ארכיון יומי: 17 בדצמבר 2013


עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט

הנוער בעלייה.

 

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.עליית הנוער 6

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי

אשר אוחיון.

יליד קזבלנקה – 1930. בוגר תנועת הצופים. עלה לארץ בסוף שנת 1948 עם גרעין הצופים שהתיישב בקיבוץ שדה אליהו, וחזר למרוקו כשליח חינוכי של התנועה הציונית, מטעם מחלקת הנוער והחלוץ, במסגרת תנועת שרל נטר – D.E.J.J .

מבחינה זאת גילם אשר אוחיון את ההגשמה המיטבית של תנועת הנוער, באשר שב לחיק התנועה ולחיק הפעילות שהצמיחה אותו, על אדמת מרוקו. הוא שב חדור שליחות לשוות לתנועה אוריינטציה ארץ ישראלית מובהקת.

אשר אוחיון היה מבין עשרים החברים של קבוצת ביל"ו, שהוקמה כאמור על ידי ז'אק לוי ( " מיסטרל " ) בשנת 1942. תנועת שרל נטר, כארגון גג המעניק תמיכה רוחנית, כספית וארגונית, קלטה אל חיקה את בילו"ו, שהפכה לתנועת הצופים.

אשר אויחיון מדגיש את הפסיפס החי של שרל נטר : מאות בני נוער זרמו לסניף שרל נטר, וכל אחד מצא את מקומו בפסיפס אנושי זה. כמו כן הוא מדגיש את ההשפעה של שרל נטר בכל רחבי מרוקו, כשהמרכז ללא ספק בקזבלנקה.

בשנת 1944 הקימה שרל נטר קבוצות של בוגרים שפעלו במתכונת של בוגרים של תנועה ציונית – הקבוצות " ז'בוטינסקי, " בן יהודה ", " טרומפלדור " . " ביאליק " ואחרות. כל קבוצה הייתה עצמאית והיה לה מרכז קבוצה. ויקטור אביטבול, אחיו של סם אביטבול, ריכז את הפעילות הזאת.

אשר אוחיון מבהיר וקובע ללא כחל וסרק כי כל הקשור במרקו לתחיית הנוער ולפעילות ציונית בקהילה, יסודו בשרל נטר : " לא חשוב מה היה השם של הארגון – אם זה ג'וינט, אם זה עלייה ב', אם זה תנועת  " מגן " – בצורה כל שהיא כל החוטים הובילו לשרל נטר 

אשר אוחיון פעל כישראלי יחד עם ז'אק לוי, שהיה בעל דרכון אנגלי, בעלייה ב', במיוחד בהבאת קבוצות עולים ממרוקו למרסיי ( דרך אלג'יריה, ל " הכשרה " פיקטיבית ומשם ארצה.

בשליחותו הראשונה בת חצי שנה פעל בעיקר בארגון מחנות הקיץ לבני נוער. כאלפיים בני נוער הגיעו לאותם מחנות, בשלושה מחזורים של עשרים ואחד יום. הארגון והטיפול בהדרכה, באוכל ובלינה היה בהיקף רחב ביותר.

ההיבט של חינוך יוצר פעיל, של חינוך צופי הטבע – היה לשם דבר. בהשראתו של אלפונסו צבע טיפח אשר אוחיון את המימד היהודי ארץ ישראלי ציוני, אשר לטעמו של צבע היה קודם לכן חסר למדי. לאחר המחנות ארגן אשר אוחיון סמינרים ליהדות, למדריכים במראכש, בקזבלנקה, במכנאס ובפאס.

בשליחות השנייה, בשנת 1954, שב למרוקו על פי בקשתו האישית של אלפונסו צבע, כשליח מחלקת הנוער והחלוץ ב – D.E.J.J והצופים, בחסות שרל נטר, כאמור פעילותו הציונית נועדה לארגן גרעין עלייה שהצטרף לגרעין הצופים בארץ ישראל, בניר עציון

משפחת אביחצירא – רבי יחייא אדהאן

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרי

שא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

נועם מלכי מקדם לכבוד האדמו"ר מלך דוד אביחצירא

סימו אני יחייא חזק. שמו כשם רבו נקרא. רבי דוד אביחצירא.

אשיר לכבוד רב חברים. בן מלך זרע ישרים. אמריו מפז נבחרים. כולם אהובים ברורים. כל החכמים מזהירים. מאור תורתו ואומרים חכם עלה עיר גיבורים : שמו

נשמע דבריו בעולם. בשם טוב עולה על כולם. תורה וכהונה כוללם. לעשות שלום בעולם. מעשיו לשפ פעלם. זאת כוונתו לעולם. קדושים טהורים כולם. שמו

יפה דודי ואף נעים. לכל אהובים ורעים. כמו מסמרות נטועים. דבריו לכל השומעים. לתקן נדים ונעים. מכל חטא יהיו מנועים. אשמים וגם פשעים. שמו

יום שבת עלה בסערה. לעוטה כשלמה אורה. מאס העולם ושכרה. לחזות בנועם התורה. פניו כפני המנורה. מאיר כשמש בגבורה. ליהודים הייתה אורה. שמו

חסד ואמת נפגשו. צדק שלום נתלבשו. בארבעתם בו נשרשו. בם זכה להיכל קדשו. אהובים שאלו דרשו. לצור ישראל וקדושו. צרה ויגון ינוסו. שמו

ישב תמיד על התורה. פתח האוהל לשמרה. בשכל טוב רב נהורא. הורנו דרך ישרה. גם רישא וסיפא בתרא. בו להוביל שי למורא. לאשר יצר וברא. שמו

יראת השם היא על פניו. שם השם לנגד עיניו. שפל ברך וגם ענו. לכל קרוביו ושכניו. גם שלם בכל עניינו. בכל ימיו ובכל שניו. מלאכים שלח לפניו. שמו

יחד בוקר בבוקר. היכל יי לעקר. גם היה דורש וחוקר. באמת ולא בשקר. בלבו היה לעקור. את כל נביאי השקר. יחד כוכבי בוקר. שמו

אף במנחה היה זהיר. לבטל חרון אף מהר. בטלית ותפילין מזהיר. בתפילת ערבית מהרהר. להכניע לץ זד יהיר. משיחנו ישלח מהר. שמו

חזק וברוך חננו. למענך הושיענו. קבל את תפילתנו. פדנו מיד אויבנו. קבץ את נפוצותינו. בשמך תרום קרננו. ובמלך דוד מלכנו.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. – א. בשן

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

סוף המאמר

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו....יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

דמי הכופר והפיצויים שולמו.

בדוחו"ת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות נאמר שביולי שילם מושל אנתיפה, חפי פקודת הסולטאן 3700 דולרים בתור פיצויים לבן הנרצח. על כך הביעו תודתם לממשלת בריטניה. אבל ההבטחה לפיטוריו וענישתו של המושל לא בוצעה.

בשם שתי האגודות נכתב ב – 12 באוגוסט מכתב הערכה לממשלת בריטניה ולנציגיה במרוקו, על פעולותיהם למען יהודי מרוקו, שאינם מסוגלים להיאבק על זכויותיהם.

דרוונד האי התייחס לפרשה זו לאחרונה ב – 23 באוגוסט במכתבו לשר החוץ, שהעביר אליו תודת ועד שליחי הקהילות על פעולותיו לביצוע התשלום של הפיצויים לבן דהאן " שהולקה עד מוות על ידי המושל ". זו התעודה האחרונה בשנה זו שמצאנו בנושא.

סיכום.

פרשה זו אופיינית למצבם של יהודים במרוקו במשך דורות רבים. הם היו נתונים לשבט או לחסד של המושל המקומי והשלטונות המרכזיים, וגורלם תלוי בשרירות לבם של הפונקציונרים השונים. הישגיהם הכלכליים לא תמיד עמדו לימינם ולעתים היו אובייקט לסחטנות או לחיסול על ידי תקיפים, שחמדו את ממונם.

 בקלות ניתן היה להעליל עליהם עלילה שבגללה הם חייבים מיתה, וידו של היהודי על התחתונה בכל ערכאה משפטית. החנופה למושל האכזר תוך עיוות האמת על ידי יהודי המקום, מעידה על התלות שלהם והפחד מפני נקמנות, כשאין בידם להגיע למיצוי הצדק.

יהודי מרוקו היו חסרי אונים להיאבק למען עצמם מול עושי העוולה. למזלם, החל משנת 1860 כל ישראל חברים בפריס ומשנת 1871 " אגודת אחים " בלונדון, היו כתובות לתלונותיהם, ואלה היו מפעילים את הגורמים הדיפלומטיים לשם הפסקת ההתנכלויות ו/או ענישת עבריינים שפגעו ביהודים.

 

דומה שהסולטאנים היו מעוניינים ביציבות, והסתפקו בכל שהיהודים משלמים מס גולגולת ועומדים בהגבלות המתחייבות מ " תנאי עומאר ". הם רצו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא שלטו על מושלים עריצים ובייחוד במקומות רחוקים בין הרי האטלס.

כפי שפרשה זו מעידה, גם יהודים במקומות נידחים זכו לטיפול על ידי המוסדות היהודים באירופה על ועל ידי השגרירים והקונסולים הזרים, ומעל כולם ג'והן דרומונד האי שבמשל ארבעים ואחת שנות כהונתו עשה רבות למען יהודי מרוקו.

יחס המערכת המשפטית והשלטונית לרציחת יהודים

בהקשר לרצח זה, כמו במקרים דומים, עולה השאלה : האם המוסלם הרוצח נענש על רציחת ד'מי ? התשובה היא כי בדרך כלל לא היה נענש.

לפי אמרה עממית הנפוצה במרוקו " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". לועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 הובאה ידיעה כי 14 יהודים נרצחו, ואף אחד מהרוצחים לא מעמנש. לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מים, אין מוסלם נענש בעונש מיתה על רציחתו של ד'מי.

דרומונד האי כתב לשר החוץ כי לפי הדין של השריעה אין הקאדי רשאי לדון למוות מוסלמי שהרג נוצרי.

למרות שמבחינת המשפט המוסלמי נוצרים ויהודים נחשבים לד'מים, בפועל היה הבדל ביניהם. דרומונד האי כתב לשר החוץ ב – 16 במרס 18802 כי " מוסלם לא ייענש בעונש מוות על רציחתו של יהודי ".

לעומת זאת, לפי רישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנות ה-60 של המאה ה-19, מוסלמים שרצחו נוצרים אירופאים נדונו למוות בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.

שפיטתו של מוסלמי הרוח יהודי היא בעייתית. שום מוסלם לא יעיד בפני קאדי נגד בן דתו על שהרג היודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. עדותו של ד'מי המפלילה מוסלם, אינה קבילה, ואף אם יעיז לעשות זאת הוא עלול להיענש ולא הרוצח.

קנס כספי : העונש המירבי אשר עשוי לחול על מוסלם הרוצח יהודי הוא קנס כספי. ואף ענישה זו הייתה תלויה בשרירותו של הסולטאן, במעמדו של הנרצח, אם הוא בעל חסות של מדינה זרה, ובלחץ המופעל על ידי הנציג הדיפלומטי על השלטונות.

לפי מידע משנת 1892, יש חוק בכמה מקומות במרוקו שאם מוסלם הורג יהודי, הוא נקנס בלירה אחת, שהרוצח משלם לשלטונות.

ענישה סביבתית : היו מקרים בהם נקנסו תושבי הכפר הסמוך למקום בו נרצח יהודי, או בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע הרצח, על שלא מנעו את המעשה ולא עצרו את הרוצח. לפי השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שידם לא הייתה במעל, אבל עליהם לשלם דמי כופר.  

יהודי שנרצח בשנות ה-80 בסביבת העיר טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, והוטל קנס על תושבי הסביבה. ההכנסות הועברו למושל טנג'יר.

פיטורי מושל : בעקבות לחץ דיפלומטי, היה הסולטאן מפטר מושלים אכזריים שידם הייתה מעורבת ברצח יהודים, האופן ישיר או בעקיפין, בכך העלימו עין או לא מנעו את הרצח.

כופר דם ( דיאת ) למשפחת הנרצח : חובה זו מעוגנת בשריעה המוסלמית. אך רק לגבי מוסלמים. למרות זאת, היו סולטאנים שהורו לעתים על תשלום פיצוי לאלמנה או לבנים של הנרצח היהודי. לפי מקור משנת 1888 על משפחת הנרצח היה לקבל מהרוצח 60 לי"ש ועד שלא פרע את הקנס, ישב בבית הסוהר.

הביצוע היה תלוי בלחץ שהפעיל השגריר על הסולטאן. גם במקרה הנדון כופר הדם והתביעה לפיטורי המושל וענישתו היו נושאים להתכתבות בין הדיפלומט הבריטי ובין השלטונות. לא הייתה אפוא עקביות ואחידות ביחס המערכת המשפטית והשלטונות במרוקו, לרציחת יהודים.

סוף הפרק " הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ". 

עבודת שורשים לתלמיד

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר-אשר

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכשום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

מראכש

עיר השוכנת כ-240 ק«מ מדרום לקזבלנקה, במרכז מישור הוז, לרגלי הרי האטלס הרם, בגובה של 460 מ׳ מעל פני הים. מוקפת חורשות דקלים ובה גנים ציבוריים נרחבים. הגרעין העתיק של העיר, הנקרא מדינה, תופס את חלקה המזרחי והוא מוקף חומה, שבה נשתמרו שערים מפוארים. במרכזו כיכר השוק הגדולה — ג׳אמע אל-פנא — ההומה בשעות היום רוכלים, מספרי אגדות, לוחשי נחש ורקדנים. בחלק זה של העיר מצויים ארמונות מפוארים ומסגדים רבים, והגדול שבהם הוא מסגד כותוביה שנבנה במאה ה-12. המדרסה של בן- יוסף הוא מבנה מונומנטלי, שנבנה במאה ה-14 ומשמש בית ספר ללימודי האיסלאם.

בחלקה הדרומי-מזרחי של העיר העתיקה מצוי גם הרובע היהודי – מלאת ממערב לעיר העתיקה נבנה ב־1913 רובע חדש בסגנון אירופי ובו שדרות רחבות, רובעי מגורים מודרניים וגנים ציבוריים. אוכלוסי מראכש רובם ברברים. מקצת התושבים יושבי קבע ומקצתם באים מהרי האטלס למטרות מסחר. יש בה תעשייה זעירה מגוונת לעיבוד עורות, שטיחים, צמר, מזון וחומרי בניין.

העיר נוסדה ב-1062 בידי יוסף אבן תאשפין כבירתם של המוראבטון. ב־1147 כבשוה המווחדון, טבחו את מרבית תושביה ויישבוה ברברים. בימיהם הגיעה לשיא פריחתה, ומספר תושביה הגיע למאות אלפים. ב־1269 נפלה בידי בני מרין, שבירתם היתה פאס, וחשיבותה של מראכש נתמעטה. ב-1520 השתלטו הסעדים על מראכש. הם ייפוה בבנייני פאר ושבו ועשאוה לבירת מרוקו. יורשיהם, העלאווים, העדיפו על פניה את בירותיה האחרות של מרוקו – פאס ומכנאס. בטעות נקראה מראכש בפי האירופים – מרוקו, ועל שמה נקראה המדינה כולה.

יהודים ישבו בה, כנראה, מאז היווסדה. עלי בן יוסף אבן תאשפין אסר על היהודים לגור בה. אף על פי כן התרכזה עדה קטנה במקום בזכות רופאיו ויועציו היהודיים של המלך. ב-1147 נחרבה הקהילה בידי המווחדון. ב-1232 שוקמה לזמן קצר, ושוב התיישבו בה יהודים בימי אבו יוסף המריני(1289-1258). במאה ה-15 הגיעו רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל למראכש ובמאה ה-16 הם תפסו את ההנהגה בקהילה. ב-1557 הקים הסולטאן א-ז׳הליב באללה את המלאח במזרחה של מראכש והושיב בו 25,000 יהודים. ב-1558 מתו במגפה 7,500 איש. בימי השריפים הסעדים (1569-1523) חלשו יהודי מראכש על מרבית התעשייה והמסחר במרוקו ותפסו משרות חשובות במדינה. ב-1675 נערכו פרעות ביהודיה בפקודת השליט מולאי איסמאעיל. אולם בימי מוחמד בן עבד אללה (1790-1759) הוטב מצבם. אז היתה למרכז תורני ובה פעלו רבנים כמו ר׳ אברהם קורקוס, ר׳ אברהם פינטו, ר׳ סלומון עמר, ר׳ שלום בוזגלו. ב-1792 נפגעה הקהילה מרדיפות הכובש מולאי יזיד. ב-1864 ביקר מונטיפיורי במראכש והזדעזע למראה עוניים של יהודיה. ב-1899 נוסד בה בית ספר של כי״ח.

ב-1920 היה המלאח שלה הגדול ביותר במרוקו, לאחר שנהרו אליו במשך כל המאה ה-19 יהודים ממחוזות האטלס. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית מעל 10,000 נפש, ובמהלך מבצע יכין עזבו מעל 7,800 יהודים את העיר.

מראכש כיום היא עיר מיוחדת במינה בצורתה החיצונית — כרך של מיליוני אנשים בלב המדבר ובנייניה כולם צבועים באדום. גם ההיסטוריה שלה עשירה ורבת גוונים: ה״מדינה״ על חנויותיה הצבעוניות, ה״כותוביה״, המסגד הישן והגבוה בעיר, ארמון הבהייה ועוד. בשווקיה הססגוניים בולטת הכיכר המפורסמת ״ג׳אמע אלפנא״, שבה ניתן לראות מאלפי נחשים, מרקידי קופים, מגלי עתידות, מספרי אגדות ועוד כהנה וכהנה.

במראכש נמצאת קהילה יהודית קטנה, אך בית הקברות שבה הוא פנתיאון — עדות לעשירי היהודים של הקהילה הזו. בית הספר הישן נמצא במלאח, וכן גם בית הכנסת הספרדי ״אלעזאמה״. מראכש היא צומת דרכים למחוזות יהודיים קדומים: לעמק אוריקה המרהיב שבין כפרי הברברים. נופיו הציוריים והמושלגים של האוקמידן היו עדים לחיים יהודיים, וקברות הקדושים בצדי הכפרים הם הירושה הדוממת שנותרה עד היום. מעיר זו יוצאים גם לעמקי ווארזאזת דרך מעבר התיז־ן-תישכא (2260 מ׳). לידו מרכז למכרות מתכת מן הגדולים בעולם. הדרכים צפונה מובילות לבני מלאל, ולצפון-מזרח – למוגאדור, ולדרוס-מערב — לאגאדיר ובנותיה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

דצמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר