מבצע יכין – שמואל שגב

 

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

אולם בן גוריון עמד כסלע איתן מול גל " מעשמבצע יכיןי " זה. בעיניו – קיבוץ גלויות היה קודם לכל. הוא האמין כי דווקא עתה, לאחר מלחמת העצמאות, זקוקה המדינה לתוספת רבי של כוח אדם, לא רק כדי להגן על קיומה אלא, בעיקר, כדי לסייע בבניינה. בסופו של דבר ידו של בן גוריון ועמדתו הנחרצת בעניין קיבוץ הגלויות היא שהכתיבה את קצב העלייה, והיא שהשאירה את השערים פתוחים לרווחה.

באווירה של משבר כלכלי חמור, החלו להגיע למחרת קום המדינה, העולים הראשונים מצפון אפריקה. בניגוד לניצולי השואה, יהודי מרוקו לא נרדפו על ידי שכניהם המוסלמים ועלייתם לא הייתה בבחינת " עליית הצלה ".

אך בדומה לניצולי השואה, גם יהודי מרוקו באו בעירום ובחוסר כל וגם ביניהם היו חולים רבים וקשישים. חכמיהם, מנהיגותם הרוחנית, בלי ההון והמשכילים – נותרו מאחור. כך שבראשית צעדיהם בארץ, היו יהודי מרוקו כצאן ללא רועה.

אחד המטיפים העקשניים לעלייתם של יהודי צפון אפריקה היה יאני אבידוב, איש נהלל ומי שהיה מעורב בארגון עלייתם של מעפילי הספינה " יהודה הלוי " ערב קום המדינה. בשנת 1949, שב יאני אבידוב למרוקו כדי לארגן עלייתם של צעירים ללא משפחות.

אבידוב קיווה להעלות עשרת אלפים צעירים כאלה. אך הקבוצה הראשונה של 400 בני נוער, נתקלה בקשיי קליטה מרובים. " ראשית הכישלון " טען אז אבידוב, " הייתה נעוצה בהעברתם של הצעירים למחנה " שער העלייה " ולא לקיבוצים ולנקודות התיישבות.

במחנה זה ספגו , תורת חיים " שהרעילה את נפשם ושיבשה את המשך דרכם בארץ. עולים מאוכזבים לימדו אותם כי הקיבוץ הוא שם נרדף לטומאה וכי עובדי מחלקת הקליטה הם חבר פושעים, רק מקצתם של בני נוער אלה נקלטו בארץ.

הרוב שוטט בחוצות הערים הגדולות באפס מעשה ומאחר שלא נקלטו בעבודה – הם שיגרו קריאות אזעקה להוריהם, וסופם שירדו מן הארץ וחזרו למרוקו. אך למרות כישלון זה, ניסה אבידוב להמשיך במפעלו במרוקו. 

אבידוב, יאני

נולד בשנת: 1901
עלה ארצה: 1921
נפטר בשנת: 1970
תחום פעילות: העפלה ועליה, התישבות
תקופת פעילות: 1921 – 1970
בעלותו הצטרף יאני לאנשי גדוד-העבודה והתיישב בעין-חרוד. נטה לחיי מושב, וב-1928 עבר לנהלל. בפרוץ מלחמת העולם השניה, ובהגיע השמועות על גורל יהודי אירופה "נעניתי לקריאה ויצאתי עם ההולכים לעזרת הגולה" – כפי שהוא מספר בספרו, נתיבים נעלמים. יאני עסק בהעפלה מארצות המזרח, מסוריה, מעירק, ומתורכיה, מיוון ומצפון אפריקה. לאחר קום המדינה המשיך לעסוק בעליה מחתרתית מצפון אפריקה.

מסע מחתרתי אחר, לארצות ערב, ערך עם בנציון ישראלי והמשיך בלעדיו, לאחר מות בנציון, מסע המתואר בספר "עלילות עירק". מטרתם היתה להעביר ארצה (בסתר) חוטרי תמרים משובחים, לנטיעה בשטחי עמק הירדן והערבה. חוטרים אלו הם הבסיס למטעי התמרים בבקעת הירדן ובערבה.

בינתיים גבר בישראל הלחץ לריסון העלייה וגם הממונה על הקליטה, ד"ר יוספטל עצמו, הצטרף ל " אנשי המעשה " שתבעו לצמצם את העלייה, הפעם מ " ועמים רפואיים ". המאבק בין " אנשי החזון " ל " אנשי המעשה ", הפך עתה לנחת הציבור.

אריה גלבלום פרסם בעיתון " הארץ " סדרת מאמרים שחיזקה את ידיהם של " אנשי המעשה ". כשהוא מצויד בתעודת עולה על שם " חיים קלופשטוק " שהה גלבלום ארבעה שבועות במחנות העולים. בסדרת מאמריו במרס 1949, הוא חילק את העלייה לארבעה גושים עיקריים.

1 – הגוש הספרדי בלקני. אלה הם היוגוסלבים והבולגרים. לדעתו של גלבלום היו אלה הטובים בקרב כלל העולים. הוא אמר עליהם כי " יש להם חוש לניקיון, משמעת פנימית ואפילו בתנאי הזוהמה במחנה, הם יוצרים סביבם אווירה לבבית ונימוסית. בעיקר הם נכונים לכל עבודה, שופעים יוזמה, מרץ ורצון ברזל לעשות דרכם בכבוד וביושר "

2 – הגוש האשכנזי אירופי. גוש זה היה לדעתו של גלבלום – הזיבורית –  קרקע לא טובה, אדמה מסוג גרוע, סחורה מסוג גרוע, סחורה זולה – בקרב כלל העולים. הוא כתב כי בשואה ובשנות הגלות שבאו אחריה, איבדו יהודים אלה את שיווי המשקל המוסרי שלהם, נטשו את סולם הערכים המקובל ומלחמת הפרט על קיומו, הרסה אצלם כל רגשות של שיתוף וכל יסוד של משמעת.

בשבתם במחנות, הם הורגלו על ידי הג'וינט והסוכנות היהודית שהכול נעשה בשבילם, בלי שהם עצמם יהיו חייבים בתמורה כל שהיא. באופן כללי, היו יהודים אלה ללא חזון, חסרי יוזמה, נרגזים ואנשי ריב ומדון.

3 – העלייה התימנית. גוש זה היה טבוע, לדבריו של גלבלום, בחותם " אופטימיזם כמעט מופרז ". הקושי העיקרי לגבי יהודי תימן, נבע דווקא ממזגם הנוח ומנכונותם להסתפק במועט. נכונות זו שיתקה אצלם כל יוזמה. בניגוד לניצולי השואה, היו יהודי תימן אסירי תודה על כל מה שנעשה בשבילם והם היו רוויים מסורת דתית ואוהבי עבודה.

4 – הגוש הערבי אפריקני. יהדות צפון אפריקה עמדה לדברי גלבלום, " כמה דרגות מתחת זיבורית ". הוא מנה בעלייה זו שורה ארוכה של פגמים ללא תקנה : רמת השכלה הגובלת בבורות מוחלטת והעדר נתונים להסתגלות לחיי הארץ .

ניכר היה בגלבלום שהוא השחיז בעיקר את עטו נגד יהודי מרוקו. מתוך בורות וחוסר מודעות לשורשיה היהודיים העמוקים של יהדות זו וכמיהתה העזה לציון, שפך עליה גלבלום את זעמו ויצר סביבה אווירה ציבורית עוינת. במאמר מיום ה-22 במרס 1949, כתב גלבלום בין השאר :

" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.

4 – הגוש הערבי אפריקני. יהדות צפון אפריקה עמדה לדברי גלבלום, " כמה דרגות מתחת זיבורית ". הוא מנה בעלייה זו שורה ארוכה של פגמים ללא תקנה : רמת השכלה הגובלת בבורות מוחלטת והעדר נתונים להסתגלות לחיי הארץ .

ניכר היה בגלבלום שהוא השחיז בעיקר את עטו נגד יהודי מרוקו. מתוך בורות וחוסר מודעות לשורשיה היהודיים העמוקים של יהדות זו וכמיהתה העזה לציון, שפך עליה גלבלום את זעמו ויצר סביבה אווירה ציבורית עוינת. במאמר מיום ה-22 במרס 1949, כתב גלבלום בין השאר :

" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.

בדרך כלל הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים העברים, הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן, זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל.

" בניגוד לתימנים הללו נעדרים שורשים ביהדות ( הערה שלי – אלי פילו – כמה היה טיפש האדם הנבזה הזה, אני בז לו ולנשמתו הארורה ) לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם. בפינות מגוריהם של האפריקנים, תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות.

רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה, אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו ברצינות. מעל לכל אלה, קיימת עובדה יסודית חמורה לא פחות והיא – מחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ ובראש וראשונה – עצלות כרונית ושנאה לעבודה "

מסקנתו האופרטיבית של גלבלום לא פחות חמורה : " כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה, על כל משמעותה…הנתנו את דעתנו על כך, מה יקרה למדינה זו, אם זו תהייה אוכלוסייתה ? והרי ביום מן הימים, תתווסף עליהם עליית יהודי ארצות ערב. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה, עם אוכלוסיות כאלו ? "

דברים חמורים אלו נכתבו למרות העובדה שחלקם של יהודי מרוקו בסך כל העלייה עד אז, היה זעום ביותר ; 18 אלף בלבד. אך זרע ההלעזה נקלט במהרה ולעולי צפון אפריקה ניתן דימוי של " עצלנים ופושעים " ובכולם דבק הכינוי " מרוקו סכין ".

על רקע דימוי שלילי זה, סופרה באותם הימים הלצה שיוחסה לנשיא מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן. על פי אותה הלצה, שאל וייצמן את הספר שלו, עולה חדש מרומניה, מה מצבו, השיב הספר : עבודה – ברוך השם, יש ; פרנסה – יש, אבל המרוקנים הללו…על כך השיב לו וייצמן ף מה יש, כלום למרוקנים לא צומח זקן ?……

כמצופה, סדרת מאמריו של גלבלום, סייעה בידי יוספטל בריבו עם יו"ר מחלקת העלייה, יצחק רפאל, שתמך ללא סייג בעמדתו של בן גוריון והתנגד לכל צורה של הגבלה או ויסות העלייה. אך לחסידי הויסות בא סיוע ממקור בלתי צפוי לחלוטין – מאיר גרוסמן.

איש התנועה הרביזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות היהודית מטעמה. במאמר מקיף בעיתון " המשקיף ", מיום 25 במארס 1949, תחת הכותרת " בל תיהפך העלייה להרפתקה מסוכנת ". כתב גרוסמן בן השאר : " כאשר בשנת העצמאות הראשונה, עלו ארצה 160 אלף יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבניה של המדינה הצעירה.

אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ ". גרוסמן הוסיף כי על מנת שהעלייה לא תיהפך לקללה, יש הכרח להאט את קצב העלייה ולהתאים קצב זה לכושר הקליטה של הארץ.

המנהיג הז'בוטינסקאי הוותיק סיים את מאמרו בהצעה להעדיף עלייתם של חלוצים צעירים ולזרז עלייתם של בעלי הון יהודים, שקליטתם לא תיפול על למעמסה על כתפיו של היישוב הישראלי הקטן.

זה היה, אם כן, הרקע לגיבוש מדיניות " הסלקציה ", מושג שטמן בחובו מטען רגשי כבד, במיוחד נוכח השואה שפקדה את יהדות אירופה. מה שהחריף במיוחד את הבעיה היה מצבו הכלכלי הקשה של המדינה הצעירה.

בישראל הונהג באותם הימים משטר של צנע, שחייב קיצוב במצרכי מזון חיוניים, כדי להתגבר על המצוקה, העלה בן גוריון הצעה להקים " גדודי עבודה " ולהעסיק במסגרתם את העולים בני 18 – 45 בעבודות ציבוריות ובבנין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר