מורשת יהדות מרוקו

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת

3 –  בערי אלג'יריה

בערי אלג'יריה.

אלג'יר העיר.

לעומת תוניס יש באלג'יר משהו מדמותה של פאריס בזעיר אנפין, הן במראות רחובותיה ורבעיה, הישנים והחדשים גם יחד, והן בהלכי הרוח של אוכלוסיית היהודים, שהם בעלי אזרחות צרפתית מלאה. אין להכחיש, כי תקופה שלמאה עשרים וחמש שנות שלטון צרפתי בארץ, הטביעה את חותמה גם בדמותם של המוסלמים –לפחות ביישובים העירוניים.

לפני עשר שנים הוענקו להם הזכויות של אזרחים צרפתיים, הנהנים בכל זאת ממעמד מיוחד בענייני השיפוט האישי, שנשאר כפוף לחוקי הדת המוסלמית. על שלושת המחוזות אלג'יר, אוראן וקונסטונטין הוכרז, שהם מחוזות צרפת ממש, והם מיוצגים במוסדות המחוקקים של צרפת. עם זאת הוגבל מספר הצירים שהם שולחים לגופים אלה והוקמו שתי דרגות של בוחרים. בענייני פנים ניתן לאלג'יריה שלטון אבטונומי מסויים.

אלג'יריה נכבשה בחרב, בקרבות, מסעות כיבוש לאזורים מרוחקים ודיכוי צרידות, שנמשכו שנים רבות ( בעיקר 1830 1848 ), והצרפתים נהגו בה לפי דיני מלחמה, ממש כפי שנהגו המוסלמים בכיבושיהם.

ובכל זאת מוזרה ההרגשה התוקפת את התייר שבא מארצות המזרח, בראותו מסגדים שנהפכו לכנסיות בארץ שתשעים אחוז מתושביה מוסלמים הם, בתוך ערים ושכונות המיושבים מוסלמים.

בעולם היהודי נודע שמה של אלג'יר ( שהיה צורה שחוקה של המילה אלג'זאיר – האיים, בלשון ערבית, ונהפכה באספניולית ל " ארגיל " ). החל מסוף המאה הי"ד, כשהתיישבו בה מגורשי ספרד ומיורקה של שנת 1391.

בראשם עמדו שני חכמים מפורסמים, הרב יצחק בר ששת פרפת ( ברפט הוא שיבוש ) והרב שמעון בן צמח דוראן, שנטלו לידיהם את רסן המנהיגות הרוחנית בכל צפון אפריקה, ועשו גדולות בארגון החיים של עדות המגורשים והתושבים גם יחד. כי אכן קשה מכל הבחינות היה מצבם של אלה שבאו מארצות חצי האי הפירנאי ומאיי הים התיכון. וחמורות ניו הבעיות שנתעוררו  – גם ביחסיהם עם אחיהם שישבו כאן זה מאות שנים רבות.

מלכתחילה נבדלו אלה מאלה  אפילו במלבושיהם ובכיסוי הראש. הספרדים נקראו בעלי ה " כפוס " או ה " קפרון על פי הכומתא שחבשו לראשם, והתושבים היו בעלי המצנפת. השתלטות הטורקים על צפון אפריקה יצרה תנאי חיים נוחים, ובמיוחד משכה אלג'יר אליה זרם בלתי פוסק של מתיישבים. סוחריה היהודים שעסקו בסחר ים, ביצוא וביבוא, היו כנציגים בעיניהם של סוחרי מארסיי.

אלה ראו בהם מתחריהם המסוכנים ביותר, בגלל קשריהם עם האנגלים וההולנדים, ואת המכשול היחיד להשתלטותה של צרפת , באמצעות לשכת המסחר של מרסיי, על הסחר של אלג'יריה.

 בימי פלישתו של נפוליאון למצרים שימשו שני סוחרים יהודים מאלג'יר, ( בקרי ובוג'נאח, הידוע בשם בוסנאג' ), כספקי הגייס הצרפץי, והסכסוכים שנתעוררו בין הדאי האלג'ירי לממשלת צרפת, על רקע תשלום החובות עבור אספקה, היו אחד הגורמים לפלישתם של הצרפתים לאלג'יריה בשנת 1830.

הרב יצחק בר ששת פרפט. דף 1277 אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

הרב שמעון בן צמח דוראן.  דף 2239 אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

מאור הגולה, חכם מופלא, : גדול המורים ( הרב החיד"א, בספרו יעיר אוזן ) גאון תלמודי, נולד במיורקה בשנת קנ"א לאביו הרב צמח

בקצבה.

בכל אותה תקופה ישבו היהודים ברובע מסוים הצמוד לקצבה, שנקרא " חארה ", כלומר השכונה. עם כניסתם של הצרפתים התחילו לאט לאט נוטשים את המקום ועוברים לשכונות אחרות, שנוסדו עם הרחבתה וגידולה של העיר. החארה עברה כולה לרשותם של המוסלמים ונדמתה לקצבה מכל הבחינות. אמנם, בסמטאותיה הצרות, שרוחבן לא עלה על מטר וחצי, שני מטר, נשארו עדיין מהתקופה הטרום צרפתית בתי כנסת אחדים, כגון בית הכנסת יעיש, בית הכנסת החארה, אבל השכנים כולם מוסלמים הם 

בית הכנסת הגדול, שהוקם לפני שמונים שנה בכיכר הנושאת את שמו של הרב בלוך, רבה של אלג'יר באותם נימים, עומד שומם וגלמוד ברחבה שבה מתרכזים עתה מרכזי הדגים והירקות הערביים. רק בשבת בבוקר מצליחים לאסוף כאן מניין לתפילה בציבור. בסיורי במקום ראיתי ילדים רובצים על המדרכה שלפני בית הכנסת, ממיינים דגי סרדינים, רוטשים ומנקים אותם ממש על אבני הריצוף.

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

לאחר העלאת סדרת טיעונים על הנזק הרוחני והחמרי של היהודים לתושבים הנוצרים באוראן, על הסיכון שבקשריהם עם אויבי המחוזות ועל חוסר התקווה שחלק מהם יבואו לחיק הכנסיה — שכן מעולם לא נשמע באוראן שאחד מהם המיר את דתו— המליצה הוועדה להוד מעלתה על גירוש לאלתר, ללא פגיעה פיסית במגורשים. מאוחר יותר, בשני מסמכים נוספים, אחד מה־12 ביולי תכ״ח (1668) ואחד מה־16 בספטמבר תכ״ט (1668), שבה הוועדה וחייבה את הצורך בגירוש, הפעם תוך התייחסות לפרטי הביצוע, שכן היא נתבקשה לתת את דעתה על דברי מועצת המדינה ועל הצעת המרקיז די לוס ויליז מה־13 ביוני תכ״ח (1668). זה המליץ להוד מעלתה להוציא פקודת גירוש, תוך מתן שהות של חודשיים למגורשים כדי שיתארגנו לחיסול רכושם: אפשר יהיה להשאיר שניים מהם כמיופי כוח, שידאגו לסילוק כל החשבונות. הוועדה יעצה למלכה להוציא פקודת גירוש מבלי להעניק כל שהות, ומבלי ליטול מהיהודים את נשקם בפרק זמן כלשהו לפני הוצאת הפקודה. נראה היה לחברי הוועדה, בניגוד להצעת המושל, כי טוב יהיה שלא לתת בכלל זמן להתארגנות, אלא להשאיר שלושה או ארבעה מיופי כוח, ללא בני משפחותיהם, שידאגו לכל ענייני החיסול. להובלת המגורשים ישמשו שלוש או ארבע ספינות העוגנות בקאדיס (Cadiz), או אחרות החבורות לדון היפוליטו סנטוריון(Hipolito Centurion). על הספינות לשאת חילות משמר, והוצאות מסע המגורשים לליוורנו ימומנו מרכושם.

החומר הועבר לעיון ולידיעת מועצת המדינה על פי צו מה־24 באותו חודש, וזו החליטה כשבוע לאחר מכן (30 בספטמבר), בעניין הנסיבות שעל פיהן נתקבלו היהודים באוראן, שמריבוי החקירות בנידון זה עלולים היהודים להבין מיד כי החיפושים קשורים בתכנית גירוש: הדבר אינו רצוי, שהרי בייאושם עלולים הם לפגוע בנוצרים תושבי אוראן ולשתף פעולה עם האויב לכיבושה. יוצא אפוא שמועצת המדינה אימצה את המרכיב הבטחוני כגורם דאגתה, והרגיעה את חשש הכתר באשר למקום קליטתם של המגורשים.

הערת המחבר :   ב־13 באוקטובר תכ״ח (1668) חזרו חברי מועצת המדינה וציינו בפני המלכה כי, למעשה, הימצאותם של היהודים באוראן היתה רק סמל לסובלנות, וכי אפילו היו כתבי זכויות בידי שבעה או ארבעה־עשר הראשונים שבהם, בכל זאת אין הוד מעלתה מחויבת לקיימם, למען בטחונה של אוראן ושלמותה של הדת הקאתולית הקרושה. על כן עליה לגרשם ולהשאיר בידם ההחלטה על מקום מושבותיהם, כמובן, בעדיפות לארצות הנוצרים.

מעניינת העובדה כי המועצה סמכה גם על תזכירם הנרגש של מנהיגי קהילת אוראן אל המושל מה־20 במאי תכ״ח (1668), שבו הם מונים את שירותיהם הטובים של בני הקהילה היהודית (סיוע כספי להחזקת המחוז, הלוואות לכתר, תרומות למנזרים ולאגודות נוצריות, פדיון שבויים נוצריים מאלג׳יר, ואפילו סיוע לאינקוויזיציה על ידי הסגרת בני אנוסים שברחו מספרד דרך אוראן לברבריה)! הם גם מביעים חשש לא רק מעקירת משרת התורגמן מחזקתם, אלא גם מפני גירוש אפשרי של היהודים מן המחוז. הדעת נותנת כי כשם שעשה לאחר מכן יעקב קאנסינו, ששלח העתק מן האיגרת ומזכרת היוחסין לחצר במדריד ב־30 ביולי תכ״ח (1668), כן עשו עתה מנהיגי הקהילה שמואל בן יאהו ששפורטש ואברהם ב״ר יעקב קאנסינו; לפיכך היתה מועצת המדינה מודעת לחששם של היהודים.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

מקדם ומים כרך ז

ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו

איסר הראל

מראשית ימי המדינה תהיתי על השאלות הקיומיות הקשורות בהיותנו מדינת היהודים, וזה על רקע העבר הקרוב — השואה. בין השאר שאלתי את עצמי: מה יהא על הפזורה היהודית באזורי מצוקה וסכנה? מה תהא חובתה של מדינת היהודים כלפיהם? האם היא תעמוד מנגד, או תיחלץ לעזרתם בכל דרך אפשרית? תשובתי הייתה: מדינת ישראל לא תוכל לעמוד מנגד, ולעולם לא תנהג כך. את דעתי ותורתי זאת הצגתי בראשית שנות החמישים, משעה שנתמניתי ראש המוסד למודיעין ופעולות מיוחדות, בפני ראש הממשלה דוד בן גוריון. הוא הסכים בנפש חפצה לתורתי זאת, ואישר את בקשתי לייעד את המוסד למטרה לאומית זאת. ומאז עד גמר שירותי כראש המוסד וכמנהל שירותי הביטחון הייתה משימה זו ייעוד לגיטימי ומעשי, בצד הייעודים הביטחוניים של השירותים החשאיים של ישראל. הדברים שלהלן יעסקו ביהדות מרוקו.

בשנת 1954 עמדו הצרפתים לנטוש את מרוקו ואת תוניסיה. באותה עת נמצאו הנאצריזם והלאומנות הערבית בסימן עלייה, מפלגת האסתקלאל במרוקו הייתה גורם עוין ומאיים לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי היהודים.

אז החלטתי לבדוק האם באמת קיימת סכנה ליהודי צפון אפריקה, במיוחד במרוקו, נוכח עזיבת הצרפתים. החלטתי לשלוח אדם שיבדוק את המצב וישיב לי על שלוש שאלות: ראשית, האם יש צורך בארגון להגנת היהודים במרוקו? שנית, אם התשובה לשאלה הראשונה תהיה חיובית, האם גם היהודים עצמם שם סוברים כך? ושלישית, האם יש שם תשתית אנושית (במיוחד נוער), שאפשר לבסס עליה את המשימה הזאת? את התפקיד הזה הטלתי בנובמבר 1954 על קצין של צה״ל, והוא יצא מיד למגרב. כעבור מספר חודשים הוא חזר ומסר לי תשובות חיוביות לשלוש השאלות. יש אמנם צורך בארגון הגנת יהודים, גם היהודים סוברים כך, והעיקר — הוא מצא במרוקו נוער יהודי מצוין שאפשר היה לבנות מתוכו את הארגון הזה.

עשרים איש, יוצאי צה״ל, דוברי צרפתית וערבית (ביניהם יוצאי מדינות אלה או מדינות ערביות אחרות), רוכזו לקורס צבאי ולפעילות חשאית. באמצע 1955 הם יצאו לדרך.

בראשית 1956 התחילו הפעולות המעשיות בשטח. קמה ״המסגרת״, התמנו מפקדים במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה, אבל בעיקר במרוקו. גויסו מתנדבים מן הנוער המקומי, במיוחד מקרב תנועות הנוער הציוניות. כל המאבקים והתחרות שהיו בין התנועות השונות נפסקו לחלוטין, וכולם פעלו על בסיס ממלכתי מובהק ללא כל הסתייגויות. נשכחו מריבות העבר. כל תנועות הנוער היו מוכנות מיד להתגייס בהתלהבות — לב אחד — למשימה הלאומית הקדושה.

התחלנו לארגן קורסים למתנדבים המקומיים: תחילה שלחנו אותם לצרפת, ואחר כך באופן סדיר לישראל. במסגרת צה״ל הם קיבלו הכשרה צבאית, ומאחר שהם היו צריכים לפעול בצורה חשאית בארצות היעד, הם למדו במסגרת ״המוסד״ את תורת הפעילות החשאית: מחתרת, קשר, סליקים למסמכים ולנשק.

היה לי שותף נלהב וחשוב מאד לכל המבצע הזה — דוד בן גוריון. כאשר ראש הממשלה שמע ממני על הפעולה הזאת, הוא התפעל מאוד ורצה לראות במו עיניו את הצעירים המופלאים ממרוקו, והוא רצה גם שהם יראו אותו. גם הם התפעמו מהמפגש עם ראש הממשלה היהודית ומקים המדינה.

נטען כי בתקופה שקדמה לפעולת ״המסגרת״ היו חיכוכים בין המנהיגים המקומיים ובין שליחי העלייה והסוכנות. אני לא הכרתי ולא ידעתי זאת. בתקופת ״המסגרת״ נוצר מצב שונה לחלוטין. אנשינו לא נחשבו כשליחים שרצו לכפות את דעתם על הקהילה המקומית. הם נתקבלו כנציגים ביטחוניים של מדינת ישראל, ונוצרה שותפות נפלאה בין שתי קבוצות אלה. נציגי הקהילה היו העסקנים המקומיים, ובראשם הרבנים. הדבק היה הנוער המקומי. המנהיגות הציבורית המקומית לא הסתירה את תחושתה שעם ״המסגרת״ הרגישו בני הקהילה מוגנים, הנוער המקומי גילה מסירות ותושייה בלתי רגילות והשרה אווירה של אמון מוחלט בשליחים שבאו מישראל, והקהילה סמכה עליהם והייתה גאה בהם. אני עצמי לא העליתי בדעתי כי נמצא נוער נפלא כזה כמו שנתקלנו בו במרוקו.

בראשית 1956 קיבלה מרוקו עצמאות, ובסוף אותה שנה נסגרו שערי היציאה ליהודים לישראל. היו דיונים בממשלה, בסוכנות ובמוסד לתיאום על גורל יהודי מרוקו, והחליטו שיש הכרח להוציא אותם בדרכים בלתי שגרתיות. את התפקיד הזה הטילו על מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות, זלמן שרגאי. הוא פנה אליי וביקש ממני שאני כראש ״המוסד״ אטול על עצמי את המשימה הזאת. נוצרה פה שותפות בלתי רגילה. אנחנו לא הכרנו מקודם, אבל גיליתי בו אדם דתי, נציג של מפלגה דתית, פטריוט ממדרגה ראשונה הוא שם את כל משקלו על הצלת יהודים ועל הוצאתם בלי כל חישוב אחר. ובניגוד למה שמקובל בארץ מעולם לא היו מחלוקות, אי־הבנות או התחרות על היוקרה בין שני המוסדות האלה — בין המוסד הביטחוני שלנו, הממלכתי, ובין מחלקת העלייה של הסוכנות. שרגאי אף היה מוכן להעמיד לרשותנו את המנגנון שלו, את הצעירים שהיו בקיאים בענייני עלייה בתקופה קודמת, כדי שישתלבו במאמץ המבצעי. אנשי ״המסגרת " במרוקו קיבלו את המשימה בהתלהבות רבה. עתה הגיעה שעתם של האנשים ליישב את ההכשרה שרכשו לקראת שעת חירום. והנה הגיעה השעה. וכך החל מבצע מופלא. שנמשך שבע שנים והניב פרי הילולים — פינוים של למעלה ממאה אלף איש ואישה זקן וטף, והעלאתם לישראל.

בסוף 1956 התחילה הפעולה המעשית בהוצאת היהודים באמצעות ״המסגרת׳ תחילה עשינו זאת בדרכונים צרפתיים ישנים. לצורך זה השתמש המוסד במומחים שלו לתיעוד. אחר כך, כאשר נגמרו הדרכונים הצרפתיים, השתמשנו בדרכונים מרוקניים תוצרת ישראל, והם לא נפלו בטיבם מהאורגינלים המרוקניים.

אבל לא הסתפקנו בזאת. התחלנו להוביל יהודים אל המובלעות הספרדיות סיאוטה ומלייה ואל המובלעת הבינלאומית טנגי׳ר ביבשה, ברכבות, באוטובוסים, במכוניות פרטיות, במוניות ובסירות, משם הברחנו אותם, מתוך סיכון, באניות מעבורת לספרד, ומשם למרסי, וממרסי לארץ.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

העלייה מזרח אירופה בשנים 1948 – 1951.

מתוך כ-1.300.000 יהודי מזרח אירופה עלו בתקופת העלייה ההמונית משם – פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ובולגריה – 194.348.מצבן הביטחוני בתקופה זו היה טוב., ואף הוקמו ציריות ישראליות בכמה מן הארצות הללו.

אך היה חשש שמדינות הגוש הקומוניסטי יסגרו בקרוב את שעריהן בפני יציאת היהודים עקב לחץ ערבי. על כן עשו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית ככל יכולתן להעלות את כל יהודי מזרח אירופה החפצים בכך. אלא הרצון לעלות לארץ לא היה מנת חלקם של כל יהודי מזרח אירופה, כך, למשל, דיווח ציר ישראל בפולין בספטמבר 1949 :

" בפולין – היהודים – מתחלקים לשלושה סוגים, האחד, מיעוט שמנוי וגמור איתו להישאר בפולין. השני, מיעוט שמנוי וגמור איתו לעלות לארץ, שלישי, רוב גדול או קטן הפוסח על שני הסעיפים ".

גם מרומניה רצו רק כ-30% מהיהודים לעלות, ומתוכם 65% בלתי פרודוקטיביים – זקנים וחולים. על העלייה מרומניה אמר ראש מחלקת הקליטה, היודה ברג'ינסקי, כי מרומניה עלו זקנים, אך הצעירים לא באו : וראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל התבטא : " לגבי רומניה אין שום הגבלות מצידנו, ואם חס וחלילה יעכבו את העלייה משם מצפוננו יהיה טהור.

מארצות מזרח אירופה עלו אפוא בתקופת העלייה ההמונית 194.348 עולים ללא שום סלקציה – ואילו מצפון אפריקה עלו 45.248 עולים מקרב כ-500.000 יהודים. ברירת העולים מצפון אפריקה – החל בשנת 1950 – מתבטאת גם בגיל העולים הצעירים – בהשוואה לגיל הצעירים ממזרח אירופה, כמבוטא בטבלה הבאה.

טבלה 16: גיל העולים בשנים 1948 – 1951 ממזרח אירופה ומצפון אפריקה.

ממזרח אירופה                                                   מצפון אפריקה

הגיל         מספר העולים       %                           מספר העולים              %

0-14         53.013            18.3                        14.978                    33

15-29      75.921             25.8                        20.087                    44

30-44      80.071             27.5                         6095                      13.3

45-64      65.966             22.7                         3136                      7.0

65+         15.558             5.7                           305                         0.7

סך הכול     294.348           100.00                      45248                    100.00

אך הסלקציה מצפון אפריקה החלה רק בשנת 1950, ניתן לראות את ההבדלים המשמעותיים באחוזי הצעירים מצפון אפריקה ביחס לאלה ממזרח אירופה ; 77% מהעולים מצפון אפריקה היו עד גיל 29 – לעומת 44.1 בלבד ממזרח אירופה ; ורק 7.7% מהעולים מצפון אפריקה היו בגיל 45 ומעלה – לעומת 28.4% ממזרח אירופה. 

השינוי הדמוגרפי.

עם הקמת המדינה לא חששה הנהגת היישוב לדמותה האירופית העדתית של מדינת שיראל, שכן למנהיגיה – שכולם יוצאי אירופה – הייתה שליטה מלאה הן בממשלה והן בסוכנות היהודית ; רובם המוחלט של תושביה היהודים של הארץ היו יוצאי אירופה ואמריקה – 84.9%; ופוטנציאל העם היהודי בתפוצות היה ברובו המוחלט באירופה ובאמריקה – למעלה מ-80%. הטבלה הבאה מראה זאת היטב.

טבלה 7 : חלוקת העם היהודי לפי יבשות בשנת 1946

היבשות            מספר היהודים                    % מכלל היהודים

אירופה             2.850.000                               25.9

אמריקה            6.000.000                               54.6

אסיה                1.400.000                                13.1

אפריקה            672.000                                  6.0

אוסטרליה          38.000                                      0.4

סך הכול             11.000.000                              100.00

העלייה ההמונית ערערה את המצב הדמוגרפי בארץ. תהליך הכרסום ברוב המוחלט של יוצאי אירופה ואמריקה בארץ היה מדורג : בעוד בשנה הראשונה למדינת ישראל – 1948 – היה הרוב המוחלט של העולים מקרב ארצות אירופה ואמריקה 85.6% – ירד חלקם של עולים אלה בשנת 1951 ל- 29.2% בלבד, כמוצג בטבלה הבאה.

טבלה מספר 8 : עולים יוצאי אירופה-אמריקה לעומת עלים יוצאי אסיה-אפריקה בשנים 1948-1951 באחוזים.

השנה                 יוצא אירופה-אמריקה                 יוצא אסיה ואפריקה

1948                             85.6%                              14.4%

1949                              52.7%                             47.3%

1950                             50.5%                              49.4%

1951                             29.2%                             % 70.8

בתום תקופה העלייה ההמונית ירד חלקם של יוצאי אירופה ואמריקה בארץ מ 84.9% ל – 63.1% בלבד

תחזיותיהם האופטימיות של המנהיגים בממשלה ובסוכנות לא התממשו אפוא, ומכמה סיבות : מצד אחד – חוסר רצונם של רוב יהודי אירופה לעלות לארץ ; ומאידך – סגירת שערי מזרח אירופה בשנת 1951 על ידי השלטונות הקומוניסטיים שם.

האכזבה הגדולה ביותר נגרמה להנהגה בארץ מחוסר רצונם המוחלט של יהודים ממערב אירופה ומאמריקה – רובו של העם היהודי – לעלות לארץ. היטיב לבטא אותה ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

במערב – אמריקה ומערב אירופה – בכל זאת היה חינוך ציוני כל הזמן, חינוך שנמשך שלושים שנה, והנה הוא בכל זאת לא עמד במבחן. הציונים נשארו במדינות ההם, וגם מנהיגי הציונות.

יהודים אלה שמצבם הכלכלי, החברתי והפוליטי היה טוב, לא רצו לעזוב את " סיר הבשר " ולהיכנס להרפתקה של הקמת מדינה עם בעיות כלכליות וביטחוניות קשות.

בשלוש וחצי שנות העלייה ההמונית עלו ארצה רק 7.630 יהודים מארצות מערב אירופה, ו- 1947 עולים מארצות צפון אמריקה.

לקראת תכנון העלייה לשנים הבאות ניצבו בפני ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בשנת 1951 כמה עובדות :

1 – אחוז יוצאי אירופה ואמריקה בקרב תושביה היהודים של הארץ ירד מ – 84.9% ל – 63.1% בלבד.

2 – שערי מזרח אירופה נעולים, ואין יודע עד מתי.

3 – יהודי הארצות השלוות באמריקה ובמערב אירופה אינם רוצים לעלות לארץ.

4 – חיסול גלויות עיראק, תימן ולוב הושלם ברובו.

5 – המקור היחידי לעלייה המונית היה מקרב 500.000 יהודי צפון אפריקה 

6 – הריבוי הטבעי של יוצאי אסיה ואפריקה גדול יותר מריבוי הטבעי של יצאי אירופה ואמריקה.

לאור עובדות אלו החליטו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית לעשות הכול, על מנת לעצור את עליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחידי לעלייה המונית – שכן עלייתם ארצה תגרום לשינוי דמוגרפי ; רוב תושבי מדינת ישראל ישתייכו אז ליוצאי ארצות האסלאם, והארץ עלולה להפוך ללבנטינית נחשלת.

סוף פרק שני.