הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

יגרש את האשה שאין לה ילדים לאחר שתבריא ממחלתה. זוג הופיע בפני בית דינו של ר׳ שאול אבן דנאן במראכש. הבעל טען שרוצה לגרשה כי לא נבנה ממנה. ״השיבה האשה שהיא חולה ולא יגרשנה עד שתבריא״. אמנם החכם עמד לצדה של האשה לגבי תביעותיה, אבל אישר את הניתוק בין בני הזוג(׳הגם שאול

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

׳, ח״א, סי׳ כא).

יהודי שגירש את אשתו העקרה נשא אשה אחרת ותמך בראשונה.

ר׳ יוסף בן נאיים מפאס נשאל על מקרה בו יהודי גירש את אשתו כי לא הביאה לו ילדים. נשא אשה אחרת, אבל ריחם על אשת נעוריו שלא היה לה תומך, והיה שולח לה כסף מדי שבוע. כשנודע הדבר לאשתו השנייה, השביעה אותו שלא יתמוך בה יותר. החכם שנשאל על כך פסק כי ״זה האיש כוונתו לשמים ואין למונעו מלעשות מצוה״(׳שארית הצאן׳, ח״א, סי׳ ל).

אם אחרי עשר שנים לא היו לה ילדים – כופים אותה לקבל גט. נציגי זוג שלא היו להם ילדים עמדו לפני בית דינו של ר׳ שמעון דיין. מר בירדוגו, מורשה הבעל, ביקש שבית הדין יאשר לבעל יוסף בן עבו לגרש את אשתו כי ״יותר מעשר שנים משנישאו ולא זכה הבעל להוליד ממנה בן או בת״.

הביא עדים על כך והציג את הכתובה להוכחה שהם נשואים יותר מעשר שנים. המורשה של האשה הודה שהאשה עקרה והביא ראיות מספרות ההלכה שאם לא נבנה ממנה עליו לגרשה או לשאת אשה שנייה. פסק הדין היה כדלקמן: לפי הדין עליו לגרש את אשתו וכופין אותה לקבל גט. הבעל פטור מתשלום הכתובה, כי נסעה לחו״ל למשך שבעה חודשים בלי רשותו. היא מפסידה כתובתה וזכאית לקבל רק את נדוניתה (׳זהב שבא׳, סי׳ צז).

אשה שבגיל עשרים אין לה מחזור כלל. מהעיר אזמור נשאל ר׳ רפאל אנקאווא על אשה שנישאה בתולה: ״והגיעה לקרוב לעשרים שנה ועדיין לא ראתה דם נדה והבעל עדיין לא נבנה בזרע של קיימא. ועל זה טען, שמום לאשה שאינה רואה והוי כחולה המונע הלידה״. החכם מודע לעובדה שאשה כזו לא תלד. על פי הדין, אילו העלימה את מומה בכוונה לפני הנישואין, היה בעלה מגרשה ללא תשלום הכתובה.

אבל היא לא ידעה זאת לפני נישואיה. היא מפייסת את בעלה בכך שמנסה תרופות ״וממתין לה אולי תעלה ארוכה ומרפא״. לפי חכמים שטיפלו בנושא לפניו, אין לה תוספת על הכתובה אלא ״התוספת שמרצונו ולא התוספת שעושים לפי המנהג. על כן ראוי לפשר ביניהם בתוספת זה כפי ראות עיני הדיין״(׳תועפות ראם׳, סי׳ נא).

אצל היהודים החיים בכפרים בהרי האטלס אשה שאין לה ילדים מתגרשת כדי לנסות להרות מגבר אחר. לעתים הגבר הוא היוזם. התהליך הוא כדלקמן: אחד מהם הולך לרב, רצוי לרב שהשיא את הזוג, ומסביר לו את המצב. לאחר מכן הוא שומע את הצד השני. הוא מנסה להביא לפיוס, אבל אם הוא נוכח לדעת שאין סיכוי, הוא מזמן את שניהם והגירושין מתבצעים.

פרק ד: עקרות הבעל

אצל יהודי צפון אפריקה כמו בחברות מסורתיות אחרות מקובל שעקרות נובעת מפגם של האשה, עד שמתברר שהגבר הוא העקר. עקרות הגבר פחות נידונה במקורות לעומת זו של האשה. אבל היות שהבעל הוא המצווה על פדייה ורבייה, היה לנושא זה משקל במערכת המשפחתית וההלכתית, בדיוני החכמים בבעייה זו בא לידי ביטוי הרצון לא לאמלל את בת הזוג, באשר מיצוי נשיותה הוא בהבאת דור חדש לעולם. האשה רוצה בצאצאים גם כדי שיהיה לה תומך בעת זיקנתה, כאשר בע

לה לא יהיה בין החיים, בהנחה שהיו יותר אלמנות מאשר אלמנים. אבל אם יש סיכוי כלשהו שהבעל יתרפא, מעדיפים לא לנתק את הנישואין.

בנושא זה קיים גם הגורם העממי של אמונה בכוחות נסתרים כמו ״כישוף״ שפוגע בבעל. נבחן כיצד בא נושא זה לידי ביטוי בספרותם של חכמי צפון אפריקה.

יש להבחין במצבים שונים:

א. מי שנולד עם פגם באיבר ההולדה, המכונה ״כרות שופכה״.

ב. מי שאיבר זה נפגע אצלו כתוצאה ממחלה או תאונה.

ג.  אדם שאיבר ההולדה שלו אינו פגום, אבל הוא אינו פורה, דבר שמתגלה רק במהלך חיי הנישואין.

בעקבות הפסוק ״לא יבא פצוע־דכה וכרות שפכה בקהל ה״(דברים כג, 2), דנו חכמים בשאלה האם כאשר מומו ידוע לו – מותר לו לשאת אשה, והאם חייב הוא לגרשה, אם המום התגלה כאשר כבר היה נשוי.

בשו״ע אהע״ז, סי׳ ה: ״פצוע דכה וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת״. בהמשך דן הפוסק בי״ד סעיפים בפרטי דינים אלה.

בספרות של חכמי צפון אפריקה היו גישות שונות לנושא ההיתר לשאת אשה למי שפגום באיברי ההולדה, והדבר היה תלוי גם במצבו הרפואי. יש נטייה חזקה לאפשר לו נישואין, אבל כמובן לא בכל המצבים.

כרות שופכה כתוצאה ממחלה – מותר לו לשאת אשה. באלג׳יריה במאה ה־19 דן ר׳ דוד מועטי ביהודי שקידש אשה בהיותו בריא, ועדיין לא הכניסה לחופה. לאחר בדיקה רפואית התברר שיש לו מחלה באשכיו, והרופא אמר שלא יוכל להוליד. חכם אחד אמר לו שאסור לו לשאת אשה ״שהוא נקרא פצוע דכא, ועמד מרעיד על הדבר שהוא עדיין לא קיים פריה ורביה״. בבדיקה נוספת ניתנה חוות דעת רפואית שונה – שיוכל להוליד. החכם הגיע למסקנה שמותר לו לשאת אשה (׳צוף דבש/ אהע״ז, סי׳ ה).

במכתב של ר׳ יוסף משאש למגנייא [מג׳אנה באלג׳יריה] לנגיד ר׳ מימון כתב: ״ורשאים להשיאו אשה את הפצוע דכא״ (׳אוצר המכתבים/ ח״ב, סי׳ תקץ).

במאה ה־20 בא לפני ר׳ מסעוד הכהן בחור שרצה לשאת אשה. הוא היה כרות שופכה בגלל מחלה שחלה בה בהיותו תינוק, וחולי זה התמיד בו עד עתה. החכם התיר לו לשאת אשה, כשהוא מסתמך על ההנחה כי האיסור חל רק על גבר שנולד פגום, אבל לא אם חלה לאחר מכן. החכם בא לקזבלנקה והתייעץ עם הרב משה מאיר אליקים, אב״ד בקהילה זו, והלה אישר את פסק דינו(׳פרחי כהונה/ אהע״ז, סי׳ ד-ו).

לפי חכם בג׳רבה הנטייה היא להרשות לו לשאת אשה. מעשה ביהודי שעמד לשאת אשה, וביום שעמדו להוליך את הכלה מבית אביה לבית בעלה, הודיע החתן כי בקטנותו היה מרגיש כאב באיזה מקום בגופו וכן באיזה מאשכיו, ואחר כך חסרה לו אחת… אמו אמרה לו כי נולד בשלמות, ובא לשאול אם על־פי הדין מותר בבת ישראל.

ר׳ כלפון משה הכהן ענה כי היות שאין די זמן לגמור את הבירור בנידון, יש להעלים ממנו עין. לבסוף החליט החכם להתיר לו לשאת את הכלה (׳שואל ונשאל/ ח״ב, אהע״ז, סי׳ כח).

חכם זה דן בתשובותיו במספר מקרים שבהם לגבר היה פגם באשכיו, אך לפי חוות דעתם של הרופאים הוא מסוגל להוליד. הוא התיר להם לשאת אשה, לפי פסק דין משנת תרצ״ב (שם, חלק ו, אהע״ז, סי׳ ב-ח). ר׳ רחמים חי חויתה דן במעשה בבחור שאחד מאשכיו קטן מהשני, ולפי זיכרונו עד גיל תשע היו שניהם באותו גודל. החכם התיר לו לשאת אשה (׳שמחת כהן/ ח״ז, אהע״ז, סי׳ ד).

חכם אחר נשאל בשנת תרצ״ב (1932) על אדם שחל שינוי באיברי ההולדה שלו, ולא ברור אם נולד כך או שהשינוי בא כתוצאה ממחלה. האם הוא רשאי לשאת אשה? תשובת החכם חסרה, אבל לפי הבן – שהעתיק את השאלה – הנטייה היא להתיר (מצליח מאזוז, ׳שו״ת איש מצליח/ ח״א, אהע״ז, סי׳ א-ב).

היו חכמים שחייבו גירושין במקרים דומים. ר׳ מסעוד אלפאסי שפעל בתוניס, נשאל האם על האשה להתגרש מבעלה שהוא פצוע דכה וכרות שפכה. החכם מחייב לגרשה, ואשתו אסורה עליו(׳משחא דרבותא׳ דף צד ע״ב).

בטריפולי דן חכם בן המאה ה־20 בבחור, שבגלל פגם באברי ההולדה, אין לו כל סיכוי להוליד. מסקנת החכם שאין להתיר לו לשאת אשה (חיים הכהן, ׳דבר המשפט/ סי׳ ח).

במרוקו אנו מוצאים פסיקה אחרת. חכם שכיהן בין השאר כדיין במראכש כתב פסק דין בשנת תרפ״ו (1926) על קרובו, בחור מהעיר תפילאלת, שהתיר לו לשאת אשה, למרות שכתוצאה מסיבוך בעקבות ברית המילה, היה ספק ״מפני שאינו ראוי להוליד״. כשגדל עבר הבחור לאלג׳יר, נשא אשה והוליד ממנה שני בנים. לאחר שגירש את אשתו ונשא אשה אחרת, נולדו לו ממנה עוד חמישה בנים ובנות, ולאחר מכן עלה ארצה (מכלוף אביחצירא, ׳יפה שעה/ אהע״ז, דפים שטז-שיט).

בשנת תש״ם (1980) אושר לפי פסק דין של ר׳ יהושע מאמאן וחברי בית דינו לאדם חסר אשכים לשאת אשה (׳עמק יהושע/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ ה: כך גם גם ר׳ שלמה עמאר, ׳שמע ׳שלמה/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ ג). לעומת זאת, בית הדין במכנאס פסק כי אשה שטענה על בעלה ״שלא בא עליה כלל״ לכן ״אינה יכולה להיבנות ממנו״, וכי הוא כרות־שופכה, כי עליו לגרשה מיד. ר׳ שלום משאש אישר פסק דין זה בהיותו בקזבלנקה בשנת תשל״ט (1979) (׳שמש ומגן/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ סה).