עבודת שורשים לתלמיד
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר-אשר
כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכשום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
מראכש
עיר השוכנת כ-240 ק«מ מדרום לקזבלנקה, במרכז מישור הוז, לרגלי הרי האטלס הרם, בגובה של 460 מ׳ מעל פני הים. מוקפת חורשות דקלים ובה גנים ציבוריים נרחבים. הגרעין העתיק של העיר, הנקרא מדינה, תופס את חלקה המזרחי והוא מוקף חומה, שבה נשתמרו שערים מפוארים. במרכזו כיכר השוק הגדולה — ג׳אמע אל-פנא — ההומה בשעות היום רוכלים, מספרי אגדות, לוחשי נחש ורקדנים. בחלק זה של העיר מצויים ארמונות מפוארים ומסגדים רבים, והגדול שבהם הוא מסגד כותוביה שנבנה במאה ה-12. המדרסה של בן- יוסף הוא מבנה מונומנטלי, שנבנה במאה ה-14 ומשמש בית ספר ללימודי האיסלאם.
בחלקה הדרומי-מזרחי של העיר העתיקה מצוי גם הרובע היהודי – מלאת ממערב לעיר העתיקה נבנה ב־1913 רובע חדש בסגנון אירופי ובו שדרות רחבות, רובעי מגורים מודרניים וגנים ציבוריים. אוכלוסי מראכש רובם ברברים. מקצת התושבים יושבי קבע ומקצתם באים מהרי האטלס למטרות מסחר. יש בה תעשייה זעירה מגוונת לעיבוד עורות, שטיחים, צמר, מזון וחומרי בניין.
העיר נוסדה ב-1062 בידי יוסף אבן תאשפין כבירתם של המוראבטון. ב־1147 כבשוה המווחדון, טבחו את מרבית תושביה ויישבוה ברברים. בימיהם הגיעה לשיא פריחתה, ומספר תושביה הגיע למאות אלפים. ב־1269 נפלה בידי בני מרין, שבירתם היתה פאס, וחשיבותה של מראכש נתמעטה. ב-1520 השתלטו הסעדים על מראכש. הם ייפוה בבנייני פאר ושבו ועשאוה לבירת מרוקו. יורשיהם, העלאווים, העדיפו על פניה את בירותיה האחרות של מרוקו – פאס ומכנאס. בטעות נקראה מראכש בפי האירופים – מרוקו, ועל שמה נקראה המדינה כולה.
יהודים ישבו בה, כנראה, מאז היווסדה. עלי בן יוסף אבן תאשפין אסר על היהודים לגור בה. אף על פי כן התרכזה עדה קטנה במקום בזכות רופאיו ויועציו היהודיים של המלך. ב-1147 נחרבה הקהילה בידי המווחדון. ב-1232 שוקמה לזמן קצר, ושוב התיישבו בה יהודים בימי אבו יוסף המריני(1289-1258). במאה ה-15 הגיעו רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל למראכש ובמאה ה-16 הם תפסו את ההנהגה בקהילה. ב-1557 הקים הסולטאן א-ז׳הליב באללה את המלאח במזרחה של מראכש והושיב בו 25,000 יהודים. ב-1558 מתו במגפה 7,500 איש. בימי השריפים הסעדים (1569-1523) חלשו יהודי מראכש על מרבית התעשייה והמסחר במרוקו ותפסו משרות חשובות במדינה. ב-1675 נערכו פרעות ביהודיה בפקודת השליט מולאי איסמאעיל. אולם בימי מוחמד בן עבד אללה (1790-1759) הוטב מצבם. אז היתה למרכז תורני ובה פעלו רבנים כמו ר׳ אברהם קורקוס, ר׳ אברהם פינטו, ר׳ סלומון עמר, ר׳ שלום בוזגלו. ב-1792 נפגעה הקהילה מרדיפות הכובש מולאי יזיד. ב-1864 ביקר מונטיפיורי במראכש והזדעזע למראה עוניים של יהודיה. ב-1899 נוסד בה בית ספר של כי״ח.
ב-1920 היה המלאח שלה הגדול ביותר במרוקו, לאחר שנהרו אליו במשך כל המאה ה-19 יהודים ממחוזות האטלס. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית מעל 10,000 נפש, ובמהלך מבצע יכין עזבו מעל 7,800 יהודים את העיר.
מראכש כיום היא עיר מיוחדת במינה בצורתה החיצונית — כרך של מיליוני אנשים בלב המדבר ובנייניה כולם צבועים באדום. גם ההיסטוריה שלה עשירה ורבת גוונים: ה״מדינה״ על חנויותיה הצבעוניות, ה״כותוביה״, המסגד הישן והגבוה בעיר, ארמון הבהייה ועוד. בשווקיה הססגוניים בולטת הכיכר המפורסמת ״ג׳אמע אלפנא״, שבה ניתן לראות מאלפי נחשים, מרקידי קופים, מגלי עתידות, מספרי אגדות ועוד כהנה וכהנה.
במראכש נמצאת קהילה יהודית קטנה, אך בית הקברות שבה הוא פנתיאון — עדות לעשירי היהודים של הקהילה הזו. בית הספר הישן נמצא במלאח, וכן גם בית הכנסת הספרדי ״אלעזאמה״. מראכש היא צומת דרכים למחוזות יהודיים קדומים: לעמק אוריקה המרהיב שבין כפרי הברברים. נופיו הציוריים והמושלגים של האוקמידן היו עדים לחיים יהודיים, וקברות הקדושים בצדי הכפרים הם הירושה הדוממת שנותרה עד היום. מעיר זו יוצאים גם לעמקי ווארזאזת דרך מעבר התיז־ן-תישכא (2260 מ׳). לידו מרכז למכרות מתכת מן הגדולים בעולם. הדרכים צפונה מובילות לבני מלאל, ולצפון-מזרח – למוגאדור, ולדרוס-מערב — לאגאדיר ובנותיה.