את דרכם במדינה לאור הירושה שהופקדה בידיהם על־ידי המלכים שקדמו להם והתנאים הפנימיים ששררו בה ושרשיהם נעוצים בגזירות קנ״א, אבל תוצאותיהם במאה הט״ו.