ארכיון יומי: 6 בדצמבר 2013


פתגמים ואמרות ממקורות שונים

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

======================================================אוצר פתגמים

51 – ان كان القمر معي شو بهمني من لنجوم

אן כאן(א)לקמר מעי שו בהמני מן(אל)נג׳ום.

אם הירח עמי, מה אכפת לי מהכוכבים.

אומרת אישה, שיש הרמוניה בינה לבין בעלה – בעלה הוא הירח.

 

52 – بتبينش البضاعه الا بعد الحبل والرضاعه

בתבמש(א)לבציאעה אלא בעד(א)לחבל ו(אל)רציאעה.

לא תתגלה הסחורה, אלא אחר ההריון וההנקה.

 אם האישה יפה, יופיה ישאר גם אחרי ההריון וההנקה.

 

53 – بتدفي الضجيع وبتروي الرضيع

בתדפי(אל)צג׳יע ובתרוי(אל)רצייע.

מחממת את בעלה הישן ומרווה את בנה היונק.

 נאמר על אישה טובה לבעלה ולילדיה.

 

54 – البدر ان شافها بستحي منها

אלבדר אן שאפוהא בסתחי מנהא

הירח אם יראה אותה יתביש ממנה.

 נאמר על אישה יפה מאוד.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים "

מאז הקמתה מצויה מדינת ישראלמאחורי הקוראן בבעיה קיומית, רוב האומות הערביות-מוסלמיות מסרבות להשלים עם עצם קיומה של תנועה לאומית ציונית. התנגדות זו קדמה בעשרות שנים לכינון מדינת ישראל או להופעתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

אין ספק, התנגדות זו נובעת, בחלקה הגדול, מתוך האסלאם עצמו; מדינה יהודית בארץ-ישראל עומדת בסתירה לעקרונות־יסוד אסלאמיים, דבר היוצר תשתית רחבה לעוינות מצד מדינות ערב וארצות האסלאם כלפי היהודים בכלל וישראל בפרט.

פרק א

מושגי יסוד

האסלאם נוסד בתחילת המאה השביעית (לספירה הנוצרים) על־ידי מוחמד, שחי בחצי האי הערבי. כיוון שכמעט אין מקורות היסטוריים מחוץ לאלה של המסורות המוסלמיות, על כן ננסה לתת סקירה קצרה על־פיהם.

מוחמד נולד בערך בשנת 570 לספירת הנוצרים בעיר מכה, ונפטר בשנת 632 בעיר מדינה. בהיותו צעיר, התעסק בהרהורים בענייני דת. לפי המסורת המוסלמית נתגלה אליו בזמן מסוים המלאך גבריאל וציווה עליו לנאום לערביי מכה שיפסיקו את עבודת האלילים, שיאמינו באלוקים וייטיבו את דרכיהם ומעשיהם.

מוחמד האמין שאלוקים הוריד את התורה לעם ישראל על־ידי משה, ושהתורה כתובה אצלם.

 הוא השתמש בסיפוריה לאיים על הערבים, שאם לא ישמעו בקולו יענישם אלוקים, כמו שהעניש בדורות הקודמים את אנשי דור המבול ואת אנשי סדום ועמורה. לאט־לאט נתלקטו סביבו קהל קטן של שומעים. רוב אנשי העיר לא הטו אוזנם, ויש שגם התלוצצו על דבריו והתנגדו לו. כשהתנכלו לו וסיכנו את חייו, ברח מוחמד בשנת 622 עם קהל שומעיו מעיר מולדתו מכה, וקבע את מושבו בעיר מדינה.

העיר הזאת היתה מיושבת בערבים וביהודים. הוא המשיך שם לדרוש דברי דת לערבים. בתחילת בואו ניסה לשכנע גם את היהודים של העיר מדינה בצדקת דרשותיו ואמיתת שליחותו, וניהל אתם ויכוחים על זה ועל ענייני דת. לצערו לא קיבלו יהודי מדינה את דבריו ודחוהו. אחרי שקהל שומעיו הערבים בעיר מדינה גדל, התחיל להשתמש בכוח: שני שבטים יהודים גורשו, וגורל השבט השלישי היה שכל אנשיו המבוגרים נהרגו, ואילו נשיהם וילדיהם נלקחו לנשים, לפילגשים, לשפחות ולעבדים לחסידי מוחמד. הוא ניהל גם סכסוכים מזוינים עם ערבים שלא הסכימו אתו, עד שבשנת 630 כבש את עיר מולדתו מכה.

לפי הפילוסופיה המוסלמית היה מוחמד נביא והביא לעולם דת חדשה, אחרי היהדות והנצרות.

לפי הנראה, מספר הקוראן, האמין מוחמד שאלוקים נתן ליהודים את התורה כדי שיתנהגו לפי מצוותיה, אבל מרביתם לא התנהגו כראוי, ועליכן שלח להם אלוקים את ישו הנוצרי, כדי שיחזיר את היהודים בתשובה. הצדיקים בעם ישראל שמעו בקולו של ישו, ואלוקים נתן להם את האוונגליון והדת הנוצרית.

כיוון שלערבים עוד לא שלח אלוקים שליח מיוחד, הם טועים בעבודה זרה. גם הנוצרים, כמו היהודים, לא שמרו היטב את דתם, כי האמינו שישו הוא אלוהים ־ דבר שאינו נכון, כי היה רק בן־אדם בשר ודם, נביא וצדיק. על כן שלח אלוקים את מוחמד להחזירם למוטב. הוא, מוחמד, יהיה הנביא האחרון, ודתו היא הדת האחרונה, האסלאם.

הדת הזאת חוזרת על הרבה יסודות של אמונה ומצוות שנמצאים ביהדות ובנצרות, ועוד נתווספו למוחמד דברים מיוחדים. אחרי מות מוחמד לוקטו נאומיו. חלק מדבריו חוברו בתוך ספר, הוא הקוראן, ספר הבסיס של המאמינים במוחמד; וחלק מדבריו נמסר בעל־ פה על־ידי חבריו ותלמידיו, ובמשך מאתיים שנה אחרי מותו חוברו לספרים ־ הם ספרי החדית׳.

כיוון שדת האסלאם מיוסדת על כתבי הקודש של היהדות ועל הכתבים שמקודשים לנצרות, נציג בראשית ספרנו סקירה קצרה של כתבי היהדות וכתבי הנצרות.

היהדות

כתבי הקודש המכוננים של היהדות הם התנ׳׳ך והתלמוד, ובהם נמצאים עיקריה ויסודותיה. התנ״ך כולל את התורה, שנקראת גם ׳חומש׳, וכן את ספרי הנביאים והכתובים, נ״ך. החומש, הספר המקודש ביותר ליהדות, פותח בסיפור בריאת העולם ומסתיים בפטירתו של משה טרם כניסתו של עם ישראל לארץ־ישראל ־ כ־2,500 שנה אחר בריאת האדם הראשון.

אחר החומש באים ספרי הנביאים. הראשון שבהם הוא ספר יהושע, הדן בראשית ההתיישבות היהודים בארץ ישראל. אחריו באים ספר שופטים, שמואל, מלכים ועוד אחרים. ספרי הנביאים והכתובים נחתמו כ-900 שנה לאחר תקופת משה, עם בניין בית המקדש השני בימי עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה.

הערת המחבר – לפי חשבונם של חכמי התלמוד – מובא בספר סדר עולם של רבי יוסי בן חלפתא וכן בתלמוד

עבודה זרה ט, ב, נבנה בית המקדש השני כ־350 שנה לפני ספירת הנוצרים

 בתנ״ך כלולים יחד 24 ספרים," והם מכונים ׳תורה שבכתבי.

היהדות מסתמכת גם על ספרי התלמוד, שכוללים את המשנה ואת הגמרא. המשנה נכתבה בטבריה כמאה שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. הגמרא נכתבה בשני מקומות: באר־ץ־ישראל ובבבל. הגמרא שנכתבה בארץ ישראל, כמאה שנה לאחר המשנה, נקראת תלמוד ירושלמי׳, וזו שנכתבה בבבל נקראת ׳תלמוד בבלי׳. התלמוד הבבלי נחתם על־ ידי רב אשי – נפטר בשנת 425 לספירת הנוצרים –  וחכמי דורו כמאתיים שנה לפני הופעת האסלאם.

תוכן דברי התלמוד מכונה ׳תורה שבעל פה׳. אלו הם פירושים והסברים לדברי החומש והנ״ך. חלקם נמסרו, לפי המסורת, מפי משה, וחלקם נאמרו על־ידי חכמי ישראל בדורות שלאחר מכן. התלמוד מכיל גם פתגמי חוכמה ומוסר לאלפים, וכן סיפורים ותיאורים רבים שאירעו ליחידים או לעם ישראל, וגם לאומות אחרות, בתקופות שונות.

לאחר חתימת התלמוד פירשו חכמי ישראל סוגיות ועניינים שונים בתלמוד. המוכר והנפוץ ביותר הוא פירושו של רבי שלמה בן יצחק – המוכנה רש"י, 1040 – 1105. נולד בטרוי שבצרפת ונטר בוורמס בגרמניה –  שפירש את כל התנ״ך וגם את כל התלמוד. רבי משה בן מימון, הרמב״ם – נולד בספרד ונפטר במצרים 1140 – 1205  קיבץ את ההלכות מן התלמוד בספרו משנה תורה, הידוע בכינויו יד החזקה. הרמב״ם היה גם פילוסוף ורופא דגול. הוא עסק רבות בסוגיות מחשבה ואמונה וכינס את כללי האמונה של היהדות בספריו השונים: בספר משנה תורה, בספר מורה נבוכים, בפירושו על המשנה ובאגרותיו.

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

 

למאמרו של י' אינהורן : " המימונה – מקורה ומהותה "

חידוש מסורת המימונה הביא לשפע מאמרים, שאין בהם כדי למצות את הנושא. איינהורן מבסס את מאמרו על הקשר בין המימונה למימון, מלך ממלכי השדים. קביעתו שעריכת שולחן המימונה במוצאי חג הפסח בבתיהם של יהודי מארוקו אינה ביסודה אלא עריכת שולחן למימון מלך השדים אין לה על מה שתסמוך, והיא מתעלמת לחלוטין ממכלול המנהגים הקשורים בחג המימונה.מימונה

מנהגים רבים מאוד קשורים ביחסים שבין היהודי המארוקני לבין השדים, והם בגדר מערכת שחלקה הצגתי בהרצאה בקונגרס הרביעי למדעי היהדות (ראה: ׳נוכחות השדים בבית היהודי המרוקני׳, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, 1v, ירושלים תשל״ג.

מנהגים רבים קשורים בהגשת אוכל (כמו עריכת שולחן למימון לפי איינהורן ), והם באים על ביטוים בנוסחאות של רפואה עממית. אדם שנפגע מידי שד הולך לשפת־הים וטובל. לפני־כן הוא זורק לשד אוכל (על־פי־רוב ביצה).

כשהכלה הולכת לטבול לפני חתונתה, היא מגישה חמישה פריטי מאכל לשדים השוהים בבית־המרחץ על־מנת שלא יתנכלו לה. בכל מקרה האוכל נזרק או נעזב, ואין אף דוגמה אחת, שמזון המיועד לשדים ייאכל על־ידי בני אדם.

מה פשרו אפוא של שולחן לכבודו של מימון מלך השדים ? זאת ועוד, טענה זו של איינהורן מושתתת על התפיסה, שהפונקציה העיקרית של המימונה הוא השולחן שעורכים ביום זה. ולא הוא. מנהגים רבים שחלקם פירטתי במאמרי הנ״ל, כגון הביקורים הנמשכים כל הלילה (ואלה נוגדים דווקא את האמונה הרווחת אצל יהודי מארוקו, שהיום הוא לממשלת בני אדם, והלילה — לממשלת השדים), ביטויים שונים של שמחה, הטיול הנערך למחרת לים או לחורשה, אכילת המופליטה שהקשר שלה באיסור חמץ הוא ברור למדי (מסורת בידי כמה משפחות יהודיות במארוקו לא לאכול חמץ לא בערב המימונה, ולא באסרו־חג, ולפעמים אף בימים שלאחריו;

לפי זה אכילת המופליטה, הדומה בצורתה החיצונית למצה, משמשת כעין מעבר ללחם), התחפשות של הבחורים, היחסים המיוחדים שבין היהודים והמוסלמים ביום זה בכל מקום (ארץ־ ישראל, כורדיסטאן) — כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם התפיסה מימונה—מימון—שד.

איך להסביר, למשל, שרק פריטים מסוימים עולים על השולחן, ואחרים לא ? מה מקומה של ברכת הכוהנים ושל ברכת הרב בערב זה ? מה פשרם של מנהגי־המים המרובים הקשורים במימונה ? איינהורן לא היה צריך להרחיק לכת ולחפש את השד מימון ואת המלכה.

 הלוא ידוע, שקיימת שדה בשם ׳מימונה׳, והיא הוזכרה רבות (ראה, בין השאר : סיפורי אלף לילה ולילה, תרגם י״י ריבלין, ח, עמי 3061 ואילך). קיימת גם קדושה מוסלמית במארוקו בשם ׳לאלא מימונה׳ (בדיוק כמו בברכה המובאת על־ידי איינהורן: ׳לאלא מימונה מסעודה מברוכה׳; תרביץ, שם, עמי 217).

 לאלא מימונה זו ידועה וממוקמת במקומות רבים במארוקו (ראה : E. Dermenghem, Le Culte des Saints dans l'islam maghrébien, Pans 1954, p. 69). מה הקשר בינה ובין ׳לאלא מימונה׳ של היהודים ?.

 אמנם הגיע נוסע צרפתי שסייר במארוקו בראשית המאה הזאת (-E. Aubin, Le Maroc d'aujour 97-98 .d'hui, Paris 1904, pp) לכפר בין לאראש לפאס, ושם ראה את ׳קובאת לאלא מימונה׳ (כיפת לאלא מימונה).

האגדה שהוא מביא מעניינת ביותר, והרי תמציתה: קדוש מוסלמי בשם בו־ סלהאם החליט להוליך את הים (הים התיכון) עד לעיר פאס כדי שבנות העיר תוכלנה לטבול בו את ידיהן. הוא הלך והים אחריו עד שהגיע לכפר שבו שכנה לאלא מימונה. לאחר התערבותה אצל בו־ סלהאם החזיר את הים למקומו…

המוטיבים הקשורים באגדה זו ובחגיגת המימונה מחזקים את התיאוריה של נוי, המקשרת בין המימונה לבין המסורות היהודיות הקשורות בים (ד׳ נוי, ׳קריעת הים וחג המימונה׳, למרחב, 18.4.1968).

אינני בטוח, שיש בידנו היום כל שרידי המסורות והמנהגים הקשורים במימונה בעדות השונות, וכל ההסברים שהוצעו עד עתה הם בבחינת סברות. המימונה של יהודי צפון־אפריקה, כמו הסהראנה של יהודי כורדיסטאן וכמו מסורות רבות אחרות, הן עדיין בחזקת חידה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר