שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחי
ם מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
שטר־פיטורין:
זה כבר ידוע היה נוסח שטר־פיטורין כזה בקויו הכלליים, כי הנוסח מצא חן כל־כך בעיני יהודי תונס עד שהעתיקו להם בפנקסם לזכרון נוסח שטר כזה, בהשמטת הפרטים המיוחדים, כגון שמות האנשים, המקום והתאריך. ולפי תכנו יש לשער שהוא מהמאה השמונה-עשרה. וזהו נוסחו: ״הן עתה מודים אנחנו הבאים על החתום חכמי ומנהיגי ופקידי פעה״ק ת״ו בכח המסור בידינו משרי וטפסרי ורבני קושטא יע״א העומדים על הפקודים ובכח המסור בידינו מחכמי ורבני תקיפי ארעא, איך אנחנו פוטרין את פלוני השד״ר הי״ו מכל טענה ותביעה ותלונה ותואנה, לא כסף ולא שוה כסף, לא שבועה ולא ג״ש [גלגול שבועה] ולא דו״ד [דין ודברים- ולא שום תרעומת כלל ועיקר, יען את הכל עשה יפה בעתו, ולפעלא טבא אמרין ישר, ומעתה ומעכשיו אנו מוחלים לו מחילה גו״ש [גמורה ושלמה] וחלוטה מלב ומנפש מחילת שמים, מחילת בריות, מחילת עלמין, דלא להשנאה ודלא למיהדר מינה לעלמין, ואנחנו פוטרין אותו משבועה קלה וחמורה וחרם סתם, ואפילו הדרת הראש, ובכן הוא פטיר ועטיר מכל דבר כלל ועיקר וחומר וחוזק שטר פיטורין דא כחוו״ח [כחומר וחוזק] כל השטרות הכשרים דנהיגי בישראל העשויים כהוגן ותקוני חז״ל דלא וכר ודלא וכר בביטול וכר ובפיסול וכוי ע״ד הרשב״א זלה״ה ולא יודע וכו', אלא הכל יהיה נידון לזכות ויפוי כח השד״ר ע״ז, וידו על העליונה ויד המערערים כנגדו על התחתונה, ועל דבר אמת וצדק ולראיה ביד השד״ר הנז׳ חתמנו שמינו פה… ״״
אולם בזמן האחרון הגיעו לידינו בכתב־יד כמה שטרי־פיטורין כאלה, וביניהם שטר־פיטורין שניתן בירושלים לר׳ חזקיה יוסף קובו, שליח ירושלים למרוקו בשנת תקס״ה (1805), ובו גם קצת פרטים על השליח ותנאי שליחותו. וזו תמצית נוסחו: ״בהיות שאנחנו הח״מ חכמי ומנהיגי ופקידי עי״ק ירוש׳ ת״ו זה שנים אשר מנינו שליח מצוה בעד כר עה״ק ירוש׳ ת״ו למעי הרב… כמהר״ר חזקיה יוסף המכונה בכור קובו הי׳׳ו… לכל ערי מערב החיצון… ובפרט עיר אושדא ודיבדו ועיר מאלטה יע״א לאסוף ולגבות ולקבץ… לכו' עה״ק ירוש׳ ת״ו… עפ״י התנאים… אשר עשינו עם מע׳ הרב שד׳׳ר הנז' ככתוב ומפורש בשטר התנאים, הן עתה מכאן מודעא רבא היות אמו״ץ [אמת וצדק] איך מע׳ הרב שד״ר הנז׳ נתכשר במלאכתו… זריז ונשכר עשה והצליח את הכל יפה בעתו וברך על המוגמר וחזר לחיים ולש׳… והן הבאנו את כל הבא לידו משליחותו מהערים הנז׳… חשבון נקי ובר מהכנסה והוצאה וראה ראינו הכל הולך בדרך הישרה… והגדיל לעשות בשליחותו ביראת ה׳ טהורה ונאמנות גמורה. גם בעד סך מה שנטלנו מיד מע' השד״ר… פטרנו אותו משבועתו שבועת השותפין… הן עתה מודים אנחנו… איך לא נשאר לכו׳ עי״ק ירוש׳ ת״ו על מעלת הרב שד״ר הנז׳ שום טענה ותביעה ותואנה ושום דררא דממונא כלל וכלל, יען כל הנעשה בדמי״ם מפרי שליחותו… בין מקצבות ונדבות ומתנות וקופות ונדבות… וצידה לדרך הכל במשלם עספ״א [עד סוף פרוטה אחרונה] עלה ובא לכיס כו' עה״ק ירוש׳ ת״ו… גם מבארים אנחנו…איך קבלנו…חלק הנוגע מפרי שליחותו לכו׳ הת״ח הי״ו כמנהג… באנו על החתום… ״
אולם מלבד התפקידים שמטילים השולחים על השליח, עליו למלא כמה וכמה תפקידים אחרים, והם לעתים קשים מהראשונים, תפקידים הנובעים מעצם שליחותו וסמכותו או מוטלים עליו ע״י קהילות ישראל שאליהן הוא בא — ועל התפקידים הללו יחבר בפרקים הבאים.
שטרות אחרים:
בצאת השליח לנסיעתו הארוכה, משתמשים השולחים ואנשי־העיר בשעת הכושר כדי להטיל עליו גם שליחויות פרטיות שונות, כגון להעביר מכתבים ומתנות לקרובים, לגבוה חובות בחו״ל, או לקבל לרשותו בחו״ל ירושות שנפלו בחלקם של בני א״י. כמובן, שבמקרים כאלה מקבל השליח שטרי־כוח־הרשאה המייפים את ידו לכל אלה. כשיצא ר׳ אברהם קאריגאל לאיטליה בשליחות ירושלים בשנת תלייה (1675) לערך, ייפתה אלמנת ר׳ שבתי באר (אף הוא שליח ירושלים שנפטר בדרכו באיטליה) לגבות שם חוב ע״פ המחאה ממצרים. כשיצא ר׳ יוסף דוד עייאש בשליחות ירושלים לצפון־אפריקה בשנת תקפ״ה (1825), הוטל עליו לקבל לידיו-בעיר תלמסאן את עזבונו של ר׳ ברוך ב״ר יוסף קובו, שליח ירושלים שנפטר שם בדרך־שליחותו, וניתן לו שטר כוח־הרשאה על כך. היו שלוחים שלפני צאתם לדרך מינו אפוטרופוס על נכסיהם למשך כל ימי היותם בדרך, וכתבו שטר־אפוטרופסות מתאים. כך עשה ר׳ מאיר יום טוב נסים פרחי, בצאתו בשליחות ירושלים בשנת תר״ט (1849). ומפי השליח הישיש ר׳ יוסף חיים שרים ז״ל שמעתי, שבאמצע המאה התשע־עשרה נהוג היה בירושלים, שכל שליח היוצא לדרך, ביחוד לארצות המזרח שדרכיהן משובשות, נותן גט לאשתו, שלא תישאר עגונה אם ימות בדרך, וחוזר ונושאה בשובו. לפיכך לא התרצו תמיד כהנים לצאת בשליחות, כי הכהן לא יוכל להחזיר גרושתו.