Une histoire de familles-J.Toledano-Aflalo
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.
Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu.
Aflalo
Nom patronymique d'origine berbere, sans doute indicatif d'une origine. Le ksar fortifie d'Afelilo, dans la vallee de l'oued Outat dans le Sous, au sud du Maroc, autrefois a forte population juive formee, selon certaines sources, par des Berberes convertis au judaisme aux premieres siecles de l'ere chretienne, avant la conqutete arabe
David Corcos confirme cette explication ajoutant que le nom du village d'Oufran, dans le Sous, considere traditionnellement comme ayant abrite la premiere communaute juive de l'histoire du Maroc, deriverait de Afelilo, terme berbere designant les villages juives fortifies dont il restait encore au debut de ce siecle quelques ruines.
Effectivement, les Aflalo furent parmi les premiers habitantsjuifs connus du village d'Oufran dans l'Anti Atlas, au sud est de Mogador. Le rabbin Eisenbeth en donne une autre interpretation avec la meme origine berbere : desert sans eau, et y trove un rapprochement avec la region du Tafilalet, dont deriverait le nom.
Cette hypothese ne resiste pas a l'examen phonetique ni demographique ; il n'y a historiquement pas detrace de cette famille dans cette region du sud est du Maroc. Au milieu du XIXeme siecle, quelques membres de cette garnde famille du Sous ont emigre vers l'Algerie, l'Angleterre et le Bresil – Amazonie .
Une descendante de la famille, habitant les Etats-Unis, Jacqueline Huhem. A etabli un arbre genealogique detaille d'une des branches de la famille , celui des descendants de Jacob Aflalo et de Hanna Assouline, maries a Fes en 1860.
Cette branche de la famille Aflalo de Fes s'était illustree au XIXeme siecle comme bijoutiers et joalliers de la cour imperiale. Au XIX ieme siecle, nom moyennement repandy, porte au Maroc – Fes, Sefrou, Rabat, Mogador< marrakech, Tanger, Ouarzazay, Agacir, Casablanca – et en Algerie – Oran, Mascara.
Rabbi Messod Aflalo
Rabbin enterre dans le cimetire d'Oufran, longtemps consudere – a tort – comme le pkus antique lieu se sepulture juif du Maroc, remontant aux premiers siecles de l'ere chretienne. C'est ainsi que la date de deces indiquee sur sa pierre tombale est 653.
L'erreur vient qu'on a oublie que, bien souvant dans la datation hebraique ancienne, on omettait le millenaire et qu'en fait, il faut lire 1653 et non 653
Rabbi Mimoun Aflalo
Dirigenat de la communaute juive de la Zaouia du Dlila dans le Tadla, au sud du Maroc, alors reputee pour sa richesse. Dans la lutte sans merci contre le pouvoir des confreries religieuses, le fondateur de la dynastie Alaouite, le sultan Moulay Rachid, decida vers 1666 de rase la ville et donnaquelques jours a la population juive pour l'evacuer et emporter sea biens.
Sous la direction de rabbi Mimoun et de Yaacob Bensimon, pkusieurs centaines de sea habitants vinrebt s'installer a Fes ou ils voulurent maintener leur autonomie. Le grand rabbin de la ville, Vidal Sarfati, mit a leur disposition le toit de sa maison pour y construire leur propre sunagogue et une ecole religieuse.
Les membres de cette communaute allaient jouer un role important dans la propagation de la foi dans le faux Messie Shabtai Zvi, considerant leur propre evil comme un signe annonciateur des temps messianiques. Apres la crise messianique, ils commencerent a se fondre dans la communaute. C'est ainsi que rabbi Mimoun fut invite a se joindre au tribunal rabbinique preside par rabbi yehouda Ouziel.
Son fis Saadia, fut egalement rabbin juge a Fes, et un des sigantaires de la Takana de 1718 reglementant les quetes pour la Terre Sainte.
Rabbi Yehoshoua Aflalo
Rabbin celebre a Agadir au milieu du XIXeme siecle.
Mordekay Aflalo
Avec son frère Moussa, il fut au cours de la premiere moitie du XVIIIeme siècle , un des negociants les plus prosperes a Agadir, alors le principal port du sud du pays. Selon David Corcos, ils initierent le gouverneur du sous, le futur sulatan Sidi Mohamed Ben Abdallah 1757 – 1790 a la politique des nations chretiennes et lui demontrerent les avantages du commerce maritime pour financer le Maghzen.
Lorsqu'il monta sur lr trone, le nouveau souverain, converti aux idees mercantilistes, decida de favoriser le developpement du commerce international. Mefiant de l'esprit de l'independance des gens d'Agadir, il decida de fonder un nouveau port, entierement domine par le Maghzen : Mogador, ordonnant la femeture du port d'Agadir
Aharon Aflalo
Fils de Mousaa, dit Elgadiri ( l'originaire d'Agadir ). Il fut choisi par le conseiller juif du sultan Sidi Mohamed Ben Abdallah, Samuel Sumbel, parmi les dix premiers marchands du sultan charges de developper le port de Mogador, construit en 1766, et munis dans ce but par le sultan de privileges financiers et fiscaux exceptionels, relevant directement de sa seule juridiction.
Fort de son influence a la Cour, il reussit a imposer comme premier rabbin de la jeune communaute son parent rabbi Yahya Aflalo. Aharon reserva au culte la plus vaste piece de la maisom mise a sa disposition par le sultan, qui devint ainsi le premier centre de culte juif de sa nouvelle ville.
Shalom Aflalo
Grand commercant ne au Maroc installe en 1790 a Gibraltar qu'il quitta lors du grand siege pour Londres, ou il fonda une nouvelle branche célèbre de la famille.
Makhlouf Aflalo
Un des malheureux heros de la sinistre affaire " affaire de Safi ". Accuse avec trois autres juifs de la ville de l’empoisonnement du percepteur des douanes espagnol au port de Safi en 1963, il fut soumis a la torture et condamne a mort.
Sous la pression des Espagnols, les autorites marocaines executerent les deux premuers accuses a Safi et Tanger. Makihlouf dut d'avoir la vie sauve a l'intervention de Sir Moses Montefiori, appuye par l'Angleterre. ( pour plus de details, voir Wizman )
Voila l'histoire complete de cette affaire.
Yaacob Wizeman
Dit Ako ben Yehouda. Le malheureux heros de l'incroyable affaire de Safi. Alors qu'il avait 14 ans, il etait, debut 1863, entre au service d'un " recuador " espagnol installe a Safi pour controler les prevelements des droits de douane dont les recettes destinees a payer l'indemnite de guerre imposee par l'Espagne au Maroc comme condition de la retrocession de la ville Tetouan occupee par les Espgnols en 1860. a la suite de la guerre entre les deux pays.
La mort soudaine de l'Espagnol le 30 juillet 1863 fut attribuee sans examen et sans aucune preuve par le vice consul d'Espagne a un enpoisonnement. Le ( faux ) coupable fut vite trouve : le jeune Yaacob chez qui on avait trouve la montre et le pistolet de la victime qu'il expliqua avoir derobes apres sa mort, son employeur ne lui ayant pas verse sea gages.
Soumis a la torture, et sous la promesse que lui meme serait libere s'il denoncait ses " complices ", le jeune homme " avoua " et denonca un aveugle pere de quatre enfants, Elias Allouche comme son complice.
Soumis a son tour a la torture, il denonca seux autres : Makhlouf Aflalo et Saadia Ben Moyal. Un douzaine d'aures juifs sont arretes et soumis a la question, jetant la panique dans la petite communaute de Safi.
L'affaire allait prendre ensuite un tour d'une extreme gravite, prise dans le toubillon dees relations mouvementees entre l'Espagne et le Maroc. Madrid, frustree de ne pas avoir retire tous les fruits de sa victoire aur le Maroc au cours de la guerre de 1860 en raison des pressions anglaises, avait cru trouver la l'occasion revee pour donner une lecon a ses adversaires et montrer sa force.
Le consul d'Espagne a Tanger se comporta comme s'il sagissait d'une croisade religieuse et de la continuation de l'Inquisition et obtint des autorites marocaines la condamnation a mort des quatre principaux coupables. Le 3 septembre 1863 le malheureux Yaacob, sans jamais avoir ete jugeet bien qu'il se soit retracte affirmant qu'il n'avait avoue que sous la torture et la promesse de liberation, fut execute a Safi.
Le secours du rabbin lui avait ete refuse et apres son execution sa tete devait rester suspendue plusieurs jours sur la porte d'entree dans la ville – pour l'exemple. Son complice, Elias Allouche, malgre sa nationalite turque etant natif de Tunisie, et sa protection anglaise, l'Angleterre representant les interets de la Turquie, devait etre execute dix jours plus tard sur la place publique de la capitale diplomatique – comme pour montrer aux Anglais qu'ils n'etaient pas les maitres de la ville comme ils le croyaient.
Les deux autres attendant l'heure de leur execution. Les dirigeants de la communaute de Tanger, apres etre restes dans l'expectative, finirent par alerter la presse et leurs freres d'Europe en particulier l'Alliance Israelite Univeselle a Paris et le Board of Deputies de Londres.
L'echo dans le monde civilise fut immense. Le plus prestigieux des chefs de la communaute anglaise, Sir Moses Montefiori se porta volontaire pour voler au secours de ses freres marocains malgre son age canonique – 80 ans passes !
On connait le resultat immediat de ce voyage historique : la liberation des deux condamnes a mort, le changement d'attitude de l'Espagne et l'octroi par le sultan du dahir preconisant l'egalite de traitement de ses sujets juifs, conformement a la tradition musulmane.
Moses Aflalo
Grand commercant international natif de Mogador. Installe a Londres, descendant de Shalom, specialise dans le commerce avec l'Epagne qui en reconnaissance, le decora de l'Ordre d'Isabelle la Catholique vers la fin du siecle dernier.
Doublement et passiuonement fidele a son paysw ce naissance et a son pays d'adoption, il rendit les plus grands servicesaux sultans successifs du Maroc de Sidi Mohames a Moulay Abdel Aziz en passant par Moulay Hassan et le regent Ba Ahmed, dont il fut l'agent officiel en Angleterre. Leur envoyant perodiquement des rapports sur la politiquedes nations europeennes.
Parallelement a son role diplomatique, il fut le fournisseur attire de la Cour et du Makhzen pour tout les produits d'importation, des alambics pour les experiences des alchimistes de Moulay Hassan a la construction de navires pour la flotte royale.
Fidele a ses origines, il continua avec les autres originaires de Mogador a Londres, a s'interesser de pres a la situation des juifs du Maroc et a intervenir en leur faveur. C'est ainsique lors de la grande famine qui decima le Maroc en 1877 – 1878, il fonda et presida le " Morroco Famine Relief Fund " qui envoya des secours en nourriture et vetements aux pauvres de Mogador.
Apres la signature de l'Entente Cordiale entre la France et l'Angleterre et l'abondon par l'Angleterre de ses ambitions sur le Maroc en faveur de la France, il publia en 1904 un livre requisitoire contre cette entente, avec un titre revelateur " The Truth about Morocco ", la verite sur le Maroc.
Il essayait de demontrer a l'opinion publique anglaise ce qu'elle perdait sur le plan economique en renoncant au Maroc et pourquoi la France, ne serait-ce qu'en raison de la brutalite de sa politique de depossession des populations indigenes en Algerie, n'était pas la puissance indiquee pour amener le Maroc dans le monde moderne, role speciallement taille selon lui, par l'Histoire, pour l'Angleterre.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
ב. מעשה בר׳ משולם ב״ר קלונימום
בסיפור הבא על רבי משולם ב״ר קלונימוס מצאתי בכתב־יד רבי שמואל בן דנאן, מן הדור השני של מגורשי ספרד, שחי בפאס. עיין! נר המערב, עמי 104. למשפחה זו׳ בן דנאן, שהראשון היה רבי סעדיה בן :.דנאן מגראנאדה, בעל ״סדר הדורות״ שנדפס בקובץ תשובות הרמב׳׳ם ואגרותיו -(לפסיא), היו מס
הרב יעקב משה טולידאנו
ורות עתיקות וכתבי־יד רבים ולכן יש להאמין לסיפור הזה בהחלט. רבים דיברו על משפחת קלונימוס שבאה מלוקא באיטליה, יל!מגנצא. עי׳ בתשו׳ רש״ל, סי׳ כטז שי״ר במבוא לתשו׳ הגאונים, ברלין •יתר״ח ז לוין׳ רב שרירא גאון, יפו תרע״ז, עמי 8, 321,9« ד״ר ש׳ אידלברג .ב״סיני״, כרד לד (תשי״ד), .עמי שלו, ובהערות« חיים בראדי ב״ידיעות והמכון לחקר השירה העברית״ כרך ב׳ ברלין תדצ״ז׳ עמי יז ובהערה, ושם מציינים לדברי צונץ ומיללד וכר, שאינם לפני 5 אך לכולם לא מדע סיפור זה ״שאנו מפרסמים כאן.
נראה, שנשיא הישיבה הנזכר כאן, שאליו נמכר רבינו משולם, הוא הרב שרירא גאון, שכשהכיר ברבינו משולם ובגודל ידיעתו בתורה, מאז ׳ ביבד אותו ונמנה בין חכמי הישיבה. רבינו משולם קיבל הרבה דברים מרש״ג ורה״ג בנו, בייחוד הדברים הקשים בתלמוד שמקורם בלשון ארמית, ׳שלא היחה ידועה לחכמי איטליה ואשכנז, כמו שכתב לוין שם, עמי 8 .בהערה.
את אמיתות הסיפור הזה שרבינו משולם חי בבבל ולמד לפני רש״ג ורה״ג, יש להוכיח כלהלן!
א) בין כל חכמי אשכנז וצרפת שבאותו הדור, היה רבינו משולם היחיד ׳ שתשובותיו נעתקו בין תשובות גאוני בבל רש״ג ורה״ג. עיי בתשו׳ . גאונים קדמונים, .ברלין תר״ח, ואצל מיללר וגאוניקה, ניו־יורק תרצ״ט, דקהלת שלמה של ווערטהיימער. וזה מוכיח שישב אתם ולכן צורפו תשובותיו ׳ לתשובותיהם. ואם כי היה בבבל בגיל צעיר, ודאי שמאז החליף איגרות עם רש״ג ורה״ג.
ב) באור זרוע, א, דף סב׳ ד, ובהגהות אשרי, חולין, פרק ד״סי׳ה, כותבים, שרבינו שמריה קיבל מרבו רבי אליעזר בן רבי משולם; שרב שרירא גאון ״עשה שני מעשים! התיר לכתחילה לבשל יין ולשתותו עם נכרי וגם בני פקועות היו לו ולא שחט אחד מהם, אלא המית שניהם בקופיץ בין קרניהם והאכילם: בחופה. עדות זו נראה, שרבינו משולם סיפרה לבנו ובודאי לא עדות שמיעד״.. היוגה, אלא עדות ראייה, שנוכח ^בחופה, וקרוב הדבר לומר, שזה היה בזמן הראשון, שרבי משולם היה ממונה על חדר האוכל של רש״ג וראה בעיניו ׳ מה שרש״ג עשה ואולי היה זה בחתונת בנו, רב האיי גאון.
ג) רש״י זבחים מה, ב כותב: ״רבנו משולם בר״ק גאון״ וכידוע תואר גאון היה.רק בבבל ובקירואן,.בין אלה שקיבלו מגאוני בבל, אך לא שמענו תואר כזה באשכנז ובצרפת באותו הדור. אין ספק שרבינו משולם קיבל תואר־ זה בהיותו בבבל,.ששם נסמך לגאון.
. בעל הסיפור .כותב, שרבעו משולם כשהובא לבבל על־ידי הסוחרים,. היה בן י״ד שנה ואחר כך הוצע לו על ידי הנשיא לשאת את בתו והוא סירב: בטענה, שצריך לקבל הסכמת אביו רבי׳ קלונימוס. מזה נראה׳ שישב רבינו משולם מספר שנים אצל רש״ג ואחר כך נשלח למגנצא על ידי רש״ג. אני משער שהזווג שהיה אחר כך של רבי אליהו הזקן אחי רבי יקותיאל, תלמיד רבינו גרשום מאור הגולה, שנשא את בת רש״ג, כמו שהובא בתשו׳ רש״ל׳ שם, היה זה באמצעות רבינו משולס׳ כי עד אז לא נודע, שהיו קשרים: אמיצים כל־כך. בין אשכנז ובין בבל, עד להתחתנות ביניהם.
אמנם מה שכתוב בסוף הסיפור, שרבינו משולם נשא במגנצא בת קרובתו׳ והוליד בן בשם רבי טודרוס, שמלא אחר כך את מקום אביו, דבר זה לא ידוע לנו עוד. כבר זכרנו, שבנו של רבינו משולם שמו היה רבי אליעזר׳ .ולפי זה היה לו בן שני, ששמו טודרוס, ואולי נתתלף לבעל הסיפור ברבי־ טודרוס ברבי קלונימוס הנשיא בנרבונא שחי בזמן מאוחר ונזכר במנחת, קנאות, מכתב נז, יחד עם רבי אבא מארי ב״ר יוסף הירחי, וגם המאירי מזכירו בהקדמתו לפי׳ אבות בכבוד גדול. ואפשר שבאמת היה לרבינו משולם בן בשם טודרוס, שמלא אח מקום אביו, ונכדו הוא רבי טודרוס־ ב״ר קלונימוס הנזכר, כי כבד ידענו מתשובות רבינו משולם, שהיו לו קשרים עם רבני נרבונא ואם כן אולי גרו שם נכדיו.
׳סיפור זה שיש לו בסים נכון, מפיץ אור על תולדות משפחת קלונימוס ועל רבינו משולם, הגדול והמפורסם שבהם, בפרט. . וכעת ראיתי ב״שלשלת הקבלה״ ומובא גם ב״סדר הדורות״ שכתב,. שמצא בקונטריס ישן, שרבי קלונימוס איש רומי למד תורה מרב האיי וכוי־ יכנראה שנתחלף ברבינו משולם בנו וזה מחזק את הסיפור שלפנינו.
מתוך ויקיפדיה
משפחת קָלוֹנִימוּס – משפחה מיוחסת שרבים מבניה היו תלמידי חכמים ומנהיגים יהודיים באיטליה ואשכנז
אישי תקופת הראשונים
משה בן קלונימוס – בן לאותה שושלת; פייטן בן המאה ה-10 שחי בצפון איטליה
משולם בן קלונימוס – פוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן
קלונימוס בן משולם – בנו של משולם בן קלונימוס; תלמיד חכם אשכנזי
קלונימוס הזקן – מגדולי חכמי יהדות אשכנז בסוף המאה ה-11
קלונימוס בן יהודה – פייטן אשכנזי
יהודה בן קלונימוס משפיירא – מבעלי התוספות באשכנז במחצית השנייה של המאה ה-12, מחבר הספר "יחוסי תנאים ואמוראים"
קלונימוס בן קלונימוס – בנו של קלונימוס בן מאיר; חכם צרפתי–איטלקי בן המאה ה-13, חיבר את הספר "אבן בוחן" ו"מסכת פורים", וכן תרגם ספריפילוסופיה מערבית לעברית
אישי תקופת האחרונים
קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין – מנהיג חסידי בולט מקרקוב, ומחבר הספר "מאור ושמש"
קלונימוס בעל הנס – רב ירושלמי שהתפרסם בגין נס שאירע איתו
קלונימוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה
רבי משולם בן קָלוֹנִימוּס (ידוע גם בכינויים רבנו משולם, "משולם הגדול" ו"משולם הרומי"; סוף המאה העשירית, לוּקָא, איטליה, או במגנצא, גרמניה) היהפוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן.
מעט מאוד ידוע על תולדות חייו. השמות "קלונימוס" ו"משולם" חוזרים ומופיעים בשושלת משפחת קלונימוס (ואף בכינוי "הגדול").מקובל על רוב החוקרים שרבי משולם דנן הינו בנו של קלונימוס בן משה. משערים שמשה בן קלונימוס הוא בן המשפחה שהיגר מלוקא למגנצא, בערך בין השנים 900 ל-926, ועל כן ייתכן שרבי קלונימוס ובנו, רבי משולם, פעלו ממגנצא והיו מראשוני החכמים של יהדות גרמניה. עם זאת, יש לציין שיש גם מקורות לטענה שהם פעלו בלוקא.
גם לגבי שנת לידתו ושנת מותו הדעות חלוקות. צונץ מקדים את זמן מותו לשנת 975, אך מקובל היום להניח שנפטר בין השנים 1000 ל-1010
בנו, רבי רבי קלונימוס בן משולם הוא הידוע מהאגדה על רבי אמנון ממגנצא כמי שקיבל בחלום את התפילה ונתנה תוקף מפי מחברה.
הוא הקדים בדור את הפוסקים הראשונים שחלקם חיו בתקופתו, כגון: רבנו גרשום מאור הגולה, הפייטן רבי שמעון בן יצחק (בן למשפחת "אבון" שהייתה מקושרת בקשרי נישואין למשפחת "קלונימוס"), ונחשב לגדול חכמי אשכנז בתקופתו.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.
כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.
סימן לח
סדר הנזכר, שנת תרס"ח
ידידי החכם החשוב והכו'…, כהה"ר יעקב הלוי הי"ו.
האגרת עם החותמת והפתילים הגיעוני על ידי ההוא סבא, תודה רבה ידידי, והמעות יגיעוך על ידו בשבוע הבא בעזרת השם וישועתו.
ועל אשר בקשתני לראות במפרשים על מה שכתוב בכתובים דף ק"י ע"ב, ת"ר לעולם ידור בארץ ישראל וכו'…, שכל הדר בארץ ישראל דומי כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ועל זה הקשה כבודו, דפירוש דומה, שאינו אמת ואין הדבר כן, רק דומה.
ואם כן יצא לנו, שהדר בחוץ לארץ עדיף ? על דבר זה עמדו המפרשים, על ידי במהרש"א והרי"ף ועיון יעקב, ועץ יוסף, שסביב עין יעקב הגדול, מה שכתבו בזה. ולעניות דעתי נראה עוד לומר, דמיירי בצדיק ורשע, רשע הדר בארץ ישראל, אף שעושה עבירות, ואינו מקיים מצות כמו שאין לו אלוה, מכל מקום דומה כמי שיש לו אלוה, שהרי בחר לדור במקום שבחר ה'.ולהיפך, הצדיק שבחר לדור בחוצה לארץ.
ומקשה הש"ס, וכל מי שאינו דר בארץ אין לו אלוה ? ומשני, אלא כאלו עובד עבודה זרה, וצריך לדעת מאי משני ? ואפשר, כי באותו זמן, הייתה עבודה זרה מצוייה רק בחו"ל, ואם כן המניח ארץ ישראל, ואוהב לדור רק בחוצה לארץ שהיא מקום עבודה זרה הוי כאילו עובד עבודשה זרה בשותפות עם עבודת ה', חס ושלום, זהו מה שיש להשיב לכבודו, ושלום
הצעיר אני היו"ם ס"ט
רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (בכתיב ארכאי: איידלש או אידלש; בראשי תיבות: מהרש"א (מורנו הרב רבי שמואל איידלס); ה'שט"ו 1555 – ה'שצ"ב 1631), רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים. צאצא למשפחת קלונימוס, שייחוסהּ מגיע עד דוד המלך.
סימן טל ( לט )
סדר הנזכר.
ידידי החכם החשוב, וכו'…כהה"ר יצחק מרציאנו הי"ו. מכתבו הבהיר הגיעני עם מסכת ברכות לדוגמא מהש"ס שרוצה למכור, והראיתי אותה להרבה עשירי עם, ואין קונה, כי הזמן מאוד קשה, ואם תרצה להניחה עוד זמן, ונראה ואלי אמצא קונה.
ואשר בקשתני לחפש במפרשים, על מה שכתוב באבות, משה קבל תורה וכו'…, מדוע סדר רבינו הקדוש בהאי מסכתא, סדר הקבלה הזאת.
טעם הדבר, נמצא בםירוש הברטרונה ז"ל, שהוא כדי להודיע שגם המוסרים והמדות הנמצאות במסכתא זו, קבל אותם משה מסיני, ולא בדאום חכמי המשנה מלבם חס ושלום, עיין שם.
ועלך גליון מסכת אבות דפוס ישן מ"ך בכתב יד הרב הגאון והקדוש כמוהר"ר שמואל בן וואעיש זיע"א, שכתב וזה לשונו, ראיתי בשם הראשנים נוח נפש, שהמסכתא הזאת חברה רבינו הקדוש זיע"א ראשונה לכל המסכתות.
כי ראשית חכמה יראת ה', ולכן סדר בראשה שלשלת הקבלה, משה קבל וכו'…, להודיע שגם התורה שבעל פה קבל משה וכו'…, ולכן תכף הזהיר עליה הוו מתונים וכו'.., ואך המסדרים אחריו החליפו את מקומה ואחורה, ואפשר לפי שהם לא היו צריכים לאזהרותיה כי בלאו הכי היו צדיקים וחסידים, ולכן התחילו רק בעיקר הדינים. עד כאן. מ"כ.
ועל זה אמרתי על פי קוצ"ד, כי הנה יש שלשה הבדלים בין ספר שחברו חכם גדול מפורסם, וגם הסכימו עליו רבנים גדולים מפורסמים, אשר התבוננו בכלו מראש ועד סופו, ושקלו במאזני שכלם כל הנמצא כתוב בו וסמכואל ידיהם עליו. לספר שחברו חכם שאינו גדול, ואינו מפורסם, ולא הוסכם מרבנים מפורסמים.
ההבדל האחד הוא, כל הקורא בספר החכם המוסכם וכו', קורא בעיון נמרץ, ומתבונן, וחוזר ומתבונן, ואם לא יבין תולה החסרון בעצמו, ולא במחבר, ועוד ב', מפני רוב חשיבותו, דרשו ברבים ומקהיל עליו קהלות להשמיעם את דבריו, ועוד ג', עושה לדבריו סימנים, כדי שלא ישכחם, ולהפך, המין השני, רק קורא ופושט.
ומשקפה ראשונה תולה החסרון במחבר, כי לא בדעת דבר, ואינו חשוב בעיניו לדרוש ממנו ברבים, וכמו שכתוב שאינו עושה לו סימניות.
ולכן כאטשר בא רבינו הקדוש זיע"א, לסדר המשניות שהם תורה שבעל פה, ורצה להודיענו אזהרות אנשי כנסת הגדולה שאמרו ג' דברים הוו מתונים וכו'…, חשב, פן ישאל השואל, מי הוא זה הספר, מי מחברו, ומי הסכים עליו, שאטריח עצמי להיות מתון מתון בדבריו, ולהעמיד בשבילו תלמידים הרבה.
ולעשות סייג לדבריו שלא ישתכח ?
על זה פיו פתח בחכמה, ואמר גם הספר הזה של תורה שבעל פה, קבל אותו משה מסיני וכו'… דהיינו שהוא גם כן מוסכם מכל הזקנים והנביאים וכו'..ובכן צריכים להזהר בו, והוו מתונים וכו', זהו הנ"ל בזה, ושלום.
אני היו"ם ס"ט
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.
רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנ
ו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.
אלמנטים בטבע הקשורים לקדושים או המזוהים איתם
יש במרוקו מקומות ועצמים בטבע הקשורים לקדושים או מזוהים איתם, כגון עצים, שיחים, אבנים, סלעים, מעיינות, מפלי מים, נהרות, מערות והרים. קשה לדעת מה מקור הקדושה של מקומות ועצמים אלה. ההנחה המקובלת היא שמקומות אלה היו מקודשים עוד בתקופה הפאגאנית והאנשים ראו בהם מקום מושבם של רוחות ושדים. במשך הזמן נקשרו למקומות אלה שמות של קדושים.
מיתוסים אלה מעולם הטבע מילאו את חייהם הדתיים של הברברים, התושבים האוטוכטוניים של האיזור הזה. ייתכן והיהודים בזמנים שונים היו שותפים במימד המעשי של פולחן זה והקשר שלהם למקומות אלה נשאר חזק עד ימינו. קל מאוד לנתח היום במונחים לא כל־כך ברורים של פאגאניות וזיקה למיתוסים, תופעות קדומות אלה, ולראות בזיקת המעריצים למיניהם המשך של תופעה זו, מתחת לשכבה דקה של פולחן הקדושים המקובל.
האדם הדתי מייחס קדושה למקומות מסוימים, תופעה הידועה בכל החברות המסורתיות. המקום הקדוש מתגלה על־ידי סימנים־סמלים כגון האבן, העץ, המעיין… המשמעות הקוסמית של המקומות הקדושים ברורה. המרחב הדתי מתקדש עם כל אביזריו ומכאן המשמעות המיוחדת שיש לעצמים בטבע. יחד עם זאת העלתה בדיקתנו שמעטים המקרים בהם יהודים העריצו עץ, אבן או מערה מבלי שיתלוו לעצמים אלה מסורות על דמויות היסטוריות או אפילו פיקטיביות; בעיקר אלה הקשורות לחלומות. מכל מקום, מבחינת הפנומנולוגיה הדתית, חשובה וקובעת העובדה שיהודים האמינו בדמויות הקשורות בעצמים אלה וייחסו להם כוח עצום. יש לציין שרוב הדמויות הקשורות לעצמים בטבע חיו, לפי המסורת, בתקופות קדומות מאוד.
האמונות הקשורות לאבנים מרובות במרוקו. האבן משמשת בדרך כלל תחליף לקבר עצמו ונהוג להדליק עליה נרות. מספר מסורות מספרות על אבן גדולה או סלע שניתקו מההר וכיסו את הקדוש, כמו במקרים של ר׳ אברהם אמזלג, ר׳ דוד ומשהור׳ סעדיה דאדס ואחרים. על מול אל־חאזרה אל־מנזורה מסופר שאבן מסותתת נפלה עליו ומכאן ציונו, היינו בעל האבן המסותתת. גם תלמידיו נקברו איתו לאחר מותו כשההר התמוטט ואבנים קברו אותם מתחתיהן.
יש והאבן מסמלת את מקום קבורתו של הקדוש והמסורת מספרת מפורשות שהוא קבור מתחתה, כמו במקרים של ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא, ר׳ יהודה וראובן, ר׳ יחייא אלכדאר', ר׳ יצחק הלוי, ר׳ עמרם בן־דיוואן, ור׳ שלמה עמאר: על ר׳ אלעזר בן ערך מסופר שבמקום קבורתו היתה אבן גדולה, וכל פעם שניסו להרחיק אותה כדי לבנות לו ציון, חזרה האבן לבדה למקומה: במקום קבורתו של ר׳ אברהם אווריוור היתה לפי המסורת אבו שעליה מצויר גמל.
יש והקדוש הקבור מתחת לאבן מתגלה ליהודים בחלום: ר׳ מימון אלגרבלי גילה לאנשי חברא קדישא בחלום, שהוא קבור מתחת לאבן עגולה שבבית־הקברות בסטאט: ר׳ יצחק אל־קאנסינתגלה ליהודי דבדו בחלום, לאחר שמוסלמיה ראתה אור היוצא מאבן קטנה בבית־הקברות היהודי וקראה ליהודים לבוא לראותה.
לפעמים הקדוש הקשור לאבן לא מזוהה עם דמות היסטורית או אפילו פיקטיבית, כמו במקרה של מול תפילין שהוא אבן גדולה ליד תאמאזרת שעליה מצוירים ציצית ותפילין, או של לאלה ספיה, אבן גדולה ומעליה אבנים קטנות לבנות כמו מרצפות, ובתוכן מדליקים האנשים גרות. 'מקרה ברור יותר הוא זה של סידי מול אל־חאזרה, דהיינו אדוני בעל האבן, בסכורה. זוהי אבן שמתחתה נמצאו נרות דלוקים כאשר מוסלמי חפר במקום.
רבי אליהו מקזה
כאן הזיהוי קשור באופן בלעדי לאבן, כמו גם במקרה של הקדושה לאלה קאפיה, שהאבן שבמקום נושאת בעצמה את השם לאלה קאפיה. קרוב לודאי, שהכהנים, הקבורים לפי המסורת מסביב לאבן גדולה באימיני' ובתאגמאת, הם דמויות פיקטיביות, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות שהם חיו בעבר לא ידוע.
המסורות הקשורות לסלעיםדומות מאוד למסורות הקשורות לאבנים. מולאי תאמראן ומולאי אינגירדקבורים מתחת לסלעים. ר׳ חיים קבור בין שני סלעים, ור׳ יעקב ברדיעי תקע את מקלו בסלע, נכנס לתוכו ושם נקבר, כאשר נרדף על־ידי שודדים והוא רכוב על סוסו. במקום קבורתו של ר׳ יואב בן צוריה ישנו סלע, ובו סימן של כף רגלו. מעל קברו של ר׳ פנחס אל כהן היו סלעים רבים. גם על סלעים נהוג להדליק נרות. רבות הן המסורות הקשורות לערימות אבנים המצויות במקומות רבים במרוקו והנקראות בשם הכללי קרקור.
הקרקור הקשור לקדוש יכול לשמש תחליף לקבר עצמו, או שהוא מוקם במקום שממנו רואים לראשונה את קברו של הקדוש, בדרך כלל במקומות הגבוהים, ובמיוחד במעברים הצרים שבמקומות הגבוהים יש וזהותו של הקדוש הקשור לערימת האבנים אינה ידועה, כמו במקרים של הצדיק מאזרו, של תוקשושת, ושל לאלה תאקרקוזת. מקרה קיצוני הוא של ערימת האבנים שבאיית בו־חלאו, ליד וארזאזאת, שאינה קשורה לקדוש כלשהו. אנשים, בעיקר נשים, נהגו ללכת לשם, כשנפלו קורבן לכישוף והיו שורפים קטורת על האבנים. אם בקשתם התקבלה, מים היו מבעבעים מתוך אבנים ויוצאים בצורת דמותו של הכלי שבו נעשה הכישוף.
ערימות אבנים משמשות תחליף לקבריהם של קדושים, כמו אצל ר׳ יחייא בן־יחייא, ר׳ יעקב אשכנזי, ר׳ אברהם אווריוור ומול בגי בגי. אצל ר׳ עמרם בן דיוואן היו הרבה אבנים קטנות על־יד האבן הגדולה. אלה היו בקשות של המבקרים. העדות על היהודיה, שברוב תמימותה התפללה בכל ליבה והדליקה נרות על ערימת אבנים שמוסלמי הראה לה, מתוך אמונה ששם קבור הקדוש שרצתה לבקרו, מאירה בצורה יפה את התופעה של הערצת אבנים, המזוהות על־ידי יהודי מרוקו כמקומות קבורתם של קדושים.
מסורות רבות קשורות למערות קיימות במרוקו. המערה היא מעין השלמה טבעית של האבן הנפתחת, החלק הפנימי של הסלע. נכנסים אליה בזחילה, אם פתחה צר, ומדליקים בפנים נרות. הפולחן הקשור למערה עתיק מאוד ואין יודעים מתי הוא התחיל. לפי המסורת קבורים במערות ר׳ חיים לשקר, חזן אל־חילי, ר׳ יצחק הלוי ור׳ יחייא לחלו.
הערת המחבר : לערימות אבנים בצפון אפריקה יש ציונים מיוחדים לפי ייעודן: לקרקור המסמל אות מוסכם בין שני אנשים שנדברו לעבור במקום מסוים, קוראים ״רג׳ם״; כשהקרקור מוקם לשם ציון מאורע, כמו חנייה של השולטן במקום, קוראים לו ״עלאמה״; סוג אחר של ערימת אבנים נקרא ״חדאדא״ ומוקם על גבולם של שני שבטים. בני השבטים באים ל״חדאדא״ ונשבעים בשם הקדוש הנמצא בקרבת מקום כדי לקיים הסכם, למשל (הקבלה מעניינת לגלעד של יעקב ולבן, בראשית לא:מז); במקום בו מת אדם בשדה, מקימים ״מנזה״; אם האדם נרצח, ערימת האבנים המוקמת במקום נקראת ״קרקור אל גריב״, היינו קרקור של הזר, כי על־פי־רוב זרים הם הנרצחים. נהוג לזרוק אבן ליד קרקור אל גריב, כאשר עוברים לידו.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן
פרק האדם והחברה
11 – حبيبك ياكلك الزلط وعدوك يعد لك الغلط
חביבאכ יאכללכי אל זלזלט – ועדואכ יעידלאכי אל ע'לאט
אוהבך – אבנים יאכל עבורך, ואויביך – ימנה את טעויותיך
12 – اللي يحب نفسه تكرهه الناس
אלי יחב נפסוה, תכראהה אל נאס
האוהב את עצמו, שונאים אותו הבריות
אין לך אדם גלמוד יותר, ממשי שיאהב את עצמו – משה בן עזרא שירת ישראל
13 – عدو زمان مالوش امان
עדו זמאן, מאלוש אמאן
אם הוא אויביך מימים ימימה, אל תשים בו מבטחך
מי שהיה אויביך זמן ממשוך, אין להאמין בו, גם אם הוא יגיע אתך לידי פשרה, ואפילו לשלום
קשה להפוך אויב לאוהב.