ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

אמונת ז. ד. לבונטין ו"חובבי-ציון" בישוב יהודי בעזה

ההתעניינות בפיתוח הישוב היהודי בעזה החלה עוד בראשית 1882, כשחובבי- ציון באודיסה התענינו בישוב הארץ, והחלו לחלום על שטחים נרחבים לפיתוח ישובים בדרום ובנגב יהודה. כאשר נוכחו לדעת כי האיזור הוא רחב-ידיים וטוב לזריעה, הם תיכננו ודיברו על מושבות בסביבות עזה.

בספרו של ז. ד. לבונטין "לארץ אבותינו" מופיע תיאור על עזה: "הכיכר ההוא רחב-ידיים אשר בנקל יוכלו לשבת עליו כחמשת אלפים משפחות, כיכר שאין כמעט דוגמתו בכל ארץ פלשת, חוץ מעבר הירדן מזרחה. ואפילו בימים הראשונים יוכלו להתיישב כעשרים-שלושים משפחה, לסחור את הארץ ולהתעסק בכל מלאכה ובחרושת המעשה. אם מספר הבאים לאה״ק יתרבו, יוכל להיות הכפר הזה מרכז ראשון להתיישבות".

ז. ד. לבונטין היה מחסידי הרעיון של ויסוצקי להקים ישוב יהודי בעזה, והיה מן היחידים שעמדו לצידו במצוקתו. "עזה תהיה עיר יהודית גדולה" אמר לבונטין. וכך כתב בספרו: "לפנות-ערב שמתי פעמי לעזה להתעסק בענין קניית הקרקע (כיברת ארץ אחת שעמדה אז להימכר על-ידי הממשלה), ושנים-עשר האיש שנתנו לי דמי קדימתם על קנין הקרקע בחרו מביניהם איש אחד ללכת עימדי ולראות את טיב הקרקע ויבולה, וגם עוד שליחים אחדים ממקומות שונים שבאו לאה״ק הלכו איתנו.

"הראיתי להם את האדמה ויאשרוה ויהללו את תנובתה, יבולה ואווירה. ונגמר אומר כי ישובו ליפו כל הבאים אתי, ואנוכי אשאר פה לגמור את הענין הזה. והנה ביום חמישי לפנות-ערב הגיעתנו טלגרמה מיפו, מחברי הוועד, כי אחדל להתעסק ע״ד קנין הקרקע וכי אשוב על פעמי חזרה ליפו. ואף כי האגודה נתנה לי כוח והרשאה לקנות הקרקע, בבל זאת מצאתי לנחוץ לשוב על עקבי ולראות מה החדשה שהיתה שמה. אח"כ נודע לי כי עלה בידי הסוחרים השונים לרפות את ידי החברה החדשה הזאת ונתפוררה החבילה. במוצאי-שבת קיבל כל אחד מהם את דמי קדימתו חזרה, וכל עמלי וכל הוצאותי עלו בתוהו". המקום שרמז עליו ז. ד. לבונטין הוא ג'בל אלמונטר, רמה גבוהה 270 מטר מעל פני-הים, המשקיפה על הרי חברון ועל ימה של עזה וכל השטח מסביב כמונח על כף היד.

גם בשנת 1914 ניסה ז. ד. לבונטין לרכוש את השטח הזה, אולם מלחמת-העולם הראשונה שמה לאל את כל התוכניות והענין נדחה.

הנה כי-כן, עבר ז. ד. לבונטין"כפרים הרבה בארץ מישור ואף בהרי יהודה. השדות בפלך עזה משכו את לבבנו, ובאנו לידי החלטה כי המקום היותר מוכשר להתישבות יהודים הוא המישור, הלא הוא הנוף אשר על שפת הים התיכון, בדרום הארץ, ליד הבדואים יושבי האוהלים ורחוק מדרך המלך יפו-ירושלים. נוכל לסדר שם התישבות רחבה מבלי למשוך עלינו קנאת העמים הנושאים את עיניהם אל הארץ הקדושה". דברים אלה כתב בשנות השמונים של המאה ה-19 איש העלייה הראשונה, זלמן דוד לבונטין. מסתבר שסייר בעזה לפני שרכש את אדמות ראשון- לציון והיה אומר כי בעזה צריך להתחיל בהתישבות יהודית רחבה.

הדברים לא נסתייעו, אבל כאשר יצא הגרעין, שרוב אנשיו היו חברי ארגון "התחיה", להקים ישוב יהודי בעזה לא פסקו ז. ד. לבונטין ואליעזר בן-יהודה לעודד אותם בשעות מצוקתם, להמשיך" כי עזה תהיה עיר ואם בארץ-ישראל וגשר עם מצרים".

ז. ד. לבונטין ויחזקאל דנין לחצו במשך כל התקופה על המשרד הארצישראלי לשלוח עולים לעזה. בשנת 1914 שלח ז. ד. לבונטין את אברהם אלמליח לקנות את אדמות הר המונטר שאהב, כדי לקיים הבטחתו ולהגשים את חלומו להתחיל בהקמת ישוב גדול בעזה. וכאמור רק מלחמת-העולם הראשונה שיבשה את תוכניתו.