מורשת יהדות מרוקו

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה_ישראל – מפה

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

השלב השני להקמת השכונה

כאמור, בשנים 1866-1864 נרכשה בשלב הבנייה הראשון הקרקע הראשונה וייסדו את השכונה יחידים, בעיקר האמידים

שבקרב עדת המערבים. מעורבותו של הרדב״ש נתנה תנופה לבניית השכונה ולהתפתחותה, נרכשו הקרקעות לשלב השני, וב־1872 החלה הבנייה. בשנה זו הגיע מספר בני עדת המערבים לאלף נפש.

עזיבת רבים מבני העדה את ירושלים האטה מאוד את קצב צמיחתה אך לא גרמה להפסקת הבנייה. אחד הפעילים המרכזיים של העדה, רבי יעקב בן עטר, יצא בשליחות המערבים כמה פעמים: בשנים 1898-1891, בשליחות בית הכנסת בית אל_; ובשנים 1908-1901, בשליחות עדת המערבים, לגיוס כספים להקמת בתי מחסה בשכונת מחנה ישראל. הוא גייס כספים, רכש מגרש נוסף בשכונה והקפיד לפרסם דוחות על שליחויותיו ועל התקדמות העבודה כדי לבקש עוד תרומות. הבנייה שהחל בה הופסקה ולא הושלמה בימיו בגלל החמרת מצב היהודים במרוקו, צמצום התרומות ופרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בד בבד עם קניית שטחים לכולל גם נמכרו חלקות, אם בעסקות מסחריות ואם כדי לגייס כספים לצרכים דחופים של הקהילה. בשנת 1883 נמכרו כמה מקרקעות הכולל הסמוכות לבית הכנסת, אך צוינו בחוזה תנאים שהגבילו אפשרות של מכירה עתידית.

משנות ה־90 של המאה ה־19 נתדרדר והלך מצבם של המערבים עקב סכסוך בעניין ההנהגה ומצבם הכלכלי הרעוע. מרביתם היו בעלי מלאכה – רצענים, נגרים, פחחים וקצבים – והיו ביניהם רוכלים מועטים ומספר קטן של סוחרים. אף שרובם ידעו קרוא וכתוב, היה מצבם הרוחני ירוד.

מצבה החומרי של העדה היה קשה שכן לא היו לה מוסדות צדקה ובתי חסד, וענייה היו מרובים. מקורות מהתקופה מציינים את הפער הרב בין משפחות עשירות מיוחסות, שאחדות מהן אף בנו בתים פרטיים מפוארים בעיר החדשה כגון משפחות עמיאל ואבושדיד, לבין כלל העדה שהייתה במצב ירוד וחיה ברובה בעיר העתיקה.

מקור אחד מציין כי מחנה ישראל הייתה שכונה קטנה ובה בתים אחדים אך מדגיש את ״האיכות לעומת הכמות״. בשכונה היה יסוד חדש, היסוד ליזמה הפרטית של בני ירושלים: הם יצאו בכוחות עצמם ובכספם הרחיבו את יישובם אל מחוץ לעיר העתיקה.

ברם, כאמור, לא זכתה שכונת מחנה ישראל הקטנה לגדולות, וברבות הימים התמעטה מאוד. בתיה נבלעו ונכללו בתוך הבתים הרבים שבנו סביבה לא יהודים.

רותת קרק במאמרה ״מחנה־ישראל – שכונה חלוצית״ שפורסם ב״טבע וארץ״, גיליון נובמבר-דצמבר 1986, וכן בספרה ״ירושלים וסביבתה – רבעים, שכונות וכפרים 1948-1800״ שנכתב עם מיכל אורן, מציינת כי בשני העשורים האחרונים של המאה ה־19 גדלה השכונה אך מעט. ירידתה הארגונית והחומרית של הקהילה גרמה להידרדרות נס במצבם של בתי הכולל שלה.

התעוררות מה וניסיון לשיפור מצב הדיור הקשה חלו בשנים 1904-1902. בכרוז שהוציאו רב העדה ומנהיגיה, מתואר המצב האומלל של העניים ושל האלמנות שאין יד הכולל משגת לשלם בעבורם דמי שכירות. הוקם ועד מיוחד לבניין בתי המחסה לעניי העדה, ובכספים שגויסו באמצעות שד״רים וממקורות אחרים, נעשו שתי פעולות למען הכולל:

א. נקנתה קרקע מיורשי הרב משה מלכה, ובשנים 1903-1902 נבנו עליה בניין, בור מים ותנור.

ב.  נקנתה מהאלמנה זוהרה דטבול חצר ״שיש בה ה׳ חדרים ובית האוצר ובתי תבשילין ובור מים״ וכן חלקת קרקע גדולה הסמוכה לחצר זו.

מבקרים בבתי הכולל בשנים 1908-1907 סיפרו שהם היו צפופים, מחניקים, קרים והותירו בלב המבקר ״רושם עכור״. הם הוסיפו ואמרו כי ״העוני והדלות יתנו אותותיהם בבתיהם בעיר וגם בשכונות אשר מחוצה לעיר והם עושים רושם קשה על האיש הבא מן החוץ״.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".

לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.

עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות.

הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.

ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.

הרבנים לא העזו לצאת בפומבי נגד בעלי המאה גם כאשר חששו ש״אליאנס״ מרחיקה את הנוער מהמסורת והדת. חלק מהרבנים שימש במשרות של דיינים מטעם השלטונות ואלה אף קיבלו שכר בהתאם. נקיטת עמדה נגד ״אליאנס״ לא היתה פופולרית ועלולה היתה להישמע בהתבטאויות נגד השלטונות, דבר שהרבנים נמנעו ממנו. מר מוריס בוטבול, מי שהיה מפקח מטעם השלטונות על הקהילות היהודיות, השתתף באופן פעיל ב״מועצת הרבנים״(הגוף הרשמי של רבני מרוקו שתיקן תקנות לניהול הקהילה), ועזר מאוד לרבנים בתפקידם ובמעמדם. למר מורים בוטבול היתה השפעה רבה על הרבנים, וכפי שייצג אותם כלפי השלטונות, ייצג גם את השלטונות כלפיהם. מצב זה גרם לזהירות רבה בהתבטאויות רבנים מקומיים נגד ״אליאנס״.

ניתן להבחין שבדיונים של ״מועצת הרבנים״ על החינוך הרבנים מתחמקים מעימות ישיר עם ״אליאנס״, למרות הטפותיהם נגד עזיבת המסורת והתמכרות הנוער לעולם החילוני. הרב משה עמאר, הרב אליהו עצור ומשה גבאי מציינים בדברי המבוא לספרם המשפט העברי בקהילות מרוקו: דעו נא רבותי שכל כמה שאנחנו מתרשלים ונחשלים החופשיים מתגברים… וכל צעד שאנו עושים אחורנית הם קופצים מיד קדימה למלאתו… במילה ״חופשים״ מתכוונים לחב׳ אליאנס ומשום מה נזהרו בכל דיוניהם שלא להזכירה בשמה.

לאחר מלחמת העולם השנייה חל שינוי ביחסה של ״אליאנס״ ללימודי היהדות. במקביל, עם הופעתם המחודשת של הרבנים האשכנזים בזירה והקמת מוסדות ״אוצר התורה״, חל גם שינוי ביחסם של רבנים אחדים ל״אליאנס״ (ראו פרק ב להלן).

ההתנגשות בין תפיסות העולם השונות היתה בלתי נמנעת. מצד אחד עמדה היהדות החרדית המאורגנת – ״אגודת ישראל״ ונאמניה במרוקו, ומהצד השני פעלה חברת ״אליאנס״, נציגתם של הדוגלים באמנסיפציה, בהשכלה ובמודרניזם.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הרב יעקב משה טולידאנו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

כותבי הזכרונות של המאורע הזה יגידו כי אז מהגירוש הזה נהיה " גלות מר ונמהר " ליהודי פאס מצד שכיניהם המושלמנים אשר שנאו ויצררו אותם, האמנם לא נדע עוד אם יד הממשלה הייתה עם ההמון בזה לגרש את יהודי פאס מהמדינה, או רק עמדה מנגד מבלתי יכולת לבצור את רוח המתקוממים אשר קנאת הדת אכלתם מפני היין שנמצא בבית התפלה ?

אל המאורע הזה יתייחסו הסיפורים אודות " הרמב"ם אלפסי ", רב גדול שחי אז בפאס ושמו רבי משה ב"ר מימון, שגם אותו רצו אז המושלמנים לשרוף באש וימלט בדרך נס מידם, קורא הדורות אזולאי, יביא שמועה שרמב"ם זה דן דין ודין, בביזוי להמושלמנים, ולכן רצו לשרוף אותו וינצל על ידי נס….וכי עוד מספרים מסים ועניינים הרבה שאירעו לו באותו פרק "

מהסיפורים האלה נודע לנו רק את הסיפור הזה. פעם אחת נזדמן לו לרבי משה בן מימון זה לראות את מושלמני אחד שאחרי שטבל בבקר בלכתו להתפלל נגע באיש יהודי, ויהי נאלץ לשאול את כהן הדת  ( קאדי ) אם צריך לחזור ולטבול ואם לא, והקאדי השיב לו כי הוא צריך לחזור ולטבול שלא תעלה לו תפלתו אחרי נגען ביהודי.

רבי משה התחמץ לבבו על זה ולא יכול לסבות את העלבון אשר המיט הקאדי ההוא על היהודים בטמאו גם את מגעם וילך וישם דבר בפי יהודי אחר לבוא בעת שיהיה הוא, רבי משה, במעמד אחד יחד עם איזה מזקני המושלמנים ולשאול את השאלות האלה.

יין שנפל בו עכבר אם אסור או מותר, וכן יין שנגע בו גוי אם יאסר לשתיה. כמובן להשאלה הראשונה הייתה תשובתו של רבי משה להתיר, ועל השאלה השנית ענה בשלילה לאסור. ובזה העלה עליו חמת ההמון הקנאי בפאס ויחפשו אותו לתפסו ולשרפו, ואך הוא ניצל על ידי נס.

הערת המחבר לסיפור הזה – הסיפור הזה יסופר בין אחינו בארץ מערב ונמצא גם כן בלשון ערבי בספר מעשה שעשועים, מר אליהו גיגי, שפ ייחס בטעות לרמב"ם זה גם סיפורים ידועים אודות רמב"ם המפורסם וכמו שטעות זו הייתה גם לאזולאי ודהאה, ועל ידי עוד להלן\ ובהערה כ' אודות רמב"ם אלפסי זה. אם כך, מדובר ברבי משה בן מימון אלפסי, ולא ברמב"ם המפורסם יותר. עד כאן הערת המחבר.

מהסיפורים כאלה אי אפשר כמובן להציל דבר אמת, ואמנם הדבר היותר ברור הוא מה שכתבנו כי מנוסתו של רבי משה בן מימון זה נמשכה רק מאותו המאורע הכללי שקרה ליהודי פאס בעצם השנה ההיא שנת קצ"ח – 1438.

עוד לא נחו יהודי פאס מתלאות שנת קצ"ח, מהגלות המר ההוא והטלטול אשר טלטלו ממקומם, והנה באה עליהם עוד תרה יותר נוראה ויותר איומה, בשנת 1465נמצא במדינה גוי אחד הרוג, ויעלילו על היהודים שהם הרגו אותו ויעלו נמושלמנים מהמדינה ויתנפלו על האלמללאח ואז נהרגו יהודים רבים אנשים נשים וטף, גם קהל מיוחד שהיה נקרא קהלת קודש שכלא ? ( מלה זו מצאתי והעתקתיה כמו שהיא, ואחשוב שצריך לומר " שבלא " ורוצה לומר המגורשי מסיביליה בספרד ).

כולם כמעט נהרגו על קידוש השם ונמלטו מהם רק עשרים איש ומעט ילדים קטנים ונשים אשר יכלו לברוח ולהמלט על נפשם. כל ההרוגים האלה שנהרגו אז עוד ניכר עד כה מקום קבורתם בפתח " באב אלמללאח " ששם היה השער של מגרש היהודים ההוא, השער הישן שנבנה לראשונה בהבנות המגרש, שם בשער ההוא קברו את ההרוגים האלה הרוגי שנת רכ"ה, ומאז סגרו השער ההוא ויעשו פתח אחר להאלמללאח.

בעוד שנים באה שואה גם על היהודים יושבי ערי החוף, טאנג'יר וארזילא, אלפונסו מלך פואטוגל לכד את הערים ההם מיד הערביים ויחרים את תושביהם ב-20 לאוגוסט 1471, בין תושבי ארזילא היו כמאתיים וחמשים יהודים שנשבו ונועדו להמכר ממכרת עבד, ורק כאשר נודע הדבר לדון יצחק אברנאל בפורטוגל, השתדל לפדותם מיד שוביהם הפורטוגלים וינהלם ויכלכלם.