הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ הלכות חג הסוכות

מקצת פסקי רבני מרוקו ◆ לוב ◆ תוניס ◆אלג'יר

מאת הרב אברהם אסולין שליט"א

יב. במוצאי יוה"כ בברכת ההבדלה לא מברכין על הבשמים אף אם חל יוה"כ בשבת.
נהגו העם (יום הכיפורים אות כח(.

יג. ל מחרת יום כיפור היה רבינו עורך את סעודת 'יום שמחת כהן', הסעודה הייתה
מלווה בתופים ובמחולות ובשמחה רבה כי רצה ה' את מעשינו, זאת לזכר השמחה
שהייתה בזמן בית המקדש כשהיה הכהן גדול יוצא בשלום מבית קודש הקודשים.
כדאיתא במסכת יומא (פרק ז משנה ד) – ויום טוב היה עושה הכהן גדול לאוהביו
בשעה שיצא בשלום מן הקודש.

תורת אמך הלכות חג סוכות

מקצת פסקי רבני מרוקו, לוב, תוניס. אלג'יר. מס 5
מאת הרב אברהם אסולין מתוך הספר גנזי המערב שיצא בס"ד בקרוב

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כ

בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוצאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג מב), ודרשו
חכמנו. כי בסוכות הושבתי, ר' אליעזר אומר סוכות ממש היו. ור"ע אומר ענני כבוד
היו ולכן היום אנו יושבים בסוכה זכר ליציאת מצרים, וזכר לעננני הכבו שהקיפם
הקב"ה. ואיתא בספרי וענן ה' עליהם יומם, שהעה עננים היו, ארבעה מארבע רוחות
העולם, ענן למעלה, וענן למטה, וענן אחד מלפניהם, וענן אחד מלפניהם, הגבוה
מנמיכו, והנמוך מנמיכו, והנמוך מגביהו,

והורג את כל שבעת הימים עושה אדם את
סוכתו קבע, ואת ביתו עראי, שנאמר בסוכות תשבו. כעין תדורו. כנהוג בקהילות
ישראל, מיד בצאת יום הכיפורים, היו עורכים ברוב עם 'ברכת ילבנה', ובסמיכות היו
נאספים בני משפחת הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל להתחיל בבניית הסוכה. בבניית הסוכה התעסק כל אחד
ואחד כשרבינו מנצח על המלאכה ומחלק תפקידים, יש שהלכו לנהר לקטוף קני סוף
שישמשו כסכך, ויש שהיו נשארים ובונים את הסוכה, כך במשך הלילה לא היו ישנים
עד שהשלימו את בנית הסוכה.
וכתב הטור (סימן תרכה), הטעם שנצטוינו לעשות סוכה בחודש תשרי, ולא בחודש ניסן,
שהוא זמן יציאתנו ממצרים, לפי שחודש ניסן הוא בתחילת הקיץ, ודרך כל אדם
לעשות סוכה לצל, ולא היתה ניכרת עשייתנו שהיא מצות הבורא יתברך, ולכן ציונו
השי"ת לעשות הסוכות בחדש השביעי, שהוא תחלת החורף, שהוא זמן הצינה
והגשמים, ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואילו אנחנו יוצאים מן הבית
לישב בסוכה, ובבזה יראה לכל שאנו עושים כן בשביל מצות המלך שציוה עלינו לעשותה..

עידי הסוכה.

נהגו לעשות בארבע פינות הסוכה עדים מקני סוף והם גבוהים יותר
מהסכך. הרה"ג שמעון ביטון שליט"א הסביר מנהג זה

היה בכפרים במרוקו שם
היהודים היו מפוזרים וגרו רחוק אחד מהשני וטעם העדים היו מאד גבוהים, וכך כל
מי שראה אותם מרחוק ידע ששם יש סוכה. וטעם נוסף אמר הרה"ג שלום גבאי
שליט"א רב העיר מרקש, היות שהרבה סוכות במרוקו היו בחצר המוקפת אכסדרה,
שקירות הסוכה היו מרוחקים מהסכך, ובינם לבין הסכך הייתה תקרה וכדי למנוע מכשול ישיבה תחת התקרה, היו תוחמים את הסוכה הכשרה בארבעה עמודים,
שנמצאים בארבע פינות הסוכה. זוכר ברית אבות (עמוד 319). ובספר אם הבנים שמחה (סוכות), הביא טעם נוסף העדיים לשם היכר שסוכה זו לשם מצוה ולא לשם נוי, ועוד טעם
הביא, משום זה אלי ואנוהו. וכן מנהג יהודי לוב (מפי הגאון הרב ציון באורון). וכן מנהג יהודי
אלג'יר (מפי הרה"ג רבי גדז).

מנהגנו להניח הסכך גם על דבר שמקבל טומאה.

וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים
חיים (ח"א סימן רס), פסק שמותר לסכך ע"ג דבר שמקבל טומאה וז"ל ואף שיש לקוצר
לקוצר דעתי איזה פקפוק בזה, מ"מ המנהג פשוט להתיר. וכן כתב ר"י עייאש בשו"ת
בית יהודה (סימן יז), שמותר לסכך תחתן סריגי הברזל שנמצאים בחצר, אע"פ שאין ג'
טפחים בין שיפוד לשיפוד, ולא אומרים לבוד להחמיר, וכן מותר לסכך על גביהם, וכן
פסק בשו"ת גנת ורדים (כלל ד. סימן ח), שמותר לעשות סוכה תחת שבכה של פשתן או של
נחושת, או לסכך על גביה ממש. עכ"ד מתוך הספר דברי שלום ואמת (ח"א מאמר יג). וספר
לי בוגר ישיבת אור ברוך שביקר בסוכת הגאון הרב גבריאל טולדאנו, וביושבו בסוכה
ראה שהסכך מונח ע"ג ברזל וכדומה, ולא ידע אם לשאול את ראש הישיבה בדבר זה,
ושראה ר"י את מבטו לעבר הסכך, השיבו שכן מנהגנו לסכך ע"ג דבר המקבל טומאה.

.
קישוטי הסוכה.

את הסוכה היו מקשטים בבדים נאים, והיו תולים רימונים, אשכול
תמרים צהובים, וכן אשכולי ענבים. וצריך להתנאות שאם ירצה להשתמש בקישוטים יהא
מותר להשתמש, כגון שנרטבו הקישוטים ואין בהם תועלת אלא לזרוקן לאשפה שתנאי זה
יואיל לו. ונ"מ אם נפסל האתרוג ויש לו אתרוג תלוי בסוכה לנוי ולא התנה, הדים שיהא
מותר לברך על אתרוג זה, חדא מצות לאו להנאות ניתנו והכא אינו נהנה, ועוד האיסור
מצד ביזוי מצוה והכא קיום מצוה איכא. (חתם סופר או"ח סימן קפו).
בצפון אפריקה אין דרכנו לעשות קישוטים ובהם כיתובי פסוקים, וכן אסור לעשות זאת. ראה בשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד (חו"מ דף רט ע"ג), ובשו"ת נופת צופים בירדוגו (דף ד ע"ד).ולדינא אם נעשה מותר בקניה.

.
מנהגנו שמכנים כסא לכבוד שבעה רועים.

וכתב החיד"א במורה באצבע (אות רפט), שיש
להביא כסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה כסא לכבוד
אליהו הנביא זכור לטוב, כמאמר בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כסא לא אתי. וכך
נהגו בצפרו, מארכש, פאס ועוד (מפי הגאון רבי יהושע מאמן). ומעטרים את הכסא, ועליו
מניחים ספרי קודש. וכן מנהג לוב כמובא בספר לקט הקציר (סימן לב אות ה). וכ"כ מנהג
יהודי אלג'יר (מפי הרה"ג רבי אליהו זיני). וכתב בספר כתר שם טוב (ח"ז עמוד יג), וכן המנהג בארץ
ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ועוד.
אתרוגי מרוקו.

האתרוגים בזמנינו רבים בהם יש חשש הרכבה, ומה גם שיש אתרוגים
שכשרותם הינם בגדר מסתמא שאינם מורכבים וכ"ו. לכן ראוי ליראי השם לקחת אתרוגי
מרוקו (תימני), שידועים בכשרותם והם מוחזקים בלתי מורכבים, ויכולים לברך עליהם
בלי פקפוק, ראה בשו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן עו). וכן העידו עליהם גדולי המערב לפני הראשל"צ בספר
ישרי לב (דף א ע"ב), שהם כשרים ואינם מורכבים, ושכן נהגו מקדמת דנא גאוני מרוקו, לברך
עליהם ע"פ מסורת קדומה, וכן כתב בספר שדי חמד (ח"ו מערכת ד מינים דף עג), וז"ל ואתרוגים
הבאים מערי המערב הפנימי אם יש בהם שום חשש מורכב, שאלו ע"ז מלונדון מהרב רל"צ
מוהרד"כ וחקר ודרש והעידו ג' רבנים העיירות ההם שאין בהם שום חשש והוא ז"ל אישר
וקיים דבריהם. וכן כתב הגאון המפורסם הרב מכלוף אבוחצירא זצ"ל בשו"ת יפה שעה
וז"ל וידוע שאנן
בני מערבא רוב האתרוגים וכמעט כולם הם באים מערי סוס בתרא, וקבלה בידינו
מאבותינו ואבות אבותינו דור אחר דור שהאתרוגים ההם הם כשרים אליבא דכו"ע בלי
שום פקפוק. וגדולי עולם בכל הדורות ברכו עליהם, למרות שאין להם גריענים. דיברתי
עם הרה"ג הרב שניאור זלמן ריוח רב אזורי גזר, ואמר לי שיש אתרוגי מרוקו שיש בהם
גריענים. וכן בירך עליהם הרב "איש מצליח", וכן בנו הגאון הרב מאיר מאזוז מברך על
אתרוג מרוקו. וידוע שגם חסידי סטמאר מהדרים לקחת אתרוגי מרוקו, וכן הגרי"ש
אלישיב זצ"ל הקפיד לקחת אתרוגי מרוקו. ושמעתי מהגאון רבי יצחק כהן שליט"א רבה
של שכונת שמואל הנביא, שסידנא בבא סאלי הקפיד גם בארץ, מדי שנה לברך על אתרוג
מרוקו.

.
המנהג באולדמנצור להרבות בהדסים בארבעת המינים,

כמנהג מראכש. ואמר לי רבי
מאיר אסולין שגם בהרי האטלס, ובדימנאת, נהגו להרבות בהדסים, מהטעם זה אלי
ואנוהו. וכתב הרמב"ם (הלכות לולב פ"ז ה"ז), וז"ל כמה נוטל מהן, לולב אחד, ואתרוג אחד,
ושני בדי ערבה, ושלשה בדי הדס, ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה
מוסיף, ונוי מצוה הוא. וכתב הריטב"א מסכת סוכה (דף לא), "והטעם לפי שלא נתנה באחד
מארבעת המינים שיעור למלעלה אלא למטה שלא יפחות מלולב אחד ומשתי ערבות
ומשלשה הדסים ואתרוג אחד ובהכי סגי ליה, ואם רצה להוסיף מוסיף, וליכא משום בל
תוסיף, ומצינו שדורשים לענין ציצית גדיל גדילים הרי כאן ארבע, ואף על פי כן מוסיפין
עליהם כדאמרינן בפרק הקומץ כאן בטלית בת ארבע כאן בטלית בת שמונה, ולישנא נמי
מוכח הכי דקתני אין מוסיפין עליהם כלומר מינים אחרים שיהיו חמשת המינים כשם
שאין פוחתים מהם שיהיו שלושה וכן מנהג העולם שמוסיפים בהדס וערבה, לפי שאינו
אלא לנוי אבל בלולב ואתרוג לא נהגו להוסיף לפי שאינו דרך נוי.
וכן הרשב"א בתשובה (סימן עה), כתב, דהדס רשאי להרבות בו, לפי שמוסיף בנוי, ואין
בזה משום לבל תוסיף. ועין עוד בספר וזאת ליהודה טולידאנו (עמוד קלו). ובספר זוכר
ברית אבות (סוכות עמוד  317), כתב שכן המנהג במראכש. והביא שו"ע (או"ח סימן תרנא סעיף טו). וז"ל לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד, אבל בערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה".
ובמשנה ברורה (שם ס"ק נט), וה"ה בהדס דכתיב ענף עץ עבות ג"כ יכול להוסיף כמה
שירצה. והרה"ג אליהו אריאל אדרי ציין שיש רמז לכך בפיוט "סוכה ולולב", שכן
כתוב סביביו מיניו גורן עגולה. והרה"ג אברהם חפוטא הסביר שכנראה היה קשה
להשיג הדסים משולשים בשיעור ההלכתי, לכן הרבו בהדסים עכ"ד. ולכאורה מוכח
מהרמב"ם בהלכות לולב שהטעם מצד זה אלי ואנוהו. וכן מנהג יהודי תימן כתב
מהרי"ץ בעץ חיים (ח"ב דף נט ע"א), העלה סברת הרמב"ם,
והגאונים רב פלטוי, ורבנו סעדיה, ורב נטרונאי, והמנהיג, והאגור בשם רב יהודאי
גאון, ובעל הדברות, ורבנו יונה, ורב האיי, ושבלי הלקט, ומהר"י אבוהב בעל מנורת
המאור. דכולהו סבירא להן להוסיף בהדס. עריכת השולחן (ח"ט עמוד צב). וחסידי חב"ד.
וכן נוהגים אדמורי באבוב, טשערנאביל, וכתב במקור חיים (סימן תרנא), שטוב להוסיף
בהדס וערבה. וכן מנהג אשכנז. והב"ח כתב שלא יוסיף ערבה אלא בהדסים. ובספר
מנהגי וורמיישא (אות קסו הערה 3). וכן בלקט יושר (עמוד 317 ), כתב בשם תרומת הדשן שאינו
מקפיד אם יהיה ארבע או חמש בדי הדס.

.
קישוט הלולב.

מנהגנו שאת הלולב היו מקשטים בחוטים מצבעים שונים ועל ראשו
מניחים כדור צמר ככתר הלולב, אבל לא במקום אחיזת הידים והטעם "זה אלי
ואנוהו". וכתב בספר נהגו העם (חג הסוכות אות ה), היו מקשטין הלולב לנאותו עם חוטי
משי בצבעים מראשו ועד המקום שמגיעים ראשי ההדסים והערבות, ובזה אין חשש
לחציצה. וכך נהגו יהודי אלג'יר. ומנהג זה קדום ומובא במסכת סוכה (עמוד לז), תניא
אמר ר' מאיר מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות (חוטיםזהב). ונחלקו התנאים האם מקשטים את הלולב גם במקום אחיזת היד בלולב. רבה
סבר שלא יקשטו את הלולב במקום אחיזת היד משום חציצה. ורבא סבר מותר לקשט
גם במקום אחיזת היד והטעם משום שכל לנאותו אינו חוצץ, ולכן הקישוט בטל גבי
הלולב, והרי"ף פסק כרבי מאיר, והרא"ש פסק כרבא, ומנהגנו להחמיר שלא לקשט
במקום אחיזת הידים. (דברי שלום ואמת דף 421). וכן מנהג יהודי אלג'יר. הצדיק סידנא בבא
סאלי נהג אחר חג הסוכות היה לוקח את הסרט שהיה מעטר את הלולב, ותופר
אותו במו ידיו בקצוות טליתו, משום חיבוב מצוה. ראה בספר ישראל סבא (עמוד 12).