L'esprit du Mellah-J.Toledano
ATTENDS DE NOUS AVOIR RATTRAPPES!
Le hozer betchouba est celui qui revient au juste chemin apres s'en etre eloigne. C'est parfois une espece dangereuse, les neophites devenant plus fanatiques que ceux qui ont toujours suivi le droit chemin.
טולידאנו
Mon cousin, un pilier de synagogue, n'avait qu'un defaut: d'etre toujours presse et quand son tour arrivait de reciter les prieres, il le faisait avec la rapidite de l'eclair. Mais il etait toujours le premier a la synagogue et de sa vie n'avait rate un office. Un jour qu'il avait sans doute mal fait sa priere contre les mauvaises rencontres, il eut pour voisin a l'office, un hozer betchouba, qui s'insurgea bruyamment contre sa rapidite:
- Monsieur Salomon, doucemenr. doucement
Mon cousin, qui comme tout bon marocain. a le sang chaud lui lanca:
- Monsieur, nous cela fait quarante ans que nous prions, vous un mois, alors quand vous nous aurez rattrapes vous aurez droit a la parole
Ziada ktar ml-a'tia Quand l'ajout depasse le principal
Sous entendu: c'est anormal quand l'ajout est superieur au principal. Pour comprendre ce proverbe il faut se reporter a une des plus originales institutions du commerce a la marocaine. S'il y a quelque chose que la societe traditionnelle avait en horreur c'est le formalisme et l'anonymat. Meme dans les relations commerciales qui devraient etre depourvues de touche personnelle: un kilo est un kilo, un metre un metre et un prix un prix, il n'en etait rien. On connaft l'habitude, pour ne pas dire l'obligation, de marchander, mais on connait moins cette coutume de ziada: apres avoir pese le poids juste le marchand ajoutait encore un peu a la tete du client. Meme s'il peut etre consequent, l'ajout ne peut en toute logique depasser le principal. Autrement c'est la preuve qu'on a depasse la juste mesure.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MA
RIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
Il semble que les centaines et milliers d'articles et publications qui concernent les Juifs d'Afrique du Nord, écrits généralement en diverses langues, sont loin de nous donner une image profonde et équilibrée de ce Judaïsme.
A Safi, le jour du mariage, intitule "Yom alnhar", la mariee, entouree de ses amies, assiste a la barza qu'animent les musiciens. La ou on celebre la barza, a lieu la benediction nuptiale. Ce sont les hahamim ou sages de la ville qui conduisent la mariee chez son mari. Elle recoit dans la chambre nuptiale un repas compose de poulets et de pigeons. C'est une vieille femme qui est chargee d'assister les maries.
A Mogador, quand la mariee revient du bain, elle tache de franchir le seuil de la maison avec le pied droit. Le fiance lui marche sur les pieds, en lui disant: "Je te vaincrai avec mon argent, tu me vaincras avec tes enfants". Apres la benediction nuptiale, c'est le marie qui brise le verre. La belle-mere accueille sa bru, en lui offrant du lait, de la menthe et des dattes. Les gens de la maison la benissent, en lui disant "Heureuse destinee". Les maries mangent dans leur chambre des pigeons farcis.
Villes de I'interieur
A Fez mardi, vers minuit, la jeune fille se rend au bain, accompagnee de femmes qui battent des mains et chantent. Elle est couverte d'un drap. Les femmes portent des bougies allumees, qu'on considere comme un bon fal. Avant que la jeune fille ne plonge dans l'eau, on offre aux genies du henne, du 'kar, du swaq, un miroir et un peigne. On sert aux assistantes des gateaux. Ce sont les femmes de la famille du marie qui s'occupent de la jeune fille. Quand elle sort du bain, elles declament, tout en battant du tarr:
II l'a prise, il l'a prise, Le fiance est son seigneur. Elle l'a pris, elle 1' a pris, Une telle est sa maitresse. Le fiance apparait pour la ceremonie de "Massa issa" II revet un cos- tume musulman et chevauche une mule. Ses amis agitent des foulards en criant: "Que Dieu benisse la vie de notre seigneur! Nous sommes des pelerins qui venons les babouches a la main".
Au matin, les femmes installent la fiancee sur une chaise, afin de l'habiller. Elles lui tressent des cadenettes, pendant qu'elles chantent "Peigne, peigne ces tresses"Quand elles finissent de la coiffer, une vieille femme place un oreiller sur son ventre, afin de simuler une grossesse, et danse ainsi devant elle. Elle est ensuite fardee. Quand elle est prete, elle est menee, assise sur une chaise, par les gens de la hebra vers la maison de ses beaux-parents. Tout au long de la route un homme danse devant elle. Des musiciens jouent et le vacarme est grand. A son arrivee, sa belle-mere lui fait gouter du lait et lui remet le verre, qu'elle doit briser sur le seuil en repandant le lait.
On installe les maries sur le talamon et le rabbin lit les benedictionsUn repas est servi aux assistants. Les maries se retirent dans leur chambre, ou ils trouvent une table garnie de gateaux de toutes sortes, de pigeons et d'un plat dit tfaya.C'est un bouillon de poulet et d'oeuf qu'on prepare specialement pour cette occasion
Les jeunes gens viennent admirer cette table. Les maries s'enferment. Les amis, restes pres de la porte, chantent et poussent des Zgarit. Ils frappent a la porte et disent:
Fais moi gouter, o mon ami.
Fais moi gouter la tfaya.
Fais moi gouter l'oiseau.
Fais moi gouter le poulet.
Fais moi gouter le mhammar.
Le marie leur jette par-dessus la porte des gateaux et des fruits secs, qu'ils se disputent.
A Meknes, les maries ne jeunent pas le jour du mariage, sauf s'ils sont orphelins. La mariee va au bain mercredi, a l'aurore. Toutes ses amies et celles qui veulent l'honorer 1'accompagnent. Elles prennent des bougies allumees. L'usage des flambeux et des bougies est repandu tant chez les Juifs que chez les Musulmans. Au retour, on procede a la barza. La benediction nuptiale a lieu chez elle. Quand elle arrive a la maison de ses beaux-parents, sa belle-mere lui tend un verre de lait, qu'elle brise a ses pieds. On installe la marine dans sa chambre. Ce n'est que le soir que son epoux la rejoint. On fait ce jour-la shina. Chaque conjoint dejeune avec ses amis.
A Sefrou, la mariee va au bain mardi soir. Pendant qu'elle se laisse conduire, elle a les yeux fixes au sol. II lui est interdit d'apercevoir un musulman.A l'entree du bain, une femme pousse des zgarit. Au retour, elle pleurera avec ses parents son prochain depart.
Le marie se rend aussi ce soir-la au bain avec ses amis. Au retour, un coiffeur ou un de ses amis lui taille les cheveux. Quand il est pret, le chef de la hebra lui met de la cendre sur sa tete, quיil couvre d'un chale. II dit: "Si je t'oublie, o Jerusalem, que ma main droite soit oubliee".21T Les jeunes gens le soulevent et le font danser.
Mercredi matin, la mariee, chargee sur les epaules d'un membre de sa famille, est menec chez son mari. En route, on olfre aux passanis des oeufs, des gateaux secs et de la mahia. En arrivant, sa belle-mere lui donne un oeuf cru, qu'elle jette contre le mur, du lait et des dattes. Apres la benediction nuptiale, celebree le matin, la mariee fait sept fois le tour de la maison, juchee sur les epaules d'une personne que son pere veut honorer. Les maries recoivent un plat special, dit "tayfor del fsus" "Le plat de la gaterie", fait avec du poulet et des gateaux. Les jeunes gens viennent frapper a la porte de la chambre des maries, en criant: "Donnez-nous de ce plat de la gaterie"L'epoux ne peut ce soir-la avoir des relations sexuelles avec sa femme. II doit attendre la nuit du vendredi au samedi.
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון…כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.
כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.
אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.
אלישבע שטרית
אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.
הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.
אמצעי זהירות או סגולות.
בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.
1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.
2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.
3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.
4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.
5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.
6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.
7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.
8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.
9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".
10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים.
מגילת היטלר – מיכל שרף
מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף
ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים
מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה, והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף
ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.
[1] מגלת המלחמה וישראל –
7. מגלת היטליר
חיבר אותה פ׳ חסין, מורה לעברית, הוא אשר חסין, ח״כ לשעבר, המתגורר כיום בבת ים. המגילה נדפסה בקזבלנקה, ועשויה בתבנית פיזית של מגילה(נייר מגולגל). אישור הצנזור: 2669 Visa de la Censure No. (אוסף מלג״ה. מכון הברמן למחקרי ספרות).
היצירה כתובה בשפה העברית, והיא פארודיה על מגילת אסתר. על פי עדותו של המחבר אף נהגו לקרוא אותה בבית הכנסת. וכה דבריו אל ידידיו הקוראים: ׳חושב אני כי חובה עלינו לקרוא מגלה זו בכל שנה ושנה באחד עשר לנובאמבר ולחג פורים קטן שאחרי שתגמר המלחמה נקבע אותו לפורים גדול.
המגלה הזאת לא למגלת התולים וצחוק תחשב כי אם למגלה רצינית, מגלה ממש, כי על פי סגנונה יכולים אתם להכיר שהיא מושפעת ממגלת אסתר שלנו ולכן צריך לקרותה בנגון כנגון מגלת אסתר. הערה: באמצע המגלה כתוב וירא היטליר כי בחדש כסליו אבל גדול היה ליהודים: מה היה?
מת רבנו הקדוש מת אליעזר בן יהודה מת הסופר הגדול יעקב אשר אברמוביץ ועוד הרבה סופרים וחכמים מתו בחדש זה… בני המן שמתו הם שנים עשר הקצינים שנאסרו באפריקא, כאשר תתחילו הקריאה ותשמעו שמות הארורים תכו ותצוו לבניכם להרעיש ברעשנים כמו שעושים בקריאת מגלת אסתר…׳
המגילה עשויה בתבנית מגילת אסתר, ופרקיה הם:
א. ׳ויהי בימי היטליר הצבע הוא הקאפוראל המושל על כל גרמניא שבע עשרה מדינות…׳
ב. ׳אחר הדברים האלה בראותו היהודים נסים וחמתו עודנה יוקדת בקרבו ונקמת זקניו אמר עוד לא נקמתי….׳
ג. ׳אחר הדברים האלה גדל המושל היטליר את הימליר האגגי וינשאהו וירם את כסאו מעל כל שרי הגיסטאפו אשר לו.״׳
ד. ׳ויהודי הערים האלה ידעו כל אשר נעשה, ויקרעו בגדיהם וילבשו שק ואפר כי יראו לנפשותם ויברחו מן הערים האלה בזעקות גדולות ומרות…׳
ה. ׳ויהי בשנה השלישית למלחמה וילבשו האמריקאים נקמה ויבואו לעזרת בריטאניא…׳
ו. ׳בלילה ההוא נדדה מנוחת השליט רוזווילט ויאמר להציל הערים האלה ולהגן עליהן…׳
ז. ׳בחודש השני הוא חודש אייר בשלשה ימים בו נכנסו לתוניסיא וביזירת [Bizerte], מלטו האסורים והשביעו הרעבים…׳
לבסוף מונה המחבר את ׳עשרת בני המך, ביניהם היטלר, מוסוליני, הגסטאפו, יועצי היטלר ושונאי ישראל. הוא קובע את יום ה-11 בנובמבר ׳יום נצחון הצרפתים יהיה לחג גדול וקבוע ועתה נכפלה השמחה׳.
כידוע, מגילות ספרותיות היסטוריות נכתבו הרבה על ידי יהודי המזרח, וספרות המגילות היתה מן הסוגים הספרותיים הנפוצים הרבה בימי הביניים. וכבר עמד ד״ר צבי מלאכי בספרו ׳סוגיות בספרות העברית של ימי הביניים׳(תל־אביב תשל״א, עמי 83-11), על סוגי מגילות ספרותיות, כגון מגילת איגרת ומגילת סיפורי מעשה, ואף דן בהרחבה במגילות ספרותיות היסטוריות המצויות בספרותנו.
אין ספק שמגילת אסתר, ׳אם המגילות׳, שימשה דוגמא למחברי המגילות הנדונות כאן, שרצו לספר ספור מעשה ועלילת דברים, ובחרו בצורה הספרותית הזו, שהיתה מקובלת ונפוצה בספרות העברית, ומוכרת להם. כבודה של המגילה הותיקה שרה גם על החדשות, ואיפשר החדרתן לבית הכנסת בטכסטים דתיים. ועוד, הכתיבה בצורת מגילת אסתר, שיש לה מנגינה לקריאה בציבור, איפשרה התאמת המגילות החדשות לקריאה בציבור באותה מנגינה ידועה. בשתי המגילות נמצא מאפיינים ספרותיים דומים: מחבר המגילה אינו מופיע כמדבר בגוף ראשון, ואינו עומד במרכז המגילה. הוא מוסר את עלילת הדברים באופן אוביקטיבי לכאורה, ובלי מעורבות אישית. מאידך גיסא, בהקדמה לקורא מובעת במפורש מטרתו של מחבר המגילה: ׳בשביל זה עשיתי מגלה זו כדי לבאר את הנם הנז׳ לזכור אותו תמיד שלא ישכח גם לדורות הבאים וראוי להיות נקבע לדורות ליום משתה ושמחה.״׳(מן ההקדמה ל׳מגלת המלחמה וישראל׳). וכן: ׳…חושב אני כי חובה עלינו לקרוא מגלה זו בכל שנה ושנה באחד עשר לנובאמבר ולחג פורים קטן…׳(מן ההקדמה ל׳מגלת היטליר׳).
המגילות עשויות בתבניתה של מגילת אסתר, פרקים פרקים כפרקי המגילה, משובצים בקטעי פסוקים ממגילת אסתר. כן מופיע מניין עשרת בני המן. ׳ברכה אחרונה של המגילה׳ ו׳סיכום פסוקי המגילה׳ מסיימים את המגילה, כאילו היתה מגילה מכתבי הקודש, שיש לספור מספר פסוקיה ולתת להם סימן בגימטריא…
שתי קינות ושתי גנאיית מתוניסיה
נרחיב כאן דברים על ארבע יצירות ספרותיות עממיות, שחוברו בתוניסיה בזמן מלחמת העולם השניה ואחריה. נביא כאן את היצירות מקרא ותרגום עם הערות קצרות.
1 אברהם הטל במאמרו: על גרמניה הנאצית בשירה עממית של יהודי תוניסיה, פעמים 28 תשמ״ו, עמי 130-126, מונה שתי יצירות נוספות: ׳קינת עדאב אליהוד פי אלמאניא – קינה באלקאפיה ואלתפנין׳. [קינה על סבלות היהודים בגרמניה – קינה בחרוזים ובמליצות] מחברה הוא שמעון די יעקב הכהן, והיא נדפסה בסביבות שנת 1933. ׳קינת היתליר – קינה תוצף היתליר שיך אלאמאן ומא פעל באליהוד נאס אלאלמאן נפסהו תבקנטת מעא נפס המן ואככרתהו בלא שף חיראן׳. [קינה על היטלר – קינה על מנהיג גרמניה ומה שעשה ליהודי גרמניה שנפשו דבקה בנפש המן וסופו ללא ספק יהיה כסוף קודמו]. נדפסה בסוסה בסביבות שנת 1938.
2 שתי תעודות אישיות בשפה הערבית־יהודית העשויות כיומן אישי, חוברו בתוניסיה, והן שופכות אור על תקופה זו: הראשונה היא: ׳תדכרת אלכדדאמה אליהוד תחת גל אלמאניה פי תונס׳, [זכרון לפועלים היהודים (במחנות העבודה) שהיו תחת עול הגרמנים בתוניסיה] מאת פרגי חי גצטון בן אליהו גז, דפוס וזאן, תוניס 1946. הספר משלב יומן אישי של המחבר עם ספר זכרון לנופלים במלחמה. מצויים בו פרסים היסטוריים חשובים כגון: תאור כניסת הגרמנים לתוניסיה, השתלטותם על היהודים, הקמת מחנות עבודה וכן רשימת המקומות בהם הוקמו, מספר העובדים במחנה וסוג העבודה, יחס המוסלמים אל היהודים, שמות הנופלים במלחמה וסיבת המוות. הספר כתוב בערבית־יהודית ובצרפתית. התעודה השניה היא של יצחק מאמו מנאבל שבתוניסיה, שתרגם בתקופת פלישת הגרמנים לעירו, את הרומן ׳עיט צבוע׳ לאברהם מאפו. בהקדמה לתרגום, המצוי עדיין בכתב יד, מתאר מאמו את קורות העיר נאכל תחת שלטון הגרמנים. התאור הוא בשפה הערבית-יהודית, ותורגם לצרפתית על ידי אברהם הטל. ראה מאמרו: Les traductions en Judeo-Arabe tunisien des oeuvres d'Abraham' 139-142 .Mapu'. REJ 1975, p
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי
3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.
אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.
יצחק אורוביו טען, כאמור, שבספ
בל נהיה כה אכזרים ובגלל עניין כלשהו בנכסים שאינם בני קיימא, או מתוך חרדה לאבדם, נסכן את העיקר. כל שבידיו חייב האדם למסור למען תשועת נפשו, כדבר מלך סדום, אשר על אף היותו עובד אלילים אמר " תן לי הנפש והרכוש קח לך " ( בראשית יד כא )
אנו נוהגים להפך ואומרים לאויבינו : קחו את הנפשות והבו לנו את הרכוש. הסיבה חהשרותם של אלה היושבים באותם מקומות, אינה נובעת, כידוע לנו, מהעדר רצון טוב ואמיתי, אלא מחוסר יכולת להשיג בשכלם את ( חומרת ) החוב המוטלת עליהם…."
לבו דואב על אלה מבני עדתו, שעזבו את חוף המבטחים ולאחר שכבר חזרו אל חיך ישראל וחונכו ביהדות – " הולכים לחפש את תקנתם באלילות " תופעה זו שהגיעה בזמנים שונים לממדים ניכרים, הדאיגה את קברניטי הקהילה הפורטוגאלית, אשר בשנת 1644 תיקנו תקנה, שחייבה את כל אלה מבני הקהילה, אשר לאחר שחזרו אל " ארצות האלילות " שבו לאמשטרדאם, לעלות בפני התיבה ולבקש מחילה קבל עם ועדה ואסרה עליהם לשמש בכל תפקיד ציבורי בקהילה בארבע השנים הראשונות לאחר שובם.
אין ספק, שיחסם של היהודים הפורטוגאלים באמשטרדאם לאנוסים היה דו ערכי : מחד גיסא לא הטילו ספק בשייכותם לכלל ישראל, ולא זו בלבד אלא שלנשרפים על מוקדות האינקוויזיציה הועידו מקום לצד קדושי ישראל מכל הדורות.
אך מאידך גיסא לא היו מוכנים להשלים עם הישארותם של האנוסים בחצי האי האיברי או במקומות אחרים, שבהם לא יכלו לחזור ליהדות גלויה, וסירבו למצוא צידוק כלשהו למעשיהם של אלה היושבים ב " ארצות האלילות " ומתמידים ב " עבודת האלילים " הנוצרית.
גם הנמלטים מחצי האי האיברי, אשר הצטרפו לקהל ישראל, לא הצליחו למחות במחי יד את הכתם שבעברם : רק " על ידי חרטה עמוקה " – כותב אברהם ישראל פרירה – " אמלט מן הכזבים בהם שקעתי. אך אוי לי ! כה טבועים הם בישותי…שבקושי אוכל להשתחרר מהדעות המסולפות שהדריכוני "
עשה שימוש בתבונה ובכוח הרצון, ואם כבר הצלחת לברוח מסכנת האינקוויזיציה ובאת לעבוד את ה', התנער מחולשת הדעת, כי זו תדון אותך לא למאסר של מאות בשנים, שבהן צפויים לך עונשים ועינויים שהקשה בהם יהיה הסתרת ה' את פניו ממך "
התשובה מבטלת את רוע הגזירה. האנוס החוזר אל חיק התורה – מצווה עליו לחזור בתשובה שלמה ולראות בה את מטרת חייו. הדעת נותנת, שתנועת התשובה העצומה, אשר שטפה את קהילת הפורטוגלים באמסטרדם בשנת תכ"ה – 1665, בימי התעוררות השבתאית, שורשיה בחתירתם של האנוסים לשעבר לכפר על עוונותיהם מן הזמן בו חיו כנוצרים.
ביצירתם הספרותית של יהודים אלה מצויה גם השקפה על מקומם וייעודם של האנוסים בתולדות ישראל. יצחק אורוביו, בבואו לסתור את טענות הנוצרים בדבר דחיית אלוהים את בני ישראל, בשל סירובם לקבל את בשורת ישו, מעלה טענה נגדית :
וייתכן שבגלל מספרם הרב של בני העם הזה, שהפרו את הברית שכרתו עם אלוהים וקיבלו את הנצרות האפיפיורית, סובלים הם ( היהודים ) מגלות מתמשכת זו, שכן משפחות יהודיות אין ספור הצטרפו אל הכנסיה האפיפיורית בכל הדורות ואין מנזר בספרד שבו לא יימצאו צאצאי יהודים, וכן בין הכמרים, ואפילו בין האינקוויזיטורים עצמם.
כולם מוצאם מהאומה הזו או קשורים בה. וכן גם אצל כמעט כל המשפחות בפורטוגל ואצל רבות בצרפת ואין ספור באיטליה…כל עוד יתמידו בנים כה רבים של העם היהודי באלילות זו, ימשיך העם לסבול מתלאות הגלות.
ומאחר שעד לעצם היום הזה, רבים הם בני ישראל העובדים לשיקוצים המאוסים והטמאים של האלילות הנוצרית ומקיימים את מנהגיה המתועבים, מי יעז לטעון שהעם הזה לא ראוי לכל הסבל המכביד עליו ולא אחראי, כולו, לעוון הממושך הזה ?
אין ספק שדברי אורוביו מכוונים בראש וראשונה לאנוסי חצי האי האיברי. הללו משמשים אות וסימן לקיומה והמשכה של העבודה הזרה אצל היהודים, ואין הוא היחיד המחזיק בהשקפה זו. היא מצויה בכתביהם של כמה מבני עדתו, אשר ראו כמוהו בעצם תופעת האנוסים את התגשמות הקללה " ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן " ) דברים כח, לו ).