שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישראל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
פנקסי שלוחים שונים
וכן הגיע לידינו פנקס־שליחותם של ר׳ אברהם הכהן ור׳ הלל מזרחי, שלוחי ירושלים, בשנות תקמ״ב—תקמ״ח (1782—1788) ובו רשימות של 57 קהילות ברומיניה, אוקריינה, שלוחים ליטא ופולין שבהן עברו השלוחים(פנקס־שליחותם של ר׳ יונה משה נבון ור׳ יונה סעדיה נבון, שלוחי ירושלים במרוקו בשנות תקס״ב—תקס״ה (1802—1805), כולל רשימות 18 קהילות. בפנקס זה אנו מוצאים רשימות מעין זה! ״הגם שהזמן בלתי נאמן אינו מסייע… עם כל זה החלש אמר גבור אני ויבאו כל איש אשר נדבו לבו ונקרב את קרבן ה׳ לכבוד שכינת עוזינו שלא זזה מכותל מערבי ולכבוד העיר עז לנו לכבוד רבנן… משלחי שלוחי מצוה ולכבוד ציר אמונים סך…״! פנקס־שליחותו של ר׳ חיים ישראל רפאל סגרי, שליח טבריה באירופה בשנות תקס״ז—תקס״ט (1807—1809) כולל רשימות של 260 קהילות .
פנקס שליחותו של ר׳ חיים ברוך מאיסטרו, שליח חברון באשכנז ובהולנד בשנות תקע״ד— תקע״ו (1814—1816). פנקס זה כולל רשימות מתוך 86 קהלות, וידיעות על 65 מקומות נוספים שהשליח לא הגיע אליהם אלא שלח להם מכתבים. ברשימות שבפנקס זה אנו רואים שרבות מהקהילות מתנות, שהשליח הבא מחברון יביא להם עפר א״י, ורבים מהתורמים מבקשים את יהודי חברון להתפלל עליהם! מהדורות האחרונים נשתמר פנקס שליחותו של ר׳ נתן נטע נטקין, שליח האשכנזים בירושלים לאמריקה בשנת תרכ״ו (1866), ושליח לאמריקה מטעם כל ערי א״י וכל העדות בשנת תרל״ו(1876). פנקס זה כולל בראשו דברי־פתיחה מיוחדים מאת השולחים, הכותבים! ״ונתננו הפנקס הלז בידו, כי כל מרים תרומה… בתוך זה ספר יכתוב ידו את שמו והי׳ לזכרון לפגי ה׳ תמיד״. 7
אולם מלבד פנקסי־השליחות שנשתמרו בשלמותם, הגיעו אלינו ידיעות על פנקסי־שליחות אחרים. כך אנו שומעים שר׳ נתן ב״ר רפאל ור׳ מרדכי אשכנזי, שלוחי האשכנזים בירושלים בהמבורג בשנת תכ״ו (1666) לקחו אתם פנקס־שליחות שבו רשמו המנדבים את תרומותיהם ואת התחייבויותיהם על מכאן ולהבא. ר׳ חייא זאבי, שליח חברון לאירופה בשנת תפ״ט (1729) לקח אתו את פנקס־שליחותו של ר׳ אברהם קונקי, שליח חברון שקדם לו שם, ועל פיו גבה התחייבויות שונות. ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי לקח אתו בצאתו בשליחות חברון לארצות אירופה הדרומית והמערבית בשנת תקי׳׳ג (1753), מלבד פנקס־השליחות שלו, גם את פנקס־שליחותו של השליח הקודם ר׳ אברהם גדילייא, שנשלח מחברון לארצות ההן בשנת תק״ד (1744). כשבא הרחיד׳׳א לעיר אחת בגרמניה הדרומית הטילו מנהיגי הקהילה ספק באמתות אגרות שליחותו, ואז הראה להם את פנקס השליח הקודם אשר אתו, שבו היו חתומים ראשי הקהילה ההיא, ומיד האמינו לו.
ר׳ שמואל שלם, שליח טבריה בשנות תקי״ח—תקי״ט (1758—1759) לקח אתו פנקס־שליחות ובבואו לפיזארו, שבה היה לו סכסוך עם מנהיגי הקהילה, הוציאו הללו מידו בערמה את פנקס־השליחות, ואז נאלץ השליח להכנע להם.״ כשבא ר׳ אליהו גדילייא, שליח חברון, לעיר טיקטין בליטא בשנת תקמ״ה (1785) רשמו בפנקס הקהילה מה שנתנו לו ומה שהתחייבו ליתן מכאן ולהבא, והדגישו! ״ויישלח דוקא ע״י הנהו כהנא שלוחי דרחמנא שיביאו לכאן הפנקס פתוח… וכן כתוב בהפנקס הנמצא אתו עמו ביד החכם השלם הנ״ל״. ר׳ רפאל ישעיה אזולאי, בן הרב חיד״א, שליח טבריה באירופה בשנת תקמ״ה (1785) שלא חזר לא״י משום שנתמנה לרב באנקונא, מתבקש ע׳יי אביו לשלוח את פנקס־שליחותו כדי שיוכל להשתמש בו שליח טבריה שבא אחריו׳ ר׳ רפאל אברהם לב־אריה. בשטר־פשר שנעשה בין הספרדים והאשכנזים בירושלים בשנת תקפ״ט (1829) בדבר שליחותו של ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף לאיטליה, הותנה! ״גם יזהר השד״ר… להביא בידו פנקס משמש הכנסה והוצאה…עם חתימות מעלת המתנדבים״. ובשטר־הסכם דומה שבין כולל הספרדים ושלוחם ר׳ אליעזר בערגמאן משנת תר״ט (1849), מתחייב השליח לקחת אתו פנקס דומה. כשיצא ר׳ נתן עמרם בשנת תקצ״ה (1835) בשליחות חברון לאירופה, לקח אתו את פנקסי השליחות של השלוחים שקדמו לו באיטליה, ר׳ אברהם שלמה זלמן שליח ירושלים ור׳ משה סמחון שליח צפת, והללו שימשו לו מורה־דרך בפעולתו, והוא מעיד שמצא את כל ידיעותיהם נאמנות ומדויקות.
מלבד פנקס־השליחות הרשמי אנו מוצאים שלוחי א״י שלקחו אתם פנקסי־זכרון פרטיים. כך רשם לו ר׳ יהודה בירדוגו, שליח טבריה במרוקו בשנת תרמ״א (1881) בפנקס מיוחד רשימת שמותיהם של כל האנשים שבביתם התאכסן בדרך־שליחותו כדי שיזכור בשובו לטבריה לברך אותם על קבר ר׳ מאיר בעל הנם.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
מתק שפתיו
בשנת תש׳׳ז כשנוער היהודי החל להינתק מחינ
וך בית אבא, וחיפש לו ערכים זרים, לעיני מורינו עמד הפסוק שאמר אב החכמים ״שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי״(שיר השירים) אז רבינו החל לכתת רגליו מבית לבית להזהיר גדולים על הקטנים שלא ידרדר הנוער ח״ו, ונתקל ביהודי אמיד שאביו היה דיין בעירנו מקנס, רבינו פנה אליו בנועם איך אתה מעיז לשלוח את ילדיך ללמוד בגרות באוניברסיטת ״ליסי פואימירו״ שהיתה במקנס שמחללים בה שבת בפרהסיא, ואביך ע״ה היה מחשובי העיר ומפרנסיה וגם דיין, ענה לו מה יכול להיות יותר טוב מאשר ילמד בני רפואה ויהיה רופא ואז יציל כמה נפשות, וחכמינו ז״ל אמרו ״כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא״ ענה לו רבינו ע״ה מניה וביה, דע לך שבזמן הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן היתה מצוקה גדולה בבתי חולים בערי אשכנז ונתרבו המחלות רח״ל, והחפץ חיים הכריז על כנסייה גדולה של עשירים וידועי שם שישתתפו בה והוא שנשא דברו בעניינים העומדים על הפרק, על שנתרבו המחלות בעם וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וצריכים לתרום לבניית בית חולים חדש עבור אחינו שהיו במצוקה גדולה שהמחלות מתרבים, וחוסר מקום לאישפוז בבתי חולים של הגויים וכו', לכן על הציבור לתרום בעין יפה עבור בית חולים הנדיבים תרמו בעין יפה, ואחד התורמים פנה ל״חפץ חיים״ ואמר כולנו תרמנו עבור בית חולים אבל בחורי ישיבה אלו שיושבים כאן ללא יכולת לתרום מה טיבם בנוכחותם ענה לו ה״חפץ חיים״ בזכות תרומתכם, אתם מבריאים את החולים, אבל בחורי ישיבה אלו בזכות תורתם מונעים את המחלות מן הציבור, אם כן מה יותר עדיף שאדם יהיה חולה ויתרפא, או אדם יהיה בריא ושלם.
ומכל בניו של היהודי הנז לא הוכשר אף אחד להיות רופא, אולם זכה שבנו הקטן, בזכות רבינו נהיה גדול בתורה, והיום משמש כראש ישיבה בצרפת.
חברת ״ביקור חולים״
בעיר מקנס בכלל מדינת מרוקו רבו בה מאוד העניים וקשי יום שפרנסתם אינה מצויה, עניותם היתה כה גדולה עד שלרבים מהם לא היה די לחם לשבור את רעבונם, וכל שכן שבריאותם היתה מוזנחת ולקויה. באין מי שיגיש להם עזרה רפואית.
ורבינו שהיה לו שיג ושיח עם בני קהילתו ומעורה היטב בחייה, חש על בשרו את צרותיהם ותחלואיהם, ולא יכל לעמוד מנגד ולחשות.
על כן יזם אגודה לעזרה — יחד עם כמה מנכבדי הקהילה ונקראה בשם חברת ״ביקור חולים״, החברה נוסדה בשנת 1925, והיא הגישה עזרה רפואית לעניים חינם אין כסף.
במשך השנים שימש כנשיא האגודה הגביר הנדבן יוסף מריז׳ן ז״ל, והגזבר יעקב אלקריאף ז״ל, זקני הרב אהרון סודרי זצ״ל, מימון מרדן, רבי יצחק סבאג, רבי מרדכי עמר ואחיו, אליהו עמר, נסים חיון, רבי ידידיה טולידאנו ועוד רבים וטובים נ״ע.
כל הכנסות החברה באו מתרומות אנשי הקהילה, עשירים כבינוניים. בני הקהילה לא רק שלא סירבו ולא התחמקו, האנשים היו עומדים בתור כדי לתרום כל אחד לפי מתנת לבו״ אמר לי פעם דודי ר׳ שלום סודרי שליט״א יו״ר החברה, שהיו מעיזים להכנס לגרעון אם היה צורך דחוף, כפי שאמר אביו ז״ל, חברת גמילות חסדים שאין לה גרעון סימן שאין לה פעילות״.
ואמנם רבים ומגוונים היו עם השנים פעולותיה של החברה, שהתפרסמה בפעולותיה ובהיקפה,למאות משפחות של נזקקים מהעיר ומחוצה לה. היא שילמה ביקור אצל הרופאים, תשלום לבית המרקחת, אישפוז במקרה הצורך. אומרים בערבית מרוקאית ״שהאורח זוכר רק את הלילה האחרון״ והקהילה לעולם תזכור את פעלו של המנהל האחרון ר׳ שלום סודרי שליט״א שניהל ביד רמה ובהתנדבות גמורה את החברה מהשנים תשי״ד־ט״ו עד כדי כך שהוא זוהה עם השם ״ביקור חולים״. הוא העניק לחברה את זמנו ואת נסיונו כסוחר. במקום להפנות את החולים לבתי מרקחת הפרטיים היה רוכש בעצמו תרופות מהסיטונאים, ובמקום האריזות הבודדות היקרות, היה קונה בסיטונאות כמו בבתי החולים. הוא עשה הסדרים עם עובדי בתי החולים הצרפתיים לקבלת עודפי תרופות במחירים זולים. עד שנעשה למומחה גדול בתרופות והחלו לאסוף תרופות מיותרות מבתי התושבים, למיינן ולחלקן לפי הצורך. וכדי למנוע מהחולים לחכות לשעות הפתיחה והחלוקה של התרופות, הוא החזיק בחנותו הפרטית למוצרי חשמל מלאי, וליד מדפי מוצרי החשמל, עמדו מדפים עמוסי תרופות, ולעתים המולת החולים היתה רבה מהמולת הקונים. הביקוש היה רב וההענות ג״כ היתה רבה, וזה גרם להרחבת השירותים לכיסוי הוצאות ריפוי שיניים, משקפיים, רכישת מיכשור רפואי, הליכונים, פרוטזות, מפעל חסד רפואי בהיקף רב.
לא רק הזקוקים פגו לעזרה לעיתים גם בעלי אמצעים, ולעולם לא השיבו פני חולים ריקם בהנחה שאם אדם פונה סימן שהוא זקוק. (רק פעם כאשר נודע לו שסופקה תרופה יקרה מאד לאדם אמיד, שלח שליח לביתו לקחת חזרה את התרופה בטענה שהיא מסוכנת כי עבר זמנה, כדי לא להלבין פניו).
ולא רק בחומר סייעה החברה, אלא גם בעידוד החולים וכשמה כן היתה, חברת ״ביקור חולים״. כיתר חברי האירגון נהג ר׳ שלום סודרי לבקר בביתם של החולים. במשך מספר שנים נהג לפקוד כל יום שישי ביתה של אישה גלמודה ומשותקת כדי לאחל לה שבת שלום ולערוך לה את הקידוש.
כאשר יהודי היה עצור בבית הסוהר דאגו גם לספק לו אוכל כשר — נוסף על כל המאמצים לפדות אותו משם מהר ככל האפשר (עד כדי כך שמנהל בית הכלא היה אומר ״עם היהודים צריך להרוויח מהר כי אתה לא יודע כמה זמן יישארו״).
בשום פעם לא הסכים, ר׳ שלום סודרי שפעולתו תהיה ראויה לשבח, מלבד כשהיה לטובת הרחבת פעולותיה. אלו האישים וזו החברה שהקים רבינו.
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק ששי 1243 – 1490
פרק ששי 1243 – 1490
ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מה
עיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.
ואמנם אם ואם כה, אם הרבו גולי ספרד אז מהגירוש של שנת קנ"א, לבוא ולהתיישב במרוקו, ואם לא, בכל אופן, זאת נדע כי לכל הפחות בפאס בפרט, נמצאו אז במחצה השנית של המאה הזאת השנייה, קהל גדול וחשוב וגם רבנים נכבדים, רבי שמעון בן צמח ראש רבני אפריקה בדור הזה החליף משא ומתן עם רבני פאס ויוקיר אותם מאוד, שתשובתו אלים יאמר :
האיתנים מוסדי ארץ, העומדים על אדון כל הארץ, להם הגלגל קורא גדודי פרץ…..בית דינכם המקודש…..לא באתי ללמד, כי עמכם ידעתי החכמה והתבונה והכל לפניכם כשלחן ערוך……כה דברי אחיכם הקטן בחכמה לשפוט על ימין שהוא ימין, נר אלהים נשמתם כל חדרי מרכבה חופש.
גובה להם ויראה להם כי שם ה' נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס, חכמים חברים מקשיבים זקנים צדיקים וטובים, על מתלאת יושבין במדינת פאס, תרבה תפארתם ואנשי מצותם יהיו כאפס "
אכן מן החכמים והחברים האלה שיזכיר, לא נודע לנו עד מה מהם, האחד, שבא זכרו עוד שם, רבי יצחק נחמיאש, היה כנראה רק מיקירי העיר פאס ולא מרבניה. עוד רב אחד חי אז ברחת נערי הנוף שוש ושמו, רבי אברהם הצרפתי, אשר אליו השיב רבי יצחק בר ששת תשובה אחת.
אם מצב יהודי פאס היחוד, נשאר איתן מיתר יהודי מרוקו בכל המאה הזאת כמעט כאשר בן נודע מתשובת רבי שלמה בן צמח ההיא לבית דין של פאס שנכתבה אחרי ה"א ( חמשת אלפים ) ק"ץ – הערה אישית שלי אם רוצים לחשב את התאריך הלועזי, אזי כך הוא התהליך, השנה הנוכחית היא 5769 למיננו – ק"ץ שווה ל 190 ההוה אומר 5190 , החישוב הוא 5190 פחות 3760, נותן לנו שנת 1430 ), ושמהדברים, " העומדים על אדון כל הארץ, על מלאת יושבין, תרבה תפארתם " שתיאר אותם, נקל להכיר כי מעמדם היה נכבד במדינה מאד.
הנה באו ימים אשר גם יהודי פאס העיר המצויינה ההיא, לקו בכפלים ותבאנה עליהם צרות רבות ורעות, בשנת 1438 אירע מקרה אחד, שנמצאו המושלמנים בבית תפלתם יין בקערה וחשדו ביהודים כי ידם הייתה במעל הזה.
ובכן עברת ההמון נצכה אז על ראשם, הם יהודי פאס שישבו מעולם בפנים המדינה הישנה ( פאס אלבאלי ) גורשו אז בחמת נקם, רבים מהם ניתנו להורגים ביד המון העם הקנאים, ורבים נאלצו להמיר את דתם,והנשארים משפחות אחרות הרחיקו מקום שבתם מחוץ למדינה ויבנו להם את האלמללאח, הוא מגרש היהודים הנועד רק ליהודים מאז והלאה עד היום הזה.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissem
ent fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.
En 1766 un an avant que la ville ne soit completement construite le sultan "avait fait appel, pour la peupler, aux Juifs preleves parmi les Elements les plus dynamiques des principaux mellahs (sic!)". A cette phrase ecrite par le professeur Miege, font suite quelques explications tirees de deux documents rediges pendant ces dernieres decades "". Quelques indications sur ce peuplement sont egalement exposees dans un ouvrage publie il y a une dizaine d'anndes. Nous avons, quant a nous, l'avantage de posseder un manuscrit judeo-arabe qui nous fournit des precisions sur cette question.
Note de l'auteur
J.-L. Midge. Le Maroc et I'Europe. (1830-1894), 4 volumes parus, II (Paris 1966) pp. 143-144. Le travail monumental du professeur Miege ne leve pas seulement le voile sur trois quarts de siecle d'histoire marocaine, mais cncore, pour la premiere fois, un savant authentique accorde aux Juifs du pays la place qui leur revient dans cette histoire. Certaines confusions dans la composition des families comme les Corcos, le peu d,importance donnee it d'autres au profit de personnes, souvent employes juifs des consulats dont les noms revienncnt frequemment et naturellement dans les rapports des consuls, tout ccla est bicn excusable dans un travail aussi vaste ou la masse des documents ct l'etendue des sources consultees sont forcemcnt d'inegale valeur, Bien plus grave est l'idee de base du professeur Miege pour qui les juifs maroccains commencent une ascension et rentrent dans une promotion sociale avec l'avenement de Moulay Abderrahman ben Hicham (1822-1859) Cette theorie ne tient aucun compte de la realite, fait peu cas des textes et des documents innombrables qui existent et veut ignorer la verite sur les periodes anterieures a celles etudiees par le professeur Miege.
Note de l'auteur
Pierre Flamand, Diaspora en Terre d'Islam, Les Communautes Israelites du Sud marocain, Essai de description et d'analyse sur la vie juive en milieu berbere, Casablanca s.d., pp.122-124 . Il nous faut dire que cet ouvrage presente le grave inconvenient d'etre l'oeuvre d'un homme qui a choisi un sujet qui le depassait visiblement. Ne connaissant le pays que depuis tres peu de temps, n'ayant que quelques notions sur son passe, il ignorait egalement la langue de ses habitants; et en ce qui concerne le Judaisme comme l'lslam, les connaissances de M. Flamand sont tres limitees. Les renseignements utiles qu'on peut trouver dans son ouvrage se rapportent aux annees 1950 et on les doit a ses enqueteurs, les instituteurs des ecoles de 1'Alliance Israelite Universelle qui ont fait ce travail a la demande de M. Flamand, alors inspecteur de l'enseignement francais (ecoles primaires) au Maroc. Leurs enquetes ont ete rassemblees et presentees avec ordre. Malgre les lacuncs, les erreurs nombreuses, les incomprehensions et tout ce qui peut etre desesperement superficiel et superflu dans l'ensemble du travail de M. Flamand, son ouvrage constitue un "document". II a ete ecrit a un moment crucial, decisif de la vie juive au Maroc et decrit cette vie dans des regions ou les Juifs etaient implantes depuis de tres nombreux siecles et ou ils n'existent plus. L'auteur d'un tel travail aura toujours le merite a y avoir pense et de l'avoir realise.
Tout d'abord, il n'avait pas ete question pour Sidi Mohammed ben Abdallah "d'etablir" des negotiants juifs a Mogador pour peupler la ville. Cependant, quelques riches sujets du sultan, Maures et Juifs, s’empresserent d'y construire des maisons sans s'y transporter immediatement. Par contre, les consuls et les negotiants Chretiens d'Agadir, Safi et Sale recurent I'ordre d'avoir a y tranferer leur residence et a y constuire leur nouvelle maison. Le sultan leur fit esperer une reduction sur les droits de douanes. Plusieurs consuls, dont Chenier et le consul des Pays-Bas refuserent finalement de changer de residence et peu de negotiants Chretiens obeirent. Les gens d'Agadir ne vinrent pas non plus a Mogador. C'est alors que l'interprete et le favori du sultan conseilla de faire appel a quelques families juives appartenant aux plus riches comunautes. Elles devaient envoyer chacune un parent pour les representer a Mogador. C'est Samuel Sunbel, celui־la meme qui avait donne ce conseil a Sidi Mohammed ben Abdallah, qui presida au choix de ces families. Ces "nominations" dont le nombre se limita a dix, comportaient des privileges exceptionnels tant au
point de vue politique que commercial: avance de capitaux, gestion de certains fonds du Tresor, obtention dc concessions et de monopoles sur !'exportation de la cire, du tabac, des plumes d'autruche, des amandes, des parts importantes dans l,exportation des cuirs et peaux, des laines, des mules pour les Etats-Unis, des huiles, des gommes et meme, occasionnellement, des boeufs et des cereales.
la precieusee liste de notre manuscrit nous fournit les noms suivants:
Abraham ben Joseph Sumbal "el-Mesfioui" (=de Safi)
Maimon ben Isaac Corcos "el-Marrakchi" (=de Marrakech)
Salem Delmar (Lebhar) "el-Marrakchi"
Aaron ben Moses Aflalo "al-Gadiri" (=d'Agadir)
Judah ben Samuel Levy-Yuly (Halevi aben Yuly) "ar-Rbati" (=de Rabat)
Moses Abudarham "al-Tetouani" (=de Tetuan)
David ben Moses Pena (Pennia ou Penha) "al-Gadiri"
Abraham ben Josua Levy-Bensussan "ar-Rbati"
Moses ben Judah Anahory "ar-Rbati"
Joseph ben Abdi Delvante (Chriqui) "al-Mesfioui".