דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו-מנהגים – למחזור השנה

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

משא ומתן הלכתי בין חכמי דברו לחכמי מרוקו

בין הרד״ך לבין הר׳ אבני שיש.

 בין ר׳ אברהם מרציאנו לבין הר׳ ליצחק ריח.

בין ר׳ אליהו בן גיגי לבין חכמי דורו

 בין הרש״ך לבין ר׳ יוסף משאש.

בין הרש״ך לבין ר׳ שמואל מרציאנו.

ספרים ששיקפו את מנהגי דבדו הם ספרי קהילות מערב אלג׳יריה ונדפסו בווהראן, ליוורנו או ג׳רבה כמו: רינה וישועה על פסח, רינה וישועה על מתן תורה, רינה וישועה לברית מילה, חסד ואמת על דיני ביקור חולים ופטירה, שבוע טוב. שירים ופזמונים לליל מוצאי שבת קודש. שנדפסו בקהילות הנ׳׳ל.

בית דין דברו

מאז ומתמיד היה בדבדו בית דין של שלושה כפי שהזכיר הרש״ך ״ובאנו על החתום תרי מגו תל״ת וכוי. ר׳ שלמה כהן זאגורי כתב: חברי בית דין דבדו ״לא באו בשכר כלל רק חנם אין כסף היו יושבים בבית דין לדון ולהורות. עבודה זו לשם שמים היתה קיימת בתחומים כגון בהוראה בתלמודת תורה: הרבנים לא תבעו תשלום שהוא עבור עבודתם שהיתה על בסיס מה שאמרו חז״ל מה אני בחנם אף אתם בחנם, מלאכת קודש זו היתה לשם מצוה. אך היו הורים ששלחו לרב מידי פעם תשלום מה. סופרי סת״ם הקדמונים אשר כתבו לרוב על עורות אלים דוקא, כתבו את הספר התורה, בלי הזמנה מראש או באמצע הכתיבה. בסיום כתיבת ספר תורה הלכו לערים אחרות למצוא קונה לס״ת (ויקץ שלמה, עמי ר״ג). אנשי חברה קדישא עבודתם המסורה היתה חינם אין כסף. וכן המוהלים ועוד.

פרק 10: מנהגים

1 למחזור השנה

חודש אלול! יום יום בשיעור אחרי הצהרים למדו בחבורה בספר הזוהר, בתיקוני הזוהר, במקום הנקרא עליית הזוהר ובבית הזוהר. יש שקראו תהילים בבתי כנסת. בלילי שני וחמישי נשארו ערים כל הלילה לעשות תיקון כרת ולאמירת סליחות. בראש השנה וביום כפור אמרו אזכרה מיוחדת לנפטרים.

ו נדפסה בסוף ספר ויקץ שלמה. וזה לשונה מתוך כ״י יהודי דבדו — אוטאט הנמצא תחת ידי.

נחות נפשן ורחמי נפשן, ורחמנותא מעלייתא, בחסדא וטיבותא וחולקא טבא לצדיקייא בגן עדן, תהי נשמתהון גניזא, שם תהא מנת ומחיצת וישיבת נפש רבותינו אצילנו כתרי ראשונו ומחמדי עינינו, החכמים הרבנים הדרשנים החזנים מלמדי תינוקות ראשי קהילות וגבאי צדקות וכל מתי ישראל אנשים ונשים גדולים וקטנים ומי שעזבו נפשם והפקירו רוחם ביראת הי, והנהרגים והנשרפים והנחנקים והנסקלים על קרוש הי, ומתי מדברות, אכולי חיות, וטבועי ימים ונהרות, ומי שמתו ברעב ובצמא, המלך ברחמיו יחוס עליהם, ויסתרם האל בסתר כנפיו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו, ולקץ הימין יעמידם ומנחל עדניו ישם ויצרור בצרור החיים נשמתם, וישים כבוד מנוחתם, ובגן עדן תהיה מעדנם, ובמחיצת מלאכי השרת תהיה מנתם ה׳ הוא נחלתם, ילווה אליהם השלום ועל משכבם יבוא שלום ותהא עמדתם בתחיית המתים קרובה עם צדיקים וחסידים ובעלי תשובה, ובעת יתקע בשופר יקיצו יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל ומיתי עמך ישראל בכלל הרחמים והסליחות וכן יהי רצון אמן.

יום כפור: אור לתשעה בתשרי היה זמן לשחיטת התרנגולים, המולה רבה בשכונה סביב השוחט, בקושי הוא חילץ עצמו מן הקהל. ערב יום כפור נקרא ״סבע אפטור״ (שבע הארוחות). יש מיקירי הקהל שלא ישבו משך ליל כפור ויום כפור כולו על סמך הפסוק כי למשפטיך עמדו היום, יש אשר לא דיברו כלל לבד מאמירת התפילות. הקטנים באו לבית הכנסת ופרי החבוש בידם מקושט ונעוץ בעצי ציפורן, כל אחד קישט קישוט אחר על הפרי. במוצאי יום כפור לא נהגו לברך בורא מאורי האש על אור הנר ששבת ביום כפור. למחרת יום כיפור הכהנים ערכו סעודות חג ממש ונקרא ״יום לגופראן והוא יום שמחת כהן לזכר הסעודה הגדולה שערך הכהן הגדול במוצאי יום כפור. נהגו לעלות, למחרת יום כפור, לבית העלמין להתפלל על קברי צדיקים וקרובים.

חג הסוכות: עיטרו הלולב בחוטים צבעוניים, ובראש הלולב ארגו עטרה מחוטים צבעוניים שונים.

אנשי חברה קדישא נהגו בחול המועד סוכות כל שנה ללכת הרחק מהישוב, למקום מחצבות, חצבו בסלע אבנים גדולות שתהיינה מצבות לקברים.

הושענא רבה: אוירת הושענא רבה היתה קרובה מאד לזו של יום כפור — שחטו תרנגול זכר לכפרה להדגיש גמר החתימה. כן נהגו לטבול ערב הושענא רבה, ולא בבוקר היום. לפני תפילת שחרית, אנשים וטף כמו בערב כפור. נהגו להביא להקפות במיוחד את הבן הרך שנולד בשנה החולפת. ילדים גדולים החזיקו בידיהם פמוט עם נר דלוק או מקלות מקושטים בתפוח ובתוכם נר דלוק. הנשים עמדו בפתח בתי הכנסת כי ברוב בתי כנסת לא היתה עזרת נשים. הנשים ליוו את ההקפות בקריאות שמחה ״זגארית״. מנגינת הסליחות של הושענא רבה מיוחדת ולא דמתה לאלה של סליחות הימים הנוראים בכלל. אחרי חיבוט הערבה איחלו אחד לאחר שנה טובה ומבורכת כמו בליל ראש השנה ממש. לאחר גמר ההושענות השירו את העלים מן הלולבים ונתנו אותם לבניהם לשחק בהם. בחג הסוכות הילדים עסקו בתחביב: בניית סוכות לנוער.

בשלוש רגלים תרגמו את ההפטרות כל פסוק עם תרגום יונתן בן עוזיאל וכן עם תרגום לערבית יהודית. וכן תרגמו את התפילה ״אין כאלקינו״ לערבית יהודית. מפי זקן אחד שמעתי שהוא זוכר מימי בחרותו תרגמו בבית כנסת בדבדו תפילה זו לספרדית.

תנוכה: נהגו להרבות בשמחה ובמאכלים ביום א׳ וביום ח׳ של חנוכה. בליל א׳ של חנוכה קראו ממגילת אנטיובוס, מעשה יהודית ועוד. (מוזכרים בסידור בית עובד ליוורנו תרכ״ב ״עושה פלא״, ליוורנו ועוד).

פורים: דמי פורים חילקו לכל המושיט ידו ואפילו גויים קיבלו צדקה בחג פורים. בדורות קודמים נהגו מלמדי תשב״ר לאסוף ביצים מהורי התלמידים ובערב פורים חילקו אותם לתלמידים נזקקים. בחג הפורים נהגו לאפות בלחמניה שתים או שלוש ביצים בקליפתם. הביצה סימלה את עין הרע של המן וכאכילתה כוונו לפצח עין הרע.

ראש חודש: בליל ראש חודש הדליקו נר של ראש חודש לכבוד קדושת היום וכן הכינו לליל ראש חודש תבשיל מיוחד. תבשיל זה מיוחד רק לראשי חודשים כמו כן הדליקו נרות ואלה הישרו אווירה חגיגית. יש נהגו לשחוט תרנגול לכבוד ראש חודש ועשו ״זריית דם״ הזאת דם על סף הבית.

בליל ראש חודש ניסן הניחו טבעת או עגיל של זהב בתוך כוס שמן שהדליקו לכבוד ראש חודש.

פסח: הכנת החג החלה מט״ו בשבט, הנשים הוציאו החיטים מהכרים לניפוי ולבדיקה. החטים למצה שמורה נשמרו בכדים בצריף בשדה הקציר. מיד אחרי פורים טחנו את החיטים, ניפו את הקמח מהסולת ושימרוהו שמירה גדולה. כל משפחה קבעה תור לאפיית המצות בתנור של הקהילה. כל עקרת בית הזמינה שכנות או קרובות משפחה לסייע לה באפייה. הזריזה בלישה סייעה בלישה, הזריזה בעיבוד בצק סייעה בעיבוד בצק וכו'. צורת המצות היתה עגולה, כמו בשאר קהילות צפון אפריקה לפי הכתוב: ״עגות מצות כי לא חמץ״ מלשון עג עוגה. המשפחה האופה מצות הכינה ארוחות ליום אפיית המצות בדרך כלל הכינה חמין מיוחד.

יום אפיית המצות היה יום שבו היו שיתוף ועזרה הדדית בין בני הקהילה לזכר הכנות חג הפסח בזמן הבית. שררה אווירת אחוה ושמחה בין המשפחות עוד לפני התקדש החג. ויחסים מתוחים שהתקיימו נעלמו כלא היו. לעומת המחלוקות החריפות הקיימות בקהל מה נהדר ויפה היה שיתוף הפעולה הלבבי להכנת חג המצות כאשר משפחות רבות מכינות בצוותא צרכי החג.

הכינו שני סוגי המצות מצה דקה ומצה עבה: הדקה נקראת בושייאר, ויש אשר הכינו בושייאר בימי החג גופא, המצה העבה נקראת רגאייף ואותה הכינו בכמויות, לפני החג.

ערב פסח נהגו לא לעשות מלאכה כל היום על ידי ישראל.

 ליל החג: לפני אמירת ההגדה אמרו הקדמה בלשון ערבית יהודית, מעין פתיחה כדי לחבב מצוות סיפור יציאת מצרים. רבים נהגו שלא להיעדר מן הבית בליל הסדר וכן הקפידו שהפתח לא יהיה נעול, ״לסימנא טבא״. בליל הראשון לספירת העומר כל אחד החזיק מעט מלח ביד כסגולה ובשמירה.

          ה״ל: האקדא קצם אלאה לבחר, עלא תנאש טריק, עלא יד סידנא ונבינא, ושריפנא מוסא בן עמרם, עליה סלאם ורדא, חין פתהום וגאתהום, מן אלבדמא אצעיבא לראחא, ומן תנכאד אלפרחא, ומן לחזן לנהר מליח, מן דלמא לדוו קביר, האקדאק יפקנא ויגיתנא, למען שמו הגדול והנורא אמן בבהילו יצאנו ממצרים… הא לחמא עניא…

חול המועד: בחול המועד פסח הדביקו על מזוזת פתח הבית חמישה כדורים קטנים מחרוסת כסגולה. בחול המועד פסח התאספו ילדים, חבורות חבורות לבשל ארוחות ״כאלוטא״, את הארוחות בישלו בכלים קטנים חדשים שקנו במיוחד לצורך זה לפני החג, כל ילד הביא ירקות, או ביצים, או בשר, ובשותפות ביחד בישלו, מכאן השם ״כאלוטא״ או תערובת. טעם למנהג זה: לתת לילדים אווירת החג, חבורות חבורות, כפי שהתורה ציוותה.