ברית 29 – בעריכת אשר כנפו..ואת הצפוני ארחיק מעליכם – דר'דן מנור
חוברת ברית מספר 29
3 – ואת הצפוני ארחיק מעליכם – דר'דן מנור – ברית 29
ד"ר דן מנור
ואת הצפוני ארחיק מעליכם
(יואל ב כ)
לזוג ישראלי נולדו שלושה בנים ובת. לאחר שבע שנים של עקרות זמנית זכו שוב בבן זכר, שעורר שמחה רבה בקרב המשפחה, ובעיצומה של התכונה לטקס הברית והכרוך בכך, יגע מוחו של האב בשאלת שמו של הנולד. וכשהגיע לפתרון הוא שמר אותו בסוד בלי להימלך עם איש מבני המשפחה.
בשעת הטקס כנהוג, כל הקרואים ובני המשפחה עומדים ומשתאים, כשעל פניהם ארשת של מתיחות, עד שהמוהל כרת את העורלה. המתיחות פגה, ובמקומה פרצו קריאות שמחה. האב המתין בדריכות עד שהמוהל פתח בברכה המסורתית :"אלוהינו ואלוהי אבותינו… ויקרא שמו כישראל", "צפון" לחש האב באוזנו של המוהל, והלה חזר על השם בקול רם. רחש קל עבר בין האורחים, האב צפה בתהייה ובמבוכה שהסתמנו על פני כל הנוכחים, והמתין עד שכולם השיקו כוסותיהם, וברכו זה את זה בברכת לחיים.
הוא התרומם ממקום מושבו, הודה לקרואים שנטלו חלק בשמחתו. "אורחים נכבדים", קרא לאחר שהרים את כוסו. "הרשו לי להזכיר לכם את שמות בני היקרים, שיאריכו ימים, הלא הם : יצחק הבכור, משנהו משה, ואחריו יעקב ונעמי, שינעמו לה החיים. אם כן, השם היוצא מר״ת של שמותיהם הוא 'ימין', עתה משנתברכתי בבן נוסף החלטתי, על פי רוח אלוהים שפיעמה בקרבי, לקרוא לו 'צפון', לפי הכתוב :" צפון וימין אתה בראתם' (תהילים פט יג).
האורחים הביעו התפעלות משנינותו של האב תוך מחיאות כפיים, כשהמלומדים שביניהם ציטטו פסוקים נוספים, כמו: "עורי צפון ובואי תימן…הר ציון ירכתי צפון, ועוד, ולאחר שפגה ההתרגשות נפנו כל אחד לצלחתו.
למחרת יום הברית, כשהמשפחה חוזרת לשגרה, החלה רחל לחוש בסימנים מדאיגים בהתנהגותו של התינוק. כבר ביום הראשון הוא שומט מפיו את הפטמה ופורץ בבכי כמסרב לינוק מדד האם. בלית ברירה היא הסכימה בעצת הרופא להזין אותו בבקבוק. נוסף לכך אינו סובל שום מגע. על כל ליטוף הוא מגיב בבכי. לעתים כשאביו מחבק אותו לשם שעשוע, היא מתפתל ומתעצה כדי להשתחרר מחיבוקו של אביו, וכשאינו מצליח הוא מטיל עליו את מימיו
המשרתת הזרה הורשתה לטפל בו מדי פעם, וחֵיקָה הרגיע אותו, ואף עורר בו פעילות שובבנית של תינוק רגיל. פעם הוציאה את שדה, באין רואה, והצמידה את הפטמה לשפתיו מתוך סקרנות. הוא משך את הפטמה לתוך פיו והחל למצוץ ברעבתנות, כנהנה מחלב הזרה.
היא, כמובן, שמרה את הדבר בסוד, והניחה, כי בשל גילה הצעיר חלבה טרי יותר מזה של האם.
חלפו ימים, וצפון הולך וגדל, הנה הוא כבר בן שלוש, אוכל כל מה שתוחבים לפיו, בריאותו תקינה לגמרי, אולם ככל שהוא מתבגר כן מגלה סימנים נוספים המעוררים דאגה. למשל, אין הוא מראה שום סימן של חדוות חיים האופיינית לילדים בגילו. כשמישהו מאחיו מחייך אליו כדי לעורר בו עניין, הוא מגיב במבט קפוא, וכשאימו קוראת לו סיפור לפני השינה, הוא מפנה לה את גבו ונרדם מייד.
הוריו התייחסו להתנהגותו המוזרה כלתופעה זמנית שתחלוף עם התבגרותו, והשלימו עמה. הם שאבו עידוד מן העובדה שבחברת ילדים אחרים בבית הספר וברחוב הוא מוחצן לגמרי :"הוא מלא מרץ…ממש שובב" סיפרה להם המורה באחת השיחות.
אכן, תקוותם של הוריו לשינוי בהתנהגותו נחלה מפח נפש. אדרבה, זרותו למשפחה הולכת ומתחזקת עם התבגרותו. עוד כתלמיד תיכון קלט כמה רעיונות על המוסר, הצדק והשלום,- רעיונות שאיש אינו חולק על כשרותם כאמצעי הגנה על החלשים והמנוצלים, אלא שלדידו החלשים והמנוצלים מצויים לרוב בקרב השכנים, להבדיל מבני משפחתו החזקים והתקיפים. כך הוא גיבש לעצמו תורה סמכותית, שכל החולק עליה מוחזק בעיניו כבור ועם הארץ.
אף שבני ביתו מודים בחשיבות המוסר והצדק בחיי החברה האנושית, הוא מפקפק בכנות הודאתם, משום שהוא מייחס להם השקפת עולם המונית בענייני חברה ופוליטיקה. התדמית של בעל מונופול על ההשכלה והתרבות, שהוא טיפח לעצמו, נוסכת בו מידה רבה של התנשאות על בני משפחתו המוחזקים בעיניו כבעלי הזיות ומיסטיקה, שדלת הקדמה ורוח הזמן נעולה בפניהם.
כצעיר שהקדמה והליברליזם הם ציפור נפשו, הוא מתייחס בביטול לאידיאלים שהגשמתם כרוכה בעמל רב ובסכנת החיים, כפי שאחיו נוהגים. הוא קובע ששום אידיאל אינו שווה את מחיר החיים, יתרה מזו, חיי שעה חשובים יותר מכל אידיאל, כל שכן כשמקור האידיאל באמונה דתית. "העכשיו" הוא ערך יותר עליון מן העבר והעתיד.
הוא רואה בבני משפחתו אחראים לאיבה שהשכנים רוחשים להם. טענתו הבסיסית היא, שיחסים תקינים עם השכנים כרוכים בויתורים על מה שמשפחתו נטלה בכוח. לשווא מנסה אביו להסביר לו תוך הוכחות מן ההיסטוריה, שמדובר בהחזרת גזלה לבעליה, ולא בנטילה בכוח. אך ההיסטוריה והמסורת אינם עניין לאדם חכם ומשכיל כמוהו, כפי שהתבטא לעתים.
למען האמת, גם אחיו מנצלים כמוהו את חופש הביטוי ומגיבים על דבריו בעוינות, כשהם מטיחים כלפיו כל מיני כינויי גנאי, אך על כל בקורת עוינת עליו הוא זועק חמס, תוך גילוי סימני חרדה עד כדי בעתה מפני פגיעה בו. על הטענה, כי גם לאחיו זכות על חופש הביטוי, הוא משיב, כי אחיו הם כה המוניים, שאינם מסוגלים להבחין בין חופש הביטוי לחופש המעשה. יוצא מזה, שאין הוא מכיר בזכות אחרים על חופש הביטוי.
הפחד המקנן בלב בני משפחתו מפני מזימותיהם של השכנים נחשב בעיניו כצביעות, שהרי, לדעתו, הצד התקיף הם דווקא בני משפחתו, לכן בכל תקרית בין שני הצדדים הוא מטילאחריות על בני משפחתו. בעצם, הוא רואה את היחס בין משפחתו לשכנים כיחס של משפחת זאבים המאיימת על שבעים משפחות השכנים הנראים לו כְּשֵיות.
המניע היחיד לביקורתו הקשה על המשפחה, כפי שהוא מצהיר השכם והערב, היא הדאגה לשלומה. הוא בטוח, כי טובת המשפחה תלויה בהגשמת דעותיו בלבד, באשר הן נובעות מתפיסת עולם מתקדמת וליבראלית, שלא כהשקפת אחיו שמקורה בהזיות ובמיתוסים.
ודאי, שאין לחשוד בו כמגלה חיבה לשכנים, שהרי מה לאדם משכיל ותרבותי כמוהו ולחברה נחשלת ונבערת מדעת כמו השכנים, אלא משום שהוא נוטה לאמץ לעצמו תדמית השופעת ביטחון, תדמית של איש המעלה המרשה לעצמו לוותר ללא חשש. בעצם הוא משחק תפקיד של נדיב הנוטה חסד לחלשים.
'הוא חדור רגש עליונות" הייתה אימו מסבירה לעתים, כמתיימרת להבין את נבכי נפשו. אחיו מגדירים אותו כאח זר, ואילו אביו קורא עליו את הכתוב "מצפון תפתח הרעה".
סוף המאמר " ואת הצפוני ארחיק מעליכם " ד"ר דן מנור
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
מכנאס
עיר בצפון-מערב מרוקו, בירת מחוז מכנאס. שוכנת בגובה 500 מ׳, בעמק רחב בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון, ובצומת כבישים ומסילות ברזל. היא משמשת מרכז מסחרי לאזור חקלאי פורה, המשתרע בעיקר ממערב לה, ובו גדלים דגנים, זיתים, הדרים, ענבים וירקות, ולשטח הררי נרחב ממזרחה, שתושביו עוסקים בגידול מקנה ומשווקים בהמות, עורות, צמר, שטיחים ואריגים מתוצרת בית. יש בה תעשייה זעירה מגוונת, שעיקרה עיבוד התוצרת החקלאית וייצור מזונות, מצרכי הלבשה ומוצרי עץ ומתכת, וכמה מפעלים מודרניים, המייצרים חומרי בניין, שימורים ועוד.
העיר העתיקה מוקפת חומה ומצטיינת ביפי מגדליה ושעריה. מרבית בנייניה הם מן המאות ה-18-16; בתוכם ארמון הסולטאן וכמה מסגדים נאים מן המאה ה-17, עת היתה לבירת מרוקו. מסביב למצודה התפתחה העיר ופוארה בבניינים רבים, שבזכותם כונתה ״ורסאי של מרוקו״. העיר התפתחה מאוד בשנים האחרונות.
הקהילה היהודית במכנאס נזכרת כבר אצל ר׳ אברהם אבן עזרא, בין הקהילות שסבלו מגזירות השמד של המווחדון ב־1140-1138, ואין ספק כי תחילתה לפני הכיבוש הערבי, אך ידיעותינו עליה מועטות. בחצרו של איסמעאיל (1727-1672), שקבע את מכנאס כבירה, שימשו היהודים דניאל טולדנו, יוסף מאימאראן ואחרים בתפקידים בכירים וניהלו, בין היתר, את המו״מ בין מרוקו לבין ארצות שונות באירופה. כן נתפרסמו משפחות אבן עטר ובירדוגו, שהעמידו תלמידי חכמים ורבנים מפורסמים. ב-1961 מנחה אוכלוסיית יהודי העיר 9293 נפש (6.5% מכלל יהודי מרוקו). 4851 יהודים עזבו את העיר במסגרת מבצע יכין(4- 1962).
אתרים: מכנאס היתה בירתה השלישית של מרוקו בימי מולאי איסמאעיל, הנחשב לגדול מלכי הארץ. הביקור הוא באורוות הסוסים, בבית הכלא העתיק, במסגד שבו קבורים המלך ונשותיו האהובות ובגני הארמון. המלאח הישן הוא עדות לעסק האוכלוסייה הצפופה במאות ה-20-17. הוא הדין בבית העלמין מן התקופה הזו. בבית הכנסת ברובע החדש בולט השימוש בבד הקטיפה בצבע הארגמן האהוב על יהודי מרוקו. הספרייה במוסדות הקהילה מכילה כיום בעיקר את ספרי החכמים במכנאס במאות האחרונות. במלאח החדש בולט השלט של בית הספר ״אם הבנים״.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל. 
הבת הננסית שחללצה אבלה מצרה
אחד מבני קהילתנו, שמקצועו היה אוכפן (עושה אוכפים לבהמות), מחוסר פרנסה הפן להיות רבי, מלמד תינוקות. פניו מעוטרות בזקן לבן, נהיה בעיני הערבים כחכם יהודי בעל סגולות רבות, ובמיוחד כתיבת קמיעות לריפוי ולהצלחה בכמה מקרים. ערבים רבים, בתמימותם, האמינו לכוחותיהם המסתוריים של יהודים מסוג זה. ערבי אחד בא אליו וסיפר לו שהוא נמצא בכמה צרות ומבקש ממנו לעשות למענו, לפי מיטב ידיעותיו וסגולותיו. הרבי, ברצותו להוציא מהערבי כסף עד כמה שאפשר, אמר לו ״הבעיה שלך היא מסובכת מאד, וזה ידרוש גם כסף וגם זמן רב לפתרונה״.
לאחר כמה נסיונות, הרבי לא הצליח למצוא פתרון כלשהו. יום אחד בא הערבי ואיים על הרבי ״אתה מהתל בי, סוחט ממני הרבה כסף ללא כל תוצאה״.
הרבי עונה לו: ״ההצלחה מצויה בידי כמה שדים, שעם כל הנסיונות שלי לא הצלחתי להתגבר עליהם. בוא אלי ביום זה וזה, ונראה בסופו של דבר מה תהיה תשובת השדים הממונים עליך״.
לרבי הזה היתה בת מבוגרת, ננסית וגמדת מאד, בעלת שיער ארוך מאד, מפחידה ומבהילה בצורתה הבלתי רגילה. היא נראתה כיצור שלא מהעולם הזה, וקומתה לא עלתה על שבעים סנטימטרים. דמותה עוררה פחד בעיני כל רואיה.
הרבי, לפני היום שנקבע עם הערבי, לימד את הבת שלו מה לומר ומה לעשות, עת יקרא לה מהמרתף בספיקת כפיים. במרתף זה הוא הסתיר אותה, עד לעת מצוא.
ביום שנקבע, הערבי הופיע. הרבי אומר לו ״היום נקבל התשובה הסופית״. למראית עין כתב קמיע, הקטיר קטורת מכמה חומרים, ספק בכפות ידיו והנה מהמרתף עולה ה״שדה״ הגמדת, מראה פניה מפחידים ומבהילים.
הרבי שואל אותה ״מה בסוף גורלו של אדם זה״. היא עונה לו ״כל מה שעשית למענו, נכון הוא. אבל גורלו נחרץ. כי הוא פגע פגיעה קשה במסיבה של השדים, ואין כל תקנה למצבו״. הערבי, בראותו השדה עולה מהמרתף, קפצה עליו בהלה וברח מהמקום מרוב פחד.
הבת הגמדת הצילה את אביה מאיומי הערבי, שלא חזר עוד, וגם לא ידע שכל הדבר הזה היה מתוכנן מראש.
צואה במקום ציפור חמד
עיר רבאט – בירת מרוקו, היה קניון אחד גדול בשם ״גאלרי-לה-פאייט״. מקומו היה ברחוב היפה והמרכזי של העיר. יהודי אחד, ערמומי ובעל תחבולות, בעוברו ליד הקניון, בא לו כעין כאב בטן, והיה עריך דחוף מאד לעשות את ערכיו. ולא יכול היה להתאפק, אלא שלא מצא מקום קרוב ומוסתר מעיני רבים לעשות את צרכיו. מחוסר ברירה הוא נכנס לקניון, כאילו לקנות משהו. הקיבה שלו לחצה עליו מאד, עד שעמד לעשות צרכיו במכנסיים (שרוואל) שלו. נכנם לאחד המחסנים של הקניון, שיחרר את הקיבה שלו, ואת מה שהוציא ממנה כיסה בשאשייא (תרבוש) שלו.
אחת הזבניות בקניון, ראתה אותו יוצא מהמחסן וחשדה שהוא בא לגנוב דבר-מה. קראה לאנשי הבטחון של הקניון. שאלו אותו ״מה לך ולמחסן, מה גנבת?״ ״תבדקו ותחפשו בבגדי, לא גנבתי שום דבר, באתי לקניון לקנות דבר-מה, והנה על אחד המדפים ראיתי צפור חמד, רציתי לתפוס אותה, והיא ברחה למחסן. בהיותי חובב ציפורי חמד רדפתי אחריה, והצלחתי לתפוס אותה, אלא כדי שלא תברח מידי, כסיתי אותה בתרבוש שלי, עד אשר אביא מביתי כלוב לסגור עליה. אבקש מכם לשמור עליה עד שאביא את הכלוב״. היהודי לא חזר לקניון לקחת את ״הציפור״. בערב, אנשי הקניון באו לראות מה קרה לציפור, והנה מתחת לתרבוש מצאו צואה במקום ציפור.
בינתיים, היהודי הערמומי מצא לו מקום להשתחרר ממצוקת קיבתו, אפילו במקום ציבורי, מרכזי. זה מה שאומרים הבריות: ״כרשי הייא לוולא״ (קיבתי היא הראשונה).
עבד המלך שאשכיו נכוו בצבת חמה
בחצר המלכות במרוקו עבדו כמה יהודים במקצועות שונים: חייטות, צורפות, עבודות ריקמה – שערבים לא עסקו בהם ולא התמחו בהם. המלך בכבודו ובעצמו היה מדי פעם יורד לחצר, מסתובב בין חנויות האמנים היהודים, וחוטף איתם שיחה על מצבם ופרנסתם. פעם אחת מצא יהודי צורף אחד יושב בטל ולא עובד. המלך שואל אותו״למה אתה לא עובד?״ ענה לו היהודי: ״יחי אדוננו המלך. זה כחודשיים ימים שלא קיבלתי אף הזמנה לעבודה מחצר אדוני המלך״. המלך ידע כי הראשון שיפול בידי יהודי זה, הוא יערים עליו בתחבולה מסויימת, כדי לפצות את עצמו מחוסר עבודה ופרנסה. המלך קרא לאחד העבדים, שחור לגמרי וכבד משקל, נתן בידו כמה מטילי זהב בינוניים ואמר לו: ״תן אותם לאותו יהודי הצורף שיתיך אותם ויעשה לי מהם עגילים, צמידים ועוד, אבל שים עין עליו לבל ישתמש באיזו תחבולה״.
העבד הכושי בא לחנותו של אותו יהודי, נתן לו את מטילי הזהב ביד והסביר לו מה שהמלך מבקש. מתוך הכרה ברורה שהיהודי ישתמש באחד התחבולות. עמד המלך ליד החלון של הארמון שלו והחזיק בידו משקפת גדולה, דרכה יוכל לראות מה מתרחש בחנותו של אותו יהודי.
אותו צורף, בכוונה תחילה, שם רק מעט פחם מתחת לכור ההיתוך. היהודי התחיל בעבודתו, כאשר העבד הכושי ישב בישיבה מזרחית ומבושיו השחורים גלוים לעין, כי הוא לא לבש מכנסיים. הפחם נגמר כביכול מתנור ההיתוך ובצבת הלוהטת תפס היהודי במבושיו של העבד, שקם ממקומו בכאבים חזקים. היהודי ניצל המעשה והוריד מתוך כור ההיתוך כמות מסויימת של זהב. היהודי ביקש סליחה מהעבד באומרו לו ״חשבתי שהאשכים שלך הם חתיכות פחם, ועל כן תפסתי אותם בצבת הלהוטה״.
העבד חזר למלך ובהליכה בלתי רגילה. ״מה קרה לך?״ עונה לו העבד ״זה מקרה מביש שקרה לי״, וסיפר לו את כל מה שקרה, וכל זה נעשה תחת עינו הפקוחה של המלך.
המלך לא העניש היהודי, ביודעו שהמעשה נעשה מתוך מצוקה ואילוצים מובנים של יהודי שהיה מובטל וחסר כל במשך כמה חודשים, אבל בכל זאת המלך התפעל והשתעשע מהתחבולה של אותו יהודי.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך פרשת ראה מס' 15
לאור רבותינו חכמי המערב, המלקט: הרב אברהם אסולין
ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אליהכם.. (יא, כו).
כתב המקובל האלקי רבנו יעקב אביחצירא ראב"
הרב אברהם אסולין היו
ד תאפילאלת בספרו "פיתוחי חותם" יש לדקדק, כי היה לו לומר את הברכה אם תשמעו, ואמר "אשר תשמעו". דהיינו הברכה שאברך אתכם תחילה, היא זו: יהי רצון אשר תשמעו, דהיינו שתהיו שומעים מקבלים ומקיימים מצוות ה' אלהיכם. ועוד "אשר אני מצוה אתכם היום": יהי רצון שבכל יום יהיו בעיניכם כחדשים, נמצא ברכה בעצמה.
ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו וכו' והקללה אם לא תשמעו (יא, כו – כח).
כתב חסידא פרישא רבי ראובן טמסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן.
יש לדקדק למה בברכה הוסיף מילת "את" ולא בקלקלה.
ונראה לפי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת צז.), מרובה מדה טובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים. כי לגבי פורענות כתוב כתוב (שמות כ, ה), פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, ובמדה טובה כתוב (שמות כ, ו), ועושה חסד לאלפים, הרי שמדת פורענות היא אחת מחמש מאות ממדה טובה. ועל זה כתב בברכה שהיא מדה טובה "את" שהיא ריבוי כידוע, שכל את שבתורה לרבות, וכאן לרבות הברכה שהיא מדה טובה מהקללה ולא כתב "את" בקללה. והנה מילת "את" במילוי עולה חמש מאות עשרים ושבע. חמש מאות ירמוז אל הברכה שהיא מרובה על הקללה בחמש מאות, ועשרים ושבע היתרים, ירמוז אל שם העצם שהוא בגימטריא עשרים ושבע עם הכולל מקור הרחמים והברכה.
והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם (יא, כח).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים הקדוש. "והקללה אם לא תשמעו" – וההסבר לכך, כי המונע עצמו משמיעת התורה הרי הוא מקולל מעצמו. וזה הוא שיעור הכתוב, והקללה אם לא תשמעו זו היא הקללה. ועוד לו: שיסובבנו לסור מכללות דרך החיים, כמו שגמר אומר וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום". ולא זו בלבד, אלא יחצוב לו בארות נשברים, ככתוב "ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם"
ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלהיך (יב, ז).
כתב החסיד הרב משה אבירמאט זצ"ל בספרו ויאמר משה.
השגת הזיו העליון בעולם ההוא, תהיה לפני ה' ממש בלי בושה, ואדרבא "ושמחתם בכל משלח ידכם", שבאתם בפנים צהובות מלאים כל טוב, ואז יש לכם שמחה בבואכם לארץ ההיא {ארץ החיים הנצחים}, בלי בושה. וגם כן "אתם ובתיכם", שמחה לכם ולאבותיכם בעולם ההוא. וגם תוספת שמחה יתירה "אשר ברכך ה' אלהיך", שיש לכם שמחה בתוספת שזורע הקב"ה אותם המצוות, וישלכם ברכה והצלחה רבה במצוות על ידי שפרין ורבין על ידי זריעה, ואין לך ברכה יותר מזה. לכן אמר "אשר ברכך ה' אלהיך" בזריעה זו.
השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה (יב, יג).
כתב הגאון החסיד רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל בספרו לב טוב.
יש לרמוז ה'שמר פ'ן ת'עלה ראשי תיבות "תפלה". התורה באה להזהיר לאדם שלא יעלה את תפלותיו שהן העולות, "בכל מקום אשר תראה" אלא "כי אם במקום אשר יבחר ה' " שהוא מקום נמוך שם תעמוד להתפלל, שהרי הקב"ה חפץ לתת את התורה על הר סיני שהוא נמוך,
ובדרך נוספת, "כל ימיך על אדמתך", היינו שכל זמן שאתה חי תהיה זהיר בתפלה.
בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגדדו (יד, א).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו "מים עמוקים"
יש לבאר "בנים אתם" שלא תבעטו, דהיינו לא תתגודדו , שאם תפסידו חיבה יתירה שנקראתם בן בכור, ולכן אמר התנא באבות (ג, יד), חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, מפני שאתם בנים, לא תבעטו שלא תפסידו החיבה היתירה.
לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון (טו, ז).
כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש.
יש לדעת, כי התורה מצווה שהאדם יתן צדקה ברחמים, וידבר עם העני דברי ניחומין, וכשהוא עושה כן יש כאן בדברי כיבושין וחסד ממון. לכן בראשון תתן תתן בלב, והשני ביד. וזהו שכפל "פתוח תפתח", או מתנה או הלואה. וזהו גם "ורעה עיניך ולא תתן לו נתון תתן, כי בגלל הדבר הזה, דברי פיוס וריצוי, "יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך" בברכת שבת שלום הרב אברהם אסולין לתגובות a0527145147@gmail.com :