בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

ישועות השם ונפלאותיו הגדולים אשר מתגלים לנו דרך עובד השם וחסידיו אשר במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם 'היהודי עמודי האש לפני המחנה, לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו.

אך למרות הנסים הגלויים שהיו קורים למאמינים בקרבת הצדיק הזה לא מנעו ממנו מלגזור על היהודים גזירות והשפלות אחרות כגון גיזום עץ הזית של הצדיק או מניעת היהודים מלתקוע שופר בנעילה של יום כפור. כפי שיסופר לקמן.

על האדם לעשות צעד ראשון באמונה ורק אז יזכה לראות ישועות השם יתברך

הרבה יהודים טובים אומרים; אם הקב״ה יעשה גם לנו נסים גלויים כמו שעשה לאבותינו, אף אנו נאמין בו ונעבוד אותו. או: נאמין בתפילת הצדיק, רק אחר שנראה בעינינו את הנסים והנפלאות ולא על ידי סיפורים.

אבל לא כן הדבר, כי ראינו שפרעה וכל מצרים אשר ראו כל כך הרבה נסים, עשר מכות שהביא עליהם הקב״ה אחת אחרי השניה, קריעת הים ובכל זאת כתוב וירדפו מצרים ויבואו אחריהם, כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים למרות כל האותות והמופתים שראו במו עיניהם. כך גם בני ישראל עצמם שלמען הצלתם נעשו כל הנסים הגלויים האלו וראו בעיניהם את יד ה׳ הגדולה ואחרי שעברו את הים הנקרע לגזרים נתן להם ה׳ לראות במו עיניהם את גופות המצרים כמו שכתוב: וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים אומר רש״י שם, שפלט הים את פגרי גופות המצרים על שפתו וכל זה למה? כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולים מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו.

כן דרש רבה בר מרי, את הפסוק בתהלים (קו, ז) האומר: וימרו על ים בים סוף, מלמד שהמרו ישראל את פי משה באותה שעה ואמרו: שמא כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצרים עולים מצד אחר ואין לנו ישועה. אמר לו הקב״ה לשר של הים: פלוט את מתי מצרים ליבשה. אומר שם רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו. אם אין לאדם רצון לראות ולהבין ולהפיק את המסקנות, אם הוא הולך שבי אחר נטיותיו החומריות אז כל הנסים שבעולם לא יעזרו.

לכן על האדם לעשות את הצעד הראשון לכיון האמונה בהקב״ה ובצדיקים אוהבי השם רק אז יזכה לראות ישועות השם ונפלאותיו במישרין או על ידי חסידיו הקדושים.

דבר זה כבר לימד אותנו משה רבינו ע״ה עוד בתחילת דרכו לפני שקיבל את השליחות לגאול את ישראל, הנה הוא עומד מול הסנה הבוער באש ועדיין לא שומע משה שום דיבור ושום קריאה. מתי דיבור ה׳ פונה אליו, רק אחרי שהוא עשה את הצעד הראשון כמו שכתוב (שמות ג׳, כ׳) וירא מלאך ה׳ אליו בלבת-אש מתור הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל. ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה.

אחרי זה כתוב: וירא ה׳ ״כי סר לראות״ רק אז הופנתה אליו הקריאה ויקרא אליו אלקים מתור הסנה ויאמר משה משה, ויאמר הנני.

כך אנו רואים במעשים הנפלאים אשר התרחשו בזכות הצדיקים הקדושים, עם מוקירי הצדיקים מאנשינו הישרים והתמימים עלו והתפללו בכל לב על קברותיהם של הצדיקים, ושמו לב לכל דבר קטן וגדול במעשה הנסים אשר קורה בקרבת הצדיק ובזכותו, רצו לראות ולדעת, אכן זכו וראו במו עיניהם דברים נפלאים נסתרים וגלויים.

כי הצדיק קרוב לה׳ יותר מכל אחד שהוא נמצא בסביבות בית המלך, מלכו של עולם, והוא כאותו עבד שנכנס לבית המלך בלי הגבלה ובלי קבלת רשות. לכן הצדיק שהוא קרוב מבקשים אנו באמצעותו המלצה לפני בורא עולם.

ראיית נסים גלויים ע״י צעד ראשון שעושה האדם נראה בסיפורים המובאים להלן:

עזרת הצדיק לחפצים לקיים את נדרם על קברו

הסיפור המובא להלן סופר ע״י יהודיה שעלתה ממרוקו, וכעת היא תושבת נתניה, והנה סיפורה:

לפני עליתה לארץ בשנה אחת, בערב ל״ג בעומר, עלתה לקבר של הצדיק המלוב״ן רבי עמרם בן־דיוואן זצ״ל לשלם את נדרה, שהיא נדרה על החסד שהוא עשה עימה.

אותה שנה היתה גשומה וירדו בה גשמים עזים, ומעט היהודים שעדיין נמצאים במרוקו ושהיו אמורים לעלות לרגל לקברו של הצדיק, נרתעו מלעלות בראותם שהגשמים לא מפסיקים, והיה חשש לעלות ולהשתתף בחגיגות של ל״ג בעומר, שהדרכים ישובשו וימנע מהם להגיע לקבר של הצדיק, ובמקום היהודים הרבים שהיו צפויים לבוא באו מעט מאוד

למחורת יום ל״ג בעומר בעת שהגברת רצתה לקיים נדרה בקרבת קבר הצדיק נמצאו במקום אך שש משפחות, בראותה מצב זה היתה מאד עצובה מחוסר אנשים שיקחו  חלק בתשלום הנדר ובבישולים הרבים אשר הכינה לכבוד הצדיק, המעט שהיו נוכחים יעצו לה שתיקח עימה בחזרה : כל מה שהיא הכינה ותקיים הסעודה באחד מבתי כנסת כנראה שזה היה בכזה־בלקכה, כי רק שם נשארו מעט יהודים, וכל אחד בדרכו ניסה לנחמה ולדבר על ליבה, והיא מרוב ההכנות שהיא הכינה התעצבה אל ליבה למחשבה  שהיא כביכול לא תקיים נדרה בקרבת הקבר הקדוש של הצדיק.

עוד בתוך השכנועים שלהם ראו הנוכחים פתאום אוטובוס מגיע מלא תיירים שהתברר יותר מאוחר שהם תיירים מישראל שבאו עם טיול מאורגן למרוקו, שמחת בעלת הנדר בעלה וכל הנוכחים לא ידעו גבול, והתיירים מישראל שמחו כשהוזמנו לקחת חלק בסעודת הנדר שהאשה הנ״ל נותנת לזכות הצדיק רבי עמרם, הם אמרו שגם בשבילם זו היתה  הפתעה לא רגילה לבוא ולמצוא סעודה מאד מכובדת מוכנה ומזומנת בו בזמן שבאותו יום היו מוזמנים לארוחת :: צהרים מטעם אחת הקהילות היהודיות ומשום מה התעקבו ואיחרו את המועד. אז החליטו כל הנוסעים בדרך להיכנס להשתטח על קברו של הצדיק ושם יעשו קניות כדי לסעוד את לבם לכן אמרו שבטח ידו או השגחתו של הצדיק היו בדבר, הם שתו שמחו ורקדו מרוב שמחה, שעשו טוב על לבה של בעלת הנדר, שראתה שנוסף לנס שנעשה לה בזכותו של הצדיק שאחד כנראה מבני משפחה נתקיימו בו נסי הצדיק, גם כעת נעשה לה הנם השני כשתיירים יהודים מישראל זימן אותם הצדיק והשתתפו בשמחתה.התיירים נפרדו מלאי התפעלות ממה ששמעו וממה שראו עיניהם, שכאן על קברו של המלוב״ן רבי עמרם בן־דיוואן זצ״ל מתרחשים נסים בסתר ובגלוי.

שייח מואיזו לכבוד רבי עמרם בן דיוואן זצו"קל

רבי עמרם בן דיוואן

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

פרק רביעי: חברת דובב שפתי ישנים

מאת ה׳ היתה זאת

ויכוח בהלכה שהיה בין חכמי העיר, (בדין עשרה שהתחילו להתפלל ביחד ויצאו חלקם באמצע, האם יכולים לומר קדיש תתקבל) רבנו שהיה נוכח בויכוח, הלך הביתה למד את הסוגיא, עיין בספרים וכתב פסק בנושא. לאחר מספר ימים שוב התעורר הויכוח כאשר הוא צופה מן הצד ומחייך, האב״ד רבי יהושע בירדוגו הבין מחיוכו שיש לו מה לומר בסוגיא, לבקשת רבי יהושע אמר מה שהסיק מעיונו, והוסיף שכתב תשובה בנושא. רבי יהושע ביקש לעיין במה שכתב, רבנו מיהר הביתה והביא לו את הדפים. רבי יהושע קיבל את הדפים ועיין בהם, ושמח עליהם כמוצא שלל רב. לאחר מספר ימים חזר רבנו וביקש מרבי יהושע את הדפים, רבי יהושע אמר שהוא שם אותם בתוך אחד הספרים שהיו לפניו, רבנו חיפש הרבה בספרים שבספרייתו של רבי יהושע ולא מצא, הצטער רבנו צער רב על אובדן של חידושי התורה שכתב, ובאותו הזמן עברה בו כמין תחושה כאילו יקירו טבע בים. צער זה עשה בו רושם רב שנחרט במעמקי ליבו, וגרם לו לעשות קל וחומר, והוא: ׳ומה פסק קטן שצעיר כמוני כתב, שבין לילה היה ובין לילה אבד גרם לי צער כל כך, א׳׳כ מי יוכל לחוש את גודל כאבם וצערם של רבותינו על עמלם הגדול שהשקיעו בו את דם נפשם, שנים על גבי שנים ימים ולילות, בכתיבת חידושי תורה הגות רוחם, רבי ההיקף והאיכות, ספרים שלמים בכל מקצועות התורה, מתוך עוני וגלויות, בלי חשמל, בלי עטים, אלא בכתיבה איטית שנעשתה בכתיבה על ידי קנה, על גבי חלקיקי דפים, ועכשיו רואים הם את מעשה ידיהם טובעים בים הריקבון, ואובדים בצוק העיתים ופגעי הטבע והעש! וא״כ מה יהיה עם צער אבותינו ורבותינו הקדושים אשר בארץ המה?? מחשבה זו היתה מבצבצת ועולה אצל רבנו בלי הפסק, מכאן צץ במוחו הרעיון להקים אגודת ״דובב שפתי ישנים״ שתפקידה יהיה להעתיק מחדש את החיבורים הבלויים בכתבי יד שהולכים וכלים. (מתוך הקדמת רבנו לספר שרביט הזהב) רבנו צרף מחשבה למעשה והחל להפיץ את הרעיון וחשיבותו בין הרבנים והציבור הרחב, הרבנים על אף שברכו את הרעיון, הטילו ספק גדול ביישומו, בגלל התקציב הכספי הגדול הדרוש, אולם רבנו לא התייאש. רבנו החשיב מצוה זו כעיסוק במת מצוה שהשעה דוחקת, ושאם יתמהמה לא ישאר מה להציל מהכתבים.

הבא ליטהר מסייעין אותו

וממשיך רבנו ואומר: והאל ית׳ הבוחן לבות וכליות, הוא ידע תוכן מחשבתי שלא היה בה שום נגיעה או פניה ח׳׳ו, כי אם לשמו הגדול ית׳ ולתורתו, ועודדני וחזקני ואמצני לעמוד נגד כל הגלים הבאים עלי, והמפעל הלך ונשתפר בעזרת הועד המקומי של עי׳׳ת מקנאס אשר פתחו לי פתח כפתחו של אולם.

אזעקת אמת

ואכן בהיות רבנו כבן עשרים ושש, לצד עבודתו העמוסה בישיבה ובתלמוד תורה, הוציא רבנו את מחשבתו שקוננה בקרבו לפועל, והחל לפעול בהוצאת כתבי היד של בני העיר, שהיו ספונים וטמונים עד כה עשרות בשנים וישנם אף קרוב למאה וחמישים שנה.

וכך כותב רבנו בתיאורו העז והמליצי בראש הספר הראשון שיצא על ידו והוא ספר ׳תורות אמת׳ למלאך רבי רפאל בירדוגו זצ׳׳ל: רבותינו ז״ל למרות התנאים הכלכליים המצומצמים והגרועים שנמצאו בהם, עם כל זאת לא נגרפו מעל משמרתם משמרת הקודש. ספרי רבותינו בלעדם אנו נמצאים כסומא בארובה וכספינה המטרפת בים הגדול, אין אנחנו יכולים לצעוד צעד ולא לדרוך כף רגלינו על מפתן בית המדרש כיתומים היינו, כצאן בלי רועה דמינו, אבדנו כולנו אבדנו. ואכן זכו רבותינו לכתוב חדו׳׳ת, אך היות וחזון הדפוס לא היה נפוץ בזמנם, וגם מפני עוניים ולחצם, מוצאים אנו את כל ספרותם כתובה על נייר בלוי, קטעי נייר, ולרוב התיישנותם נאכל חצי בשרם והרואה אותם יהיה נבהל מפניהם ומפני ריחם ואבקם. חלקם נאבדו בעת פחדים, מהם נרקבו, מהם עכברין רשיעי צדין, מובן שכל מי שרגש התורה והיהדות בקרבו, יחם ותבער בו אש, ודברים אלו ירדו עד חדרי בטנו, לדאוג לתקן את כתבי היד האלו, ובפרט שמצד דורינו אבדה תקוותינו להעמיד הדת על תילה ולבאר התורה כפי הצורך, אז ודאי שלא ניתן שהפליטה הנשארת לנו למשגב ולמבצר, שגם היא תאבד תקוותה, ובודאי שרבותינו שטרחו ויגעו מתוך דוחק וצרות, עתה הם בצער על תורתם הנמצאת בעלבון וגם בסכנת אבדון, ושומע אני מבית החיים עד הנה את זעקת לבותיהם של הצדיקים, וגם התורה מתחננת. וממשיך רבנו ומספר על כן קמתי ונתעוררתי, ואשמיע בתוך אחב״י זעקת ליבי וחרדת נפשי, עד מתי יהיה זה לנו למוקש הצרי אין בישראל הרופא אין שם, ובפרט שחזון הדפוס נראה בעליל, ודבריי אשר יוצאים מלהבות קודש עשו רושם אצל החכם השלם כמוה ר׳׳ ר יעקב בירדוגו, ונתנדב בחפץ לב להיות איתי מן המייסדים של חברתינו הקדושה דובב שפתי ישנים. רבי יהושע בירדוגו שהכיר את רבנו בהיותו מסודר בכל עניניו, והכיר וידע כי ליבו בוער כאש להדפיס ספרי רבותינו הקדמונים מסר בידיו את כתבי המשפחה, ובראשם את הכתבים של סבו רבי רפאל המלאך, ואמר לכל בניו שמי שירצה אחד מהכתבים ישאילהו ־ ויחזירהו לרבי שלום, והיה סמוך ובטוח בלבו שרבנו יוציאם לאור בצורה הטובה ביותר.

ואכן רבנו שהחל במלאכה זו עוד בהיותו צעיר לימים, מגלה בעריכתו בהגהותיו בהערותיו ובהקדמותיו חריפות ובקיאות רבה בכל מכמני התורה.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

סבא דוד

סיפור חיים

דוד פרץ נולד בעיר בוז׳אד שבדרום מרוקו, בשנת 1923, לאמו זהרה ואבין מסעוד. סבא היה ילד חמישי לאמו, בן ראשון לאחר ארבע בנות, והילד האחד עשר לאביו. את ילדותו תיאר סבא דוד בילדות של עוני ומצוקה.

בהיותו בן שלוש מת עליו אביו, ולאחר תקופה קצרה מתה גם אימו. אחיותיו גידלו אותו, דאגו לו ופרנסו אותו. סבא דוד למד בבית הספר הצרפתי בבוז׳אד, אותו סיים בהצטיינות: עד ימיו האחרונים היה סבא מדקלם ומתרגם למעננו סיפורים בצרפתית, שלמד אז, לפני 65 שנה. למרות שרצה מאוד להמשיך ללמוד נאלץ בגיל 16 לצאת לעבודה. כבר אז הוא התגלה כאדם, שכולנו הכרנו: האיש, שאת חייו הוא בונה במו ידיו, שוחר דעת ואיש כבוד. הוא החל כפקיד ומנהל חשבונות בעסק סיטונאי. בשלב מסוים קיבל על עצמו את ניהול תחנת הדלק של בעל העסק. לא עבר זמן רב והוא הצליח לרכוש את התחנה ולהפוך אותה לעסק משגשג שכלל מספר רב של מכוניות. בהיותו בן 19 נשא לאשה את סבתא רוחמה לבית אלבז.

המשפחה התגוררה בבית גדול מחוץ למלח ־ הגטו היהודי בבוז׳אד, וסבא, איש אמיד שעשה את כל רכושו בעשר אצבעותיו, הפך לאיש מכובד ומקובל בקרב יהודי העיירה, שבחרו בו לראש הקהילה. למרות גילו הצעיר. כראש קהילה דאג לכל צרכי הקהילה היהודית והיה אחראי לקשרים עם השלטונות: תחילה השלטונות הצרפתיים ואחרי שמרוקו קיבלה את עצמאותה – לקשרים עם המלך מוחמר החמישי. כראש הקהילה לחם את מלחמות היהודים. בין הסיפורים הבולטים שסיפר לנו, הנכדים, היה סיפורה של בחורה יהודיה שנחטפה ע״י ערבי, והוא מצא אותה, נאבק למענה בבית המשפט – ושלח אותה לישראל. רק שנים אחר כך פגש אותה כאן בארץ, באשקלון, וזכה לתודתה הגדולה.

נקודת המפנה בחייו של סבא, כמו בחיי הקהילה היהודית במרוקו כולה, הייתה יציאת הצרפתים ממרוקו ב1956. עד שהשלטון התייצב בראשותו של המלך מוחמד החמישי, עברה על היהודים תקופה של חרדה ואי ביטחון לגורלם ועתידם. אמנם הדברים נרגעו והמלך התגלה כאוהב יהודים ודואג להם, אך אז כבר הגיעו שליחי הסוכנות מארץ ישראל וסבא התגייס לסייע בידם. נציגי הסוכנות בבוז׳אד רצו להעלות לארץ רק את צעירי הקהילה, אך סבא הבהיר להם ש ׳או שכולם יעלו – או אף אחד לא׳. וכך אמנם היה. קהילת בוז׳אד, רובה ככולה ארזה את מזוודותיה ועלתה ארצה.

קורות עלייתו של סבא ומשפחתו לישראל הם קורות עלייתה של יהדות מרוקו. סבא עלה ארצה ב1956, והגיע עם משפחתו למבשרת ירושלים, שם היה בין ראשוני מתיישביה, אבל אחרי תקופה קצרה, עבר לגור בשדרות, אז מעברת עולים גבים- דורות, מעברת פחונים וצריפים. הוא עבד במה שהיה, בעבודות יזומות של המדינה ובעבודות חקלאיות בקיבוצים, עד שהגיע לעבודה במפעל המברשות ברוחמה, וכמו שהוא נהג לספר, בהתחלה רק זמני, ׳רק לשבוע שבועיים׳, אבל שם הוא כבר נשאר עד יציאתו לגמלאות.

לבית החרושת ברוחמה נכנס לעבוד כפועל, אבל גם שם עמדו עד מהרה על סגולותיו, על כישוריו ורוחב דעתו ומיהרו להטיל עליו תפקידים עם הרבה אחריות בבית החרושת ומחוצה לו.

סבא וסבתא עברו תקופות קשות אבל תמיד הייתה רווחתם של ילדיהם ועתידם של ילדיהם חשובים מכל.

לאחר פטירתה של סבתא רוחמה ז״ל ממחלה קשה בשנת תשמ״ד, התחתן סבא דוד עם מלכה לבית פרץ. חיים משותפים אלה באו גם הם לקצם עם פטירתה של מלכה ז״ל ב1998.

זמן קצר אחרי מותה חלה סבא במחלת ריאות קשה. כולנו האמנו שסבא דוד החזק, שידע להתגבר על קשיים בחייו, יתגבר גם עליה. וסבא נאבק ועוד איך. אבל גופו לא עמד לו. הוא נפטר ביום שישי ה13- באפריל, בערב חג שני של פסח.

על אף מחלתו הקשה הוא שמר על חוש ההומור הידוע שלו ועל אהבתו לסיפורים. גם בשעותיו הקשות בין נשימה לנשימה היה לו תמיד משפט מתאים לכל אחד, ותמיד ידע למצוא את הסיפור הנכון לרגע המסוים. וכך נזכור אותו כולנו: סבא של סיפורים, פיקחות, תבונה והומור. סבא אהוב. יהי זכרו ברוך.