גירוש ספרד-ח.ביינארט

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

תעודות רבות מתארות את אשר התרחש באותן שנים בביצוע ההפרדה במגורים בין יהודים לשכניהם הנוצרים ואחיהם האנוסים. אמת, היו מקומות שההפרדה עברה בהם בשקט יחסי מבלי שיצוצו בעיות מיוחדות. ושמא מותר

צו גירוש ספרד – דף מספר 1

ים אנו להניח שבאותם מקומות נתגוררו יהודים מלכתחילה בנפרד מן הנוצרים ולא היתה תואנה בפי השלטונות לקיים הפרדה נוספת ולהעתיק את השכונה היהודית ממקומה. אף יש להצביע שהיו ערים שבהן פסק לחלוטין קיומו של היישוב היהודי, בסיאודד ריאל באזור לה מנצ׳ה ובעיירות רבות בסביבתה. הטיעון על השפעתם המזיקה של היהודים על האנוסים שם לא תפס על פי אותו צו: באנוסים מקיימי מצוות התכוונו לטפל באמצעות האינקוויזיציה שנוסדה ממש באותם ימים. דומה שבהפרדה במגורים המשותפים היתה תואנה ואמצעי לרדת לחיי הציבור היהודי וגם היא, כפי הנראה, עלתה בקנה אחד עם דרכה של הכנסייה ושאיפתה לחיסולו של הציבור היהודי.

 לכך נתן ביטוי גם האפיפיור סיקסטוס הרביעי בהכרזת תמיכה בהפרדה במגורים. הדעת נותנת שבתמיכה זו היתה גם הבעת עמדה חיובית שנוספה על הצעדים שנקט הכתר בשאלה היהודית. ב־31 במאי 1484 אסר על מגורים בצוותא של יהודים ומאורים עם נוצרים. בזאת העניק להפרדה גושפנקא אויקומנית: חבר אפוא האפיפיור עם הכמורה הספרדית והכתר בנושא פתרון השאלה היהודית בספרד. בולה זו ניתנה בעצם ימי המלחמה בגרנדה והיא גם סימן להבנה שהכתר הגיע אליה עם האפיפיורות ועם דרכה של האינקוויזיציה הלאומית־הספרדית.

גישתו של הכתר וחומרת יחסו לפתרון שאלת ההשפעה שיש ליהודים על אנוסים, מצאה את ביטויה לא רק בקביעת מועד ההפרדה שעליו להסתיים תוך שנתיים, אלא גם במינוים של המפקחים ובקביעת הנבחרים למשימות אלה. איננו יודעים אם מיד למחרת ההחלטה, שנתקבלה ב־28 במאי 1480, נתמנו השליחים הללו ואימתי ראשית תחולתו של הצו. לכאורה, צריך היה זמן מינוים לפוג בשנת 1482, אם מועד המינוי פתח ביום שבו הגיעו למקום שנועד להם לפעולה. לא לכל הערים והעיירות נדע מי היו שלוחים אלה. אך ללא ספק נעשתה בחירתם לא רק על שום כושרם האדמיניסטרטיבי אלא גם על סמך נאמנותם לכתר וגישתם הבלתי מתפשרת למילוי הוראותיו.

דומה שיש ללמוד על שליחים אלה מהסתכלות באותם אישים שעליהם עתיד היה הכתר להטיל בשנת 1492 את ביצוע צו הגירוש וההשגחה עליו. הקריטריון למינוים היה בראש ובראשונה נאמנות ללא סייג לכתר, כפי שהכתר הקפיד על נאמנותם של הקורחידורים בערים והאלקאידים הממונים על המבצרים שעליהם הוטלה משימת הגירוש בקסטיליה כפי שהוטלה אף על האינקוויזיטורים ושופטי ההרמנדאד במלכות ארגוניה. האישים שנתמנו לביצוע צו ההפרדה היו אפוא גורם חשוב לכתר כמוציא לפועל של החלטת הקורטס והם המשענת של הכתר. כאלה היו רודריגו אלווארס מלדונאדו (Rodrigo Alvarez Maldonado) שהוציא אל הפועל את ההפרדה במגורים באווילה ובסיגוביה, הקרובות זו לזו, חואן די ספטה (Juan de Zapata), שעסק בכך בפלנסיה; נוניו אוריחון(Nuno Orejon) שפעל בסוריאה; פדרו די בריונואבו(Pedro de Barrionuevo) שפעל באלפארו שעל גבול נברה: רודריגו די אורנסי (Rodrigo de Orense), ראש מנזר סן ברתולומי די לה לופיאנה של המסדר ההיירונימיטי שפעל בגואדלחרה הקרובה למנזר;

רואי לופס די איאלה (Ruy Lopez de Ayala) שפעל בקאריון די לוס קונדס; על מלכות חאין(Jaen) שבתחומה של אנדלוסיה היה ממונה גארסי פרנאנדס, חבר מועצת המלכות, שהוטל עליו להוציא אל הפועל את ההפרדה בערים באיסה (Baeza), אובידה (Ubeda), אנדוחר (Andujar) ושאר ריכוזי היהודים במלכות אנדלוסיה; בבורגיליוס Burguillos)) הסמוכה לטולידו היה ממונה על ההפרדה גוטיארי די טריחו(Gutierre de Trejo); ובבדחוס(Badajoz) היה ככל הנראה פעיל דיאגו לופס די טרוחיליו(,(Diego Lopez de Trujillo ששימש קורחידור בבדחוס ושופט וקומיסר מטעם הכתר. בסרגוסה עסק בשנת 1481 בהפרדה, הנזיר מיגל פרד(Ferrer) שנודע באכזריותו במידה כזו שפרנאנדו נאלץ להדיחו מתפקידו. בכך נצטרפה מלכות אראגוניה לפוליטיקה הקסטליאנית בהפרדה בין יהודים לשאר האוכלוסייה. ודאי שאין אלה כל הממונים. אלה הם שהגיעו אלינו ידיעות עליהם והדים על פעילותם.

במקום אחר נזדמן לנו לפרט בתיאור ההפרדה במגורים, או בלשון אחר, גירוש היהודים מבתיהם ואכיפת העברתם לשכונות שבהן תנאי המגורים היו קשים. אין כל ספק שהכתר קיבל דוח מפורט על מה שנעשה והתרחש בכל מקום ומקום. שהרי כל מקום ואופי ההוצאה אל הפועל של ההפרדה המיוחד לו, וכוונת הדבר היא לגבי החומרה שבה הוצא הצו אל הפועל והגבולות שנקבעו לשכונה היהודית בעצה אחת עם הראשות המקומית. בולטת חומרת ההעברה של יהודי אווילה לשכונתם החדשה באזור בתי המלאכה של הבורסקאים, שנחשב לאזור הגרוע ביותר בעיר, ובתי היהודים שלא נמכרו בזמן ההעברה הפכו מפגע קשה ליהודי העיר. הבתים שלא נמכרו אז היו לנחלה לתושבים הנוצרים בזמן גירוש היהודים מספרד.

נמצאנו למדים שייתכן שבתים אלה עמדו ריקים במשך כמה שנים או שנכנסו לבתים נוצרים בתנאי מגורים של שכירות. לא שונה בהרבה היתה הפגיעה שפגעו אנשי רודריגו אלווארס מלדונאדו בקהילת סיגוביה, עיר מושבו של אברהם סניור, מקורבם של איסבל ופרנאנדו. ההפרדה בעיר זו החלה לקראת סוף אוקטובר 1481, שכן, רק ב־29 בו זימן רודריגו אלווארס מלדונאדו את ראשי הקהילה היהודית, דון יהודה סרגוסה ור׳ שלמה ביטון, שניהם מעיינים במסגרת הנהגת י״ב חברי מועצת הקהילה, שאתם לא נמנה אברהם סניור.

עמהם היו דון דוד טסארטי, דון חיים אבן אביד (Aben Abid) ודון שלמה (סוליימה) לומברוסו, בתוקף היותם נמנים על ה׳אנשים הטובים׳ של הקהילה. תיאור המעמד מלמד על הדרך הרשמית החמורה שנקט לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה: קריאת שטר מינויו, הודעה על גבולות השכונה היהודית החדשה ורישום תיאור המעמד על־ידי הנוטריון. מעמד זה מוכיח בוודאות גמורה שנעשתה פעולה קודמת לקביעת גבולות השכונה. אף היהודים שגרו מחוץ לעיר ובסביבתה נצטוו לעבור לשכונה היהודית החדשה בזמן הנקוב בצו. אך הותר ליהודים לצאת מן השכונה עם מרכולתם ולסחור בה בדוכנים ניידים בכיכרות העיר, שווקיה וסביבותיה. התייחסות זו לאמצעי קיומם של היהודים מתייחדת בהשוואה לתנאי ההפרדה שנקבעו בערים אחרות, שבהן לא הוזכרו כלל. שם היה האיסור ברור.

בכך לא תם המעמד. באותו מקום הודיעו באי כוח הקהילה על ציותם לצו כפי שנקרא לפניהם והם מוכנים ומזומנים לקיימו בשלמותו. באותו מעמד נכחו גם התושבים הנוצרים שנצטוו לסתום את שערי בתיהם. לכל המעמד נעשה רישום נוטריאלי מלא.