הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-מלאך עם כינור
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
מלאך עם כינור
הכל השתנה. שום דבר לא כמו שהיה, אפילו המתמטיקה. למרות שזה אותו לוח כפל, התוצאות אחרות, כי הוא לא נכנס לכיתה עם סיגריה בוערת, פנים זועפות וזקן שחור ומאיים, אלא עם כינור וקשת מתחת לבית השחי, המתמטיקה שלו עריבה לאוזן ולחיך כמו חמין של שבת. הוא מתיישב ליד השולחן, שולף את הכינור הקטן, מצמיד אותו מתחת לסנטר ואומר בשקט קונצ׳רטו מם׳ 2 בדו מדור לרחמנינוב ומתחיל למשוך את הקשת על המיתרים ולהפיק צלילים צבעוניים, טעימים, דבש וחלב… הבנתי שזאת מתמטיקה של ארץ ישראל, שכאן בארץ ישראל גם המתמטיקה רחמנית, מדברת בשפה של אהבה, שהיא לא שונאת ילדים, שהיא מתחשבת בהם, ולא כמו שם שהילדים כל הזמן מפריעים, כי הרי לעבוד לא עובדים, הם רק מסתובבים בין הרגליים, לא נותנים מנוחה וצריך לסבול אותם עד שיתבגרו או ימותו, 
יצוריםמוקטנים שכאלה לא זקנים ולא צעירים, לא ברור למה בכלל באו לעולם, מה הם מחפשים פה? של מי הם? מה? הם עוד חיים? לפתע בא פריץ, מורה למתמטיקה במוסד הילדים ״מוצא״ ובכינור שלו מגרש את השדים ואת האימה והפחד ומזמין מלאכים ושרפים לכיתה והם יושבים לידנו על הספסל לקבל איתנו את השבת, והחיבור והכפל, החיסור והחילוק נעשים חברים שלנו מתוקים ופשוטים. מה קרה למתמטיקה? אותו לוח כפל אבל עם תוצאות אחרות. מה קרה ליום שישי?
פתאום חזר להיות ערב שבת. העיניים מליאות דמעות של שמחה והתרגשות, אנחנו מבקשים עוד תרגילי כפל כאילו היו עוגיות מתוקות והוא רושם על הלוח בדיוק כמו המורה בוזמימה שחור הזקן, רק שהוא נוטל שוב את הכינור ומודיע קונצ׳רטו לכינור מס׳ 3 ברה מינור של מוצרט ומתחיל ליצר את חלת הדבש החדשה ואני פותר תרגיל אחר תרגיל בקלילות ופשטות, מנצח את המתמטיקה, שובר את בוזמימה, יחי פריץ!
העשן יוצא מנחיריו ומפיו של בוזמימה ומתערבל בזקנו השחור וממלא את הכיתה, השקט מקפיא, האם הילד ליד הלוח יצליח לפתור את התרגיל? אם ייכשל הוא יקבל על כפות ידיו מלקות בענף הזית, כגודל הטעות, עין תחת עין, מספר המלקות כגודל ההפרש בין התוצאה הנכונה לזאת שהילד ירשום, והוא עומד שם מול התרגיל המאיים, רועד בכל גופו, הכיתה הקפואה אחרי גבו ובוזמימה נושף עשן בעורפו.
ולו אין שום מושג איך מוצאים דרך ביער האפל והמסובך הזה שבו מחכה תמיד המפלצת הנוראה, הוא לא זוכר שמישהו נתן לו מפתח או חוט למבוך הנורא, רוב הזמן עסוקים בתלמוד ומשנה ותנ״ך, משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים, מכה על ים סוף וחוצה אותו לשנים, השמש עומד בגבעון וירח בעמק אילוץ, ניסים, נפלאות, מלאכים, פסוקים, השבעות, פתאום ביום שישי זה נגמר, רוצים ממנו תוצאות הגיוניות, מה קורה לבוזמימה ביום שישי שאינו מוכן לקבל תוצאות שונות לאותו תרגיל, התלמוד רצוף שאלות אימתי מתחילין תפילה של שחרית למשל, זה אומר כשמבדילים בין תכלת ללבן וזה אומר בין זאבלכלב, ביצה שנולדה ביום טוב מה דינה ?
זה אומר כך וזה אומר כך, שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, חכמי התלמוד מתפלפלים כל הזמן, לכל בעיה יש עשר תשובות, אף אחת לא בלתי נכונה, אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ויש בעיות שנשארות חסרות תשובה בכלל ומחכות אלפי שנים לתשבי שיבוא ויפתור קושיות ובעיות ויום שישי לפני קבלת שבת בוזמימה משתגע, לך נחש מהי התשובה הנכונה ל־314 כפול 343 ולמה על זה אי אפשר להתווכח ולקבל תוצאה ברוב דעות? או להשאיר לתיק״ו?
הילד רועד מול שני המספרים הנוראים, דרקונים נושפי אש ועשן, מה הם מתכוונים לעולל לו? מה הגימטריה של 343? ואיזה נוטריקון יש ל־314? 343 זה גשם, 314 זה שדי, מה מנסים לומר לו משמים? הוא מחכה שאלוהים ילחש לו את התוצאה, הרי הוא מאמין בנסים ופלאות שקרו תמיד לישראל בעיתות צרה ומצוקה, כשהנס מאחר לבוא ובוזמימה נושם ונושף מאחור הוא מחליט לנחש מספר וסומך על אלוהים שיכוון את ידו, והמספר שהוא זורק על הלוח מעורר רעמי צחוק בגרונו של בוזמימה כי הטעות עצומה, לא הפרש של שלוש. לא שלושים ושלוש, אלא שלוש מאות שלושים ושלוש שעושים בנוטריקון ״שלג״ – האם זה עוד נס או מעשה שדים ?
ובוזמימה שולח אצבע לכיוון החצר המכוסה שלג, הילד, חנוק מפחד, יוצא כפוף ראש, מטפס על אחד מעצי הזית, קוטף ענף דק ונכנס רועד חזרה, מוסר את הענף לידי המורה ופורש שתי ידיים קפואות לצדדים, בתוך הדממה ענף הזית משמיע קול צליפה חדה ונוחת על כף היד חותך כמו סכין.
הצליפות שורפות ומכאיבות, שמאל ימין, שמאל ימין, הענף יורד על הידיים הקטנות, בהתחלה הן מאדימות ואחר כך מכחילות, עד שאי אפשר יותר ואז בצליפה המ״ט השבט נעצר, המורה העייף פונה ללוח ועושה תרגיל חיסור 333 דהיינו שלג פחות מ״ט – 49 נשאר 284 שהם פרד, את המספר רושם בפנקס השחור לזכות הילד לימי השישי הבאים, פריסת חשבון לאורך השנה, והילד המובס והמושפל, שכפות ידיו הקרועות תחת בתי השחי והדמעות שוטפות את פניו, חוזר למקומו, המוזיקה של פריץ מתנגנת ליד האוזן, מנגבת את הדמעה, מנחמת, משכיחה, יציאת מצרים, שחרור עבדים, הילד מבקש עוד תרגילים, פריץ בא ומנגן, עובר משולחן לשולחן, מתלמיד לתלמיד, מביט במחברות, מניע ראשו עם המנגינה לאות כן, מניד ראשו לאות לא, מעביר את הקשת בקצב מהיר, מתגלגל מצחוק או שוקע בהרהור, עכשיו הוא יוצר את הקונצרט שלו על פי תוצאות התרגילים, מנגן לנו את הקונצ׳רטו בסי מדור שלו, מרקד ומרחף, מלאך ירד מלמעלה, לרגע אני חרד שמא בוזמימה התחפש? או מה קרה לעולם שהתהפך? שפתאום הכל שוקולד? שהמפלצת מתה? שיצאנו מהיער האפל? שפתאום מצאנו את הדרך הביתה, לפתע באה הקוסמת הטובה ומושיטה את החוט, פתאום נראים ראשי ההרים, פריץ אומר ״יהי אור״ ויהי אור, התוהו ובוהו גורש ובא הסדר והתחילה הבריאה והופיעו ימי הפלאות והקסמים של לוח הכפל החדש של ארץ ישראל.